סיפור בהמשכים "שוקולד עדשים"- סיפור אינטראקטיבי לילדים.

[שיבת ציון]

וההמשך הנבחר- - -

3. הם יחשבו ויבינו בעצמם. (ללחוץ: שכוייח.).

פרק י יעלה בעז"ה בקרוב.

 

[שיבת ציון]

בס"ד

פרק י​

"אולי אסביר לכם אחר כך" שוקי נענע בידו, לצבי ואפרת נראה היה שהוא מתחמק.
"אני צריך למהר, להציל את הצמחים שלא נהרסו". הוא פתח את הדלת, יצא וסגר במהירות.

"הכל בגללך", רקעה אפרת ברגלה בדיוק כשצבי קבע: "הכל בגללך".

"בגללי?! איך?!", אפרת הניחה את ידיה על המתניים.
"ככה" צבי משך בכתפיו, "אם לא היית מתעצבנת וצועקת, ומאשימה אותי בדברים שבכלל לא עשיתי, שוקי היה מסכים לנו לצאת איתו".

"מי שמדבר!", לאפרת עלו דמעות לעיניים, "אתה העלבת אותי וקראתי לי: פחדנית".

צבי לא ענה. הוא סובב את הפוך ב180 מעלות והתיישב עם הגב לאפרת.

אפרת פסעה אל פינת המסכים, והביטה בדממה בשיטפון ההולך וחדל.

גובה המים הלך וירד ככל שעברו השניות, ומתחתיו התגלו צמחים שונים וצבעוניים, שאפרת לא הכירה. הצמחים, ברובם, היו נבולים ושכבו על האדמה הצבעונית, צבעם הולך ונחלש.

אפרת חפשה את שוקי בעיניה ומצאה אותו מתרוצץ באזור לובי הבקרה.

הוא הסתובב בין הפרחים, וכשזהה פרח שעודנו מחובר לאדמה- התכופף אליו.

"מה הוא עושה שם?" תהתה אפרת בקול, בטעות.

היא קרבה את ראשה יותר והתבוננה בריכוז.

שוקי התקרב אל פרח אפור שכתמים חלשים של ורוד נראו עליו. הוא התכופף ולחש אליו משהו. הכתמים התחזקו מעט. שוקי המשיך לדבר, התקרב יותר ולחש. הפרח נצבע בורוד חזק, ולאחר מכן התחזק והתיישר.
שוקי נראה היה שמח מאד, הוא התרומם ופסע אל הפרח הבא- שרק קווים כתומים עדינים העידו שלא תמיד היה צבעו אפור.

אפרת הביטה בשוקי ופקחה עיניים יותר ויותר.

גם אל הפרח השני הוא לחש כמה מילים, עד שהצבע חזר אליו והוא התנוסס שוב לגובה. וגם אל הפרח השלישי, והרביעי. אחר כך הוא עזב את אזור לובי הבקרה והופיע על המסך המראה את האזור ההררי.

"וואו, מעניין מה הוא עושה" פתאום אמר צבי מאחוריה. אפרת הסתובבה לרגע בבהלה.

"מה הוא אומר להם?" המשיך צבי. אפרת זזה הצידה. אם גם צבי נמצא פה, כבר לא מעניין אותה להסתכל.
היא פנתה אל המסדרון המוביל למסלולים. עוד לא ראתה את הדלת המובילה למסלול שלהם.
אם היא לא הייתה רבה עם צבי, הייתה מבקשת ממנו שיראה לה, אבל היא תנסה לחפש לבד.

היא טיילה בין הדלתות הנמוכות, בצד אף דלת לא היה רשום שם או סימן מזהה אחר.

ליד הדלת השישית היא נעצרה. על העשירית העליונה של הדלת ריחפה אבקה כחולה זוהרת, יוצרת את המילים: "צבי ואפרת וינברג".

אז ככה אפשר לזהות את המסלול שלהם. אבל איך מזהים למי מיועדים המסלולים האחרים, שעל דלתותיהם לא כתוב כלום?

'אולי צבי יודע', חשבה אפרת. הוא היה כאן לפניה. אבל היא לא רצתה לשאול אותו.

במקום זה היא חזרה אל הלובי. צבי עדיין עמד באותו המקום והתבונן באזורים השונים.



"גילית משהו?", היא לא התאפקה מלשאול.

"כן" צבי הסתובב אליה, אבל לא היה נראה מתלהב, הוא היה נראה מבויש. "נראה לי שגיליתי מה שוקי אומר לצמחים".

"כן, מה?" אפרת כן קצת התלהבה. הדרך של שוקי לעזור לצמחים נראתה מוזרה ומרתקת, עניין אותה מאד מה היא בדיוק.

"שמעתי פעם" צבי הסתובב בחזרה אל תמונות האזורים, "שעשו מחקר עם צמחים. שתלו שני צמחים אחד ליד השני, ליד אחד מהם אמרו מילים טובות לאורך כל הגידול שלו והטיפול בו, וליד השני לא אמרו כלום. בסוף גילו שהצמח הראשון, שאמרו לידו מחמאות ומילים טובות, צמח יותר טוב מהשני".

"אז אתה חושב שזה מה ששוקי עושה, אומר לידם מילים טובות?", אפרת הבינה למה צבי מתבייש. גם היא התביישה עכשיו.

"כן" צבי הסתובב אליה שוב, "וזו, כנראה, הסיבה בגללה שוקי לא רצה שנצא איתו".

אפרת הנהנה. "נכון".

הם שתקו כמה שניות.

"אז..." צבי קצת הסמיק, "רוצה שנשלים?"

אפרת הורידה את הראש ואז הרימה אותו שוב. היא נעלבה מצבי, והרגישה שעדיין כואבות לה המילים שהוא אמר. אבל נראה לה שהוא באמת מתחרט.

"טוב" היא לחשה, "סליחה שהעלבתי אותך, אתה סולח לי?"

"כן" הנהן צבי בהקלה, "וסליחה שאני העלבתי אותך, את סולחת לי?"

"כן" אפרת חייכה. עכשיו קל יותר.

"בא" היא קראה לו, "ראיתי על הדלת של המסלול שלנו משהו מעניין. מסכים להגיד לי אם זה היה שם קודם, ואם אתה יודע איך זה עובד עם הדלתות האחרות?".

צבי פנה אחריה והם נכנסו אל מסדרון המסלולים.

הם התקדמו דלת אחר דלת באיטיות, ונעצרו.

אפרת הסתכלה על הדלת השישית, פיה נפתח מעט בהפתעה.

 

[שיבת ציון]

מה ראתה אפרת?
1. ליד המילים: "צבי ואפרת וינברג" היו רשומות מילים נוספות. (ללחוץ: צוחק.).
2. הדלת הייתה פתוחה. (ללחוץ: תודה.).
3. הדלת שנתה את צבעה. (ללחוץ: שכוייח.).

 

[שיבת ציון]

שלום לכולם,
קודם כל- מתנצלת על ההמתנה הארוכה, ורוצה להרגיע שהסיפור לא נעלם חס ושלום, גם לאורך השבועות האחרונים, בהם לא הספקתי לכתוב ולהעלות- חשבתי עליכם ועל צבי, אפרת ושוקי. והתגעגעתי, מאד.
והנה (סוף סוף! כמה שאני שמחה!)- עולה הפרק הבא.

ההמשך הנבחר-

1. ליד המילים: "צבי ואפרת וינברג" היו רשומות מילים נוספות. (ללחוץ: צוחק.).

תיהנו!

 

[שיבת ציון]

בס"ד

פרק יא​

"הי" קראה אפרת בהפתעה, "זה לא היה כתוב כאן קודם!".

על הדלת, מתחת לכיתוב: "צבי ואפרת וינברג" רחפו המילים: "עברתם את שלב הפתיחה, כעת- הפתיחה".

"עברנו את מה?" צבי לא הבין, "איזה שלב פתיחה? עוד לא התחלנו בכלל". "ואם עברנו-" הוסיפה גם אפרת, "אז מה הכוונה: כעת- הפתיחה- ?!".

"בואי וננסה להכנס" הציע צבי.

"לא!" אפרת כמעט אמרה: "אנחנו לא נכנסים לפני ששוקי מגיע!". אבל היא נזכרה שקודם לכן צבי נעלב כשהיא דברה בצורה משתלטת. "אולי נחכה לשוקי?" הציעה במקום זאת, "לא כדאי להכנס לפני שהוא מגיע, אני חושבת. אנחנו לא מכירים את המסלול ולא יודעים איך ללכת בו".

צבי נשף באכזבה. לרגע הוא חשב להגיד לה שהיא סתם מפחדת. הם יסתדרו בפנים- מה כבר יכול להיות?!

אבל הוא נזכר שקודם לכן הוא אמר לה שהיא פחדנית והיא נעלבה מאד, ולכן החליט שלא לומר את זה.

"טוב, נחכה" הסכים.

דקות ארוכות הם עמדו ליד הדלת, מעבירים משקל מרגל לרגל וסוקרים בעיניהם את הדלתות הסמוכות.

לחיצת ידית נשמעה מהלובי.

צבי ואפרת הביטו זה בזה, מרוגשים: "שוקי הגיע!".

פתיחת דלת נשמעה. "שלום" קולו של שוקי. "צבי? אפרת? איפה אתם?".

"אנחנו פה" צבי קפץ ורץ אל הלובי. "בא. תראה, תראה מה כתוב לנו על הדלת".

שוקי קמט את מצחו השוקולדי. "כתוב לכם על הדלת?" חזר אחרי צבי, תמה. "איך זה יכול להיות?".

צבי משך בכתפיו, "זה לא קורה לכל הילדים שמגיעים לעבור מסלול?", שאל.

"בטח שזה קורה" שוקי השיב, "אבל כאשר מגיעים שני ילדים או יותר לעבור מסלול אחד- הם חייבים להיות ביחד כדי שיוכלו להכנס".

"נו" צבי לא הבין, "אנחנו ביחד".

שוקי הניד בראשו בספק, "כשיצאתי מפה לא הייתם ביחד".

"היינו" לא הבין צבי, "היינו 'ברוגז', נכון- אבל ביחד".

שוקי חייך. "אין כזה דבר" הסביר, "'ביחד'- לא נקבע לפי הגוף- גם אם הוא קרוב, אם הלבבות שלכם רחוקים אחד מהשני- אתם לא ביחד.".

צבי חשב. "אז בעצם" אמר, מהורהר, "כשרבנו- לא יכלנו להכנס למסלול בכלל?".

שוקי הנהן, שתק.

"עד עכשיו כבר השלמנו" שמח צבי, "אנחנו יכולים להכנס".

"השלמתם?!" חיוך גדול התפשט על פניו של שוקי, "איזה יופי!" הוא קפץ, "אתם בהחלט יכולים להכנס!".

שוקי חצה בעליזות את הלובי ודלג לאורך המסדרון עד לאפרת, שעמדה והמתינה ליד הדלת. צבי מהר אחריו.

"שוקי!" אפרת שמחה לראות אותו, "מה זה אומר, מה שכתוב פה?".

שוקי הביט על הדלת וקרא בקול: "עברתם את שלב הפתיחה, כעת- הפתיחה. מה לא מובן?" פנה לאפרת.

"עוד לא התחלנו את המסלול" הסבירה אפרת, "איזה שלב פתיחה עברנו?".

שוקי חייך. "התחלתם את המסלול" אמר בחיוך, "לא בשביל מעבר לדלת, אבל בהחלט בתוככם".

צבי הניע את ראשו, "אני חושב שהבנתי".

"אני בטוח" השיב שוקי, "אתם בוודאי מרגישים. וכעת- לפתיחה של הדלת, לזה הכוונה בחלק השני של המשפט.".

"אז נפתח?" התרגש צבי,

"נפתח?" וידאה גם אפרת בקצת לחץ והרבה שמחה.

שוקי הנהן.

צבי ואפרת הניחו ביחד את ידי ימין על ידית הדלת, "שלוש, ארבע, ו-", ספרו ביחד. לחצו על הידית, ופתחו.

השביל מעבר לדלת נגלה.

"וואו" לחשה אפרת, "אני כבר ראיתי את זה" אמר צבי, "אבל לא יכלתי להכנס".

השביל הזז היה אותו השביל, אבל הוא נראה היה לצבי זוהר יותר משהיה קודם לכן.

"אתם מוזמנים להכנס" שוקי אמר, וקולו נשמע חנוק מהתרגשות, "הרגע הזה- של הכניסה למסלול, הוא הכי יפה אצל כל הילדים. תשמרו את ההתרגשות הזאת לכל המסלול, צבי ואפרת".

צבי הכניס רגל אחת, הניח על השביל, הוא קצת התנדנד מחוסר שווי משקל בגלל התזוזה של השביל, אבל אפרת נתנה לו יד והוא הכניס גם את הרגל השניה.

עכשיו תורה של אפרת. "תחזיק לי את הידיים" היא בקשה מצבי, "אני מפחדת".

"אל תדאגי" אמר לה צבי, "אני נותן לך ידיים ובסוף תראי שזה לא מפחיד". אפרת הכניסה גם היא רגל אחת, ורגל שניה. הם היו על השביל.

מזג האוויר היה נעים, ורוח קלילה נשבה.


"עכשיו תורי" עלץ שוקי מהפתח, "תלכו קצת קדימה כדי שיהיה לי מקום".

צבי ואפרת התקדמו, מחכים לשוקי.

 

[שיבת ציון]

מה קרה לאחר מכן?

1. הדלת נסגרה לפתע, ושוקי לא יכול היה להכנס. (ללחוץ: צוחק.).
2. שוקי נכנס. (ללחוץ: תודה.).
3. הנוף השתנה, וצבי ואפרת מצאו את עצמם על השביל, במקום אחר. (ללחוץ: שכוייח.).

 

[אש קודש!]

זה נראה לי יותר ספר זוגיות מאשר סיפור לילדים
סיפור מתוק וחינוכי.

 

[עדר רחלים]

וואו וואו!!
זה כתוב כל כך יפה! מצד אחד זה מתאים לגילאים נמוכים אבל מצד שני זה כתוב בצורה חמודה כזו ואני נהנת ממש!!

 

[שיבת ציון]

זה נראה לי יותר ספר זוגיות מאשר סיפור לילדים
סיפור מתוק וחינוכי.

וואו וואו!!
זה כתוב כל כך יפה! מצד אחד זה מתאים לגילאים נמוכים אבל מצד שני זה כתוב בצורה חמודה כזו ואני נהנת ממש!!

וואו, תודה!
משמח לשמוע ונותן כח.

 

[שיבת ציון]

וההמשך הנבחר- - -

1. הדלת נסגרה לפתע, ושוקי לא יכול היה להכנס. (ללחוץ: צוחק.).

פרק י"ב יעלה אי"ה במהלך השעות הקרובות.

 

[שיבת ציון]

בס"ד

פרק י"ב​

"קדימה, שוקי, תכנס" קרא צבי, "זזנו ויש לך מקום". שוקי הלך מעט אחורה ואז התקרב לדלת.

"אוי" רוח חזקה החליפה לפתע את הרוח הנעימה של קודם לכן, צבי הניח יד על הכיפה שלו. "מה זו הרוח הזאת?!".

קול טריקה נשמע. צבי ואפרת הרימו עיניים בהפתעה. הדלת סגורה.

"אוי" קראה אפרת, "שוקי עדיין בפנים".

"נפתח לו" הציע צבי ונגש אל הדלת, מושיט את ידו השניה. "אין פה ידית" עדכן את אפרת לאחר רגע, "צריך לחכות שהוא יפתח מבפנים".

"נחכה".

הם חכו. דקה, שתיים. הרוח נחלשה אט- אט, וצבי הוריד את ידו. שוקי לא נכנס.

"אולי הוא נסה כשהייתה רוח ולא הצליח, אז הוא החליט ללכת?" חשבה בקול אפרת,

"נקרא לו" צבי נגש לדלת, ואפרת אחריו. "שוקי! שוקי! כבר אין רוח חזקה, אתה יכול לנסות שוב להכנס!", הם קראו בקול. אין תגובה.

אפרת הצמידה אוזן לדלת, "אני לא שומעת משם כלום".

צבי קרב גם הוא, "כנראה הוא באמת הלך" אמר באכזבה.

אפרת נאנחה והתיישבה על השביל, צמוד לדלת. "אז מה נעשה? אנחנו תקועים כאן, לא יכולים להכנס בחזרה ולא יודעים מה צריך לעשות במסלול הזה".

"אוף" צבי רקע בכח ברגלו, "נמאס לי כבר מהבעיות!".

"גם לי" השיבה לו אפרת, "יודע מה?" אמרה לאחר רגע, "אולי נתחיל ללכת לבד. יש כאן רק שביל אחד, ואם זה מסלול שמיוחד לנו, אז כנראה הוא בטיחותי.".

"את בטוחה?" ודא צבי, "את לא מפחדת?".

"אני קצת" הודתה אפרת, "אבל לא נראה לי שנרוויח משהו מלחכות כאן עד שהוא יחזור, אם הוא יצליח גם אז לפתוח את הדלת. את יודע?" הרימה את הראש לפתע, "אני חושבת פתאום שאולי בכלל רק אנחנו, הילדים של המסלול, יכולים לפתוח את הדלת. ולכן אחרי שהיא נסגרה, שוקי לא יכול לפתוח אותה לבד".

"ואנחנו לא יכולים לפתוח לו מבפנים" הוסיף צבי, "אז מה?" הצטמרר, "נצטרך ללכת את כל המסלול בלי שוקי?!".

"אני לא יודעת" אפרת קמה ונערה את השמלה שלה, "מה שבטוח- שה' ידאג לנו.".

"צודקת" הנהן צבי. הם הביטו שניהם על המשך השביל. הוא המשיך לנוע ולהתפתל לכל האופק, ומשני צדיו הייתה תהום עמוקה שעצמים צבעוניים רחפו בה.

הם התחילו לפסוע בזהירות, נצמדים כמה שיותר למרכז השביל. "קצת מפחיד פה" אמרה אפרת בשקט, "צריך להזהר שלא ליפול". צבי הנהן בדממה.

"הי, תראה!" אפרת נעצרה. מקטע שביל, באורך שני מטרים, שעמד לפניהם- צבוע היה בירוק בלבד, וזהר לסרוגין.

"מעניין שהוא לא מחליף צבעים" אמר צבי.

"צבי" אפרת הסתכלה עליו בהתרגשות, "נראה לי שכאן מתחיל המסלול שלנו. בא, נעלה על זה.".

הם לחשו בשקט: "שלוש, ארבע, ו-", ועלו ביחד על המקטע הירוק.

בבת אחת השביל כלו התיישר והפסיק לנוע. משני עברי התהום נזרקו חבלים צבעוניים אל המקטע וכסו אותו לחלוטין בקווים ישרים. צבי ואפרת חלצו באיטיות את נעליהם מתחת לחבלים והניחו מעליהם.

חושך החל לרדת וכעבור כמה שניות כסה את כל האיזור. החבלים החלו אט- אט לזהור והאירו מעט.

צבי ואפרת לא הצליחו לומר כלום.

לפתע נעלם השביל מתחת לרגליהם והם נותרו לעמוד על החבלים בלבד, מתנדנדים.

"אמאלה" צעקה אפרת, "אל תדאגי" השיב לה צבי, אבל גם הוא היה נשמע מבוהל.

כמה שניות עברו עד שהם התרגלו לחושך היחסי, והתייצבו על החבלים.

"תראי" הצביע צבי לפתע על אחד החבלים הכתומים, "החבל הזה זוהר יותר מכולם".

"נכון" אפרת התכופפה ונגעה בו, "להרים אותו?" שאלה, "יכול להיות שדרכו נבין מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו".

"תנסי לאט" בקש צבי, "ותשימי לב אם החבלים האחרים תלויים בו, שזה לא יתפרק".

"טוב" אפרת לחשה בשקט, והרימה מעט את החבל. שאר החבלים לא נעו. הרימה עוד קצת, החבלים נותרו במקומם.

"לא קורה כלום" היא אמרה והתרוממה יחד אתו. כל יתר החבלים נשארו במקומם, ורק חור אחד, במקומו של החבל הכתום, הפריד בינה לבין צבי.

"מה צריך לעשות אתו?" שאלה אפרת, מלטפת את החבל לאורכו.

"אולי ננסה להחזיק אותו ביחד" הציע צבי, "כמו שאת הדלת היינו צריכים לפתוח ביחד".

אפרת הושיטה קצה אחד של החבל לצבי.

הם אחזו בו בשני קצותיו.

שני המשטחים עליהם עמדו, וביניהם החור, החלו להתרחק לאט אחד מן השני.

צבי ואפרת נשכו שפתיים והחזיקו בחבל בכל כחם.

 

[שיבת ציון]

מה קרה לאחר מכן?

1. החבל נקרע. (ללחוץ: צוחק.).
2. אפרת קפצה אל הצד השני. (ללחוץ: תודה.).
3. החבל נמתח והתארך ככל שהם התרחקו. (ללחוץ: שכוייח.).