הנושאים החמים
הנושאים החמים
קודם כל, אני ממש ממש מתנצלת. אתמול, למרות רצוני, לא הספקתי לגמור לכתוב את הפרק (איזה נס שכתבתי: בל"נ!).
אבל לפחות עכשיו, בבוקר (טוב, טרום צהריים...) הוא מוכן ומוגש לכם חם מהתנור...
מצטערת על העיכוב, ומקווה שתיהנו.
בס"ד
"הגעתי", שוקי חייך בעליזות.
"איך?", שאלה אפרת שוב.
"זה סוד לבינתיים, אולי תגלו בהמשך...", שוקי המשיך לחייך והתחיל לפזם לעצמו מנגינה. "עכשיו, הגיע הזמן להמשיך. אני חייב לומר לכם שהסתדרתם עד עכשיו באופן מעורר התפעלות.".
"רגע,", צבי לא הבין, "אתה ראית... את איך... שהסתדרנו?".
אפרת החלה לפסוע קדימה. "כנראה שלא", אמרה בעגמומיות, "כי לא הסתדרנו פה. בכלל לא.".
"דווקא כן ראיתי", שוקי היה במצב רוח ממש גבוה.
"איך?!", זה קצת הרגיז את צבי ואפרת.
"סוד לבינתיים", הכריז שוקי. "רוצים להמשיך את המסלול או לשאול אותי עוד מלא שאלות שאני לא יכל לענות עליהן?".
"לשאול אותך", צבי לא זז ממקומו, "זה קצת מעצבן שאתה יודע כל מיני דברים, ועושה כל מיני דברים מוזרים ולא מסביר לנו כלום!".
"כן", הצטרפה גם אפרת, "על הכל אתה אומר: 'אולי תגלו בהמשך, אולי תגלו בהמשך'".
"יש לי סיבה לכך שאני עושה את זה", שוקי נאנח אנחה קצרה.
"איזו סיבה?", המשיך צבי לשאול. אפרת הנהנה.
"ובכן", הברק העליז שב לנצנץ בעיניו של שוקי, "אולי תגלו בהמשך".
"אוף!", אפרת רקעה ברגלה.
"כן, זה באמת מעצבן", הסכים אתה שוקי. "מה אתם בוחרים לעשות עכשיו?".
"מה זאת אומרת?", צבי לא הבין.
שוקי ייצב את הכובע הענק על ראשו, "זאת אומרת שיש לכם שתי אפשרויות. הראשונה- להתעצבן על מה שאתם לא יודעים ולא מבינים, ולהשאר במקום. השניה- להחליט להנות ממה שאתם כן יכולים, לקבל את מה שאתם לא, ולהתקדם במסלול".
צבי ואפרת חשבו לרגע.
"ואם אנחנו בוחרים", אפרת דברה במחשבה, "להתעצבן ולהמשיך במסלול?".
"מה אתם אומרים, זה אפשרי במסלול שלנו?", שוקי חייך.
"לא", צבי חשב, "להכנס לא יכלנו כשרבנו.". "ולהגיע לכאן לא יכלנו כשפחדתי יותר מדי", הוסיפה גם אפרת.
"כנראה שלא נצליח להתקדם אם לא נחליט להנות ממה שיש ולא להתעצבן".
בס"ד
"מסקנה נבונה!", הכריז שוקי, "וכעת- מה אתם בוחרים?".
צבי חשב לרגע, והסתכל על אפרת בשאלה, "להמשיך?".
אפרת הנהנה, "להמשיך".
"נהדר", שוקי כבר התקדם ולא הסתכל אחורה, עליהם. "בואו אחרי".
צבי ואפרת החלו לפסוע אף הם.
דקה הלכו שלושתם בשתיקה, פוסעים על השביל המתפתל ומחליף הצבעים. עוד חצי דקה המשיכו בדממה.
"זה עוד ארוך?", שאלה אפרת לאחריה.
ובדיוק כששאלה נעצר שוקי, כמה מטרים לפניהם, בבת אחת.
צבי ואפרת גמעו את ההפרש במהירות.
"אמאלה", לחש צבי. "לא עוד תהום!", אפרת הרגישה שהיא עומדת לבכות, "אחד הספיק לי ודי".
התהום הפעם היה גדול הרבה יותר. בתחתיתו נראו קצוות צוקים בצבעי סגול וכחול, ולמטה מהם- אוויר. המשך שביל כלל לא נגלה לעיניהם.
"זהו, כאן נגמר המסלול?", שאל צבי, "זה סוף השביל?".
"מממ...", שוקי התלבט, "זה סוף השביל. הנוכחי. כן. אבל זה בהחלט לא סוף המסלול", הוא הסתובב אליהם, "למעשה, אתם רק בתחילתו.".
צבי בחן את העמק בחשש. "אז מה עושים מכאן?".
שוקי סובב את ראשו והרים את ידו בהצבעה הצידה.
מהמקום אליו הצביע נמתח חוט כלפי מעלה, ובקצהו התנדנד מעדנות באוויר כדור פורח שגם בו, כמו בשביל, נעו צבעים והשתנו. אך הצבע המרכזי בו, היה כתום רך.
"כדור פורח", זהרו עיניו של צבי, "זה חלום שלי- לעוף בכדור פורח". וכבר הוא החל לפסוע לכוון החוט, מתכונן למשוך אותו כלפי מטה יחד עם הכדור.
"רגע, רגע", שוקי עצר אותו, "אתם לא יכולים לעלות על הכדור סתם כך, לפני כן עליכם לעשות משהו".
אבל לפחות עכשיו, בבוקר (טוב, טרום צהריים...) הוא מוכן ומוגש לכם חם מהתנור...
מצטערת על העיכוב, ומקווה שתיהנו.
בס"ד
פרק י"ד
"הגעתי", שוקי חייך בעליזות.
"איך?", שאלה אפרת שוב.
"זה סוד לבינתיים, אולי תגלו בהמשך...", שוקי המשיך לחייך והתחיל לפזם לעצמו מנגינה. "עכשיו, הגיע הזמן להמשיך. אני חייב לומר לכם שהסתדרתם עד עכשיו באופן מעורר התפעלות.".
"רגע,", צבי לא הבין, "אתה ראית... את איך... שהסתדרנו?".
אפרת החלה לפסוע קדימה. "כנראה שלא", אמרה בעגמומיות, "כי לא הסתדרנו פה. בכלל לא.".
"דווקא כן ראיתי", שוקי היה במצב רוח ממש גבוה.
"איך?!", זה קצת הרגיז את צבי ואפרת.
"סוד לבינתיים", הכריז שוקי. "רוצים להמשיך את המסלול או לשאול אותי עוד מלא שאלות שאני לא יכל לענות עליהן?".
"לשאול אותך", צבי לא זז ממקומו, "זה קצת מעצבן שאתה יודע כל מיני דברים, ועושה כל מיני דברים מוזרים ולא מסביר לנו כלום!".
"כן", הצטרפה גם אפרת, "על הכל אתה אומר: 'אולי תגלו בהמשך, אולי תגלו בהמשך'".
"יש לי סיבה לכך שאני עושה את זה", שוקי נאנח אנחה קצרה.
"איזו סיבה?", המשיך צבי לשאול. אפרת הנהנה.
"ובכן", הברק העליז שב לנצנץ בעיניו של שוקי, "אולי תגלו בהמשך".
"אוף!", אפרת רקעה ברגלה.
"כן, זה באמת מעצבן", הסכים אתה שוקי. "מה אתם בוחרים לעשות עכשיו?".
"מה זאת אומרת?", צבי לא הבין.
שוקי ייצב את הכובע הענק על ראשו, "זאת אומרת שיש לכם שתי אפשרויות. הראשונה- להתעצבן על מה שאתם לא יודעים ולא מבינים, ולהשאר במקום. השניה- להחליט להנות ממה שאתם כן יכולים, לקבל את מה שאתם לא, ולהתקדם במסלול".
צבי ואפרת חשבו לרגע.
"ואם אנחנו בוחרים", אפרת דברה במחשבה, "להתעצבן ולהמשיך במסלול?".
"מה אתם אומרים, זה אפשרי במסלול שלנו?", שוקי חייך.
"לא", צבי חשב, "להכנס לא יכלנו כשרבנו.". "ולהגיע לכאן לא יכלנו כשפחדתי יותר מדי", הוסיפה גם אפרת.
"כנראה שלא נצליח להתקדם אם לא נחליט להנות ממה שיש ולא להתעצבן".
בס"ד
"מסקנה נבונה!", הכריז שוקי, "וכעת- מה אתם בוחרים?".
צבי חשב לרגע, והסתכל על אפרת בשאלה, "להמשיך?".
אפרת הנהנה, "להמשיך".
"נהדר", שוקי כבר התקדם ולא הסתכל אחורה, עליהם. "בואו אחרי".
צבי ואפרת החלו לפסוע אף הם.
דקה הלכו שלושתם בשתיקה, פוסעים על השביל המתפתל ומחליף הצבעים. עוד חצי דקה המשיכו בדממה.
"זה עוד ארוך?", שאלה אפרת לאחריה.
ובדיוק כששאלה נעצר שוקי, כמה מטרים לפניהם, בבת אחת.
צבי ואפרת גמעו את ההפרש במהירות.
"אמאלה", לחש צבי. "לא עוד תהום!", אפרת הרגישה שהיא עומדת לבכות, "אחד הספיק לי ודי".
התהום הפעם היה גדול הרבה יותר. בתחתיתו נראו קצוות צוקים בצבעי סגול וכחול, ולמטה מהם- אוויר. המשך שביל כלל לא נגלה לעיניהם.
"זהו, כאן נגמר המסלול?", שאל צבי, "זה סוף השביל?".
"מממ...", שוקי התלבט, "זה סוף השביל. הנוכחי. כן. אבל זה בהחלט לא סוף המסלול", הוא הסתובב אליהם, "למעשה, אתם רק בתחילתו.".
צבי בחן את העמק בחשש. "אז מה עושים מכאן?".
שוקי סובב את ראשו והרים את ידו בהצבעה הצידה.
מהמקום אליו הצביע נמתח חוט כלפי מעלה, ובקצהו התנדנד מעדנות באוויר כדור פורח שגם בו, כמו בשביל, נעו צבעים והשתנו. אך הצבע המרכזי בו, היה כתום רך.
"כדור פורח", זהרו עיניו של צבי, "זה חלום שלי- לעוף בכדור פורח". וכבר הוא החל לפסוע לכוון החוט, מתכונן למשוך אותו כלפי מטה יחד עם הכדור.
"רגע, רגע", שוקי עצר אותו, "אתם לא יכולים לעלות על הכדור סתם כך, לפני כן עליכם לעשות משהו".
