בבקשה.אני חוזר ומבקש דוגמאות ספציפיות.
מצרפת קטע מתחילת הפרק. לא טוענת שאני לא חוטאת בכך ובוודאי גם כותבים אחרים, אבל הזכות לביקורת קיימת תמיד.
הערות מודגשות בסוגריים מרובעות.
לא הדגשתי את תוארי הפועל הרבים כי יש כאן לא מעט בכלל, וזאת רק דוגמא מהפרק הזה שיש לי עכשיו זמין מוקלד, מהספרים הקודמים זכורות לי דוגמאות נוספות.”אורח?״ דיוויד ניתר [זמן עבר] הצדה באינסטינקט צפוי [שבירת קיר רביעי], בהלה חונקת [מעבר לזמן הווה] את קולו והוא נשמע מעוות [על פי צורת הכתיבה 'הוא' מתייחס לדני ולא לקולו, איך דני נשמע מעוות?].
”מי?!״ הזאב זינק אל תוך המערה בניתור אחד של שריריו הגמישים. דֶני שלף את המקל שלו, נכון לקרב. [POV של דני ולכן יש כאן שוב שבירת קיר רביעי] דיוויד פלט צווחה.
דֶני הסתובב [זמן עבר] במהירות, מכה [שוב, מעבר לזמן הווה] את הזאב ומעיף את המקל מידיו, לשחרר אותן מאחיזתו.[משפט מאד מסורבל]
הוא צריך את ידיו משוחררות. [שיטה של הסופרת לבטא מחשבות, אישית לא אוהבת וגם חושבת שיש כאן משהו שמוציא מהסיפור אבל אפשר לחלוק על זה]
הניח את אגרופו, סגר ופתח אותו, והקפיא את הזאב במהירות שיא. הזאב קפא על מקומו בלי לנוע [כפילות]. דֶני הרים את המקל והכה בו כך שיצנח על האדמה ולא יישאר לעמוד זקוף על מקומו [כפילות]. הזאב הועף על הרצפה ונשאר קפוא בצורה גרוטסקית [תואר הפועל, שימוש במילה גבוהה כדי לספר במקום לתאר] על אדמת המערה. רגליו פשוטות קדימה, פיו פעור. דיוויד בהה בו. [תיאור בזמן הווה של הזאב, תיאור בזמן עבר של דייויד] לא מסוגל לנוע.
”מה... מה... מה...״
דֶני קרב אל חיית הטרף, ממשש את הדופק. יש דופק. דֶני נרתע לרגע, מביט לאחור בדאגה. מה יגיד דיוויד?... האם הבין שהמקל שימש לו כהסוואה בלבד למעשה האמיתי? [שוב גם כאן יש עבר והווה ביחד]
אין לך מה לדאוג. דיוויד לא הסוג שימצא דופק אצל זאב. לא נראה לי שהוא יודע איפה הדופק שלו-עצמו. לרובוטים אין דופק. [שוב כתיבת מחשבה בשיטה הזאת, בעיני מוציא מהסיפור].
”מה עשית לו?״ דיוויד התקשה לדבר. בהה בפלצות ביצור הקטלני, בשיניו החשופות, והחזיר את מבטו אל דֶ ני. ”איך עשית את זה?״
....
באחוזה העתיקה היה קּותִי מודאג רק מעט, בשל ניסיונו העשיר בתוכנית שנת ההתגלות, אך היתר היו מודאגים הרבה.
...
קותִ י הניד בראשו כמסכים. הוא דאג בעיקר לדֶני, למען האמת והיושר [שוב, שבירת קיר רביעי]. ”נלך לישון רעבים, לא נתמוטט מזה״.
---
”בגשם זה יכול לקחת יותר״, אמר קותִי האופטימי [שוב, שבירת קיר רביעי, מדובר בPOV של קותי בתחילת הסצנה], ”חוץ מזה, אולי הם החליטו לחכות בחווה עד שהגשם ייפסק״.
הסופרת בדרך כלל מספרת לנו איך פועלות הדמויות, היא לא מתארת לנו איך הן פועלות.
דוגמאות לתארי פועל חוזרים: בציניות, במהירות, בשמחה, בפלצות, בקור רוח, בפחד, באימה...וכו'.
בעיני זה מדד לכתיבה לא טובה. כשאני פותחת ספר ומרפרפת על הכתיבה, ככל שיהיו בו יותר תארי פועל כך יגדל הסיכוי שאסגור אותו בלי לקרוא.
לגבי המעבר בין הזמנים, גם מיה קינן עושה את זה לא מעט בספרים שלה והם עדיין מצוינים, מצד שני אצלה לא ראיתי שזה קורה באותו משפט.
אין לי דעה על הספר לפני שקראתי אותו, ויכול בהחלט להיות שהוא פורץ דרך ומעניין מאד. אבל לטעון לכתיבה משובחת ואיכותית נראה לי קצת רחוק...