הנושאים החמים
הנושאים החמים
השבוע כתבתי שיר, עם הרבה משמעות, הוספתי לו הסבר קצת אישי,
והתלבטתי אם לפרסם אותו.
תמיד כתבתי למגירה.
המורות שיבחו אותי בשיעור הבנה, כי הבעה היה אחד המקצועות שהבנתי היטב.
כתבתי לעצמי סיפורים במחברות ונתתי לחברה טובה לקרוא, מזל שהיא אהבה לקרוא.
היא אפילו הצליחה לבקר את הכתוב ואמרה שהכל בסיפור מושלם מידי... וזה לא ככה במציאות. היינו בכתה ו'.
כך במשך שנים ארוכות כתבתי לעצמי, זה מאוד לגיטימי לכתוב לעצמי.
כעת כשאני כותבת לעצמי זה עדיין ממש נפלא, יש לי הרבה חומר שלא צריך לראות אור משלל סיבות.
הבעיה שפתאום אני ממש רוצה להעביר את הכתיבה הלאה ולפרסם.
ואז יש קונפליקט אמיתי.
האם מה שכתבתי ראוי?
הוא יכול להתפרש באופן לא נכון?
האם יש בו כיוון שלילי?
למה לפרסם בכלל?
פרסמתי מספיק את החומרים שלי, לא?
ואולי זה מיותר?
ודי כבר! הגיע הזמן להיות בשקט!
מה היה חסר לך בחיים אנונימיים בהם שמרתי את המחשבות והדעות שלי,
או מקסימום שלחתי 'מכתבים למערכת' שלפעמים פורסמו?
בתור מי שנוכחת יותר ויותר בעובדה עד כמה כל אחד חי לעצמו, ומחויב לתת דין וחשבון לעצמו בלבד,
עולה לי מחשבה: מי אמר שזה חיובי להעביר את הדברים הלאה?
זה העולם שלי, זו ההבנה שלי, אלו החיים שלי, החשיבה שלי.
עד כמה אני באמת מוסמכת לכתוב לציבור?
מי נותן למי סמכות לכתוב?
הקונפליקט גדול דווקא אצלי בגלל שאני מחפשת לבטא ייחודיות ושואפת לשבור את המוסכמות שאנחנו מאמינים בהם,
מתוך הבנה שיש הרבה מוסכמות של שקר שאנחנו שם כי ככה זה, לשם גדלנו.
וגם בגלל שהכתיבה שלי סוג של משקפת את המציאות, אמנם מתוך הזווית שלי - אבל הראי לא תמיד מחמיא כשאנחנו לא במיטבנו מה לעשות...
כך לפני תקופה החלטתי לגנוז שיר (לא בדיוק שיר.. ) - שובר מוסכמות - כי לדעתי זה לא מתפקידי לשבור לאנשים אמונות או הרגלים או להעמיד מולם מראה, למרות שאני מפנה את הדברים כלפי עצמי, וגם כי יש בכנות הזו משהו ציני, לפחות להבנתי.
הכתיבה שלי לדעתי קצת יותר מידי כנה. אני אוהבת כנות מוחלטת (בגבול מסוים) אבל עדיין חווה התלבטות
כל פעם מחדש, כשאני צריכה לבחור בין שיתוף של דברים שלא תמיד הייתי שמחה לשתף כאמור בגלל
שאני לא בטוחה שזה בסדר כי הם מידי כבדים/משמעותיים/יחודיים,
לבין התחושה שדי כבר!!
מספיק שנים אנשים שתקו ושתקו והעולם לא התקדם לשום מקום.
אולי זו חובה לכתוב ולשתף וכל אחד יקרא מה שמתאים לו ויקדם אותו.
*
אז המלחמה הזו, הפנימית, היא עצומה ומייגעת.
דווקא בגלל שכל השנים התרגלנו לצנזר, אני לא מתכוונת שהתרגלנו לצנזר דברים שצריכים צנזור,
אלא בכל מקום יש את המבטים שאנשים סוקרים אותך כשאת אומרת משפט קצת לא שגרתי... או כשיש לך קול מוזר, או כשאת לא כמו כולם, התרגלנו יותר מידי להיות פוליטיקלי קורקט, לשמור על אופי אחיד לכולם, לפחות כלפי חוץ, ואומנות זה הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש.
למה אני כותבת את כל זה?
גם בגלל שזה אחד הקונפליקטים העצומים והצודקים
שאני מתמודדת איתם מרגע שהתחלתי להיות רצינית בכוונה שלי לצאת לאור,
מדובר בהתמודדות בלתי פוסקת שאין לי כל כך מושג מאיפה היא נובעת ומה המניעים שלה.
כשאני רואה יוצרים שיצאו לאור, כמו למשל לפני זמן מה כשהאזנתי ברדיו לשיר של רבי שלמה קרליבך, חשבתי לעצמי: האם הם גם התמודדו עם זה?
וגם בגלל שאני משערת שאין כאן תשובה ברורה.
יתכן שאני פשוט לא שלימה עם המקום הזה בו אני נדרשת לכתוב לציבור,
משהו בי עדיין מתעקש להישאר במקום הישן, בו אין לי אחריות ציבורית.
אני יודעת שבכל מקרה כל הבלאגן הזה הוא אצלי, אין לו קשר לעולם מסביב.
אני זו שלא בטוחה במקום שלה, ולא בטוחה שזה נכון לכתוב.
ההתלבטות הזו חשובה בעיני, כי גם כשדוהרים תמיד צריך בלמים שיזכירו לנו
מי אנחנו באמת ומה בעצם המטרה לכל זה.
המטרה עצמה לא ענקית, אלא יותר בכיוון של להגיע לחיים יציבים, (חוץ מהמטרה המשנית, והיא הרצון לשנות את העולם,
שזה באמת משהו זוטר...)
כך שאולי גם כל ההתלבטות הזו מיותרת, כי אם המטרה לא ענקית למה שהדרך אליה צריכה להיות כל כך מאתגרת?
ואולי ההתלבטות אינה מיותרת, ופשוט ישנה איזו נוסחה שפשוט צריך למצוא אותה ולהתנהל בצורה של:
זה מתאים, זה פחות, ומה שבגבול האפור להקשיב ללב ולפעול לפי המצפון והרצון.
אין לי כרגע מושג מה הדרך הטובה.
נ.ב. גם את הקטע הזה כתבתי אתמול, והחלטתי לא לפרסם. במחשבה נוספת אני כן מציגה אותו לקריאה, כי יש בו תוכן חשוב
שקשור לקונפליקט סביב היציאה לאור.
בגלל שיש לכל אחד מאיתנו מסע משלו, אני מאמינה שרוב הכותבים לא מתמודדים ברמה כזו עם מחשבות והתלבטויות.
זה או שיש רצון רציני לצאת לאור ואז פשוט פועלים ומשתדלים, או שמחליטים לגנוז את הכתיבה לזמן מתאים. (מישהי שלחה לי שירים ממש נדירים וכתבה לי שיש לה חלום להוציא ספר שירים לאור, אין לי מושג אם יש לה ניק בפורום ולמה היא לא מפרסמה את השירים, נראה לי שכדי לצאת לאור אנחנו צריכים שכנוע פנימי רציני שהכתיבה שלנו מאוד מאוד תתרום לקוראים, או להבין שהעולם צריך אותנו, או פשוט למצוא את המניעים שיגרמו לנו לצאת לאור, למרות זאת ההתלבטות תמיד קיימת. האם המילים מתאימות? רוח הדברים מתאימה? איך אפשר לדעת? ממש סיבוך פנימי. ולפעמים באמת אולי עדיף כמה שפחות לפרסם, או למצוא איזון מתאים.)
בנוסף, היום חשבתי על זה שכתיבה זה אחד המקצועות הכי בלתי מתגמלים שיש (חוץ מתחושת סיפוק) זאת אומרת, המדינה צריכה לתגמל את הכותבים או הציבור צריך לתגמל אותם, כי אני לפחות לא ראיתי עדיין שיש בתחום הזה תגמול כספי משמעותי.
כך שהכותבים הם סוג של מתנדבים... לפחות כותבים כמוני.
אני חושבת שעם הזמן אם אדם מתמיד במקצוע שלו הוא מרוויח, אבל כן צריך לשים לב לכך שיציאה לאור היא משהו שקשור למימוש עצמי, ואין בה כל כך תגמול כלכלי.
אם יש לכם מה להוסיף או להעיר ולהאיר, אשמח לשמוע.
חשוב לציין שהקונפליקט קיים, ויתכן שהוא ישאר כי אולי יש בו משהו חיובי שנועד לרסן את הכותבים ולהזכיר להם מי הם, ושיש גבולות.
במיוחד בתחום של כתיבה שמטבע הדברים יש בתחום הזה הרבה כוח ועוצמה.
אם יש כאן עורכת או מישהי שמבינה בכתיבה שמוכנה שאעביר לה חומרים לפני שאפרסם אותם, כדי לראות אם הם מתאימים (הכוונה קטעים לא ארוכים, ולא תמיד, רק כאלה שממש אני לא יודעת אם הם מתאימים, ומחליטה לגנוז אותם ואולי הם כן צריכים להתפרסם) אפשר ליצור איתי קשר במייל בחתימה.
והתלבטתי אם לפרסם אותו.
תמיד כתבתי למגירה.
המורות שיבחו אותי בשיעור הבנה, כי הבעה היה אחד המקצועות שהבנתי היטב.
כתבתי לעצמי סיפורים במחברות ונתתי לחברה טובה לקרוא, מזל שהיא אהבה לקרוא.
היא אפילו הצליחה לבקר את הכתוב ואמרה שהכל בסיפור מושלם מידי... וזה לא ככה במציאות. היינו בכתה ו'.
כך במשך שנים ארוכות כתבתי לעצמי, זה מאוד לגיטימי לכתוב לעצמי.
כעת כשאני כותבת לעצמי זה עדיין ממש נפלא, יש לי הרבה חומר שלא צריך לראות אור משלל סיבות.
הבעיה שפתאום אני ממש רוצה להעביר את הכתיבה הלאה ולפרסם.
ואז יש קונפליקט אמיתי.
האם מה שכתבתי ראוי?
הוא יכול להתפרש באופן לא נכון?
האם יש בו כיוון שלילי?
למה לפרסם בכלל?
פרסמתי מספיק את החומרים שלי, לא?
ואולי זה מיותר?
ודי כבר! הגיע הזמן להיות בשקט!
מה היה חסר לך בחיים אנונימיים בהם שמרתי את המחשבות והדעות שלי,
או מקסימום שלחתי 'מכתבים למערכת' שלפעמים פורסמו?
בתור מי שנוכחת יותר ויותר בעובדה עד כמה כל אחד חי לעצמו, ומחויב לתת דין וחשבון לעצמו בלבד,
עולה לי מחשבה: מי אמר שזה חיובי להעביר את הדברים הלאה?
זה העולם שלי, זו ההבנה שלי, אלו החיים שלי, החשיבה שלי.
עד כמה אני באמת מוסמכת לכתוב לציבור?
מי נותן למי סמכות לכתוב?
הקונפליקט גדול דווקא אצלי בגלל שאני מחפשת לבטא ייחודיות ושואפת לשבור את המוסכמות שאנחנו מאמינים בהם,
מתוך הבנה שיש הרבה מוסכמות של שקר שאנחנו שם כי ככה זה, לשם גדלנו.
וגם בגלל שהכתיבה שלי סוג של משקפת את המציאות, אמנם מתוך הזווית שלי - אבל הראי לא תמיד מחמיא כשאנחנו לא במיטבנו מה לעשות...
כך לפני תקופה החלטתי לגנוז שיר (לא בדיוק שיר.. ) - שובר מוסכמות - כי לדעתי זה לא מתפקידי לשבור לאנשים אמונות או הרגלים או להעמיד מולם מראה, למרות שאני מפנה את הדברים כלפי עצמי, וגם כי יש בכנות הזו משהו ציני, לפחות להבנתי.
הכתיבה שלי לדעתי קצת יותר מידי כנה. אני אוהבת כנות מוחלטת (בגבול מסוים) אבל עדיין חווה התלבטות
כל פעם מחדש, כשאני צריכה לבחור בין שיתוף של דברים שלא תמיד הייתי שמחה לשתף כאמור בגלל
שאני לא בטוחה שזה בסדר כי הם מידי כבדים/משמעותיים/יחודיים,
לבין התחושה שדי כבר!!
מספיק שנים אנשים שתקו ושתקו והעולם לא התקדם לשום מקום.
אולי זו חובה לכתוב ולשתף וכל אחד יקרא מה שמתאים לו ויקדם אותו.
*
אז המלחמה הזו, הפנימית, היא עצומה ומייגעת.
דווקא בגלל שכל השנים התרגלנו לצנזר, אני לא מתכוונת שהתרגלנו לצנזר דברים שצריכים צנזור,
אלא בכל מקום יש את המבטים שאנשים סוקרים אותך כשאת אומרת משפט קצת לא שגרתי... או כשיש לך קול מוזר, או כשאת לא כמו כולם, התרגלנו יותר מידי להיות פוליטיקלי קורקט, לשמור על אופי אחיד לכולם, לפחות כלפי חוץ, ואומנות זה הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש.
למה אני כותבת את כל זה?
גם בגלל שזה אחד הקונפליקטים העצומים והצודקים
שאני מתמודדת איתם מרגע שהתחלתי להיות רצינית בכוונה שלי לצאת לאור,
מדובר בהתמודדות בלתי פוסקת שאין לי כל כך מושג מאיפה היא נובעת ומה המניעים שלה.
כשאני רואה יוצרים שיצאו לאור, כמו למשל לפני זמן מה כשהאזנתי ברדיו לשיר של רבי שלמה קרליבך, חשבתי לעצמי: האם הם גם התמודדו עם זה?
וגם בגלל שאני משערת שאין כאן תשובה ברורה.
יתכן שאני פשוט לא שלימה עם המקום הזה בו אני נדרשת לכתוב לציבור,
משהו בי עדיין מתעקש להישאר במקום הישן, בו אין לי אחריות ציבורית.
אני יודעת שבכל מקרה כל הבלאגן הזה הוא אצלי, אין לו קשר לעולם מסביב.
אני זו שלא בטוחה במקום שלה, ולא בטוחה שזה נכון לכתוב.
ההתלבטות הזו חשובה בעיני, כי גם כשדוהרים תמיד צריך בלמים שיזכירו לנו
מי אנחנו באמת ומה בעצם המטרה לכל זה.
המטרה עצמה לא ענקית, אלא יותר בכיוון של להגיע לחיים יציבים, (חוץ מהמטרה המשנית, והיא הרצון לשנות את העולם,
שזה באמת משהו זוטר...)
כך שאולי גם כל ההתלבטות הזו מיותרת, כי אם המטרה לא ענקית למה שהדרך אליה צריכה להיות כל כך מאתגרת?
ואולי ההתלבטות אינה מיותרת, ופשוט ישנה איזו נוסחה שפשוט צריך למצוא אותה ולהתנהל בצורה של:
זה מתאים, זה פחות, ומה שבגבול האפור להקשיב ללב ולפעול לפי המצפון והרצון.
אין לי כרגע מושג מה הדרך הטובה.
נ.ב. גם את הקטע הזה כתבתי אתמול, והחלטתי לא לפרסם. במחשבה נוספת אני כן מציגה אותו לקריאה, כי יש בו תוכן חשוב
שקשור לקונפליקט סביב היציאה לאור.
בגלל שיש לכל אחד מאיתנו מסע משלו, אני מאמינה שרוב הכותבים לא מתמודדים ברמה כזו עם מחשבות והתלבטויות.
זה או שיש רצון רציני לצאת לאור ואז פשוט פועלים ומשתדלים, או שמחליטים לגנוז את הכתיבה לזמן מתאים. (מישהי שלחה לי שירים ממש נדירים וכתבה לי שיש לה חלום להוציא ספר שירים לאור, אין לי מושג אם יש לה ניק בפורום ולמה היא לא מפרסמה את השירים, נראה לי שכדי לצאת לאור אנחנו צריכים שכנוע פנימי רציני שהכתיבה שלנו מאוד מאוד תתרום לקוראים, או להבין שהעולם צריך אותנו, או פשוט למצוא את המניעים שיגרמו לנו לצאת לאור, למרות זאת ההתלבטות תמיד קיימת. האם המילים מתאימות? רוח הדברים מתאימה? איך אפשר לדעת? ממש סיבוך פנימי. ולפעמים באמת אולי עדיף כמה שפחות לפרסם, או למצוא איזון מתאים.)
בנוסף, היום חשבתי על זה שכתיבה זה אחד המקצועות הכי בלתי מתגמלים שיש (חוץ מתחושת סיפוק) זאת אומרת, המדינה צריכה לתגמל את הכותבים או הציבור צריך לתגמל אותם, כי אני לפחות לא ראיתי עדיין שיש בתחום הזה תגמול כספי משמעותי.
כך שהכותבים הם סוג של מתנדבים... לפחות כותבים כמוני.
אני חושבת שעם הזמן אם אדם מתמיד במקצוע שלו הוא מרוויח, אבל כן צריך לשים לב לכך שיציאה לאור היא משהו שקשור למימוש עצמי, ואין בה כל כך תגמול כלכלי.
אם יש לכם מה להוסיף או להעיר ולהאיר, אשמח לשמוע.
חשוב לציין שהקונפליקט קיים, ויתכן שהוא ישאר כי אולי יש בו משהו חיובי שנועד לרסן את הכותבים ולהזכיר להם מי הם, ושיש גבולות.
במיוחד בתחום של כתיבה שמטבע הדברים יש בתחום הזה הרבה כוח ועוצמה.
אם יש כאן עורכת או מישהי שמבינה בכתיבה שמוכנה שאעביר לה חומרים לפני שאפרסם אותם, כדי לראות אם הם מתאימים (הכוונה קטעים לא ארוכים, ולא תמיד, רק כאלה שממש אני לא יודעת אם הם מתאימים, ומחליטה לגנוז אותם ואולי הם כן צריכים להתפרסם) אפשר ליצור איתי קשר במייל בחתימה.
