דרוש מידע הִרְהוּרִים אַחֲרֵי הָאוֹר (על ובעקבות הספר "שניה לפני האור")

[מביטה]

אין לי מושג איזה ספר קראת, אבל יש מצב אולי שזה היה משהו אחר, אם בספר שקראת לא היה 'תיאור של אושר לאשת אברך בשום קטע'...?
כי הספר שלי, אם תתחילי למרקר בו את תיאורי האושר, יצא זורח כמעט כולו.
קשה לי להאמין שמישהו מסוגל לדפדף ב'שניה לפני האור' ולומר ש'לא תיארו את האושר לאשת אברך בשום קטע'.

משפטים שלקחתי מהספר הענק הזה בעזרת ד' בתור אשת אברך בקרוב בעזרת ד':
הדבר הגשמי הכי שיש "לילה של בין הזמנים" - הלוואי!
חיים של תורה זה גם עולם הזה וגם עולם הבא! - מה שחיה שומעת אצל הרב. רוצה להרגיש.

 

[ה_מעצבת]

״ תלמיד חכם שהתורה מנגינת חייו״
נכנס לי לשמו״ע.....

 

[הדבש והעוקץ]

משהו שהציק לי בספר, מתואר שחיה יושבת בכיתה ומדברים של על שפינדר מממיר, הי, הי הי! בכיתה חסידית לא יושבים ומדברים על דברים כאלה, גם כשיושבים על השולחן בהפסקות!

יותר הגיוני שידברו על זה בכיתה חסידית שיש מלאי מסוים של בחורים באופציה לכל הכיתה, מאשר בכיתה ליטאית שכל עולם הישיבות פרוס לפניהם....

 

[ששונית]

@רחל רבין
הגזמת לגמרי!
אולי שמעת באותה תקופה על מקרה כזה ולכן נתת פרשנות כזו
לא היה ולא נברא

 

[טינטין!]

יצא עכשיו ביפה נוף בסדרת הנוסטלגיה הספר דפים של נדוניה.
ספר חובה נדיר במיוחד.
(המלצתי להם להוציא אותו וכל כך שמחתי שמישהי אחרת שזכתה בהגרלה בחרה דווקא בו...)

של נועה בארי זכר צדקת לברכה.
באמת ספר יוצא דופן.
נמצא על מדף הספרים אצלנו [זכינו לקבל אותו ממנה עצמה]

 

[אפרסמון2]

עוד פרק לכבוד שבת. תודה גדולה ושבת שלום לכל המלייקים והמגיבים (על הספר ועל הביקורת...)


הרהור שלישי: ובו יהורהר על החולצה הכחולה מן הספר הכחול



דודי ויפהלה. יפהלה ודודי. דודילה ויפהלה.

איזה זוג שובה לב.

לא מתבייש לכתוב. שובה לב.



למה שובה לב?

דבר ראשון, מפני שהוא לא שלנו, כמובן.

אם דודי ויפהלה הם הבן/ת נכד/ה אח/ות אחיין/ית שלנו – הם בכלל לא שובי לב. הרבה יותר שוברי לב.

אבל דודי ויפהלה הם מהספר, אז אנחנו לא כועסים עליהם. והם גם לא ניפצו לנו אשליות על הורות מושלמת, או לחילופין לא הורידו ביגון את החיים של ההורים שלנו. ולא הכתימו את השם של המשפחה שלנו בכתמים בל-ימחו של ג'ינס וטריקו.

לחילופין, דודי ויפהלה לא באו גם לגור בכניסה שלנו. שאז אנחנו מתקשרים תיכף ומיד למשכיר שלהם וצורחים עליו בווליום שכל הבנין סוגר חלונות. ("כן! זה אחריות שלך איך שהיא מתלבשת! ואל תספר לי שהם התחפשו כשהם הגיעו אליך לחתום חוזה. שידוך לא היית סוגר ככה. בשביל מה קנינו ב2 מליון ₪ דירה בעיר חרדית?")

הם גם לא מנסים להכניס את הבת שלהם לבית ספר של הבת שלנו. ("ושהמנהלת לא תאמין להבטחות שלהם. שבועיים אחרי שמתחילה שנת הלימודים והם מחזירים הביתה את כל המכשירים").

הם סתם, דודי ויפהלה שלא מן המציאות, כרוכים בספר כחול. ובמבט אובייקטיבי, כשהם לא מפריעים לנו משום צומת, הם בסך הכל ילדים מבית טוב שטעו קצת. ומי מאיתנו לא טועה קצת. מי מאיתנו לא משרך לפעמים את דרכו בשבילים הלא נכונים.

והם שובי לב, גם בגלל הרחמים.

המבט ממעוף הרחפן, שנתן לנו הספר, על האושר הרגעי לגמרי שמעניקה שבירת הגבולות. כמה קצת בנפיט נותן לבן אדם ה"אני ילבש מה שבא לי יאכל מה שבא לי יגלוש איפה שבא לי". וכמה מחירים ואנרגיות לוקח הריקוד התימני סביב הגבולות. שני צעדים קדימה. שלושה אחורה.

והשנים שעוברות. ואיך שמנסים למסד את כל הבלאגן לכדי בית מסודר. ואז מגיעים הילדים. וגדלים. ו"אמא, זה בסדר לעשות..."? ו"אבא, אני רוצה גם לראות קצת בטלפון שלך"?

ואז יש מוסדות. וצריך להחליט סוף סוף לאיפה אנחנו שייכים.

וכל זאת ועוד, מכמיר לב.



וחוץ מכל אלו, יש גם הערכה.

הצעדים האיטיים. המהססים. הרצון שפורץ מידי פעם, כן לְרַצּוֹת. אולי לרצות את ההורים, אולי לרצות את הגן של הילד, ואולי גם לרצות את הבורא. והגבולות שפתאום הם כן שמים.

ויפהלה שגוזזת אינטש או שנים מכיסוי הראש שלה. ודודי שמסכים להפרד מהמכשיר לחצי יום למען האחיינית.

מותר. מותר להעריך גם צעדים קטנים של יהודי שיש לו עוד הרבה להתקדם. גם הרב אורי זוהר זכר-צדיק-לברכה, האיש עם העקרונות הכי מוצקים ומוחשים וטוטאליים, אימץ בסוף את תורת רבי נחמן מברסלב. 'אביסל איז אויך גוט' ('גם מעט זה טוב') אמר הרבי!

בעצם לא מותר. צריך. חייבים. מעריך אתכם, הדודים והיפהלות. גם את אלו שמצאתי איזה נקודה על מה להעריך אותם, וגם אלו שלא זכיתי עדיין למצוא. אני בטוח שיש.

 

[אפרסמון2]

חבל, נסינה לקרוא שוב את הספר, אני בטוחה שפספסתן את רובו.

באמת התפלאתי ממש לקרוא חלק מהתגובות כאן. כאילו לא מדובר כאן על אותו הספר. בסוף זה העלה לי איזה תובנה.
בלי נדר, בעזרת השם, בטור הסיום.

 

[מתכנתת!!]

של נועה בארי זכר צדקת לברכה.
באמת ספר יוצא דופן.
נמצא על מדף הספרים אצלנו [זכינו לקבל אותו ממנה עצמה]

על מה מדבר הספר?

 

[Tamarit]

עוד פרק לכבוד שבת. תודה גדולה ושבת שלום לכל המלייקים והמגיבים (על הספר ועל הביקורת...)


הרהור שלישי: ובו יהורהר על החולצה הכחולה מן הספר הכחול



דודי ויפהלה. יפהלה ודודי. דודילה ויפהלה.

איזה זוג שובה לב.

לא מתבייש לכתוב. שובה לב.



למה שובה לב?

דבר ראשון, מפני שהוא לא שלנו, כמובן.

אם דודי ויפהלה הם הבן/ת נכד/ה אח/ות אחיין/ית שלנו – הם בכלל לא שובי לב. הרבה יותר שוברי לב.

אבל דודי ויפהלה הם מהספר, אז אנחנו לא כועסים עליהם. והם גם לא ניפצו לנו אשליות על הורות מושלמת, או לחילופין לא הורידו ביגון את החיים של ההורים שלנו. ולא הכתימו את השם של המשפחה שלנו בכתמים בל-ימחו של ג'ינס וטריקו.

לחילופין, דודי ויפהלה לא באו גם לגור בכניסה שלנו. שאז אנחנו מתקשרים תיכף ומיד למשכיר שלהם וצורחים עליו בווליום שכל הבנין סוגר חלונות. ("כן! זה אחריות שלך איך שהיא מתלבשת! ואל תספר לי שהם התחפשו כשהם הגיעו אליך לחתום חוזה. שידוך לא היית סוגר ככה. בשביל מה קנינו ב2 מליון ₪ דירה בעיר חרדית?")

הם גם לא מנסים להכניס את הבת שלהם לבית ספר של הבת שלנו. ("ושהמנהלת לא תאמין להבטחות שלהם. שבועיים אחרי שמתחילה שנת הלימודים והם מחזירים הביתה את כל המכשירים").

הם סתם, דודי ויפהלה שלא מן המציאות, כרוכים בספר כחול. ובמבט אובייקטיבי, כשהם לא מפריעים לנו משום צומת, הם בסך הכל ילדים מבית טוב שטעו קצת. ומי מאיתנו לא טועה קצת. מי מאיתנו לא משרך לפעמים את דרכו בשבילים הלא נכונים.

והם שובי לב, גם בגלל הרחמים.

המבט ממעוף הרחפן, שנתן לנו הספר, על האושר הרגעי לגמרי שמעניקה שבירת הגבולות. כמה קצת בנפיט נותן לבן אדם ה"אני ילבש מה שבא לי יאכל מה שבא לי יגלוש איפה שבא לי". וכמה מחירים ואנרגיות לוקח הריקוד התימני סביב הגבולות. שני צעדים קדימה. שלושה אחורה.

והשנים שעוברות. ואיך שמנסים למסד את כל הבלאגן לכדי בית מסודר. ואז מגיעים הילדים. וגדלים. ו"אמא, זה בסדר לעשות..."? ו"אבא, אני רוצה גם לראות קצת בטלפון שלך"?

ואז יש מוסדות. וצריך להחליט סוף סוף לאיפה אנחנו שייכים.

וכל זאת ועוד, מכמיר לב.



וחוץ מכל אלו, יש גם הערכה.

הצעדים האיטיים. המהססים. הרצון שפורץ מידי פעם, כן לְרַצּוֹת. אולי לרצות את ההורים, אולי לרצות את הגן של הילד, ואולי גם לרצות את הבורא. והגבולות שפתאום הם כן שמים.

ויפהלה שגוזזת אינטש או שנים מכיסוי הראש שלה. ודודי שמסכים להפרד מהמכשיר לחצי יום למען האחיינית.

מותר. מותר להעריך גם צעדים קטנים של יהודי שיש לו עוד הרבה להתקדם. גם הרב אורי זוהר זכר-צדיק-לברכה, האיש עם העקרונות הכי מוצקים ומוחשים וטוטאליים, אימץ בסוף את תורת רבי נחמן מברסלב. 'אביסל איז אויך גוט' ('גם מעט זה טוב') אמר הרבי!

בעצם לא מותר. צריך. חייבים. מעריך אתכם, הדודים והיפהלות. גם את אלו שמצאתי איזה נקודה על מה להעריך אותם, וגם אלו שלא זכיתי עדיין למצוא. אני בטוח שיש.

יושבת וקוראת ובוכה בוכה בוכה.
דודי ויפהלה.
זוגות שוברי לבבות...
רותי, תודה אישית ממני, על ההבנה שהצלחתי להבין, על ההכלה.
אגב- הזדהתי בעיקר עם חיה, אני האחות הקטנה של הזוג המאכזב... (וממש לא בקטע רוחני)
נתת לי כח. תודה.

 

[Ruty Kepler]

ספר עמוק ומלא תובנות ,
אהבתי מאד
רק נקדה אחת שהמציקה לי והייתי שמחה לקבל את התייחסות @Ruty Kepler


בפרק 3 מופיע בין האחיות דו שיח שבו חיה מבקשת מאחותה שתשכנע אותה להתחתן עם עילוי
ואת כותבת שנחמי לא מתכוונת להיות פרקליט של האור
נחמי שואלת אותה , למה לך באמת .... המורות האלה לא יעבדו במקומך.... ולא יהיו בודדות במקומך וכו...
ואז לעצמה היא חושבת בשקט "והן גם לא יגעו בתורה במקומך וכדו'....

למה על הבדידות והעבודה היא מדברת בקול (שגם כך,אלו דברים שאחותה ראתה אותה מתמודדת בהם וכנראה הם גרמו להתלבטות שלה )
ועל האור והתורה והיופי היא חושבת לעצמה בשקט, ולא משתפת אותה (שמן הסתם את זה אחותה פחות רואה כי זה ...)

את האמת? זו הערה נכונה. זכרתי שאת שני הדברים נחמי רק חשבה, כך היה לי בראש, אבל הלכתי עכשיו לבדוק ואכן - את הבדידות וכו' היא אומרת, ואת הנגיעה בתורה היא רק חושבת... זה בהחלט קטע שהייתי משנה אותו לו הייתי שמה לב לזה מראש.

אבל עדיין המושגים של מסיבה סיני לאשה נשואה זה מעט יותר מידי גם למי שלא רוצה לקרוא את שלל התיאורים הנ"ל
ולא שלא קראתי את הספר בשקיקה
אבל זה צרם מעט יותר מידי....

ועוד דבר קטן שבתיאור של המסיבה היה כתוב שזה היה מורכב מנשים שעוד לא נשואות וכאלו שלא יהיו כבר (אני מקווה שאני מצטט נכון בכל אופן קראתי את הספר די מזמן)

אני רואה ששלושת המשפטים על המסיבה בסיני, מסעירים מאוד את דמיונם של אי אלו קוראים. ובכן צפירת הרגעה: לא תואר שם כלום, ולו מהסיבה הפשוטה שאין לי מושג מה עושים במסיבות ובאופן כללי, שונאת מסיבות. ככה שגם לו רציתי לא ידעתי לתאר אותן. וכל מה שעלה בדעתי הוא מוזיקה קודחת שאותה ניסיתי לתמלל איכשהו.
המשפט שהזכרתם תיאר בביקורתיות שבנופש הזה בסיני יש בעיקר רווקות וגרושות, ולכן השוויגער מתעצבנת מה יש ליפה'לה לחפש שם. (רווקות וגרושות ותו לא).

ואתם מפספסים את העיקר, והוא - נקודת הבחירה. הרעיון שאחרי שאת כבר מודרנית > מסתובבת בחברה מסויימת > נוסעת איתן לנופשים מסויימים > מוזמנת למסיבות שנערכות בהם, נקודת הבחירה שלך מאוד מצומצמת. וקשה להניח שתצליחי להתגבר על מה שהולך שם. כי כבר עברת כמה צמתים משמעותיים.

אבל אם את אשה חרדית צנועה וחסודה, אז אף אחד לא מזמין אותך למקומות כאלו, ולכן את מונעת מעצמך מראש הרבה צרות. זה הכל.

כל יתר המשמעויות שהועלו כאן - קיימות בעיניו ובדמיונו של הקורא בלבד.

 

[טקטית]

משהו שהציק לי בספר, מתואר שחיה יושבת בכיתה ומדברים של על שפינדר מממיר, הי, הי הי! בכיתה חסידית לא יושבים ומדברים על דברים כאלה, גם כשיושבים על השולחן בהפסקות!

רותי תארה כאן חסידים מזן מאוד נדיר.
לא תואר בספר אפילו הנהגה אחת חסידית שלהם.
לא רב'ה, לא טישים, לא קהילה, לא וורטים חסידיים.
בקלות הייתי מחליפה את המשפחה לליטאית ונשארת עם אותה עלילה.
(סתם- נראה שרותי לא מסוגלת לכתוב ספר שגיבורי העלילה לא הולכים בדרכו של הבעש"ט)

 

[shira bira]

קראתי את הספר מזמן, לא זוכרת בדיוק.
אבל גם לי הפריע מאד שבמקום להדגיש את הדברים היפים שמרוויחה אשת אברך, וילדי אברכים,
מדגישים את הדברים הקשים.
לא שאין קשיים, אבל להדגיש רק אותם - זה עוול.

אחרי שנים של ספרי סוכרזית כל ספר שמציג תמונה קצת יותר מאוזנת נתפס כקיצוני.
והספר לא משקף ולא מתיימר לשקף חייה של כל אשת אברך.
אלא של כזו שלקחה את הסיסמאות בסמינר כמה צעדים יותר מדי וכמה פרפקיציוניזם יכול לשבש את החיים.

 

[מריומה~]

אין לי מושג איזה ספר קראת, אבל יש מצב אולי שזה היה משהו אחר, אם בספר שקראת לא היה 'תיאור של אושר לאשת אברך בשום קטע'...?
כי הספר שלי, אם תתחילי למרקר בו את תיאורי האושר, יצא זורח כמעט כולו.
קשה לי להאמין שמישהו מסוגל לדפדף ב'שניה לפני האור' ולומר ש'לא תיארו את האושר לאשת אברך בשום קטע'

אם צריך למרקר זה אולי סימן שזה לא מספיק בולט צריך לחפש אותו?
דבר שקיים הוא נמצא ולא מחפשים, לא מנסים להוכיח שקיים כי בצדקת הדרך אין צורך להוכיח לאף אחד צריך פשוט לחיות אותו.
וזה נכון שנחמי עברה תהליך ועוד יותר נכון שמישהו המציא אותה ונכון גם ששמעו חזק את הקנאק כשעברה את התהליך.

 

[משה110]

את האמת? זו הערה נכונה. זכרתי שאת שני הדברים נחמי רק חשבה, כך היה לי בראש, אבל הלכתי עכשיו לבדוק ואכן - את הבדידות וכו' היא אומרת, ואת הנגיעה בתורה היא רק חושבת... זה בהחלט קטע שהייתי משנה אותו לו הייתי שמה לב לזה מראש.





אני רואה ששלושת המשפטים על המסיבה בסיני, מסעירים מאוד את דמיונם של אי אלו קוראים. ובכן צפירת הרגעה: לא תואר שם כלום, ולו מהסיבה הפשוטה שאין לי מושג מה עושים במסיבות ובאופן כללי, שונאת מסיבות. ככה שגם לו רציתי לא ידעתי לתאר אותן. וכל מה שעלה בדעתי הוא מוזיקה קודחת שאותה ניסיתי לתמלל איכשהו.
המשפט שהזכרתם תיאר בביקורתיות שבנופש הזה בסיני יש בעיקר רווקות וגרושות, ולכן השוויגער מתעצבנת מה יש ליפה'לה לחפש שם. (רווקות וגרושות ותו לא).

ואתם מפספסים את העיקר, והוא - נקודת הבחירה. הרעיון שאחרי שאת כבר מודרנית > מסתובבת בחברה מסויימת > נוסעת איתן לנופשים מסויימים > מוזמנת למסיבות שנערכות בהם, נקודת הבחירה שלך מאוד מצומצמת. וקשה להניח שתצליחי להתגבר על מה שהולך שם. כי כבר עברת כמה צמתים משמעותיים.

אבל אם את אשה חרדית צנועה וחסודה, אז אף אחד לא מזמין אותך למקומות כאלו, ולכן את מונעת מעצמך מראש הרבה צרות. זה הכל.

כל יתר המשמעויות שהועלו כאן - קיימות בעיניו ובדמיונו של הקורא בלבד

זה בדיוק כוונתי שאין סיבה שגם אשה מודרנית תהיה במקומות כאלו ודאי לא נשואה
ואין כאן עניין של הסערת הדמיון
מה שכן אם אינך יודעת מה עושים במסיבות כאלו אז מדוע כתבת על שהיא הלכה למסיבה וזה בעייתי אולי זה מסיבת סוף שנה וזה יכול להיות מאוד חיובי.....

 

[משה110]

ועוד דבר לכתוב ספר על נקודות שפחות כותבים עליו בציבור החרדי והספר מיועד למבוגרים זה יפה מאוד
אבל הנקודה שאני חושב שכדאי לתת את הדעת זה שצריך גם לדעת לא לגלוש למחוזות שרחוקים מהעולם החרדי (מסיבות וכדו' אפילו שלא יודעים מה הולך שם)
גם ציבור מודרני לא כ"כ נמצא שם אולי הקצוות של הקצוות ששמירת מצוות כבר גם רחוקה ולא התרשמתי שדודי ויפהל'ה נמצאים שם...

 

[shira bira]

ונכון גם ששמעו חזק את הקנאק כשעברה את התהליך.

ולכן?

 

[אפרסמון2]

והרביעי שלא הצלחתי לכתוב



רפאל. רפואל. רפאל בייגל.

האיש הזה שיש לו אמא מקסימה וטובה כל כך. ובמקום להתחתן ולהביא לה נהרות של נחת כמו שמגיע לה, הוא שולח לה נהרות של יגון, ונשא, קשה לי לכתוב את זה, בת אל נכר.

רוצה לכתוב ולא מסוגל. רק לבכות. בטוח שכל מי שקרא את הספר, בכה איתי. בעיניים או בלב. לא על רפאל בייגל, הוא דמות דמיונית; על כל אותם פירות שנשרו מאיתנו, והם לגמרי אינם דמיוניים, למרבה הכאב. אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ; בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ, כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ.

מאז שנחשפתי לדמותו של רפאל, הרגשתי צורך נואש ודחוף שההורים של המרשעת הזו אינגה, ימח שמה וזכרה, יגיעו אליה לביקור, יגלו שבעלה יוּדֶה, ויפטירו מתחת לשפמם קריאות אנטישמיות קלות עד בינוניות. ואז רפאל יקפוץ מהחלון, יקח טיסת אקספרס לישראל, וירוץ לחיק אמו, לא לפני שיעבור ב"דסקל" לקנות בקיטשע פרחונית.
בקיצור, אתם הסופרים יודעים כבר איך לגמור את הדברים האלו.

טיפש מטופש, צרח בי קול רע. טיפש מטופש. ואם הסופרת תמרח עבורך סכרין על המציאות, לְמה זה יעזור? הרפאלים שבמציאות, ימשיכו את חייהם, בלי בקיטשע ועם אינגה. וכל ה"יוכבדות" שבמציאות, אותם "יידישע מאמעס" שלקחו את הרפאל שלהם לחלאקה ושרו איתו את השירים של המסיבת סידור וקנו לו את הגמרא הראשונה, ובין לבין שמעו המון הרצאות על חינוך וניסו לתת אמונה ומשמעת וסמכות ושמחה, ויום אחד הוא פשוט קם ו---

די. באמת אין לי כח. רק צעקה גדולה שנצעקה לי בערב חודש סיוון. בתפילת השל"ה. אותה הצעקה שצעק אברהם אבינו. שמתבשר על הולדת יצחק, הבן השלם, ממשיך הדרך, אבל לא מוותר. לא שוכח שיש לו גם "רפאל" אחד.

כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ". כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר. וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ.

וזהו. קשה-עד-בלתי-אפשרי לדמיין איך ומה, אבל כן יש סיכוי. ומתחת תהומות של פסולת וטינוף, רוחשת תמיד איזה גחלת.

וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ---

 

[ווילי וונקה]

ועוד דבר לכתוב ספר על נקודות שפחות כותבים עליו בציבור החרדי והספר מיועד למבוגרים זה יפה מאוד
אבל הנקודה שאני חושב שכדאי לתת את הדעת זה שצריך גם לדעת לא לגלוש למחוזות שרחוקים מהעולם החרדי (מסיבות וכדו' אפילו שלא יודעים מה הולך שם)
גם ציבור מודרני לא כ"כ נמצא שם אולי הקצוות של הקצוות ששמירת מצוות כבר גם רחוקה ולא התרשמתי שדודי ויפהל'ה נמצאים שם...

תסתובב קצת בעולם ואז תחזור עם מסקנות

 

[אפרסמון2]

תסתובב קצת בעולם ואז תחזור עם מסקנות

למה? לא נראה לי שהנושא הזה כ"כ חשוב ששווה לצאת עבורו ולהסתובב בעולם ולעשות תחקיר
נראה לי שזה כבר די ברור
יש כאלו שמאוד מחבבים ואפילו מעריכים את הספר, יש גם כאלו שיש להם ביקורת כזו או אחרת
הם כתבו את נקודת מבטם, וזה חשוב, לדעתי, והסופרת גם הגיבה בצורה מכבדת ומכובדת לביקורת, שזה גם ראוי לציון
נדמה לי ששני הצדדים הובעו כאן
לא נראה לי שכדאי להפוך את זה לויכוח
הספר הזה הוא לא קומיקסבא וגם לא בן דוד שלו, (נראה לי שזה היה ידוע מראש גם לכל מי שקרא אותו)
זה המצב, וזהו הספר, take it or leave it, ואפשר להתקדם

 

[shira bira]

@shira bira אם אפשר לבקש לחוס על האשכול ולמחוק את ההודעה הזו
גם ככה הוא חי בנס... וחבל לי עליו....

מוחקת למרות שלא ברור לי ההגיון