סיפור בהמשכים בית ספר גבוה למשפטים.

[אא-אסתר]

רק לי נשמע לא אמין שהאמא הכבודה והחסודה של שלומי תזרום איתו עוד לפני אירוסין על תיאום פגישות חשאיות בלי ידיעת ההורים?"

ובאמת למה דבוירי מכנה אותה מעצבנת? בינתים מההכרות הדלה של דבוירי [ושלנו] בווארט לא היה נכון יותר לכנות אותה משעממת?

 

[מ. ש]

מעצבנת

היא לא טובה כ"כ בהגדרות דבורה
ושויגער זה כידוע =מעצבנת
ולא שזה נכון תמיד.

 

[Ayala10]

ושויגער זה כידוע =מעצבנת

אנחנו לא אומרים שווער שוויעגר (ככה כותבים?)
שויגער זה באמת מצעבנת?? (לא לצחוק!! אני באמת לא יודעת)

 

[ELIZABET]

@בואו נעצב את זה ביחד !!! (ואוווו השם שלך ארוך מידי)
אני דואגת לדבורה, היא לא יצרה קשר כבר מלא זמןןןןן.
מן הראוי יהיה שתגאלי אותי (ואני בטוחה שעוד רבים) מיסורי הציפיה לפרק הבא.
פליזזזזז עוד פרקקקקקקק

 

[בואו נעצב את זה ביחד]

ביום ראשון בערב הכנתי מלא עוגות.

הימים מאז הווארט הם רצף אחד מתוק וקסום, בשבת לאהלה ודודי הגיעו, ובליל שבת כל החברות מהכיתה עלו לשיר למרות שאני לא הכי אוהבת את המעמד המביך הזה, אבל אחרי שהן הלכו היה כיף כי נשארו רק החברות של הקבוצה, הראתי להן את התמונות שלנו מהווארט והן מאוד התלהבו.

הכל כזה מדהים, פשוט כיף להתארס. לא מבינה למה לא עשיתי את זה לפני שנתיים!

ומחר הארוסים! פרפרים מרוגשים קפצו לי בבטן, מחר אני אפגש עם שלוימי, אני מחכה כבר נורא, מיום חמישי לא ראיתי אותו!

אני חושבת שאני כלה מתוסבכת לגמרי, כל הזמן אני חושבת עליו ובלילה אפילו חלמתי שהתחתנו.

אחרי שהכנתי לפחות שלוש עוגות אמא נכנסה למטבח, היא היתה נראת מוסחת.

''אמא, מה נשמע? בא לך לטעום מאחת העוגות שהכנתי?'' הצעתי לה, והרמתי את הנייר כסף מעל עוגת הטריקולד, שתראה.

אמא נעצרה וחייכה אלי ''ברור, אני אשמח לטעום חתיכה אחת'' אמרה והתיישבה על הכסא האפור, חייכתי אליה בחזרה ''תודה אמא, אני באמת חתיכה'' צחקתי והושטתי לה פרוסה ''קחי!''

אמא ברכה בריכוז וטעמה ''וואו דבורה, את מוכשרת, זה מאוד טעים!'' הנהנתי בענוות חן, אני אוהבת לאפות.

''נו דבורה, מה לגבי מחר? יש לך את כל מה שאת צריכה?'' אמא התרוממה ופסעה לעבר הכיור.

נלחצתי. האמת שלא רציתי שהשיחה הזו תבוא.

בבוקר יצאתי עם מלי מינץ לקנות בגד חדש, בדרך דיברנו על איזה סגנון בגד אני צריכה לקנות, כי מצד אחד המשפחה שלו פשוטה בהגזמה, מצד שני אני לא אוהבת את הסגנון החסידי הכבד.

יש חברות שקוראות לי מודרנית ופתוחה, יכול להיות שאני כזו, כי אני באמת הולכת ממש לא חסידי קלאסי.

''את הבגד קניתי בבוקר, רוצה לראות איך הוא עומד עלי?'' שאלתי קצת בחשש. אמא כבר לא מתווכחת איתי על איך אני מתלבשת, אבל כשהיא לא מרוצה אני יודעת לראות עליה.

אני לא אוהבת שהיא לא מרוצה. אבל אני עוד יותר לא אוהבת להרגיש יאכנע דלוקס.

אמא הנהנה ''בטח, לכי תביאי אותו, מה עוד את צריכה לסדר? אה!'' היה נראה שאמא נזכרה משהו, עמדתי בפתח המטבח, בדרך לחדר, עצרתי. ''השוויגער דיברה איתי היום, היא אמרה שלגבי השעון היא מביאה כמה דוגמאות ותבחרי באולם'' אמא התחילה לשטוף כלים והרעש של הברז בלבל אותי, בטוח לא שמעתי טוב. היא הולכת לבחור לי?

הסתכלתי על אמא, היה נראה שמבחינתה העניינם סודרו, היא זמזמה לעצמה איזה שיר.

הבנתי שהיא לא פרטנרית להסביר לה כמה זה לא מתאים לי שהאמא של שלוימי תבחר לי שעון.

וחוץ מזה, לא מי יודע מה מתחשק לי שעון זהב. ואולי אני מעדיפה שעון מותג?
בהנחה שקונים את השעון כדי לשמח את הכלה, והכלה יותר תשמח משעון של מישל, לא הגיוני יותר לקנות מה שיעשה לה טוב?

נאנחתי והתיישבתי על המיטה בחדר שלי.

סחבתי אלי את המצלמה, אני אוהבת להסתכל בתמונות שלו. אני יכולה שעות, זה מרגיע אותי.

איך שקרבתי את העינים שלו, הרגשתי שבא לי מאוד לספר לו כמה זה מתסכל אותי.

ידעתי שהוא יבין.

התובנה הזו הרגיעה אותי קצת.

 

[וריטסרום]

הכתיבה שלך ממש סוחפת.

אבל משהו בדמות של דבורה לא עובד לי.
היא חושבת כמו ילדה בת 8, אפס מורכבות, אפס ראית האחר.
מתקשה להאמין שבחורה בת 18- 19 רואה את העולם בצורה כה שטחית.


מכיוון שהסיפור נכתב מנקודת המבט שלה, זה ממש צורם.

 

[שוקולד עילית]

חיכיתי לפרק...
לא איכזב

 

[אליש:)]

חיכיתי לפרק
לא אכזב בככלל
בא לי עוד. והרבה
תודה

 

[Zohar Kali]

ביום ראשון בערב הכנתי מלא עוגות.

הימים מאז הווארט הם רצף אחד מתוק וקסום, בשבת לאהלה ודודי הגיעו, ובליל שבת כל החברות מהכיתה עלו לשיר למרות שאני לא הכי אוהבת את המעמד המביך הזה, אבל אחרי שהן הלכו היה כיף כי נשארו רק החברות של הקבוצה, הראתי להן את התמונות שלנו מהווארט והן מאוד התלהבו.

הכל כזה מדהים, פשוט כיף להתארס. לא מבינה למה לא עשיתי את זה לפני שנתיים!

ומחר הארוסים! פרפרים מרוגשים קפצו לי בבטן, מחר אני אפגש עם שלוימי, אני מחכה כבר נורא, מיום חמישי לא ראיתי אותו!

אני חושבת שאני כלה מתוסבכת לגמרי, כל הזמן אני חושבת עליו ובלילה אפילו חלמתי שהתחתנו.

אחרי שהכנתי לפחות שלוש עוגות אמא נכנסה למטבח, היא היתה נראת מוסחת.

''אמא, מה נשמע? בא לך לטעום מאחת העוגות שהכנתי?'' הצעתי לה, והרמתי את הנייר כסף מעל עוגת הטריקולד, שתראה.

אמא נעצרה וחייכה אלי ''ברור, אני אשמח לטעום חתיכה אחת'' אמרה והתיישבה על הכסא האפור, חייכתי אליה בחזרה ''תודה אמא, אני באמת חתיכה'' צחקתי והושטתי לה פרוסה ''קחי!''

אמא ברכה בריכוז וטעמה ''וואו דבורה, את מוכשרת, זה מאוד טעים!'' הנהנתי בענוות חן, אני אוהבת לאפות.

''נו דבורה, מה לגבי מחר? יש לך את כל מה שאת צריכה?'' אמא התרוממה ופסעה לעבר הכיור.

נלחצתי. האמת שלא רציתי שהשיחה הזו תבוא.

בבוקר יצאתי עם מלי מינץ לקנות בגד חדש, בדרך דיברנו על איזה סגנון בגד אני צריכה לקנות, כי מצד אחד המשפחה שלו פשוטה בהגזמה, מצד שני אני לא אוהבת את הסגנון החסידי הכבד.

יש חברות שקוראות לי מודרנית ופתוחה, יכול להיות שאני כזו, כי אני באמת הולכת ממש לא חסידי קלאסי.

''את הבגד קניתי בבוקר, רוצה לראות איך הוא עומד עלי?'' שאלתי קצת בחשש. אמא כבר לא מתווכחת איתי על איך אני מתלבשת, אבל כשהיא לא מרוצה אני יודעת לראות עליה.

אני לא אוהבת שהיא לא מרוצה. אבל אני עוד יותר לא אוהבת להרגיש יאכנע דלוקס.

אמא הנהנה ''בטח, לכי תביאי אותו, מה עוד את צריכה לסדר? אה!'' היה נראה שאמא נזכרה משהו, עמדתי בפתח המטבח, בדרך לחדר, עצרתי. ''השוויגער דיברה איתי היום, היא אמרה שלגבי השעון היא מביאה כמה דוגמאות ותבחרי באולם'' אמא התחילה לשטוף כלים והרעש של הברז בלבל אותי, בטוח לא שמעתי טוב. היא הולכת לבחור לי?

הסתכלתי על אמא, היה נראה שמבחינתה העניינם סודרו, היא זמזמה לעצמה איזה שיר.

הבנתי שהיא לא פרטנרית להסביר לה כמה זה לא מתאים לי שהאמא של שלוימי תבחר לי שעון.

וחוץ מזה, לא מי יודע מה מתחשק לי שעון זהב. ואולי אני מעדיפה שעון מותג?
בהנחה שקונים את השעון כדי לשמח את הכלה, והכלה יותר תשמח משעון של מישל, לא הגיוני יותר לקנות מה שיעשה לה טוב?

נאנחתי והתיישבתי על המיטה בחדר שלי.

סחבתי אלי את המצלמה, אני אוהבת להסתכל בתמונות שלו. אני יכולה שעות, זה מרגיע אותי.

איך שקרבתי את העינים שלו, הרגשתי שבא לי מאוד לספר לו כמה זה מתסכל אותי.

ידעתי שהוא יבין.

התובנה הזו הרגיעה אותי קצת.

חיכיתי לפרק! הכתיבה שלך סוחפת, מכניסה אותך לסיפור משורה ראשונה. תודה, מחכה להמשך!

 

[ליליאן]

מהמם. תמשיכייי.

 

[בואו נעצב את זה ביחד]

ביום של הארוסים קמתי משוגעת.

זה קורה לי לפעמים, הלחץ וההתרגשות ומספיק שמשהו אחד לא הולך לי והכל מתפרץ לי לגוש אחד גדול של עצבים.

אמרו לאנשים להגיע בתשע, שזו שעה מוזרה ואני אמורה להסתובב עם תסרוקת ואיפור עד אז.

בערך בשבע ישבתי על הכסא הסגול והייתי עצבנית נורא, ניסיתי לשחרר את השרשרת שהסתבכה לי ולא הצלחתי, כולם בחוץ היו עסוקים בלסחוב ולארגן ואני התמלאתי קוצר רוח.

בסוף אחרי שנתתי לעצמי ציון מאה במראה ויצא לי סופסוף חיוך קטן, שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל.

זו היתה נעמי אלבוים, עניתי.

''דבורה מה נשמעעעע איך אתתת??'' צרחות מרוגשות בקעו מהטלפון, זיהיתי שם את נעמי, מלי ושורי, החברות מהקבוצה שלנו ''אנחנו עכשיו באולם, מארגנות את העוגות, הבר יצא טירוףףף'' שמחתי והמצב רוח העצבני שלי טיפה השתפר, אני אוהבת עוגות, עיצוב וכל מה שבינהם.

''וואו תודה אין עליכם! תצלמו את זה שישאר מזכרת'' ביקשתי מהם. אני רוצה אחרי זה לעשות אלבום, אולי.

''אין בעיה, נצלם לך בוק, תגידי מה איתך? שורדת איכשהוא?'' זו היתה נעמי, אני אוהבת אותה כי היא תמיד שואלת שאלות נעימות, ''לא יודעת, אני עצבנית ולחוצה נורא" עניתי לה, נותנת לעצמי להתמסכן בכל הכח ''אני ככה מהבוקר'' הוספתי, ובבת אחת הבנתי למה אני עצבנית.

זו דודה חנהלה ליפמן. הכל בגללה!

מי ביקש ממנה להתקשר על הבוקר ולשאול אותי אם אני מתכננת להגיע עם שיער פזור לארוסים?

מה היא מתערבת בכלל??

מאז שאני בת שש עשרה היא חופרת לי על החיים וכל דבר שאני עושה יש לה מה להגיד!

מילא שהיא התקשרה, אבל להגיד שהיא הגיעה למסקנה שעד היום היא לא אמרה כלום, אבל עכשיו היא חושבת שהיא צריכה להגיד לי שאני אדע שהחיים לא זה משחק ושאני אחשוב פעמים איך אני רוצה להגיע לארוסים כי זה דבר מהותי עם השלכות לכל החיים?

הייתי די בהלם כשהיא התחילה לדבר אז אמרתי לה רק אוקי, וכן, ואני שומעת וכאלו עד שהיא השתתקה ואז שאלתי אותה בקרירות אם היא צריכה עוד משהו.

אז היא השתעלה ואמרה שלא, ושתהיה לי התארגנות נעימה וניתקה.

''את מבינה?'' סיפרתי לנעמי בסערה ''זה מה שיש לדודה שלי להגיד לי בבוקר של ארוסים!'' הייתי עצבנית, מיד אחרי שניתקתי לחנהלה הגיעה המונית לקחת אותי למאפרת, ואני נשארתי עם הרגשה רעה ואפילו לא זכרתי למה.

נעמי שתקה.
ידעתי שהיא חושבת, אני מכירה אותה.

''דבורה...'' היא התחילה בנימה מחושבת '' אני לא יודעת אם זה הזמן המתאים לומר לך את זה, אבל התחלת אז אני אגיד לך מה אני חושבת בקצרה ואם תרצי נדבר על זה בהמשך'' נעמי חמודה, יש לה טון נעים ומתנגן, הרגשתי שאני רוצה לשמוע אותה ''אוקי'' אמרתי לה, רגועה יותר ''מה את רוצה לומר לי?'' הייתי סקרנית, נעמי לא מדברת הרבה.

נעמי נשמה לפני שהתחילה ''תראי, את בחרת לך סוג של דרך, שלא מסתנכרנת עם הדרך שבה חינכו אותך ובדרך שבה גדלת, יש את החסידות ויש משפחה ויש חברות והם בסגנון אחר ממך ומי כמוני יודעת שזו זכותך'' נעמי עצרה רגע, אולי חיכתה לתגובה. הנהנתי בראשי ''אוקי...?''

היא המשיכה ''אבל את חייבת להבין, ובאמת כדאי כמה שיותר קודם, שזה לא יכול לעבור חלק, את לא יכולה גם לבחור לך סגנון אחר לגמרי, ואולי אחד כזה שסותר את הערכים של המשפחה שלך, וגם לצפות שכולם יקבלו את זה בשמחה, את מבינה?''

עכשיו שתקתי אני.

''תביני שכל דבר קטן אצלך מקפיץ גם את המשפחה שלו וגם את המשפחה שלך, וכל הסיבה שלא מספיק הרגשת את זה כמוני, או כמו שורי,'' חיוך מר עבר בנינו, אחוות המורדות ''זה באמת בגלל ההורים שלך שהם באמת נדירים, ואולי בגלל שיש לכם משפחה קטנה'' היא הוסיפה.

''אז פשוט, אם תשאלי אותי ואם תרשי לי לדובב את חנהלה ליפמן, מה שהיא באה לומר, זה שתחשבי על כל דבר שאת עושה, למה את עושה אותו ושתביני שבאמת יהיו לזה השלכות, כי בסופו של דבר אתם לא הולכים לחיות לבד, את ושלוימי.. למרות שאולי היית רוצה...'' היא צחקה.

שתקתי עוד.

לא ידעתי איך אני מסיקה מסקנות מההרצאה של נעמי.

אני אצטרך לדבר גם על זה עם שלוימי.

 

[yael305]

איזה כיף!
הגיע מהר!!

אני אצטרך לדבר גם על זה עם שלוימי.

יש פרק שאין את המשפט הזה ; )
היא מלחיצה!!

 

[ליליאן]

ביום של הארוסים קמתי משוגעת.

זה קורה לי לפעמים, הלחץ וההתרגשות ומספיק שמשהו אחד לא הולך לי והכל מתפרץ לי לגוש אחד גדול של עצבים.

אמרו לאנשים להגיע בתשע, שזו שעה מוזרה ואני אמורה להסתובב עם תסרוקת ואיפור עד אז.

בערך בשבע ישבתי על הכסא הסגול והייתי עצבנית נורא, ניסיתי לשחרר את השרשרת שהסתבכה לי ולא הצלחתי, כולם בחוץ היו עסוקים בלסחוב ולארגן ואני התמלאתי קוצר רוח.

בסוף אחרי שנתתי לעצמי ציון מאה במראה ויצא לי סופסוף חיוך קטן, שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל.

זו היתה נעמי אלבוים, עניתי.

''דבורה מה נשמעעעע איך אתתת??'' צרחות מרוגשות בקעו מהטלפון, זיהיתי שם את נעמי, מלי ושורי, החברות מהקבוצה שלנו ''אנחנו עכשיו באולם, מארגנות את העוגות, הבר יצא טירוףףף'' שמחתי והמצב רוח העצבני שלי טיפה השתפר, אני אוהבת עוגות, עיצוב וכל מה שבינהם.

''וואו תודה אין עליכם! תצלמו את זה שישאר מזכרת'' ביקשתי מהם. אני רוצה אחרי זה לעשות אלבום, אולי.

''אין בעיה, נצלם לך בוק, תגידי מה איתך? שורדת איכשהוא?'' זו היתה נעמי, אני אוהבת אותה כי היא תמיד שואלת שאלות נעימות, ''לא יודעת, אני עצבנית ולחוצה נורא" עניתי לה, נותנת לעצמי להתמסכן בכל הכח ''אני ככה מהבוקר'' הוספתי, ובבת אחת הבנתי למה אני עצבנית.

זו דודה חנהלה ליפמן. הכל בגללה!

מי ביקש ממנה להתקשר על הבוקר ולשאול אותי אם אני מתכננת להגיע עם שיער פזור לארוסים?

מה היא מתערבת בכלל??

מאז שאני בת שש עשרה היא חופרת לי על החיים וכל דבר שאני עושה יש לה מה להגיד!

מילא שהיא התקשרה, אבל להגיד שהיא הגיעה למסקנה שעד היום היא לא אמרה כלום, אבל עכשיו היא חושבת שהיא צריכה להגיד לי שאני אדע שהחיים לא זה משחק ושאני אחשוב פעמים איך אני רוצה להגיע לארוסים כי זה דבר מהותי עם השלכות לכל החיים?

הייתי די בהלם כשהיא התחילה לדבר אז אמרתי לה רק אוקי, וכן, ואני שומעת וכאלו עד שהיא השתתקה ואז שאלתי אותה בקרירות אם היא צריכה עוד משהו.

אז היא השתעלה ואמרה שלא, ושתהיה לי התארגנות נעימה וניתקה.

''את מבינה?'' סיפרתי לנעמי בסערה ''זה מה שיש לדודה שלי להגיד לי בבוקר של ארוסים!'' הייתי עצבנית, מיד אחרי שניתקתי לחנהלה הגיעה המונית לקחת אותי למאפרת, ואני נשארתי עם הרגשה רעה ואפילו לא זכרתי למה.

נעמי שתקה.
ידעתי שהיא חושבת, אני מכירה אותה.

''דבורה...'' היא התחילה בנימה מחושבת '' אני לא יודעת אם זה הזמן המתאים לומר לך את זה, אבל התחלת אז אני אגיד לך מה אני חושבת בקצרה ואם תרצי נדבר על זה בהמשך'' נעמי חמודה, יש לה טון נעים ומתנגן, הרגשתי שאני רוצה לשמוע אותה ''אוקי'' אמרתי לה, רגועה יותר ''מה את רוצה לומר לי?'' הייתי סקרנית, נעמי לא מדברת הרבה.

נעמי נשמה לפני שהתחילה ''תראי, את בחרת לך סוג של דרך, שלא מסתנכרנת עם הדרך שבה חינכו אותך ובדרך שבה גדלת, יש את החסידות ויש משפחה ויש חברות והם בסגנון אחר ממך ומי כמוני יודעת שזו זכותך'' נעמי עצרה רגע, אולי חיכתה לתגובה. הנהנתי בראשי ''אוקי...?''

היא המשיכה ''אבל את חייבת להבין, ובאמת כדאי כמה שיותר קודם, שזה לא יכול לעבור חלק, את לא יכולה גם לבחור לך סגנון אחר לגמרי, ואולי אחד כזה שסותר את הערכים של המשפחה שלך, וגם לצפות שכולם יקבלו את זה בשמחה, את מבינה?''

עכשיו שתקתי אני.

''תביני שכל דבר קטן אצלך מקפיץ גם את המשפחה שלו וגם את המשפחה שלך, וכל הסיבה שלא מספיק הרגשת את זה כמוני, או כמו שורי,'' חיוך מר עבר בנינו, אחוות המורדות ''זה באמת בגלל ההורים שלך שהם באמת נדירים, ואולי בגלל שיש לכם משפחה קטנה'' היא הוסיפה.

''אז פשוט, אם תשאלי אותי ואם תרשי לי לדובב את חנהלה ליפמן, מה שהיא באה לומר, זה שתחשבי על כל דבר שאת עושה, למה את עושה אותו ושתביני שבאמת יהיו לזה השלכות, כי בסופו של דבר אתם לא הולכים לחיות לבד, את ושלוימי.. למרות שאולי היית רוצה...'' היא צחקה.

שתקתי עוד.

לא ידעתי איך אני מסיקה מסקנות מההרצאה של נעמי.

אני אצטרך לדבר גם על זה עם שלוימי.

איזה רמה ואיזה בגרות. איך שתיהן באותה גיל?...

 

[בואו נעצב את זה ביחד]

איזה רמה ואיזה בגרות. איך שתיהן באותה גיל?...

גיל זה לא פקטור...

דבורה מגלמת רמה מסויימת של אגוצנטריות
רדידות, ילדותיות ומנגנון התמודדות של הכחשה.

אבל אל דאגה... @וריטסרום @ליליאן היא עוד תעבור את המסלול שלה.

 

[ליליאן]

גיל זה לא פקטור...

דבורה מגלמת רמה מסויימת של אגוצנטריות
רדידות, ילדותיות ומנגנון התמודדות של הכחשה.

אבל אל דאגה... @וריטסרום @ליליאן היא עוד תעבור את המסלול שלה.

נכון, זה יכול להיות. אבל איך הן חברות טובות בכאלה פערים...

 

[אליש:)]

גיל זה לא פקטור...

דבורה מגלמת רמה מסויימת של אגוצנטריות
רדידות, ילדותיות ומנגנון התמודדות של הכחשה.

אבל אל דאגה... @וריטסרום @ליליאן היא עוד תעבור את המסלול שלה.

וזה היופי של הסיפור הזה
שהכל בהדרגה ובאיטיות
בא לי עוד פרקקק
זה כתוב ככ יפה!!
מהמם
אני מחכה כבר לשמוע את השיחת סיכום שלה ושל שלוימי אחרי האירוסים

 

[נועה לבין (Tamar)]

ואוווווו
לא חושבת שקראתי ספר שכל כך נשאבתי אליו בזמן האחרון, זה פשוט נדיר!!

חייבת לומר לך שאפו על האומץ לגעת בנושא כזה. (לא מדברת על ה'שידוך'... אני מתכוונת ליחסים המסוכנים)
לגבי הדמות של דבורה, אני סומכת עלייך שאת יודעת עליה בערך הכל, אבל בגלל שאצל הקוראים היא נתפסת כלא אמינה -

משהו בדמות של דבורה לא עובד לי.

-
ממליצה לך לספר קצת על העבר שלה.
התמימות שלה מובנת רק אם היא הייתה טינייג'רית מרדנית שלא באמת עניין אותה העולם אלא היא רק רצתה לשבור את הכללים. במצב כזה, היחס שלה עם ההורים שלה אמור להיות דוקרני קצת יותר (היא פחות תחשוב "איזה נס שההורים שלי לא מעירים לי כמעט").
במידה והיא לא מרדנית אלא סקרנית (אופי כזה בד"כ יותר חכם ובודק, אז מניחה שזה לא הסיפור), ההתלהבות העיוורת שלה לשלמה הגיונית ולגיטימית, אבל לא התמימות. משפטים כמו "איזה כיף להתארס" קצת פחות מתאימים מבחינת מבנה פסיכולוגי, כי הראש שלה לא אמור להיות מצומצם והיא יותר תחשוב בכיוון של "איזה נס שלא התארסתי לפני שנתיים כי עכשיו יש לי את שלמה" : )
אולי רק לי נשמע המשפט כמבט רדוד ולא מתעמק בענייני האירוסין, כמו ילד קטן שאומר איזה כיף היומולדת

 

[Ayala10]

פרק מרתק!!
מחכה להמשך!!

יש פרק שאין את המשפט הזה ; )
היא מלחיצה!!

בדיוק באמתי ג"כ לכתוב את זה...

 

[בואו נעצב את זה ביחד]

נכנסתי לאולם.

הרגשתי כאילו אני עוברת ליקום אחר, בחוץ היה חם, יום חולי ואביך, בתוך האולם היה קריר, נעים ושקט, אף אחד עדיין לא הגיע חוץ מאיתנו, הרגשתי צמרמורת קטנה של ריגוש עוברת בי.

הנחתי את השקית על כסא שעמד ליד הכיורים וצעדתי נפעמת לכיוון הבר.

הוא היה - פשוט - נדיר!!!

עברתי ליד המעמד העגול של השלוש קומות והסתכלתי בעיון על פחיות השייק הקטנות כששמעתי פתאום רחש מאחורי.

''זה מדהים''

מה?? הסתובבתי בבעתה מוחלטת, הלב שלי זינק במהירות והרגשתי שאני מאבדת נשימה.

שלוימי עמד שם בגודל טבעי, מחייך אלי חיוך עם ניצוץ קונדסי בעיניים.

מתי הם הגיעו??? הייתי בהלם, חשבתי שהם יגיעו רק עוד עשר דקות!

''מה, איך?? לא ידעתי שאתם הגעתם כבר!'' התגמגמתי בהתלהבות סמוקה, זה שלוימי!!!! כמה חיכיתי לראות אותו, אין שניה שלא חשבתי עליו כל הימים האחרונים!!! וואו!!!

הלב שלי השתולל מהתרגשות, חייכתי חיוך ענק.

''נכון, ככה חשבנו כי היינו בפקק שפתאום השתחרר וכל הדרך היתה זורמת'' הוא הסביר ואז הסתובב לכיוון הבר ''זה פשוט מיוחד! מי הכין את הכל? מי הכין את זה לדוגמא?'' הוא הצביע על הפטיפורים של החמאת בוטנים שעבדתי עליהם בערך שעתיים.

''אה... אני! חח כן, אני הכנתי את זה בדיוק!'' גמגמתי באושר, איזה כיף שאני יכולה לדבר עם שלוימי לפני הארוסים!!! אני בטוחה שאף חברה שלי לא דיברה עם החתן שלה לפני האירוע.

שלוימי הסתכל סביב, אמא והשוויגער עמדו ליד המחיצה והסתכלו עלינו, ראיתי כמה מהילדים שלהם נכנסים לאולם.

''את דבורה?'' ילד קטן ומנומש התקרב אלינו יותר מדי.

הוא נעמד ממש בינינו והסתכל עלי במבט סקרן.

שלוימי חייך אלי, ולחש בתנועות מודגשות ''זה הערשי'' הזכיר.

התרחקתי קצת מהילד ''כן, אני דבורה, אתה הערשי נכון? איזה חמוד אתה!'' בחנתי אותו בעיון.

''נכון אני הערשי ואני בן שמונה,'' הזאטוט התחיל לפטפט, הוא שונה משלוימי לגמרי, הוא עמד עם שתי ידיים בכיסים והשיער שלו התחיל בצמיחה הפוכה מה שנתן לו מראה קצת חצוף.

''שלוימי אמר לאמא בדרך שהוא רוצה לדבר איתך לפני הארוסים, את יודעת?'' סיפר לנו, לא טורח לדבר בשקט. ראיתי את שלוימי נדרך, אבל הוא לא אמר כלום.

''כן, הוא אמר לאמא שאם הגענו מוקדם אז הוא רוצה להספיק לראות אותך לפני שכל האנשים מגיעים!'' הילד התקרב תוך כדי לבר ושלח יד לכיוון הארטיקים שוקולד ''מה זה? אני יכול לקחת??'' הוא הסתובב לשלוימי, מבטו שואל.

שלוימי התעשת ''הערשי!'' הקול שלו היה חמור ומחוייך בו זמנית ''אי אפשר עדיין לגעת בבר, רק אחרי שאנשים אחרים יקחו תיקח גם, ועכשיו – תחזור לצד של הבנים'' שלוימי הסתכל עלי בזמן שדיבר, קורץ אלי, ''הוא צודק הילדון.. רציתי לדבר איתך לפני, אבל עכשיו אני רואה שאנשים מתחילים להגיע.. אז נדבר אחרי!''

הנהנתי, עדיין מרוגשת מעצם העניין כולו ''כמובן'' אמרתי ''אני ממש מחכה!''

שלוימי שלח אלי חיוך נוסף, הסתובב והלך לצד הגברים.

שניה אחרי שהוא נעלם מאחורי המחיצה, נכנס לאולם גוש אנושי ומוכר.

נשמתי לרווחה על התזמון המושלם.

רק חסר לי שחנהלה תיגש אלי עכשיו ותשאל אותי אם אני זוכרת על מה דיברנו.

 

[ליליאן]

פשוט כיף לקרוא