התייעצות תפילת עמידה 20 דקות?!

[משתדל להיות יהודי טו]

פותחת האשכול יקרה,
את אינך מכירה את האנשים שכותבים כאן, כמו שאני לא...
כל אחד כותב את מחשבותיו לגבי זה.
אך אין הנושא מתאים להתייעצות כאן.
כך לעניות דעתי.
בבקשה ממך, גשי לאיש מקצוע שיחליט ויקבע.
אני מכירה את הסבל של זה, וזה קשה נורא נורא.
כואב לי שהוא כך סובל.
הרבה הרבה הצלחה.

כל מילה פנינה בפרט:
אני מכירה את הסבל של זה, וזה קשה נורא נורא.
כואב לי שהוא כך סובל.
הרבה הרבה הצלחה.

 

[נננה]

מצרפת הגדרה של הפרעה טורדנית כפייתית:הפרעת אישיות טורדנית-כפייתית היא דפוס כרוני ולא אדפטיבי של פרפקציוניזם קיצוני, התעסקות בפרטים קטנים וצורך מופרז בשליטה על סביבתו של האדם, הגורמים למצוקה ופגיעה בתפקוד, בפרט בתחום של יחסים בינאישיים.
טורדנות כפייתית, או הפרעה טורדנית-כפייתית (בלעז: Obsessive–compulsive disorder או בקיצור: OCD) היא הפרעה נפשית (ישנו מיעוט שמגדיר אותה כהפרעה של תפקוד המוח[1]) המתאפיינת במחשבות פולשניות וטורדניות, וכן בביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש מחשבות טורדניות הגורמות סבל. הסובלים מההפרעה מדווחים כי המחשבות הטורדניות גורמות להם חרדה, והם מסוגלים רק בקושי להסיח את הדעת מהן. הפעולות הטקסיות מפחיתות את החרדה, אולם לזמן קצר, ולעיתים הן גורמות סבל וטרחה כשלעצמן. הימנעות מהפעולות הטקסיות מעצימה מאוד את תחושת החרדה ויוצרת תחושת דיכאון.
ולכן כאן זה תלוי ביליד איך שאתם מכירים אותו איך היה לפני זה האם זה בעוד תחומים וכו כדאי להתייעץ ספציפית עם איש מקצוע ולעקוב ולראות ולקבל הדרכה איך להגיב לו. מצד אחד לא לזלזל מצד שני לדעת מה לומר לו ולא לחזק את ההתנהגות כדי שלא תהפך לכפייתית שוב כדאי להתייעץ......וכן לדבר עם הילד על זה בגלוי אתם רואים שככה עושה לשאול אותו מה הסיבה האם ראה מישהו עושה ככה מה חושב על זה וכו להראות לו שאתם שמים לב ולהבין איפה הוא נמצא המודעות חשובה גם לילד גם לכם.......

 

[נננה]

יש מומחים שגדולי ישראל סמכו את ידיהם עליהם כמו הרב משה בלוי כדאי להתייעץ איתם
וודאי זה יותר מועיל מלשמוע עשרות דעות בפרוג

הרב משה בלוי מומחה גדול וידיו רב לו בהבנת נפשם של בחורים וילדים עזר מאוד לקרוב משפחתי!

 

[המליונרית]

לא להתעלם!
היתה לי חברה שזה התחיל מזה ועוד כמה סימנים
הבנתי שההורים התעלמו וטמנו את הראש בחול, גם הצוות החינוכי הלכנו למחנכת לדבר איתה על זה וטענה שזה שום דבר...
היום היא....

 

[מר דרור]

כדאי לשים לב לדבר פשוט ומשמעותי:
הכי חשוב לא להתרגש!
כי בסוף הילד לומד לקרוא את החיים לפי צורת התגובה של ההורים שלו, ובמקרה הזה - לאתגר האישי של, האם זה מפחיד ובעיה, או לא קרה כלום ואפילו מסקרן ונחמד. שמשליך כמובן על המבט של כל החיים.

2 דרכים אופייניות למקרה זה:
אופציה א. פחד/בלבול: 'למה? מה קרה? מישהו אמר לך? אולי תפסיק? זלזול: 'לא צריך! זה שם דבר! אל תהיה מוזר!' חוסר אונים: לסדר את זה כמה שיותר מהר (וגם אם לא אומרים כלום, הילד קולט היטב את השדר, אין בזה משחק!).
הילד מרגיש: נתקלתי בהתמודדות = וזה לא בסדר, אני גם לא מכוון טוב וגם סתם מאריך, אני לא בסדר ואני צריך להפסיק עם זה (ומה כן לעשות??), בפעם הבאה: אתעלם מהקושי/אסתיר/אתאמץ מעבר לכוחותי כדי לחפות ע"כ/ארגיש מסכן. בקיצור: עסוק בבריחה מהתמודדות.
אופציה ב. רגועה ומכילה: 'אה כן?' ולהמשיך לפי הדופק והקשר: מעודדת: יפה! יש מה להעריך! פותחת: איך אתה עם זה, זורם? מאבחנת: לא טוב? למה? הכוונה: להתחיל ממנו -מה אתה אומר, מה נראה לך? עצה/עידוד/הפנייה לעזרה. ובכל מקרה לסיים בתקוה ואימון, והכל בסדר כולל עכשיו, וכל הכבוד לך, אל תדאג, זה קורה להרבה בחורים טובים..
הילד מרגיש: אני בסדר, ואפילו טוב! יש לי סיכוי, ואני אפילו עובד ומתקדם, בא נבדק כיצד אני צולח את האתגר!
בקיצור: שמח לקראת התמודדות.

למעשה: לפעמים כמו שכתבו שזה התרגשות או היסחפות או בלבול מקומי, ואז מספיק להסביר לו איך נכון לנהוג ולמה לצפות, ובחוסר ערך סביר - לעודד, ובמקרה של OCD אפשר לברר בעדינות אם בעוד מקומות הוא מרגיש הרגשה דומה... ולפנות לטיפול מתאים. ובכל מקרה להתייעץ.

 

[יחזקאל הגאון]

ראשית דבר: זה נורמלי ואין מה להלחץ.


יש לחלק חילוק ברור בין OCD לבין תהליך ההתבגרות, ואסור להתבלבל!

אם הילד בא ומעצמו אומר שזה מפריע לו אז מאד לא סביר להניח שזה OCD
יש לברר בישיבה עם המשגיח מה קורה שם, לפעמים תדמית חברתית כזו או אחרת יכולה להעמיד אותו שם.
ילדים בגיל ההתבגרות נוהגים לחקות את האנשים שהם מעריצים בצורה עיוורת כמעט וכן ללכת שולל אחרי החברה באותה המידה.

תשאלו אותו כמה זה מציק לו והאם הוא רוצה עזרה.


אם הוא רוצה עזרה חייבים לתת לו אותה, או לפחות לתת לו הרגשה כזאת (-לסכם עם המטפל)


בהצלחה