- העתיד כבר כאן
הקרבות בעיצומם, והסוף עדיין לא נראה באופק. חיילי צה"ל מתקדמים בסייעתא דשמיא בכיבוש וטיהור רצועת עזה בלחימה מורכבת ביותר. ועם זאת, יום רודף יום בלוחמת גרילה קשה ומתישה, חיילים נופלים ומשפחות מתרסקות, וכעם רגיש אנו כואבים את כאב כל משפחה. גם המחשבה על השבויים שחייהם אינם חיים אינה נותנת מנוח. על רגישות זו גאוותינו, ועם זאת - השעה - שעת מלחמה.
מוקדם עדיין לדעת כיצד תסתיים המלחמה, אולם כבר כעת מרחפת באויר השאלה מה יהיה ביום שאחרי? השאלה נוגעת להיבטים רבים, חלקם יהיה הזמן לעסוק בהם רק לאחר המלחמה, אולם בסוגיה אחת - עלינו להתחיל כבר עכשיו, תוך כדי הלחימה. הסוגיה הביטחונית. אין לנו את הפריבילגיה להמתין לסיום המלחמה, ולחכות שתוקם וועדת חקירה שמטבע הדברים - מתנהלת בקצב איטי ועלולה לסיים את מלאכתה בעוד זמן רב. עלינו כבר כעת לבחון את כל הליקויים שהיו, ולצערינו רבים הם, ובמקביל להתחיל כבר כעת לתקן את הדרוש תיקון.
זהירות מיוחדת נדרשת בעת הזאת שלא להיסחף אחר האשמות של אישים מסוימים. יתכן מאד שיש אנשים שיש להם אשמה ואחריות על המחדל והאסון הנורא שאירע. אולם תהיה זו נאיביות לחשוב שהכל תלוי במישהו מסוים. ובכלל יש מקום לעיין בתופעה המפוקפקת של עריפת ראשי הקודקודים אחרי כישלון. האם כל מי שבמשמרת שלו אירע כישלון בהכרח שלא פעל נכון? ממש לא בהכרח. יש את דרגי השטח, ודרגי הביניים, ואת ראשי המערכת. לא פעם זה צורה לפרוק את התסכול. אבל גם אם ניתן משקל רב לחלקם של מקבלי ההחלטות בממשלה ובצבא, ברור שהליקויים הם הרבה מעבר לאנשים מסוימים, ועלינו לתקן את המבנה כולו.
ובשפה קצת פחות דיפלומטית. אוי לנו אם ביום שאחרי נחזור למלחמות, כן ביבי - לא ביבי. למען הגילוי הנאות, אני גם מתעב את האדם הזה, וגם חושב שיש לו חלק במחדל הגדול. אבל אין לנו איזה צ'רציל בקנה, ולכן נתניהו צריך להיות כעת בתפקידו עד לסיום המלחמה, וכולנו כעת מאחוריו. כעת הוא ראש הממשלה של כולנו. בזמן מלחמה, לא התקשורת חשובה (את תפקידה לרוח הלחימה, היא בכל מקרה לא עושה), וגם לא המנהיג המדיני, למרות שהוא לפעמים קצת מזיק למערכה (כמו הדיבורים על אוסלו שנועדו לקרוץ לקהל המצביעים), בסופו של דבר הוא יותר מובל מאשר מוביל. המובילים הם החונטה הצבאית. ראש הממשלה לא יכול לעמוד מול עמדת שר הביטחון, הרמטכ"ל, האלופים, וראשי מערכת הביטחון. עכשיו אנחנו נלחמים על חיינו, ולה' הישועה.
- היה לנו נס!
בשמחת תורה חטפנו מכה כואבת. כואבת זו מילה עדינה לעומתה. כל אדם שמת הוא עולם שאבד, לו ולסביבתו. כל חטוף וחטופה הוא כאב בלתי ניתן להכלה. אבל היה לנו נס. כי המכה הזו - הייתה יכולה להיות כואבת עשרת מונים, ואולי חלילה מעבר לכך, אילו רעיון איחוד הזירות היה מתקיים. מספיק שהחיזבאללה היה פותח במתקפה משלו, שהאסון היה בכפל כפליים. על אחת כמה אם גם ערביי איו"ש וישראל היו מצטרפים, והאסון היה יכול להיות אסון קיומי. צריך להכיר בנס הזה כי הוא ממחיש לנו את המציאות המורכבת שאנו חיים בתוכה. ארץ קטנה שמוקפת אויבים אכזרים מבחוץ ומבפנים, והמרחק בין הסכנה לשלווה הוא ממש כחוט השערה.
כיצד באמת קרה הנס? אולי החמאס כחלק מהמידור לא שיתף את החיזבאלה בתוכנית? אולי החיזבאלה היה קצת יותר הססן בהצלחת התוכנית? או שמא החיזבאלה לא מחזיק גדודי מתאבדים כמו החמאס? קשה לדעת, ואולי לעולם לא נדע. לב מלכים ושרים ביד ה'. בכל מקרה עלינו להודות על ההזדמנות. כך גם השאלה ביחס לערביי איו"ש וערביי ישראל.
מה שבטוח, שהנס הזה יותר מכל, מאפשר לנו להכין את עצמנו לעתיד, להפיק לקחים ולהיות מוכנים לעתיד בעז"ה.
- כשלונות, הפתעות, מגבלות
כאשר באים לנתח את התנהלות כוחות הביטחון באותה מתקפה ארורה, עלינו להבחין כי ישנם שלושה אלמנטים נפרדים. 1. כישלון - כאשר היה מחדל ומשהו או מישהו לא פעלו כמו שהיו צריכים לפעול. פעמים זה אדם שחטא לתפקידו, ופעמים זה כלי מסוים שלא פעל כיאות. 2. הפתעה - בני אדם הם לא מלאכים, ויש להם הפתעות בחיים. אדם יכול לטעות. כך זה לאדם בחייו הפרטים וכך זה גם גוף גדול וחזק כמו צבא או מדינה. 3. מגבלות הכוח. כן, אין לנו יכולות אין סוף. הרבה פעמים האתגר ידוע, והיה ידוע מראש, אבל לא תמיד אפשר לתת את הפתרון המושלם כי בסופו של דבר הכוחות הם מוגבלים, ומדינה צריכה כלכלה וחיי חברה נורמליים. בין כל אלו ישנו שטח אפור. דברים שבין כישלון להפתעה. דברים שבין קצה היכולת לבין מה שמעבר ליכולת.
קנה מידה זה יהיה בידינו - כאשר אנו באים לבחון את פעילות צה"ל, וכוחות הביטחון.
- חוסר הערכת האויב כראוי
השגיאה הגדולה ביותר שהייתה הוא באי הערכת היריב כראוי. מעולם לא חשבנו שהחמאס יכול לעולל לנו משהו מאורגן בסדר גודל כזה. במתקפה הזו חמאס לא הוציא שפן מהכובע שלא הכרנו (כמו למשל חיזבאללה במלחמת לבנון שהפתיע עם טילים שלא ידענו עליהם כמו טיל חוף-ים), אבל חמאס הפתיע בענק ביכולת הביצוע המרשימה, לארגן יחד אלפי מחבלים ולבצע מתקפה משולבת.
כל המערכות שישראל בנתה מול עזה נועדו לפיגועים קטנים של חוליות בודדות. אף אחת מהם לא הייתה מיועדת לתפקד מול סדר גודל כזה. מי טעה בזה? התשובה האמיתית היא כולם. כל צמרת הביטחון במשך שנים רבות. אולי חוץ מיצחק בריק.. אבל האמת שגם הוא לא דיבר על זה.
אפשר לומר שכולם אשמים, וצריך להחליף את המדינה.. אבל זה כמובן לא רציני, כי אם כולם אשמים צריך להבין מה קרה. לא כולם מפגרים. התשובה היא ברורה - להבין שארגון טרור הוא לא עוד ארגון טרור אלא צבא מאומן - זה דיסקט שצריך להחליף, וזה לא קרה לנו. זו הקונספציה שכולם מדברים עליה.. לא ניתן להצביע על מישהו מסוים שבגללו התקבעה התודעה הזו. כולנו לקינו בה. ולכן את השגיאה החמורה הזו לא ניתן לסווג ככישלון אלא כהפתעה. הופתענו בענק, ועלינו להפיק לקחים ולהכין את עצמינו להפתעות גדולות מיתר החזיתות.
- המודיעין לא ידע
הבא בתור זה המודיעין. הוכח באופן חד משמעי ולא בפעם הראשונה - שאנחנו רחוקים מאד מלקבל תמונת מודיעין מלאה, בוודאי לא בהיבט של יכולות האויב ושל כוונת האויב. אנחנו יכולים לדעת פרטים מסוימים, אבל רחוקים מלקבל תמונה מלאה. למען האמת, זה לא כישלון - כי לא מצופה ממודיעין לדעת הכל, וצריך להכיר במגבלות הכוח. במיוחד נכונים הדברים, בעידן הנוכחי שבו עיקר המודיעין הוא טכנולוגי ולא אנושי, אבל לא רק. אגב, אין דרך לחדור באופן מוחלט למערכים של האויב, ולדעת את כל הסודות שלו. בסעיף הזה העובדה שהמודיעין לא ידע - אינו כישלון אלא היכרות עם מגבלות הכוח. המסקנה של מגבלה זו - כמובן מחייבת להיערך לכל תרחיש ולא להסתמך יותר מידי על הערכות מודיעין.
אבל למודיעין היה כן כישלון גדול. בשביעי לאוקטבר - מהשעה 4 לפנות בוקר ועד 6 וחצי בבוקר עם פרוץ המתקפה. בזמן הזה מתארגנים אלפי מחבלים ברצועה או לפחות מאות רבות, ויוצאים למסגדים. בנקודת הזמן הזו - המידע לא נמצא רק אצל ראשי החמאס, אלא יורד לכל דרגי השטח, ובהם אמור להיות לנו איזושהי אחיזה. זו ידיעת זהב שהיתה חייבת לצפצף לכל ראשי המודיעין בביפרים. אז אכן השב"כ זיהה משהו, וצוות טקילה (הצוות המבצעי של השב"כ) יצא לשטח. אבל גם השב"כ היה רחוק מלקבל התראה על משהו בסדר גודל משמעותי יותר.
מעבר לכך ישנו כישלון נוסף, גם התראה על אירוע קטן, הייתה חייבת לעבור במהירות לכוחות שבשטח גם באמצע הלילה (מקסימום הם יעשו כולם תרגיל פתע טוב). לא יתכן שמזהים משהו ולא מורידים את זה למפקדים בשטח, איך יתכן שאם יש התראה על ההיערכות אצל חמאס והמוצבים ממשיכים להתנהל בשגרת חג מנומנמת? ולא מקבלים התראה מיידית. זה כשל והוא בהחלט גדול.
- ההגנה קרסה
בשנים האחרונות צה"ל בנה מערך שלם של שכבות הגנה מפני סכנות הטרור מעזה. המכשול התת קרקעי והגדר החכמה שעליו. מערכות תצפית ורואה יורה. ומאחוריהם מספר מוצבים שפזורים לאורך הגבול. כולם קרסו ביום המתקפה. מערכות הרואה יורה הושמדו על ידי רחפנים וטילי נ"ט מדויקים. המצלמות על ידי צלפים שירו בהם. הגדר נפרצה עם מטענים וטרקטורים שהרחיבו את הפרצות. איך הכל קרס בקלות כל כך?
התשובה פשוטה: כל שכבות ההגנה הללו נבנו על מנת להתמודד עם חוליות טרור, ולא מול צבא מאורגן שינסה לפרק את מערכות ההגנה הללו. שכבות ההגנה האלו לא יכולים לבלום צבא מאורגן, אלא רק חוליות טרור. היה גם משהו נאיבי בכל המערכות הללו. כל הכלים היו גלויים לכל, סיפרנו לכל העולם בגאווה על המכשול ועל האמצעים המיוחדים שמותקנים עליו.
אפילו המוצבים עצמם לא נבנו למלחמה אלא כמחנות צבא קטנים. (לכן הם נכבשו תוך זמן קצר ואגב, בעיני זהו הביזיון הגדול ביותר, כי כאשר מחבלים כובשים ישוב זה הגיוני מבחינה צבאית, אבל כאשר מחבלים כובשים מוצב זה כבר חרפה). גנרטורים לא ממוגנים, עמודי תקשורת חשופים, אפס אמצעי הטעיה בתוך המוצבים, (כך החשמל והתקשורת נפלו במוצבים, והיה בלאגן מטורף). ככה לא בונים מוצבי מלחמה אלא מוצבים שהם מחנה קדמי.
האם זה כישלון או הפתעה? זה כבר בתחום האפור, וקרוב יותר לכישלון. שכן גם אם לא הצלחנו להפנים את היכולות של חמאס, עדיין מערכות ההגנה היו פגיעות מידי. את כל האופרציה שחמאס עשה להגנה בקנה מידה של עשרות מקומות בגדר, היה ניתן לדמיין שחמאס יעשה במקום אחד או שתיים בגדר, ומשם לחדור בקבוצה של כמה עשרות מחבלים. גם לרמה כזו לא היינו מוכנים כראוי.
- התמודדות עם רחפנים ומלטי"ם - כלי טיס ברום נמוך
בשנים האחרונות מתעצמת מאד השימוש בשדה הקרב בכלי טיס ברום נמוך כמו מלטי"ם ורחפנים. הכלים הללו זולים יחסית, פשוטים לתפעול, ופגיעתם רעה (כך הצליחו האוקראינים לעכב את מכונת המלחמה של הרוסים, וכך גם כעת עושים הרוסים טרור לאוקראנים). ידענו שיש לחמאס גם רחפנים וגם מלטי"ם איראניים (שאגב, היא אחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום). אבל שוב הופתענו ביכולת למצות את השימוש בהם. הרחפנים שימשו לפגיעה במערכות רואה יורה ובטנקים.
ישראל כמדינה מתקדמת מודעת היטב לסכנה החדשה, בתחום המלטי"ם - ישראל מובילה עולמית. אולי אפילו ישראל היתה הראשונה שהכניסה את הכלים הללו לשדה הקרב. היתרון הגדול של הכלים הללו הוא העלות הזולה והזמינות הרבה. זה תחום חדש ודינאמי, שככל הנראה מרחיב את לוחמת היבשה למימד נוסף - הוא האויר הקרוב לקרקע.
ככל הנראה יש לישראל מערכות לגילוי לרחפנים, וגם מערכות להתמודדות עם רחפנים. אם כי אלו עדיין לא נותנים מענה מוחלט, ובפרט לא לרחפנים שטסים בגובה נמוך ביותר, ויש צורך להמשיך בפיתוח של מערכת יעילה וזולה יותר.
מערכות אלו לא היו קיימות על הגבול, ואילו הם היו - היה בהחלט יכולת למנוע חלק מהפגיעה של חמאס. גם עשרות המחבלים שחדרו באמצעות מצנחי הרחיפה היו מתגלים באמצעות הטכנולוגיה הזו. זהו כשל חמור כי למעשה בקו ההגנה לא היה מענה כנגד רחפנים הטסים בגובה נמוך - למרות המודעות לאיום.
במקביל לרחפנים, טילי נ"ט מדויקים רוכבי קרן לייזר, הם כיום הטילים המדויקים שבשימוש ארגוני הטרור, וחמאס השתמש בהם הרבה במתקפת הפתע. טילים טלו הם האויבים הגדולים כנגד הטנקים וכלי רק"מ. אבל הם גם מעולים להתקפת מתקנים נייחים (כמו פיילבוקסים ומגדלי תקשורת), במלחמה הנוכחית - החיזבאללה משתמש בהם לפגיעה במבנים בכל ישובי קו הגבול בצפון.
- התגובה האיטית
זה אולי היה הכאב הצורב ביותר, אלפי אזרחי ישראל זועקים לעזרה, והיא בוששת לבוא. הכאוס היה מטורף. חמאס ניצל את שיטת הגרילה עד תום. הוא לא כבש קיבוץ אחד והחזיק בו במשך כמה זמן, אלא התפזר בעשרות מוקדים, והציב מארבים רבים בכבישים. מציאות זו גרמה לריתוק כוחות רבים, וגם נפילה של לא מעט כוחות במארבים. כתוצאה מכך, לא היו כוחות זמינים במשך זמן רב בקיבוצים. וגם בזה היה לנו נס - המחבלים לא הצליחו להתקדם על כביש 4, (דמיינו אם היה צורך לטהר את המרכז כמו אופקים), וגם בשדרות הם היו רוב הזמן בתוך המשטרה המקומית. ועם זאת דיינו במה שהיה כדי להבין את גודל הסיוט שבחדירה המונית.
סיבה נוספת שגרמה לכאוס היא בעקבות הקריסה של אוגדת עזה. מפקדת האוגדה שהיתה בקרב מגננה מתוך הבונקר במחנה רעים, לא הצליחה להשתלט על המצב - וכך צורת הלחימה לא הייתה כצבא מול מחבלים אלא כלוחמים מול לוחמים. הנס שלנו הוא כמובן באיכות הלוחמים, שהיו כל היחידות המיוחדות של צה"ל והמשטרה. הלוחמים שהוקפצו למקום - הצליחו במהירות שיא להשתלט על המחבלים (ברוב המקומות תוך מספר שעות).
מציאות זו היא כמובן מתסכלת, השאיפה כמובן למנוע אירוע שכזה. אולם עלינו אבל צריך לתת את הדעת גם על התמודדות מולו. על אתגר זה צריך לתת את הדעת, מה אפשרי ומה בלתי אפשרי. בלתי אפשרי לתת כנגדו מענה מושלם, אולם המענה החלקי הוא בדמות חיזוק כיתות הכוננות וכוחות המשטרה המקומיים.
- איפה היה חיל האוויר?
חיל האוויר הישראלי הוא אחד מנקודות החוזק של צה"ל. עד כדי שהשמועה אומרת כי היכולת האטומית של ישראל תופעל במקרה ובו חיל האוויר יושמד. במתקפה האחרונה - שימשו מסוקי הקרב וכטבמי"ם בסיוע ללוחמים בשטח, אולם הסיוע היה מאוחר ומועט. תחקירים מדויקים יקבעו מה בדיוק היה, איזו סיירת היתה בכוננות, ובאיזו שעה בדיוק ירו הם את הירייה הראשונה. אולם ברור כי הסיוע היה לקוי ולא היה מיידי, ויהיה צורך בבחינת הליקויים ותיקונם. בשנים האחרונות מערך המסוקים נמצא בירידה, עקב העלויות הרבות הכרוכות בו. גם מערך הכטבמי"ם המפותח ככל הנראה לא היה בכוננות, ולקח זמן רב עד שהוא נכנס לפעולה. יתכן וגם מערכות התקשורת שבין חיל האויר ללוחמים על הקרקע לא פעלו באופן הראוי.
- המסקנות:
כמובן שתובנות אלו הינם ראשוניות, אולם כאמור יש צורך לבחון את מצבינו תוך כדי המלחמה, ובמקביל למלחמה להשלים את היכולת הצבאית וההגנתית. ניתן לומר - כי בחיל האוויר לטווח הרחוק מצבינו מעולה ביחס לכלל חילות האוויר שבסביבה, אולם בכל יתר החילות עלינו להשקיע הרבה יותר.
- צה"ל צריך להגדיל משמעותית את חיל היבשה. היקף המשימות הוא עצום, ואילו המגמה של צמצום זרוע היבשה שרווחה בשנים האחרונות, תם זמנה. (ועם זאת, ניתן לזהות בבירור כי זרוע היבשה מוכנה באופן הרבה יותר מקצועי ממלחמת לבנון השניה).
- צה"ל חייב להגדיל את כח האש בכל החיילות. בשנים האחרונות היתה התמקדות ביכולת אש כירורגית תוך מיזעור הפגיעה באזרחים. זו יכולת חשובה בהחלט, וטוב שיש אותה. אולם יכולות אלו יקרות מאד, ובלתי אפשרי להשתמש בהם במסות גדולות. כמו כן, פעמים רבות יש צורך באש חזקה ואלימה, על מנת להחריב אזור שלם שהאויב בתוכו. (ובסופו של דבר, במלחמות אמת - בלתי ניתן להילחם בסמיכות לאזרחים, ואלו יאלצו לברוח. ויהיה צורך במכת אש אדירה על מנת לפגוע באויבים ככל האפשר).
- חי"ר צריך לגדול בסדר גודל של חטיבה נוספת שתכלול אלפי לוחמים בסדיר, ועוד אלפים רבים במילואים. חיל ההנדסה צריך לגדול בשני גדודים לפחות (בעקבות ריבוי המלחמות בשטח בנוי). כלל כוחות היבשה צריכים להיות מאומנים בלחימה רב ממדית, עקב ריבוי מתארי הלחימה.
- מערך המילואים יצטרך גם הוא לתיחזוק משמעותי יותר. הימחי"ם, והתייצבות למילואים, אגב הגיע הזמן להבנה ברורה כי פחות מטוס אחד f35 אינו אסון. אי תחזוק מערך המילואים הוא אסון. העלות של שניהם - זהה.
- חיל היבשה צריך חיל אוויר קטן משלו הן ליכולת התקפה והן ליכולת הגנה. מערך אווירי שיכלול כטבמי"ם לסיור ולתקיפה, חימוש משוטט, ורחפנים. (הכל כבר קיים, הוקם פיילוט הנקרא צק"ח גבעון. אולם צריך להרחיב זאת לכל זרוע היבשה, ברמה שכל גדוד מחזיק גם פלוגה אוירית, ולוחמה אווירית).
- הגדלת חיל התותחנים ופריסתו בסמיכות לגבולות המדינה, פריסת תותחים מתקדמים על הגבולות, עם כוננות תמידית שיוכלו לתת אש במהירות. יתכן גם להוסיף תותחי וולקן (עם יכולת נ"מ) כנגד לפגוע בכטמי"ם ונחילי רחפנים ברום נמוך יחסית. התותחים צריכים להיות בחלקם בתוך מבנים מבוצרים עם קנה מתרומם. וחלקם ניידים כפי הצורך המבצעי. בגבול הצפון (מהים ועד חמת גדר) צריכה להיות כוננות מתמדת של תותחי הגנה ותקיפה. (התעשייה הצבאית בישראל מייצרת תותחים עם אש מדויקת וחזקה, וזו זולה בהרבה מאש מטוסים).
- ביצור גבול הצפון מהים ועד משולש הגבולות ירדן סוריה ישראל. השלמת המכשול החדש לכל אורך גבול לבנון. (הוספת סיורי אוויר קבועים של רחפנים וכתבמי"ם בגבול במקביל לסיורים רכובים כי אם למדנו משהו הוא שאין תחליף לאדם). ביצור כל המוצבים שעל גבול הצפון. הגדלת סדרי הכוחות במוצבים. וגם הכנת הפתעות בגבול, מוצבים חדשים, מערכות אמת ודמי, בקיצור, הכנה לאויב חזק ומפתיע.
- במלחמה הרבה יפלו בישראל טילים רבים, ויש צורך במיגון תשתיות קריטיות בכל רחבי המדינה (האם זה הגיוני שחיילים במוצב בעת מתקפת רקטות ומרגמות בורחים למרחב מוגן, ולא רצים לעמדות הגנה והתקפה מוגנים? הזוי אבל כך היה במוצבי שעל גבול הרצועה). בכלל התשתיות, תשתיות צבאיות, ותשתיות אזרחיות קריטיות. בכלל המיגון גם להסוות מיקומים מדויקים על מנת להקשות על תקיפה מדויקת. (יש צורך גם בהקמת יכולת שיבוש גי פי אס ארצית, ובמקביל ביכולות ניווט אחרות לצה"ל).
- הקמת חיל טילים ורקטות שיכלול שתי מערכות מערכות לטווח הרחוק ומערכות לטווח הקרוב. התועלת שבזה גדולה: 1. מכפיל כח לחיל האוויר (במקרה ותהיה פגיעה בחיל האוויר, או אתגרים עקב הגנה אוירית של האויב, פעמים רבות זה גם זול יותר). 2. רקטות וטילים שיהיו בכוננות תמידית, יאפשרו להשיב אש מהירה ביותר לכל מיקום ממנו נורים טילים ורקטות אל ישראל (קל וזול להשאיר מערכות רקטות וטילים בכוננות שישלחו ליעודם בלחיצת כפתור). 3. יכולת תקיפה לטווח הארוך בלא סכנה למטוסים. גם בתחום זה - הכל כבר קיים - בקטן, ויש צורך להפוך את היכולות הללו לסדר גודל מבצעי גדול ומשמעותי שיחסה תחת חיל האוויר.
- פיתוח פצצות חודרות קרקע, וכן פצצות בעלות היקף פגיעה גדול. האויב מססתר מתחת הקרקע ובמרחבים אזרחים, יכולת פגיעה בתת קרקע בהיקף נרחב, או הרס נרחב על פני הקרקע, יעזרו לפגיעה משמעותית. (בתחומים הללו צה"ל מסתמך על חימוש אמריקאי שניתן בקמצנות, ובמגבלות שונות. פיתוח ישראלי יהיה טוב יותר, זול יותר, אפקטיבי יותר, ויותר בשפע.
- חיל הים. חיל הים הינו החיל הפחות משמעותי בצה"ל (למעט מערך הצוללות). אולם במקביל להגדלת חיל היבשה יש להגדיל משמעותית את חיל הים. האתגר הבטחוני בשמירה על הגבול הימי גדל, יחד עם הנכסים הימיים של ישראל אשר שווים מיליארדים רבים. חיל הים צריך לגדול בסד"כ, בספינות הבט"ש את מגבלות הכוח של חיל הים ראינו היטב במתקפה.
- הגדלת משמר הגבול והיכולת ההתקפית שלו. משמר הגבול צריך לעבור שינוי ולעבות את היחידות ההשתלטות שלו. הימ"מ מוכיח את עצמו פעם אחר פעם. אגב, הימ"מ כבר מזמן שינה את תפקידו מיחידת השתלטות, ליחידה הלוחמת המקצועית ביותר, וכמעט כל הפעולות באיו"ש - נעשות על ידי ימ"מ, כאשר צה"ל נמצא במעגל המאבטח. משמר הגבול - צריך להיות חזק יותר, חמוש יותר, ויש לו יתרונות רבים בהיותו כפוף למשטרה.
- כיתות כוננות - הגדלה והרחבה, תיקצוב, וחימוש. כיתות אלו יחד עם גופי המשטרה המקומיים - יהוו הכח המגן הראשוני והעיקרי כנגד חדירה לישובים.
- השלמת פיתוחים: 1. פיתוח הלייזר ליירוט. 2. מערכות הגנה על כוח מתמרן, הגנה אוירית מרחפנים וטילי נ"מ. 3. פיתוח כטבמי"ם קטנים ורחפנים עם מקלעים ויכולת ירי. אלו כבר כמעט קיימים וצריך להשלים אותם בהקדם.
הנושאים החמים
www.jdn.co.il
