דרוש מידע הִרְהוּרִים אַחֲרֵי הָאוֹר (על ובעקבות הספר "שניה לפני האור")

מצב
הנושא נעול.

תמי אחת

משתמש סופר מקצוען
חייבת לשתף בקטע מתוך שיר שהתגלגל לידי,
השיר נכתב ע"י בחור ישיבה בשידוכים, אחרי פגישות מתסכלות עם בחורות שחיכו למצוא מולן את רבי עקיבא ושכחו שבשביל זה הן צריכות להיות רחל...

(השיר מתחיל מהאמצע, הדף הראשון לא הגיע אלי)
ממליצה לקרוא לפחות פעמיים!!! קשה להבין את כל העקיצות בפעם הראשונה!!

...פעם בין לבין הוא הפטיר ביעף
שבאזור הצפון התחילו הפצצות
והיא שאלה מתחת לאף
איפה זה כתוב, ברמב"ם או בקצו"ת??

בערב שבת כשהציע עזרה
הוא ידע שהיא בהלם לפי הפרצוף
הוא נמלט מהבית וחזר חזרה
דקותיים לפני הצפצוף

התינוקת לקתה בדלקת גרון
והיא רצתה לחסוך לו דאגות וטרדה
אז היא הגישה לו ארוחה בקצה המסדרון
כדי שלא יתקל בילדה

בשיעור של סגל זה הלך עשר
הרב אלישיב אכל והלך בלי לשאול
אבל הרב שלה לא הבין את המסר
וחזר עם הצלחת להול

הוא התעסק עם הילדה
לא הפגין התרגשות מיוחדת
רק אמר "הי היא חולה"
וקבע לה תור במאוחדת

דגדג בסנטר ובקצה הבלורית
של הפצפונת מוכת האנגינה
ושאל אם זה דלעת או דלורית
המרק שהיא הכינה

הוא מעדיף אפונה כמובן
אמא שלו מבשלת ועושה מזה רסק
אבל הוא שם קצת פלפל שחור ולבן
ולא עושה מזה עסק

אין לה כלום נגד מלח וחסר
או נגד השוויגער המטבח והמזון
אבל מי שהראש שלו שקוע בספר
מרגיש הבדל בין מרק ומלפפון??

היא לא זוכרת מתי זה קרה
ואם הרב היה ליטאי או חסיד
אבל סיפרו לה שהוא אכל תכולת קערה
ולא הרגיש שזה סיד

ועוד סיפור על איזה רבי
שבהיסח הדעת שתה כוס של אמה
והוא מבדיל בין כרוב לקולרבי
ריבונו של עולם, למה???

למה מרוב לימוד ועמל
הוא לא נרדם תוך כדי הליכה?
ומתי כבר יתקע בעמוד חשמל
ויבקש ממנו סליחה???

איפה טעיתי חזרה ושאלה
את עצמה את הקיר ואת הילדה
למה הוא יודע מי ראש הממשלה
ומפטפט על הא ועל דא?

נכון היא איש של המטבח ולא של הכולל או השטיבל
שיעשה מה שהוא מבין
אבל איך זה שבערב לומד הוא עם צוויבל
בשעה שיכל ללמוד עם לוין?

אם היא תתעקש על זה היא תשלם ביוקר
היא לא כאן המנהל או הבוס
אבל לקבוע בבוקר חברותא עם טוקר
בעיניה לימוד של בעלבוס

בערב אחד, אוי טאטע אין הימל
אשת העילוי לרפואת עדיו
פתחה מחברות של י"ג י"ד
ודמעות עיניה נשרו על הדיו

הכל חוזר אליה בלי משטר וסדר
הדיאגרמות הקשיים והפאתוס
מה ששאלו המו' גולדמן ופדר
ומה שהשיב רבי עקיבא לפפוס

היא חזרה וקראה את שיעורי היהדות
בכתה אז כשהייתה מותשת
עד שהסיפורים ופרטי העדות
הפכו לשלולית מטושטשת

מה לא הקריבה ובלב שלם
לאן לא הסכימה לטפס
הוי כמה צריך בנ"א לשלם
כדי למצוא את מה שחיפש

היא תאלץ לנשוך שפתיים מסתבר
ולרדת מן האולימפוס ומן הרקיע
היא לא דורשת שיהיה ר' ברוך בער
אבל בשביל פחות מזה לא שווה לה להשקיע!!!
לשלוח לסגל, לגולדמן ולפדר.
חשוב!!!
 

בא יבוא

משתמש מקצוען
שוכחות לשתף בכל מה שטוב
בבלתק: מוכר מכל הכיוונים. גם מצד נשות אברכים, וגם מצד נשות העובדים לפרנסתם. וגם סתם, עצם החיים.

פעמים די רבות אנחנו מתמקדים ושמים דגש על הקשיים שלנו בחיים. לו רק היה אחרת. וחבל. איפה כל היופי של החיים שלנו? למה אנחנו לא קורנים אותו? וכמה יפים החיים של נשות עמלי התורה, אלה שזכו. ובכלל לא באה למעט או להחריג את נשות "בני התורה העמלים לפרנסתם" (כדברי הרב שך זכר צדיק וקדוש לברכה), אלא שהיות והדיבור כאן הלך לכיוון הימצאות האושר אצל נשות האברכים, והחצנת המציאות - הוספתי את השנקל שלי.
 

בא יבוא

משתמש מקצוען
ומבחינתי אין כאן "מסר לאומה", או רצון להרביץ בנו ידע. יש ספר שמאפשר לנו, לי לפחות, להיעצר רגע, ולחשוב. על הסיווג האוטומטי, ועל ההרגל שלנו לקטלג אנשים מבלי לראות את האדם שמעבר לסטיגמה. להגיד שזה קל? לא, לגמרי לא. אבל אולי זה מה שקורה לנו כשאנחנו קמים מהספר? אין סוף לסיפור, אין סגירת מעגלים, כי אלה הם החיים. כן, מאחורי האנשים המקובעים והמעצבנים יש המון רגש ועולם פנימי עשיר, הגם שקשה לראות ולהתחבר אליו. יש תהליך בספר, תהליך יפייפה שהלוואי ונאמץ. קריאת תיגר, בדיוק כמו הספרים הקודמים, הנורמלי האחרון אנוכי מבקש.

וכשסיימנו לקרוא, אני לא חושבת שהייתה אפילו דמות אחת שההסתכלות שלנו לא השתנתה מאז ההיכרות הראשונית.
 

קוביד

משתמש מקצוען
עריכה תורנית
ומבחינתי אין כאן "מסר לאומה", או רצון להרביץ בנו ידע. יש ספר שמאפשר לנו, לי לפחות, להיעצר רגע, ולחשוב. על הסיווג האוטומטי, ועל ההרגל שלנו לקטלג אנשים מבלי לראות את האדם שמעבר לסטיגמה. להגיד שזה קל? לא, לגמרי לא. אבל אולי זה מה שקורה לנו כשאנחנו קמים מהספר? אין סוף לסיפור, אין סגירת מעגלים, כי אלה הם החיים. כן, מאחורי האנשים המקובעים והמעצבנים יש המון רגש ועולם פנימי עשיר, הגם שקשה לראות ולהתחבר אליו. יש תהליך בספר, תהליך יפייפה שהלוואי ונאמץ. קריאת תיגר, בדיוק כמו הספרים הקודמים, הנורמלי האחרון אנוכי מבקש.

וכשסיימנו לקרוא, אני לא חושבת שהייתה אפילו דמות אחת שההסתכלות שלנו לא השתנתה מאז ההיכרות הראשונית.
סוף סוף.
 

אם אין אני לי

משתמש פעיל
ספר עמוק ומלא תובנות ,
אהבתי מאד
רק נקדה אחת שהמציקה לי והייתי שמחה לקבל את התייחסות @Ruty Kepler


בפרק 3 מופיע בין האחיות דו שיח שבו חיה מבקשת מאחותה שתשכנע אותה להתחתן עם עילוי
ואת כותבת שנחמי לא מתכוונת להיות פרקליט של האור
נחמי שואלת אותה , למה לך באמת .... המורות האלה לא יעבדו במקומך.... ולא יהיו בודדות במקומך וכו...
ואז לעצמה היא חושבת בשקט "והן גם לא יגעו בתורה במקומך וכדו'....

למה על הבדידות והעבודה היא מדברת בקול (שגם כך,אלו דברים שאחותה ראתה אותה מתמודדת בהם וכנראה הם גרמו להתלבטות שלה )
ועל האור והתורה והיופי היא חושבת לעצמה בשקט, ולא משתפת אותה (שמן הסתם את זה אחותה פחות רואה כי זה ...)
 

אפרסמון2

משתמש סופר מקצוען
(מחילה על העיכוב. לא יכלתי לוותר על קצת ציטוטים.)

הרהור שני: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים: גם היום?



יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אומות, כמו שכתוב: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו.
ונתן לנו את התורה בכתב, ופירושה בתורה שבע"פ, וגילה אותם לישראל.
וכתיב: "ולא תמצא בארץ החיים". ומאי "לא תמצא בארץ החיים", וכי בארץ המתים תמצא?!
אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאווה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל.
...וזו היא תורה שבעל-פה, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך, שנאמר: העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר, בטמא ובטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו...
...ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ. לפי שיש בה צער גדול, ונידוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה.

(מתוך מדרש תנחומא, פרשת נח)


(פעם לפחות, כשחינכו אותי, הקטע הזה, ממדרש תנחומא פרשת נח, היה חלק מהחינוך. אולי היום יש כבר ספריות תורניות שמדביקים על החלק הראשון של מדרש תנחומא מדבקה ירוקה: למבוגרים בלבד. אולי שמים אותו בארון ברזל אחורי, אודותיו ידוע ליודעים בלבד.)

מכל מקום דברי המדרש, הכל-כך מובהקים וחריפים, העלו בי במשך השנים הרהורים, על מקומן של נשות תלמידי החכמים בדורנו.

אם האשה שותפה בתורה של בעלה - והיא אכן שותפה, כידוע – אז גם היא צריכה לשלם מחיר. במזומן. בחיי צער. זה חייב להיות כך, לא כן? אין שותף לרווחים בלבד.

מהו המחיר?

(אזהרה: מכאן ואילך, כל מה שאכתוב מלא בהכללות גסות. מחילה.)

לפני מאה שנה זלזלו בהן, בנערות שבמקום עורכי דין או סוחרים בחרו להנשא לבן ישיבה, "באנק קווע'צער" ("מועך ספסלים"), שלא יביא לה לא פרנסה ולא כבוד. מי שבחרה להנשא לבן ישיבה "בטלן", שילמה מחיר חברתי יקר.
זה היה מחיר. מלא. ראוי.

לפני חמישים שנה, אולי פחות זלזלו – אבל היה את עול הפרנסה. המחיר של בעל תלמיד חכם, היה שהאשה נטלה על עצמה את עול הפרנסה, מלבד שאר העולים המוטלים על צווארה בלאו הכי.
ואילו אשת-לא-תלמיד-חכם, במקרים רבים, הייתה נשארת בבית, ומגדלת את צאצאיה בשלווה ונחת.

עול של פרנסה, בפרט כשהוא סימולטני עם גידול ילדים – הוא גם מחיר. אוהו.

אבל היום? היום ה-Default של כל אשה, הוא לצאת לעבוד. למה? בשביל לפרנס את עצמה, את בעלה, את ילדיה, אולי בשביל לממש את עצמה, אולי בשביל לעשות מה שכולן עושות, ואולי סתם בלי סיבה – כי זה מה שעושים. כמו שכל גבר לפני מאה שנה יצא "לפועלו ולעבודתו עדי ערב", גם בלי לסדר לעצמו רשימת נימוקים מסודרת. ככה זה.

אוקי. אז ברור. יש לכל אמא למשפחה, בטח אמא למשפחה ברוכת ילדים, עול כמעט בלתי אפשרי. מלאכי הייתי אומר. עבודה, פרנסה, הבאת ילדים לעולם, גידולם, חינוכם, ועוד כהנה. והכל בג'ינגול בלתי אפשרי, (שמתואר בספר הנוכחי בצורה עזה כל כך - וואו!). כולן ראויות להערצה.

אבל איפה נמצאים המחירים המיוחדים, הספיציפיים, לאשת תלמיד חכם?

עול פרנסה, יש לכולן. ילדים צפופים ותובעניים – יכולים להיות לכולם. בעל נודניק, יכול להיות אברך, ויכול להיות עורך דין. לעזור עם הילדים – לפעמים העבודה של הבעל הלא-אברך לא מאפשרת לו לעזור, ולפעמים לימוד התורה של הבעל האברך, לא מאפשר לו לעבוד.

אז מה, אולי זה שמשתי משכורות אפשר לחיות ברווח? זה מצד אחד. אבל עדיין, השורה התחתונה היא שהרבה אברכיות מרוויחות ברוך השם בסכום אפסים נאה. אז לא נראה לי שזה הפוינט.

אז אולי באמת אין מחיר לחיי תורה, בדור הזה? יכול להיות? אולי "חיי צער תחיה" זו רק ברירת המחדל, אבל יש דורות יוצאי דופן?



לאחרונה, אני מבין יותר. למדתי לשים לב לתג המחיר הגבוה, שמוצמד למוצר הכה – יקר הזה, שנקרא "אשת תלמיד חכם":


ברקע הזה מצאה אותה הרבנית קלאס, בליל שבת אחד לפני שנים, יושבת על הספסל ומחכה. שוע הבטיח שהוא יטייל אתה בלילה במושב. והלך ללמוד. ושכח.

"כולם אומרים לי שאני צריכה לשמוח", היא לחשה אז לרבנית. "כי אני זוכה לתת לתורה".

והרבנית אמרה: "אי אפשר לשמוח כי 'צריכים'. בואי ותספרי לי, מה שלומך, נחמה'לה?"

"אני... בעלי היה אמור לצאת אתי קצת". ולחשו אתה לילות ארוכים שלא פגשה בו, בקרים טרופים של שליחת שלושה ילדים. "אבל הוא... כנראה הלך ללמוד. ושכח". אפילו לכעוס היה לה אסור.

"כולם אומרים לי שאסור להתלונן. שאדמיין שבעלי יהלומן", רטטו שפתיה. "וזה לא נכון! כי אם אשת היהלומן תקרא לו בשתיים בלילה, לא יהיה לה שמץ של נקיפות מצפון. אני הייתי מוכנה שבעלי יפסיד כסף, אפילו, העיקר שיחזור כבר. אבל אי אפשר להיות מוכנים להפסיד שעה של לימוד. וגם אם הייתי עושה את זה - - - "

"מה היה קורה?"

"כל הרבניות מהסיפורים היו נוזפות בי", נחמי בת העשרים וחמש השפילה מבט.


(שניה לפני האור - מדרש תנחומא מעובד לדור טוונטי-טוונטי, בידי ר. קפלר)


*

בעודה מטפסת קומה וחצי אל הבית, נחמי מסתבכת בפרדוקס. האם מישהו יכול להיות מאושר, אם מכריחים אותו להיות כזה? והאם שווה להיות דמות בסיפור, שמאושרת למרות שאינה, או עדיף להיות נחמי חיה וקיימת ומתלוננת לעתים?

הפרדוקס מתעצם כשהיא מזיזה את ערימת המגבות ולא מוצאת שם אפילו פחית אחת לרפואה. רק שלוש חבילות שוקולד מחכות לה. היא לא רוצה שוקולד עכשיו. היא רוצה שלא ייקחו לה מכאן דברים, ואם ייקחו – שלא ישכחו להחזיר. זה לא פינוק, הקפאין הזה באמצע הלילה, זה צורך קריטי שלה. כבר הסבירה לו אלף פעמים, וביקשה לא לקחת, ואם לוקחים – להחזיר או לפחות לעדכן אותה.

והוא שוב שכח.

אבל גברת ברנפלד, צועקות לה נשים דמיוניות מן החושך, שוע היה מוציא לך דברים מהמחבוא ושוכח, גם אם היה מהנדס טילים, או אדריכל.

אבל נשים דמיוניות, היא צועקת אליהן בחזרה, אם הוא היה אדריכל, הייתי יכולה לכעוס עליו בקלות. מה אתה מתעסק בתכניות שלך, ושוכח אותי ואת הפחיות שלקחת לי? למה העבודה במקום ראשון, ואני – שנייה?


(שם, שם)



רוצה לומר: עצם העול – כלומר שלל העוֹלִים- המונחים על כתפיהם של נשות-תלמידי-החכמים, אינו בהכרח ייחודי אליהן.

אבל עצם זה שיש מישהו שאפשר פחות לחלוק איתו את העול, זהו המחיר. אוהו איזה מחיר.

לא מדובר על מי נמצא בהשכבה עם הילדים, מי מתעורר עבורם בלילה. זה הרבה הרבה יותר עמוק. יותר פנימי.

אם בעת השכבה הכל מתערבב, הילדים נכנסים לסערה ציטוקינית, והופכים את הבית על יושביו. האם מותר לי לפחות להתקשר אליו? בלי קשר לשאלה אם הוא יוכל להגיע כעת הביתה. אולי הוא רחוק. אולי הוא באמת עסוק במשהו בלי ניתן לדחיה.

אבל להתקשר לפחות? להרגיש שיש מישהו נוסף שהברדק הזה באחריותו?

ועל כוס קפה, בתוך הלילה. מותר להתלונן? להתבכיין? האם המשמעות של זה לא תהיה "תעזוב את החברותא של שמונה בערב"?

ואם אני מרגישה חנוקה קצת בחיים. ולגדולים שלנו מגיע כבר חדר פרטי משלהם. ולהחזיק רכב, נכון שזה יקר אבל כבר אי אפשר להסתדר היום בלי זה.

לפחות לחלום ביחד עם בעלי, מותר לי? או שזה יתפרש אצלו אוטומטית כ"אולי באמת אני יתחיל לעשות משהו בערבים"...

והכי מאתגר, זה שדווקא ככל שהבעל רגיש, ומכיל, ומתחשב, ורוצה לעזור – אני צריכה יותר להרחיק ממנו את העול... יותר לשתוק.

וואו. כשהבנתי את זה, קדתי בליבי קידה עמוקה בפני כל נשות התלמידי חכמים. כי כמו שכתוב בתנחומא, להיות תלמיד חכם או אשת תלמיד חכם "על אמת" – לא יתכן, אלא עם חיבור פנימי, ואהבה עמוקה ואמיתית, לתורה.

... אלא אמר להן על התורה שבע"פ, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות קשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו. שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

(תנחומא, שם)


והיא זוכרת אותו חוזר, זורח, מן השיעור של ר' ברוך. צעירים היו עדיין. והיא החזיקה תינוק, או שניים. "נותנים לך שכר הרבה", אמר לה. 'נותנים'. כבר עכשיו, זה עצמו הפרס, איני יודע מה יכול להיות בגן עדן טוב יותר, אמר, והיה מואר, והיה מאיר, והיא הייתה ירח, וזהרה באורו, אבל רצתה גם אור משלה, גם היא רצתה שייתנו לה כבר עכשיו, לא בעוד שבעים שנה בגן עדן. וכל החיים הייתה מחפשת עד שמצאה.


היום היא יודעת. הרי התורה הייתה הפנימיות שלה. לימדה אותה צעד אחרי צעד איך מתכנסים. איך עושים מה שטוב, לא מה שנחשב. איך מתמזגים אל מישהו אחר.

האטום החדש שנוצר הוא קל יותר מהשניים הקודמים. חלקיק אחד של חומר נעלם, הופך לאנרגיה אדירה. היא קוראת, מתרגשת. ידעה זאת לבד. כששניים הופכים לאחד, צריך לוותר על קצת חומר.

ואז או שאת נהיית פצצת מימן הרסנית, זורה סביבך אובדן וקטל.

או שאת נהיית שמש, חיים וחום ואור. ומהאנרגיה שלך עולמות שלמים מתקיימים.


(שניה לפני האור, שם)
 
נערך לאחרונה ב:

שלולית

משתמש מקצוען
ספר נפלא.
יישר כוחך @Ruty Kepler
הרבה יראת שמים ניכרת בין השורות.

הצלחת לגעת בנושאים מורכבים ברגישות ובעדינות. ספר לא מתנגח באף אחד, אלא נותן את המקום האנושי לכל הגיבורים, על כל גווניהם.
אני גם מתארת לעצמי שנשות אברכים מתמידים במיוחד, יכולות לקחת מהספר כלים (גם אם לא באופן ישיר) להבנה איך לא לוותר על צרכים שלהן באופן שיביא אותן אחר כך למצוקה ולמרמור, וזה חשוב מכל חשוב. אין הרבה דברים שפוגעים בנישואים כמו מרמור מצטבר.
תבורכי!
 

בואו נעצב את זה ביחד

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
@אפרסמון2 זה פשוט, מדהים.
קראתי את זה כמעט עם דמעות בעינים.

המסר הכי מלחיץ וחותך שקיבלתי מהספר,
זה ש- לכל אדם יש מנת עמל וקושי בעולם הזה.
זה לא דבר שאפשר לברוח ממנו, זו פשוט גזירה קיימת.

כל אחד יבחר האם העול שלו יהיה עול עם משמעות בית של תורה,
או עול בית של מתמטקאי.............
 

שרה אסקל

משתמש רשום
בשבילי זה מתכון מושלם. מאסתי מזמן גם במתח וגם במטפלות הרגשיות ודומיהן. יש בספר אנשים מעניינים שחושבים ומדברים דברים מעניינים וברמה אבל לא מדי כבדים? כבר אהבתי.
בדיוק בדיוק!!
אני ממש אוהבת לקרוא ולא מוצאת מה לקחת בספריה כי הכל כנ"ל,
בינתיים אני קוראת את הספרים של רותי קפלר, דבורי רנד, יעל רועי וחלק מהספרים של מיה קינן- בעיקר הסיפורים הקצרים.
אולי למישהו יש המלצות לעוד?
 

פנדה

משתמש חדש
אם ככה אני חושבת שתתחברי גם לספר "טאבו משותף" של אפשטיין. עונה על כל הדרישות הנל :)
 

בואו נעצב את זה ביחד

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
אל תטרפו אותי
כיום אני פשוט לא נותנת כמעט צ'אנס לסופרות מתחילות.
מעדיפה לא לקרוא מאשר להתיישב בצפיה וסקרנות על ספר עם כריכה מרשימה
ולהתאכזב על העמוד השני....

קניתי השנה בפסח כמעט 10 ספרים ופשוט התאכזבתי מרובם.
מתסכל!

נראה לכם זה התנייה של המוח?
 

גלבוע

משתמש סופר מקצוען
חייבת לשתף בקטע מתוך שיר שהתגלגל לידי,
השיר נכתב ע"י בחור ישיבה בשידוכים, אחרי פגישות מתסכלות עם בחורות שחיכו למצוא מולן את רבי עקיבא ושכחו שבשביל זה הן צריכות להיות רחל...
לא ראיתי למה הגברת מהשיר איננה 'רחל'. הבעיה לא בכך שהיא לא מוכנה להקריב, היא מוכנה ועוד איך. היא פשוט (?) מחפשת פרטנר שיקריב לפחות כמוה.
 

לורנס

משתמש מקצוען
לא ראיתי למה הגברת מהשיר איננה 'רחל'. הבעיה לא בכך שהיא לא מוכנה להקריב, היא מוכנה ועוד איך. היא פשוט (?) מחפשת פרטנר שיקריב לפחות כמוה.
הבעיה שהיא לא מוצאת קורבן:ROFLMAO::ROFLMAO::ROFLMAO:

וההשואה לרחל - רחל פשוט האמינה ודחפה את בעלה, כנראה עשתה זאת בחכמה רבה, ברגישות, באהבת התורה אמיתית ובעיקר באהבה לבעלה.
ועוד משהו, היא לא חשבה שיצא ממנו רבי עקיבא, היא פשוט רצתה שילמד תורה ותו לא.
היום השאלה למה עושים את זה, בשביל בתורה? בשביל ה'עוילם'? בשביל הכבוד? בשביל ההורים ששילמו דירה?
 
נערך לאחרונה ב:

גלבוע

משתמש סופר מקצוען
הבעיה שהיא לא מוצאת קורבן:ROFLMAO::ROFLMAO::ROFLMAO:

וההשואה לרחל - רחל פשוט האמינה ודחפה את בעלה, כנראה עשתה זאת בחכמה רבה, ברגישות, באהבת התורה אמיתית ובעיקר באהבה לבעלה.
ועוד משהו, היא לא חשבה שיצא ממנו רבי עקיבא, היא פשוט רצתה שילמד תורה ותו לא.
היום השאלה למה עושים את זה, בשביל בתורה? בשביל ה'עוילם'? בשביל הכבוד? בשביל ההורים ששילמו דירה?
לפחות חלק מהנשים עושות את זה באמת באמת בשביל חלק בתורה. יש מצב שהן טועות בדרך, אבל זה לא אומר שכוונותיהן אינן טהורות.
 

פ. הלר

משתמש מקצוען
אל תטרפו אותי
כיום אני פשוט לא נותנת כמעט צ'אנס לסופרות מתחילות.
מעדיפה לא לקרוא מאשר להתיישב בצפיה וסקרנות על ספר עם כריכה מרשימה
ולהתאכזב על העמוד השני....

קניתי השנה בפסח כמעט 10 ספרים ופשוט התאכזבתי מרובם.
מתסכל!

נראה לכם זה התנייה של המוח?
אני לא יודעת לאיזה סופרות את מתכוונת,
אבל אין שום אפשרות להשוות בין ספר של רותי קפלר לבין ספר של כל סופרת אחרת במגזר,
זה לעוועל אחר לגמרי. אין עוד מישהי ברמה שלה, מבכל הבחינות.
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  56  פעמים

לוח מודעות

למעלה