שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[-חיה-]

אני פשוט נהנית לקרוא את כל השיתופים.
לפעמים דווקא 'הקשקושים' האלה שנשארים בצד הם הכי יפים.

 

[נ. גל]

אני פשוט נהנית לקרוא את כל השיתופים.
לפעמים דווקא 'הקשקושים' האלה שנשארים בצד הם הכי יפים.

שמתי לב באשכול הזה למאפיין שחוזר שוב ושוב.
הקטעים האלה איכותיים מאוד. אני מביטה בהם ואומרת - היי, ההמשך לא יוכל להתעלות עליהם בשום דרך.
ואולי (רק מציעה אפשרות), זה הפרדוקס המובנה. קטע מדהים, אבל הוא טוב מכדי להיות גמור.

 

[משולש ברמודה]

אני פשוט נהנית לקרוא את כל השיתופים.
לפעמים דווקא 'הקשקושים' האלה שנשארים בצד הם הכי יפים.

ממש! אני עוברת שוב לראות אם פספסתי משהו ומלייקת...
מה שיפה שאין כאן התחלה או סוף, רעיון או ביקורת, פשוט כל אחד מעלה את שלו וזה מדהים ממש.
כמו לקשקש בצבעים בכייף בלי לתכנן.

 

[לוטם]

ממש! אני עוברת שוב לראות אם פספסתי משהו ומלייקת...
מה שיפה שאין כאן התחלה או סוף, רעיון או ביקורת, פשוט כל אחד מעלה את שלו וזה מדהים ממש.
כמו לקשקש בצבעים בכייף בלי לתכנן.

בדיוק ככה!
@-חיה- שאפו!

 

[-חיה-]

כל שיתוף כאן גורם לי לחזור לקטעים ישנים שכתבתי אי פעם, אז הנה עוד אחד:

החורף של דנייפר היה אפוף בלובן אצילי, לבוש בבגדים עבים עטויי צמר, וזיכרונו מעמיד את החורף הישראלי בעמדת נחיתות ברורה.

היא מצעידה את רגליה מסביב השלוליות, נזהרת שלא להרטיב את הנעלים. כמה הייתה נותנת כדי ללבוש את מגפי השלג היפיפיות שנשארו מאחור, חבל שאמא לא ארזה גם אותן.

טיפות קטנטנות מתחילות לזלוג מהשמיים, גורמות לילדים שסביבה לפתוח מטריות בהתלהבות ולפיה שלה לגחך, גם כן חורף.

בסוף נחיל הילדים מתחלק בין בתי הספר השונים ומסתדר בכיתות. היא מורידה את הכיסא שלה מהשולחן, תולה עליו את תיקה ומסתכלת על השיח בין הבנות, אולי היא תקלוט מילה או שתיים. אבל הן מדברות מהר ושטף המילים שלהן מכביד לה על המוח ועל הלב, היא פשוט זרה.

הצלצול מתחיל להתנגן, זר גם הוא.

היא מתיישבת על הכיסא, גבה צמוד למשענת, ידיה שלובות אחת בשנייה, בדיוק כמו איך שלמדה אי אז. גם עיניה מכוונות לפניה של העומדת בקדמת הכיתה, נפעמות מכישרונה המיוחד של המורה לייצר רצף הברות חסרות פשר במשך כל כך הרבה זמן.

 

[מימיי]

וזה אחד מהאוסף שלי:

לפעמים האוצר
לא מתחת לגשר
אלא נמצא עמוק
בתוך בלב

 

[הודיה לוי.]

כמה טעיתי
כשחשבתי
שעם יופי
אצליח להשיג
את הכל

וכמה בכיתי
כשהבנתי
שזה לקח ממני
הכל

 

[AUVI]

איזה אשכול מדהים וכייפי!



יֵשׁ פֹּה כִּנּוֹר, כְּדַאי לְהַקְשִׁיב
בְּשֶׁקֶט סִפּוּר מְסַפֵּר
חוּטִים עֲדִינִים יַחְדָּו הוּא מַכְלִיב
יוֹצְרִים יְצִירָה בִּפְאֵר

תָּו וְעוֹד תָּו נִשָּׂאִים בָּאֲוִיר
בִּצְלִיל חֲרִישִׁי וְנוֹגֵעַ
מִמֵּיתָר אֶל הַלֵּב הַכִּנּוֹר מַעֲבִיר
בְּאָמָּנוּת הוּא עָמֵל וְיַגֵּעַ

הַרְמוֹנְיָה מֻשְׁלֶמֶת מִשְׁתַּלֶּבֶת בְּחֵן
בְּנִימִים דַּקִּים שֶׁל רֶגַע
הַזְּמַן אָז נָמֵס וְהָיָה לַשָּׁכֵן
לָעֶצֶב, הִסְתַּלֵּק לוֹ הַנֶּגַע

הַכִּנּוֹר מְיַבֵּב וּמַמְשִׁיךְ לְהַכּוֹת
עַל דְּלָתוֹת שֶׁעוֹד לֹא נִפְתְּחוּ
יֵשׁ לוֹ זְמַן שֶׁנָּמֵס, וְהוּא מַמְשִׁיךְ לְחַכּוֹת
גַּם לְאֵלּוּ שֶׁמֵּיתָר לֹא מָתְחוּ.

 

[AUVI]

עומדת מול החלום, ושבריו
מתפזרים מסביבי, נוצצים
רגע אחד, תוהה, מאוכזב
תוקע בבלון רצונותיי נעצים.

 

[הוריקן]

ואף פעם, מישהו חכם אמר לי ש....

החיים הם בעצם פסנתר.

בהתחלה הכל רק שחור ולבן

עד שתלמד לנגן...

 

[ליאורהA]

"אמא", עצרתי אותה ליד הדלת של הבית, "מה זה חרש?".

"זה מישהו שלא שומע", הסבירה לי אמא במהירות ורצה להוציא את שימי מהמעון.

שומע, זאת מילה שאני לא מכיר...

הלכתי לפתוח את המילון השחור, הוא בטוח יודע.

קְלִיטַת צלילים באמצעות האוזניים, האזנה...

אוף, לא עזרת בכלום... התעצבנתי עליו וסגרתי אותו בטריקה. יותר מידיי מילים לא מובנות...


"אבא, מה זה לשמוע?", סימנתי לו את המילה החדשה ברגע שהוא נכנס הביתה.

"זה משהו שקשור לאוזניים", אבא סימן לי, ראיתי שהוא מסתבך, "אנשים ששומעים, יכולים לתקשר ביניהם גם אם הם לא רואים את האדם שמולם".

"הבנתי", הנהנתי בראש, למרות שלא הבנתי כלום, איך אפשר לסמן למישהו שלא רואה אותך?


לפעמים אני רואה את אבא מצמיד את הפלאפון שלו לאוזן ומזיז את השפתיים, כששאלתי אותו מה הוא עושה, הוא רק חייך חיוך עצוב ושתק.

אני לא אוהב שאבא עצוב, אז הפסקתי לשאול, למרות שאני ממש לא מבין.

איזה רעיון עוצמתי, וכתיבה רגישה ומחברת. חזרתי לקרוא כמה פעמים.

וסגרתי אותו בטריקה.

הוא יודע מה זו טריקה? זו מילה שקשורה בד"כ לחוש השמיעה, למרות שהיא יכולה להתפרש כסגירה של המילון בדפיקה, לא בהכרח עם התייחסות לקול שהוא משמיע.

 

[אריאלל34]

רעיון טוב לאשכול!
שוטטתי קצת במחשב, מצאתי את הקטע המוזר הזה (אני נשמע נואש... מתי בכלל כתבתי את זה?!)

למה רק לי

המוח יבש

רעיונות לא עולים

מאגרים מרוקנים

רוצה לכתוב

סיפור עם פאנץ'

סוחף וטוב

אבל לא עולה לי

מנסה לדלות

ממעמקי הראש

אולי יבריק

גם בלי שאחשוב.

 

[אפרת תהל]

והנה שלי:

אם פגשת אדם שהוא מלאך,
לא אדם-מלאך ראית
כי אם אדם-אדם
זה אתה שחי בג'ונגל

 

[יובל אמיל רז]

איזה כיף להיות כאן! היום הצטרפתי לקהילה ב"ה!
חוקי להעלות כאן שיר שלם? או רק קטעים שנשכחו במגירה..?

 

[Sara led]

אשכול מהמם.
שיר שכתבתי בסוכות והרגשתי שהוא צריך עוד ליטוש.



מצטער, אני חייב

מצטער

מחמת החמה

מחמת הגשמים

פטור

מצטער

מחמת השווער

מחמת החמה

פטור

מצטער

מחמת אשתו שמצטערת

פטור

לא מצטער

מחמת אשתו שמצטערת

חייב,

לשנות אופיו

כי "מכבדה יותר מגופו"

 

[מאה מם]

אשכול כלבבי, @-חיה- שאפו על הרעיון!

קטע שהתחלתי מתישהו ונשאר להתייבש, כמו רבים מעמיתיו, כטיוטה במייל:

כל הלילה התגלגלו הרעמים בחוץ, הרעידו את החלון הקטן שמעל המיטה שלי.
בבוקר, כשסבתא באה להעיר אותי, היא מצאה ילדונת מצונפת יושבת על אדן החלון, משרטטת מעגלים באצבע קטנה ובמבט חולמני.
"בוקר טוב, טלטל!" הכריזה בעליזות הנצחית שלה. "בוקר טוב ורטוב! גם את אוהבת את החורף, מה?" הוסיפה בבדיחות קלה כשראתה את מבטי המרוכז בטיפות שהמשיכו לרקוד על הזגוגית מבחוץ.
צחקתי. בטח שאני אוהבת את החורף. עולם נקי וטיפות רוקדות. והריח, הריח של הגשם. מה צריך יותר מזה.
שלושה שבועות חלפו עד שלמדתי שיש עוד כמה דברים שאדם צריך בחיים; קורת גג לישון בה בלילה קפוא וגשום, למשל. או מבוגר שידאג לו, בפרט אם הוא ילד בן שש ורבע.

 

[לוטם]

העתק הדבק מהטיוטה, לא להיבהל...​

ליולו, מנהיג הפיראטים, או כפי שביקש שיקראו לו, הלוחם הראשון, היתה חליפה ועניבה, היו לו גם חפתים ונעלי עור משובחות, לשאר הפיראטים, שהם התבקשו להיקרא הלוחמים המשניים, היה גם כן ייצוג מכובד, הולם את מעמדם.

הם היו עסוקים בציד. לא אנשים ולא ציפורים. ציד סחורות. כנאות ללוחמים גיבורים שכמותם.

"יוהו! תראו מה מצאתי שם!" מינו, אחד מהלוחמים המשניים, קרא ממרומי המגדל, משקפת מקצועית בידיו.
"מה מצאת עכשיו?" יולו לא ידע אם לשמוח או להיאנח בייאוש, מינו אוהב לדמיין לפעמים. אולי הזיות כתוצאה ממחלת ים. הוא תמיד היה סונט בו בגיחוך.
"אניית מסע". מינו עדכן, קולו מתרונן.
"מאיפה?"
"אירופה".
"אוקי. השתלטות?" פירמיל מביט ביולו בשאלה, מחכה להסכמה.
"בוודאי". יולו מהנהן, מעביר את ידו על עניבתו. "תחליפו דגל, אנחנו לכיוונם. תתכוננו".

 

[יובל אמיל רז]

הנה משהו די חדש. לא עמוק כמו רוב השיתופים כאן בינתיים, אבל דווקא בגלל שהשיר די קליל אני מרשה לעצמי להעלות את כולו למרות שהוא די ארוך. תהנו!

//בתוך המחברת//​

מחשבות שָטוֹת, הרהורים נוסעים, עפים.
פתאום הבזק חדש או זיכרון מהימים הטובים.
מבט מלא משמעות או עלבון עמוק וקר.
מילה טובה ומחממת, או זיכרון מר ונמהר.
לכל זה יש מקום גדול, מכיל הכול - במוחך.
נכון, כל זה קיים, אכן. אבל... רק בתוך ראשך.
כל השירים והסיפורים, האגדות והחלומות,
הכול יכול להתעופף, או להתעצם ולהבנות.
יכול לפרוח ולעוף, או לחזור ולצוף.
מה שתחליט, רק תחליט. ואל תשכח להביט.
להביט לידך. כן, שם על השולחן.
שם מתחבא לו הגיבור הנאמן.
שותפך לבכי, לשמחה ולצחוק.
אחרי שתיפגשו, כבר לעולם לא תשתוק...
אותן המחשבות, הפנטזיות והדאגות,
הכול בו יתנקז, שם יוכל הכול לעלות.
הוא ישמע ויבין, וירגיש ויְיַעֵץ.
אם רק תבלו מספיק זמן, רק שניכם תחת איזה עץ.
מולו תשפוך את הכול, אל תחסוך אף מילה.
וככל שתמשיך רק יתווספו מים אל התעלה.
אותו נהר קטן, פלג צנוע ויבש,
ירגיש פתאום עכשיו שייעודו מתממש.
כמה שמחה וסיפוק, באושר תתמלא.
ואותו חבר אותך רק ידחוף: "כן, תמשיך! עלה!"
וכך תנסקו לכם יחד על עננים וקשתות.
תפליגו לאן שתרצו בלי לחכות.
בלי שום דבר שחוסם ומפריע,
אפילו בלי סיבה מסוימת או מניע.
פשוט כך. בלי מה, למה וכמה.
רק אתה והוא לנצח. רק שניכם תהיו שמה.
באותו רוגע נצחי ושליו.
אותו רגש מחבק ואוהב.
תחושה של הגשמה עצמית וחלום.
פרפרים בבטן. כי "הנה בא היום".
וכך תמשיכו שניכם באין מפריע,
עד שמשום מקום זה יופיע.
המחשבות נתקעות אי-שם.
לא יורדות עוד לאותו מקום חם.
החבר לפתע לא שומע ולא כלום.
ואתה צועק לו בקול, והוא כאילו חסום.
אבל גם על זה תתגבר בלי פחד,
ומיד תחזרו להיות יחד.
הנח את העט מידך לשנייה,
הסתכל בתוכו ומיד תבין מה קרה.
התרוקן המיכל, נגמר לו הדיו. זה הכול.
הכול כאן עדיין קיים, להמשיך כרגיל אתה יכול.
רק תיקח עט רענן וצעיר, וחזור מיד הביתה.
עבור דף אחר דף - עד לשורה בה עצרת.
החבר חיכה לך שם, לשום מקום הוא לא הלך.
תירגע, הכול טוב, שום דבר לא הלך לפח.
כן, נכון. אותו החבר הוא מחברת.
אולי כבר ניחשת, אולי גם חשבת אחרת.
כן, גם דפים יכולים חברה לארח.
ובלי שום ספק, את מחשבותיך יוכלו לפַתֵּחַ.
אולי קצת מפתיע שגם חפצים דוממים
להקשר אליך, ולהיות לך לחברים מסוגלים,
אבל אם שוב תחשוב, תגלה שדווקא להפך.
דווקא לרגשות האלה, יש הכי הרבה ערך.
מדוע אתה חש בנוח רק בביתך?
ולמה אתה ישן כל-כך טוב רק במיטתך?
אז מה אם התמונה הזאת הייתה של סבתא?
רגע, זאת הייתה דמעה, מה שעכשיו הורדת?
מסתבר שלמרות שאיננו חשים, אנחנו והדומם דווקא כן קשורים.
אנחנו אוהבים, צוחקים ובוכים, ולפעמים אף נבוכים.
אז עכשיו אחרי שנרגעת, הבנת והפנמת,
חברך עדיין מחכה לך. בדיוק איפה שאותו הֵנַחְתָּ.
חזור לחיקו, שובו לבלות יחדיו.
גם אתה חבר שלו, הוא אותך תמיד אהב.
אך לפני שתמשיך במסעך המופלא,
אלחוש באזנך עוד מילה.
גם כשאותו היום המר יגיע,
וחברך שוב לא יופיע,
זכור שאתה עדיין בזיכרונו. הוא לעולם לא ישכח.
ואם בכל זאת תתגעגע, פשוט את המחברת תפתח.
או אז יתעורר לו החבר הישן,
נצפה מרחוק, רוכב על ענן.
אולי לרעיונות חדשים , אין בו כבר מקום,
אבל את אותם הישנים, שומר הוא עד היום.
הדפים אזלו, אבל המחברת יֵשְנַה.
בה שום דבר לא ייפגע, לא היום, לא מחר ולא עוד שנה.
החברות נשארת – בתוך המחברת.

חוות דעת בשמחה.

ספוילר

יש עוד מה להעלות אם יהיה ביקוש...

 

[מאה מם]

והנה עוד אחד שאין לי מושג מתי כתבתי

כשעתיד יפגוש עבר
וימשיך, ויתעלם
את תלמדי; לב שנשבר
תמיד יכול להיות שלם

 

[הודיה בן חיים]

כשההשראה מגיעה רק לכמה דקות, זה מה שנשאר ממנה:
המשפטים האלה אמורים איכשהו להתחבר ביחד.



גברתי המושלמת חשבה פעם...
כמה כוח צריך כדי לרצות את לרצות?
וכמה חכמה נדרשת כדי להודות בטעות.


הייתי כל כך אבודה, ואפילו לא הבנתי עד כמה.

ולמען האמת, נראה שגם כותב השיר לא שמע אותן.

המחשבות תמיד היו מעליך, שימשו לך...