הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרק שבע:
תהנו.
@chana salama, בשבילך.
"אמא", נועה עצורה. "את חותכת ירקות, רגיל. היד שלך לא רועדת, יציבה. את לא מפחדת".
"אני לא מפחדת". מעולם, לא פחדתי מסכינים.
היא מהופנטת לקצב. טיק, טאק. טיק. "תמיד היית מתרחקת", לחישה. "סכינים היו וטו, גבול אדום שאסור לחצות. רק האותיות, סמך כף יוד נון היו מעוררות בך בחילה, צמרמורות עזות בכל הגוף. בטח כשהיה מדובר בצירוף שלם, בהגייה חותכת. קל וחומר בראייה או שימוש".
"מתי הספקת לנתח אותי כל כך טוב, נועה?"
כשהייתי זרוקה כמו סמרטוט ברחוב, משוטטת בחוצות. גם בקור כלבים. בכל הימים שהתחפרת מתחת לפוך, בהית. לא יצאת מבועה שחורה.
מתי לא.
"מהיום שעלינו על טיסה לישראל, צד אחד. ברחנו, כמו רוצחים עם דם על הידיים".
"זה לא מתאים". עדי שוברת קליפה דקה של ביצה, שופכת לקערית קטנה. מחפשת גם היא טיפות של דם, שומרת חוק. "חזי לא צריך להיות נוכח בשיחה הזו".
"אני יכול לצאת לסלון, אמא". הוא נוטש את ספר הקומיקס על השולחן, קם.
"אתה ילד מתוק ומחונך. אבל אתה לא יוצא, אתה נשאר כאן. איך יהיה לך כוח אם לא תסיים את האוכל?" איזה כוח יהיה לי, אם שוב אשאיר אתכם לבד, אתכנס לדיכאון.
חזי מתיישב. נוטל את המזלג ביד ימין, את הספר ביד שמאל. "תודה, אמא".
"חינכת אותו טוב", עדי מעדכנת בגוון קול לא ברור. מרתיחה מעט שמן במחבת, מסתובבת אליה.
נועה בולעת רוק, מעפעפת. "קמת, הלכת, סידרת, הכנת אוכל", היא מחווה על הסלט. "את מכינה אוכל", הדגשה. "חביתות. יש לך אור בעיניים ואת לא מפחדת מסכינים. מה גרם לפוסט טראומה שהתפתחה לדיכאון, לחלוף ביום אחד?"
החביתה משמיעה קולות פצפוץ דקים, עדי הופכת אותה בעדינות. "איך ידעת לחנך את חזי?"
"אפשר להתחצף?"
היא מהנהנת אלכסונית.
"שאלתי ראשונה".
"לא על כל שאלה יש תשובה. לא על כל שאלה, את צריכה, לקבל תשובה".
"אני הבת שלך".
"שמצווה לכבד אותי".
נועה חושקת שפה, מושכת לעצמה כיסא, מתיישבת. "סליחה".
עדי מניחה את החביתה החמה על צלחת, מגישה לה. "תעני לי, ילדה שלי, איך הצלחת? מה היה המדריך שלך?"
"לא הצלחתי", היא מושכת כתף. מי אני, שאדע לחנך אחרים. וכמה כוח ויכולת יש לי כדי להצמיח אותם. "את שתלת, הגיע הגשם, הצמיח".
"לפעמים האדמה סדוקה מצמא, ואין טיפות". חקלאית בכובע קש, עור צרוב משמש יוקדת. עפר חום, נוקשה, פצוע. ושמיים אטומים. נחסמה האפשרות לגדול.
"נכון", נועה מפוצצת את החלמון, הוא מתפשט על החביתה, מחיה אותה. מעניק אור, אוויר. "ואז מגיעה יד אדם, מלטפת שתיל נבול, משקה. אנחנו לא דור יתום".
"ומי זה היה, אם לא את?"
"חזי".
"אדם לא יכול להשקות את עצמו".
נועה מתבוננת בה. "לא?"
"לא ילד קטן, שהחיים גדולים עליו".
אולי מתוכם הוא צמח, הפך לבוגר. חיפש דשן לעסות את האדמה, להרקיב, ולגדול מתוכו. למצוא מים, ולשתות.
"זה היה אבא".
נועה ועדי מחליפות מבטים חדים. נועה משחררת מהיד שלו את הקומיקס. "אבא? חזי, אבא לא היה בבית עד השעה שתיים עשרה וחצי. ישנת". וכמה חלומות יכולים לשרוט, לשרטט מציאות מדממת.
"הוא היה יוצא בשש", חזי משלים אותה. "אני יודע. ביקשתי ממנו להיות לפעמים ביחד איתי", העיניים שלו תמות, משדרות פשטות. "אמרתי לו שאני מתגעגע. אז כל יום, בשעה חמש וחצי הוא היה מגיע, נכנס לחדר שלי. אחר כך הוא עלה על המיטה, התכסה בשמיכה ביחד איתי וחיבק, הרבה זמן, עד השעה שש. אפשר את הספר, נועה?"
נועה עוזבת את האחיזה בדפים הקשיחים. שותקת. עדי ממצמצת, "הוא אבא טוב".
לפעמים, חלומות כן יוצרים מציאות. אמיתית.
***
הצטלבות מבטים, בהייה מבוהלת. שני אגרופים מתדהקים עד לובן, זוג עיניים מוצרות, וכעס.
"מה את עושה כאן, במרכז המסחרי?" קור נושב ממנה, זעם מתלקח בה. ברד, ועומד בנס.
היא מתכווצת. "הייתי, זאת אומרת חיפשתי. אני-", נשימה. "זקוקה לאוויר".
"לא ידעתי שבתיכון חסר מהמצרך הנ"ל".
רעות נושכת את השפה התחתונה, "לא במשמעות הפשוטה של המילה. אני-"
"זה מספיק", שני עוצרת אותה. "עשר בבוקר עכשיו", היא נוקשת על שעון היד במשמעות ברורה, מדי. "אני מסיקה ששרצת כאן במשך שעתיים תמימות. מה עשית פה?"
"טיילתי". סוף סוף הצלחתי לנשום באופן תקין, להרגיש שפויה. לא כלואה בתוך תיכון סוגר, בבית של אמא חולת סדר וניקיון. פדנטית באופן בלתי נסבל.
"טיילת", היא חוזרת אחריה, לאט. מטעימה את המילה, קולטת את המשמעות. מזועזעת. "הבת שלי, מטיילת במרכז מסחרי נידח בניגוד לכל הכללים. של התיכון, של שמירה עצמית.
תעזבי את עניין הבריחה, הוא חמור כשלעצמו. אבל לא מספיק שהתחמקת מלימודים את גם מעיזה לקחת אוטובוס, לנסוע לחלק ההזוי הזה של העיר, ולרדת בסוף העולם?
את יודעת אילו יצורים שוהים פה בשעות האלו?"
אם היא תדע שנסעתי במונית, היא תזעם פי עשרת אלפים. "חתולים?" אני מציעה בקול קטן.
הנשיפות שלה מתפוצצות בחוסר אמון, שורקניות. "הומלסים, שיכורים, משוגעים. לא חסר".
"אז מה את עושה כאן?" רעות מבררת בהתרסה. מקום בלתי סימפטי, לא פוסח על אימהות. ואין מצווה מרוחה על המשקוף, שתבדיל בין דם לדם.
שני זורקת אליה מבט מקפיא. "אנחנו נוסעות, עכשיו, לבית. אני אבקש מאבא לחזור. הוא צריך לדעת מה הבת ה'יקירה' שלו מעוללת. את, תחכי בחדר עד שיגיע, תדברי איתו. ואני אחזור לאן שאני צריכה, גם ככה אני באיחור משמעותי בגלל המשחקים המטופשים שלך".
רעות נגררת אחריה. אם אמא תגלה שכבר שבוע לא הייתי בלימודים, אני אבודה. הלוואי שאבא יבין. ימרח משחה על פצע, ירחיק מילים קרות.
הן עולות, נוסעות, יורדות. ושקט ביניהן. שני פותחת דלת, רעות נופלת על המיטה, מטמינה פנים בכרית.
היא מזהירה שוב, כועסת, מאיימת. יוצאת.
רעות חותמת שפתיים בעקשנות. חסימה לא מעלימה גוש כואב בגרון, רק מעכבת.
היא בוכה.
---
שני הולכת במהירות, כמעט רצה. מזכירה לעצמה, לא רצים ברחוב. זה לא מכובד. היא מאיטה קצב.
"סליחה", היא מתנשמת. "אני יודעת שאני מאחרת בשלושת רבעי שעה, זה לא יקרה יותר. היה לי נושא דחוף לטפל לו. בואי, נעשה את זריז. את בטח ממהרת".
היא מסתכלת עליה. "לא מתאים לך לאחר".
את אמריקה, גילית לי. שני מותחת חיוך חביב. "מצטערת, זה לא יחזור על עצמו. נתחיל?"
"המהומה שגרמת, הצליחה".
"מיד?"
"לא, היא קיבלה צ'אנס נוסף, למרות שניסיתי למנוע אותו ממנה. לא עמדה בו".
"מה איתה עכשיו?"
"כלום. אנחנו צריכות לראות מה לעשות הלאה".
שני חושבת. "את יודעת מה האופציה המועדפת מבחינתי".
"ומבחינתי, כמובן".
"אז קדימה. את מתחילה לשמן את הגלגלים?"
היא לא זזה. "הכסף".
"כמובן", שני שולפת חפיסה מכובדת מהתיק. "סיכמנו?"
"סיכמנו. תראי את העניין כסגור. מהזרועות שלי, אף אחת עוד לא הצליחה לחמוק".
שבע זרועות יש לי, וחיבוק דוב מחניק.
פיקחות, הוא השם הראשון שלי. השם הפרטי, הגיע אחר כך.
***
אחינועם מביטה בסקיצה, מרוצה. היד שלה מרחפת על הקנבס, מעתיקה ציור ראשוני, לתמונת אומנות.
יער עד, חשוך. ירח עגול, בוהק טוהר, קורע פיסות מבין צמרות עצים, מתעקש להאיר רשת סבוכה.
הוא לא צריך.
אש איומה מתפשטת מתחתית גזעים לאורך ענפים. עלים מתאכלים, הופכים לאפר. האדמה בוכה בטיפות זוהרות. צוחקת צחוק מבעית. ריח של מוות.
אחינועם מתנשמת. נוטלת מכחול, טובלת בצלוחית השמן, מעבירה לצבע הצהוב. צובעת סיפור וחיים. כתום נזרק על קנבס, ניצוצות של אדום. ירח לבן, ועצים ירוקים.
הציור משתולל בין האצבעות שלה, מוציא תחתיו כאב ואהבה. היא בוחנת אותו, שבוע לפחות עד שהוא יתייבש.
היד שלה עולה כלפי מעלה, מרפרפת על צוואר. הצלקת. היא מחייכת, חיוך קטן. משלים. "נועה", היא מחייגת, לוחשת לציור של מסתורין. "רוצה לבוא? פיסת פאזל נוספת הושלמה". אחת, מתוך עשרות.
כדי לבנות סיפור, צריך לדעת לשמור על דייקנות, קו מנחה. כדי לבנות חיים, צריך ראש פתוח, מקבל. יש אין סוף תפניות אפשריות. אל תסתכל עליהם כפרק שנגמר, תביט בהם כשנה ממתינה בפתח.
מתחילים מחדש.
---
נועה דופקת שתי דפיקות על הדלת, לוחצת על הידית, פותחת. הבית שלה, הוא כמו בית בשבילי. וארבעה פתחים בו.
אחד לכניסה, שני לארוחה, שלישי לשינה, רביעי לחברות. אפס דלתות ליציאה. "אחינועם", נועה נוחתת על פוף הבננה. "אני במתח".
היא מחייכת. "אני מראה לך, רק רגע. תזכרי לא לגעת, כן? אחרת חבל על ההשקעה שלי".
"לא נוגעת", היא צוחקת. "בלי נדר. אם זה יראה לי אמיתי מדי, לא מבטיחה שהיד לא תשלח מעצמה". מציאות, היא הפחד הגדול שלי.
אחינועם נועצת בה מבט מתרה, מניחה את הקנבס על הרצפה. "איך?"
צבעי אש מתערבלים מולה. מעלימים ירוק ולבן. נוגסים בציור מושלם, בה. "את", פעימת כאב מטשטשת אותה. "לא ציירת את זה".
"אני לא נוהגת לזייף חתימות".
"הסכמת לגעת בקופת שרצים. לפתוח, למרות הכל?"
"בזכות, נועה. בזכותך".
"איך אני קשורה?" היא מבולבלת. העיניים שלה תקועות על הציור, לא זזות ממנו במילימטר. לא מכילות את העוצמה.
"העברת ליטוף על כוויה, ספרת פיסות של התגברות. הענקתי לעצמי אחת. שכנעתי שגם לי מגיע".
"בחירה חופשית", נועה משחזרת את השיחה הקודמת.
"שהובילה לשחרור", אחינועם מחייכת בהיסוס. גם אם מזערי. כל הבטה למציאות בעיניים, התחילה בצעד קטן שלא אמונה.
***
הצבעים מסנוורים אותו, מסך שחור מערפל עד בחילה. "אני לא מסוגל לעלות על האופנוע, זוהר. הרגל שלי לא תשרוד את הטיפוס".
הוא מביט בו, נאנח. "חכה", הוא קופץ מהמושב. מגיש לו קסדה, "קודם כל תחבוש את זה. ניצב, בוא ותעזור לי להעלות אותו".
"דמות משנית, ניצב. באילו עוד שמות אתה מעוניין לקרוא לי?" הוא רוטן, באמת.
"היום ארוך, חבר. נחיה ונראה. אתה בא?"
הוא מחמיץ מבט. "תשען עלי, ברק. יהיה לך קל יותר. זוהר, תעזור לו מהצד השני".
ברק גונח בכאב. "אני עוד אראה כוכבים".
"אתה לא מאיים עלי", זוהר מתניע. "מדובר במראה יפהפה. מקסימום, תחסוך נסיעה למצפה רמון. שווה. טוב, תחזיק בי חזק, אני לא אהיה מסוגל לחזות בתאונה שנייה".
"זוהר, אני יודע שביימתם אותה. אין צורך לבזבז זמן על משחק נחש מי".
"ביימנו?" גיחוך. "לא. לא הייתי רוצה שתפגע בצורה כזו. תאמין לי. אתה מחזיק?"
"עד כמה שאני מסוגל".
"אשתדל לנסוע לאט. גולם, תעלה על האופנוע השני".
"פרפר, יהיה השם הבא?"
"לא, הוא עדין מדי בשבילך. קדימה, עלה. כבר מאוחר. אנחנו חייבים להתחיל להריץ עניינים".
הוא ממלמל משהו לא ברור.
ברק סוגר סביב זוהר ידיים מאדימות. עלה, הוא אמר.
עלה למעלה, בן אדם. יש לך כנפי רוח. כנפי נשרים אבירים.
רק חבל שאני הגוזל המבוהל. כנראה שנשר מלכותי מעולם לא התאים לי.
---
ברק נוחת על המחצלת. מיישר את הרגל, מכופף מעט. מיישר שוב. "זה כואב", הוא מצהיר.
"לא חשבתי שלא", זוהר סוגר את דלת הבית. מתיישב לידו. "שנערוך היכרות, ידידי?"
"לא ידידך", הוא מזכיר בעצבנות. "ואני כבר לא סופר את הפעמים שערכנו ביננו הכרויות. נעימות יותר, או פחות".
"לא אתה ואני. אתה והוא", זוהר מצביע עליו. נשען על הקיר, חיוך מרחף על שפתיו.
זנב של זיכרון מבזיק בו, נעלם. החיוך הזה מוכר לי. מאיפה? "אה. ההוא מהמראה הקדמית, נחמד".
"ברק", הלחישה נספגת בקירות, בעצמים, בו. "פיטו. תכירו".
הזיכרון חוזר אליו באחת, מטלטל. "אתה", הוא לואט בחוסר כוח. "בדיוק אתה. השתנית, לא הייתי מזהה אותך".
"באמת לא זיהית", הוא מתנתק מהקיר. ניגש אליו, מתכופף.
"החיוך, נשאר אותו דבר".
הוא מבזיק לעברו מזכרת חוזרת מעבר מצולק. "אני רוצה להראות לך דבר מיוחד. תן לי יד, אעזור לך".
"אני לא מסוגל". פיזית. נפשית. להיפגש עם פיטו, שוב. אפילו מחלומות האימה הדחקתי אותו, העדפתי להכחיש.
פיטו מטה ראש לזוהר, הוא מתרומם. "לאט, ברק. אתה יכול". הם יוצאים לחצר. מדדים בעקבותיו.
פיטו מסיט אבן גדולה לצד, חושף בור. "הוא מלא באפר של דגים, במיוחד בשבילך".
ברק מתנודד. העולם חג סביבו במעגלים קופצים, מתרבים לאין סוף. הוא נוחת על האדמה, מצוקה ברורה בעיניו.
פיטו מחדיר אישון לאישון. הם מתמזגים לאחד, שלם. "ברוך הבא, רומאלה".
***
"מה אנחנו עושים, ניקי?" צ'ארי קשוח. "אנחנו רצים כבר שעתיים ואני לא רואה אף אחד שרודף אחרינו. אני בהחלט חושב שאפשר לעצור, לנוח קצת".
הוא חושק שפה. אולי אנחנו רודפים אחרי הרוח, אולי הרוח רודפת אחרינו. רפאים. "אני לא בטוח שאפשר לעצור עכשיו".
"אני לא יכול לרוץ יותר. די, ניקולה. אין פה שום איש שירצה לעשות לנו משהו רע. אתה והדמיונות שלך".
הוא מתלבט. הרחתי ריח זר, הרגשתי בניחוח לא רגיל. החושים שלי לא מטעים אותי בדרך כלל. לא לחינם אני הגשש של החבר'ה. הייתי. מצד שני, אני לא שומע אנשים בעקבותינו. חוץ משנינו, השקט עמוק ודחוס.
"בסדר", ניקולה נעצר באחת. "חמש דקות בלבד ואנחנו ממשיכים, אסור לנו להתעכב יותר מדי".
"אבל אני לא יכול", הוא מעוות פנים. "אני לא יכול לרוץ יותר. כואב לי, מאוד. אתה בכושר מתמיד, אני לא".
"אנסה להרים אותך עלי, לעזור לך".
הוא פולט נשיפת בוז, "אני כבד".
"לא יותר ממני".
צ'ארי שותק, מתנשף.
ניקולה מרחרח את האוויר, לחוץ. משהו לא מוצא חן בעיניו. "צ'ארי, אנחנו צריכים לברוח. עכשי-"
"אף אחד לא בורח לשום מקום".
ניקולה קופא.
"צ'ארי?" הוא שואל במתיקות.
ניקולה מנסה לזהות את הפנים, החושך לא מאפשר. אבל הקול, אי אפשר לטעות בו.
בוגד מבית.
תהנו.
@chana salama, בשבילך.
"אמא", נועה עצורה. "את חותכת ירקות, רגיל. היד שלך לא רועדת, יציבה. את לא מפחדת".
"אני לא מפחדת". מעולם, לא פחדתי מסכינים.
היא מהופנטת לקצב. טיק, טאק. טיק. "תמיד היית מתרחקת", לחישה. "סכינים היו וטו, גבול אדום שאסור לחצות. רק האותיות, סמך כף יוד נון היו מעוררות בך בחילה, צמרמורות עזות בכל הגוף. בטח כשהיה מדובר בצירוף שלם, בהגייה חותכת. קל וחומר בראייה או שימוש".
"מתי הספקת לנתח אותי כל כך טוב, נועה?"
כשהייתי זרוקה כמו סמרטוט ברחוב, משוטטת בחוצות. גם בקור כלבים. בכל הימים שהתחפרת מתחת לפוך, בהית. לא יצאת מבועה שחורה.
מתי לא.
"מהיום שעלינו על טיסה לישראל, צד אחד. ברחנו, כמו רוצחים עם דם על הידיים".
"זה לא מתאים". עדי שוברת קליפה דקה של ביצה, שופכת לקערית קטנה. מחפשת גם היא טיפות של דם, שומרת חוק. "חזי לא צריך להיות נוכח בשיחה הזו".
"אני יכול לצאת לסלון, אמא". הוא נוטש את ספר הקומיקס על השולחן, קם.
"אתה ילד מתוק ומחונך. אבל אתה לא יוצא, אתה נשאר כאן. איך יהיה לך כוח אם לא תסיים את האוכל?" איזה כוח יהיה לי, אם שוב אשאיר אתכם לבד, אתכנס לדיכאון.
חזי מתיישב. נוטל את המזלג ביד ימין, את הספר ביד שמאל. "תודה, אמא".
"חינכת אותו טוב", עדי מעדכנת בגוון קול לא ברור. מרתיחה מעט שמן במחבת, מסתובבת אליה.
נועה בולעת רוק, מעפעפת. "קמת, הלכת, סידרת, הכנת אוכל", היא מחווה על הסלט. "את מכינה אוכל", הדגשה. "חביתות. יש לך אור בעיניים ואת לא מפחדת מסכינים. מה גרם לפוסט טראומה שהתפתחה לדיכאון, לחלוף ביום אחד?"
החביתה משמיעה קולות פצפוץ דקים, עדי הופכת אותה בעדינות. "איך ידעת לחנך את חזי?"
"אפשר להתחצף?"
היא מהנהנת אלכסונית.
"שאלתי ראשונה".
"לא על כל שאלה יש תשובה. לא על כל שאלה, את צריכה, לקבל תשובה".
"אני הבת שלך".
"שמצווה לכבד אותי".
נועה חושקת שפה, מושכת לעצמה כיסא, מתיישבת. "סליחה".
עדי מניחה את החביתה החמה על צלחת, מגישה לה. "תעני לי, ילדה שלי, איך הצלחת? מה היה המדריך שלך?"
"לא הצלחתי", היא מושכת כתף. מי אני, שאדע לחנך אחרים. וכמה כוח ויכולת יש לי כדי להצמיח אותם. "את שתלת, הגיע הגשם, הצמיח".
"לפעמים האדמה סדוקה מצמא, ואין טיפות". חקלאית בכובע קש, עור צרוב משמש יוקדת. עפר חום, נוקשה, פצוע. ושמיים אטומים. נחסמה האפשרות לגדול.
"נכון", נועה מפוצצת את החלמון, הוא מתפשט על החביתה, מחיה אותה. מעניק אור, אוויר. "ואז מגיעה יד אדם, מלטפת שתיל נבול, משקה. אנחנו לא דור יתום".
"ומי זה היה, אם לא את?"
"חזי".
"אדם לא יכול להשקות את עצמו".
נועה מתבוננת בה. "לא?"
"לא ילד קטן, שהחיים גדולים עליו".
אולי מתוכם הוא צמח, הפך לבוגר. חיפש דשן לעסות את האדמה, להרקיב, ולגדול מתוכו. למצוא מים, ולשתות.
"זה היה אבא".
נועה ועדי מחליפות מבטים חדים. נועה משחררת מהיד שלו את הקומיקס. "אבא? חזי, אבא לא היה בבית עד השעה שתיים עשרה וחצי. ישנת". וכמה חלומות יכולים לשרוט, לשרטט מציאות מדממת.
"הוא היה יוצא בשש", חזי משלים אותה. "אני יודע. ביקשתי ממנו להיות לפעמים ביחד איתי", העיניים שלו תמות, משדרות פשטות. "אמרתי לו שאני מתגעגע. אז כל יום, בשעה חמש וחצי הוא היה מגיע, נכנס לחדר שלי. אחר כך הוא עלה על המיטה, התכסה בשמיכה ביחד איתי וחיבק, הרבה זמן, עד השעה שש. אפשר את הספר, נועה?"
נועה עוזבת את האחיזה בדפים הקשיחים. שותקת. עדי ממצמצת, "הוא אבא טוב".
לפעמים, חלומות כן יוצרים מציאות. אמיתית.
***
הצטלבות מבטים, בהייה מבוהלת. שני אגרופים מתדהקים עד לובן, זוג עיניים מוצרות, וכעס.
"מה את עושה כאן, במרכז המסחרי?" קור נושב ממנה, זעם מתלקח בה. ברד, ועומד בנס.
היא מתכווצת. "הייתי, זאת אומרת חיפשתי. אני-", נשימה. "זקוקה לאוויר".
"לא ידעתי שבתיכון חסר מהמצרך הנ"ל".
רעות נושכת את השפה התחתונה, "לא במשמעות הפשוטה של המילה. אני-"
"זה מספיק", שני עוצרת אותה. "עשר בבוקר עכשיו", היא נוקשת על שעון היד במשמעות ברורה, מדי. "אני מסיקה ששרצת כאן במשך שעתיים תמימות. מה עשית פה?"
"טיילתי". סוף סוף הצלחתי לנשום באופן תקין, להרגיש שפויה. לא כלואה בתוך תיכון סוגר, בבית של אמא חולת סדר וניקיון. פדנטית באופן בלתי נסבל.
"טיילת", היא חוזרת אחריה, לאט. מטעימה את המילה, קולטת את המשמעות. מזועזעת. "הבת שלי, מטיילת במרכז מסחרי נידח בניגוד לכל הכללים. של התיכון, של שמירה עצמית.
תעזבי את עניין הבריחה, הוא חמור כשלעצמו. אבל לא מספיק שהתחמקת מלימודים את גם מעיזה לקחת אוטובוס, לנסוע לחלק ההזוי הזה של העיר, ולרדת בסוף העולם?
את יודעת אילו יצורים שוהים פה בשעות האלו?"
אם היא תדע שנסעתי במונית, היא תזעם פי עשרת אלפים. "חתולים?" אני מציעה בקול קטן.
הנשיפות שלה מתפוצצות בחוסר אמון, שורקניות. "הומלסים, שיכורים, משוגעים. לא חסר".
"אז מה את עושה כאן?" רעות מבררת בהתרסה. מקום בלתי סימפטי, לא פוסח על אימהות. ואין מצווה מרוחה על המשקוף, שתבדיל בין דם לדם.
שני זורקת אליה מבט מקפיא. "אנחנו נוסעות, עכשיו, לבית. אני אבקש מאבא לחזור. הוא צריך לדעת מה הבת ה'יקירה' שלו מעוללת. את, תחכי בחדר עד שיגיע, תדברי איתו. ואני אחזור לאן שאני צריכה, גם ככה אני באיחור משמעותי בגלל המשחקים המטופשים שלך".
רעות נגררת אחריה. אם אמא תגלה שכבר שבוע לא הייתי בלימודים, אני אבודה. הלוואי שאבא יבין. ימרח משחה על פצע, ירחיק מילים קרות.
הן עולות, נוסעות, יורדות. ושקט ביניהן. שני פותחת דלת, רעות נופלת על המיטה, מטמינה פנים בכרית.
היא מזהירה שוב, כועסת, מאיימת. יוצאת.
רעות חותמת שפתיים בעקשנות. חסימה לא מעלימה גוש כואב בגרון, רק מעכבת.
היא בוכה.
---
שני הולכת במהירות, כמעט רצה. מזכירה לעצמה, לא רצים ברחוב. זה לא מכובד. היא מאיטה קצב.
"סליחה", היא מתנשמת. "אני יודעת שאני מאחרת בשלושת רבעי שעה, זה לא יקרה יותר. היה לי נושא דחוף לטפל לו. בואי, נעשה את זריז. את בטח ממהרת".
היא מסתכלת עליה. "לא מתאים לך לאחר".
את אמריקה, גילית לי. שני מותחת חיוך חביב. "מצטערת, זה לא יחזור על עצמו. נתחיל?"
"המהומה שגרמת, הצליחה".
"מיד?"
"לא, היא קיבלה צ'אנס נוסף, למרות שניסיתי למנוע אותו ממנה. לא עמדה בו".
"מה איתה עכשיו?"
"כלום. אנחנו צריכות לראות מה לעשות הלאה".
שני חושבת. "את יודעת מה האופציה המועדפת מבחינתי".
"ומבחינתי, כמובן".
"אז קדימה. את מתחילה לשמן את הגלגלים?"
היא לא זזה. "הכסף".
"כמובן", שני שולפת חפיסה מכובדת מהתיק. "סיכמנו?"
"סיכמנו. תראי את העניין כסגור. מהזרועות שלי, אף אחת עוד לא הצליחה לחמוק".
שבע זרועות יש לי, וחיבוק דוב מחניק.
פיקחות, הוא השם הראשון שלי. השם הפרטי, הגיע אחר כך.
***
אחינועם מביטה בסקיצה, מרוצה. היד שלה מרחפת על הקנבס, מעתיקה ציור ראשוני, לתמונת אומנות.
יער עד, חשוך. ירח עגול, בוהק טוהר, קורע פיסות מבין צמרות עצים, מתעקש להאיר רשת סבוכה.
הוא לא צריך.
אש איומה מתפשטת מתחתית גזעים לאורך ענפים. עלים מתאכלים, הופכים לאפר. האדמה בוכה בטיפות זוהרות. צוחקת צחוק מבעית. ריח של מוות.
אחינועם מתנשמת. נוטלת מכחול, טובלת בצלוחית השמן, מעבירה לצבע הצהוב. צובעת סיפור וחיים. כתום נזרק על קנבס, ניצוצות של אדום. ירח לבן, ועצים ירוקים.
הציור משתולל בין האצבעות שלה, מוציא תחתיו כאב ואהבה. היא בוחנת אותו, שבוע לפחות עד שהוא יתייבש.
היד שלה עולה כלפי מעלה, מרפרפת על צוואר. הצלקת. היא מחייכת, חיוך קטן. משלים. "נועה", היא מחייגת, לוחשת לציור של מסתורין. "רוצה לבוא? פיסת פאזל נוספת הושלמה". אחת, מתוך עשרות.
כדי לבנות סיפור, צריך לדעת לשמור על דייקנות, קו מנחה. כדי לבנות חיים, צריך ראש פתוח, מקבל. יש אין סוף תפניות אפשריות. אל תסתכל עליהם כפרק שנגמר, תביט בהם כשנה ממתינה בפתח.
מתחילים מחדש.
---
נועה דופקת שתי דפיקות על הדלת, לוחצת על הידית, פותחת. הבית שלה, הוא כמו בית בשבילי. וארבעה פתחים בו.
אחד לכניסה, שני לארוחה, שלישי לשינה, רביעי לחברות. אפס דלתות ליציאה. "אחינועם", נועה נוחתת על פוף הבננה. "אני במתח".
היא מחייכת. "אני מראה לך, רק רגע. תזכרי לא לגעת, כן? אחרת חבל על ההשקעה שלי".
"לא נוגעת", היא צוחקת. "בלי נדר. אם זה יראה לי אמיתי מדי, לא מבטיחה שהיד לא תשלח מעצמה". מציאות, היא הפחד הגדול שלי.
אחינועם נועצת בה מבט מתרה, מניחה את הקנבס על הרצפה. "איך?"
צבעי אש מתערבלים מולה. מעלימים ירוק ולבן. נוגסים בציור מושלם, בה. "את", פעימת כאב מטשטשת אותה. "לא ציירת את זה".
"אני לא נוהגת לזייף חתימות".
"הסכמת לגעת בקופת שרצים. לפתוח, למרות הכל?"
"בזכות, נועה. בזכותך".
"איך אני קשורה?" היא מבולבלת. העיניים שלה תקועות על הציור, לא זזות ממנו במילימטר. לא מכילות את העוצמה.
"העברת ליטוף על כוויה, ספרת פיסות של התגברות. הענקתי לעצמי אחת. שכנעתי שגם לי מגיע".
"בחירה חופשית", נועה משחזרת את השיחה הקודמת.
"שהובילה לשחרור", אחינועם מחייכת בהיסוס. גם אם מזערי. כל הבטה למציאות בעיניים, התחילה בצעד קטן שלא אמונה.
***
הצבעים מסנוורים אותו, מסך שחור מערפל עד בחילה. "אני לא מסוגל לעלות על האופנוע, זוהר. הרגל שלי לא תשרוד את הטיפוס".
הוא מביט בו, נאנח. "חכה", הוא קופץ מהמושב. מגיש לו קסדה, "קודם כל תחבוש את זה. ניצב, בוא ותעזור לי להעלות אותו".
"דמות משנית, ניצב. באילו עוד שמות אתה מעוניין לקרוא לי?" הוא רוטן, באמת.
"היום ארוך, חבר. נחיה ונראה. אתה בא?"
הוא מחמיץ מבט. "תשען עלי, ברק. יהיה לך קל יותר. זוהר, תעזור לו מהצד השני".
ברק גונח בכאב. "אני עוד אראה כוכבים".
"אתה לא מאיים עלי", זוהר מתניע. "מדובר במראה יפהפה. מקסימום, תחסוך נסיעה למצפה רמון. שווה. טוב, תחזיק בי חזק, אני לא אהיה מסוגל לחזות בתאונה שנייה".
"זוהר, אני יודע שביימתם אותה. אין צורך לבזבז זמן על משחק נחש מי".
"ביימנו?" גיחוך. "לא. לא הייתי רוצה שתפגע בצורה כזו. תאמין לי. אתה מחזיק?"
"עד כמה שאני מסוגל".
"אשתדל לנסוע לאט. גולם, תעלה על האופנוע השני".
"פרפר, יהיה השם הבא?"
"לא, הוא עדין מדי בשבילך. קדימה, עלה. כבר מאוחר. אנחנו חייבים להתחיל להריץ עניינים".
הוא ממלמל משהו לא ברור.
ברק סוגר סביב זוהר ידיים מאדימות. עלה, הוא אמר.
עלה למעלה, בן אדם. יש לך כנפי רוח. כנפי נשרים אבירים.
רק חבל שאני הגוזל המבוהל. כנראה שנשר מלכותי מעולם לא התאים לי.
---
ברק נוחת על המחצלת. מיישר את הרגל, מכופף מעט. מיישר שוב. "זה כואב", הוא מצהיר.
"לא חשבתי שלא", זוהר סוגר את דלת הבית. מתיישב לידו. "שנערוך היכרות, ידידי?"
"לא ידידך", הוא מזכיר בעצבנות. "ואני כבר לא סופר את הפעמים שערכנו ביננו הכרויות. נעימות יותר, או פחות".
"לא אתה ואני. אתה והוא", זוהר מצביע עליו. נשען על הקיר, חיוך מרחף על שפתיו.
זנב של זיכרון מבזיק בו, נעלם. החיוך הזה מוכר לי. מאיפה? "אה. ההוא מהמראה הקדמית, נחמד".
"ברק", הלחישה נספגת בקירות, בעצמים, בו. "פיטו. תכירו".
הזיכרון חוזר אליו באחת, מטלטל. "אתה", הוא לואט בחוסר כוח. "בדיוק אתה. השתנית, לא הייתי מזהה אותך".
"באמת לא זיהית", הוא מתנתק מהקיר. ניגש אליו, מתכופף.
"החיוך, נשאר אותו דבר".
הוא מבזיק לעברו מזכרת חוזרת מעבר מצולק. "אני רוצה להראות לך דבר מיוחד. תן לי יד, אעזור לך".
"אני לא מסוגל". פיזית. נפשית. להיפגש עם פיטו, שוב. אפילו מחלומות האימה הדחקתי אותו, העדפתי להכחיש.
פיטו מטה ראש לזוהר, הוא מתרומם. "לאט, ברק. אתה יכול". הם יוצאים לחצר. מדדים בעקבותיו.
פיטו מסיט אבן גדולה לצד, חושף בור. "הוא מלא באפר של דגים, במיוחד בשבילך".
ברק מתנודד. העולם חג סביבו במעגלים קופצים, מתרבים לאין סוף. הוא נוחת על האדמה, מצוקה ברורה בעיניו.
פיטו מחדיר אישון לאישון. הם מתמזגים לאחד, שלם. "ברוך הבא, רומאלה".
***
"מה אנחנו עושים, ניקי?" צ'ארי קשוח. "אנחנו רצים כבר שעתיים ואני לא רואה אף אחד שרודף אחרינו. אני בהחלט חושב שאפשר לעצור, לנוח קצת".
הוא חושק שפה. אולי אנחנו רודפים אחרי הרוח, אולי הרוח רודפת אחרינו. רפאים. "אני לא בטוח שאפשר לעצור עכשיו".
"אני לא יכול לרוץ יותר. די, ניקולה. אין פה שום איש שירצה לעשות לנו משהו רע. אתה והדמיונות שלך".
הוא מתלבט. הרחתי ריח זר, הרגשתי בניחוח לא רגיל. החושים שלי לא מטעים אותי בדרך כלל. לא לחינם אני הגשש של החבר'ה. הייתי. מצד שני, אני לא שומע אנשים בעקבותינו. חוץ משנינו, השקט עמוק ודחוס.
"בסדר", ניקולה נעצר באחת. "חמש דקות בלבד ואנחנו ממשיכים, אסור לנו להתעכב יותר מדי".
"אבל אני לא יכול", הוא מעוות פנים. "אני לא יכול לרוץ יותר. כואב לי, מאוד. אתה בכושר מתמיד, אני לא".
"אנסה להרים אותך עלי, לעזור לך".
הוא פולט נשיפת בוז, "אני כבד".
"לא יותר ממני".
צ'ארי שותק, מתנשף.
ניקולה מרחרח את האוויר, לחוץ. משהו לא מוצא חן בעיניו. "צ'ארי, אנחנו צריכים לברוח. עכשי-"
"אף אחד לא בורח לשום מקום".
ניקולה קופא.
"צ'ארי?" הוא שואל במתיקות.
ניקולה מנסה לזהות את הפנים, החושך לא מאפשר. אבל הקול, אי אפשר לטעות בו.
בוגד מבית.
