כדאי לשים לב לדבר פשוט ומשמעותי:
הכי חשוב לא להתרגש!
כי בסוף הילד לומד לקרוא את החיים לפי צורת התגובה של ההורים שלו, ובמקרה הזה - לאתגר האישי של, האם זה מפחיד ובעיה, או לא קרה כלום ואפילו מסקרן ונחמד. שמשליך כמובן על המבט של כל החיים.
2 דרכים אופייניות למקרה זה:
אופציה א. פחד/בלבול: 'למה? מה קרה? מישהו אמר לך? אולי תפסיק? זלזול: 'לא צריך! זה שם דבר! אל תהיה מוזר!' חוסר אונים: לסדר את זה כמה שיותר מהר (וגם אם לא אומרים כלום, הילד קולט היטב את השדר, אין בזה משחק!).
הילד מרגיש: נתקלתי בהתמודדות = וזה לא בסדר, אני גם לא מכוון טוב וגם סתם מאריך, אני לא בסדר ואני צריך להפסיק עם זה (ומה כן לעשות??), בפעם הבאה: אתעלם מהקושי/אסתיר/אתאמץ מעבר לכוחותי כדי לחפות ע"כ/ארגיש מסכן. בקיצור: עסוק בבריחה מהתמודדות.
אופציה ב. רגועה ומכילה: 'אה כן?' ולהמשיך לפי הדופק והקשר: מעודדת: יפה! יש מה להעריך! פותחת: איך אתה עם זה, זורם? מאבחנת: לא טוב? למה? הכוונה: להתחיל ממנו -מה אתה אומר, מה נראה לך? עצה/עידוד/הפנייה לעזרה. ובכל מקרה לסיים בתקוה ואימון, והכל בסדר כולל עכשיו, וכל הכבוד לך, אל תדאג, זה קורה להרבה בחורים טובים..
הילד מרגיש: אני בסדר, ואפילו טוב! יש לי סיכוי, ואני אפילו עובד ומתקדם, בא נבדק כיצד אני צולח את האתגר!
בקיצור: שמח לקראת התמודדות.
למעשה: לפעמים כמו שכתבו שזה התרגשות או היסחפות או בלבול מקומי, ואז מספיק להסביר לו איך נכון לנהוג ולמה לצפות, ובחוסר ערך סביר - לעודד, ובמקרה של OCD אפשר לברר בעדינות אם בעוד מקומות הוא מרגיש הרגשה דומה... ולפנות לטיפול מתאים. ובכל מקרה להתייעץ.