הנושאים החמים
הנושאים החמים
מהרגע שיצאתי לאור עברתי מסלול רציני.
אחד הפערים הגדולים איתם נדרשתי להתמודד היה הרצון והידיעה שאני עומדת לכבוש את העולם בספרים שלי. הם יחוללו שינוי וימכרו במיליוני עותקים. האמת שמיליונים היה קטן עלי כי תודעתית הייתי במיליארדי עותקים.
התוצאה ביחס לדמיון היתה דלה.
האמת שהשאיפות הביכו אותי כי עודדתי בספרים הסתפקות במועט ושמחה במה שיש בעוד שאני תודעתית כבר עמדתי בראש הסולם...
אט אט התפכחתי.
ובגלל שהמקום הטבעי שלי זה לא מיליארדי קוראים, ההתפכחות היתה נצרכת ומבורכת. (אם כי הפסדתי הרבה כסף בכל התהליך עד שלמדתי את מקומי, אני מחשיבה את הכסף בתור דמי לימוד, כמו שאדם שלומד באוניברסיטה צריך לשלם, ככה הלימוד בבית הספר של החיים דורש תשלום).
הבנתי שאני הייתי זו שכל העת שכנעתי את עצמי שזה יקרה כי התוכן של הספרים שווה! הוא יכול לשנות ולקדם את העולם! זה לא אני, זה התוכן והמסע שלי!
אבל אף אחד לא חתם איתי על חוזה שזה יקרה.
ויותר מכך - עם הזמן - כשאני פחות מתלהבת מהכתיבה שלי אני רואה את הספרים כמו שהם. ויש להם חסרונות.
התהליך של ההתפכחות היה איטי, והבנתי שהמציאות רחוקה מהדמיונות.
כעת הספר "סדר הפוך" לא זוכה להתעניינות.
אני עושה הרבה רעש אבל בתכל'ס אין תוצאות כרגע.
האמת שזה המקום שייחלתי אליו.
מדובר כאן בחופש אמיתי.
ההבנה שזו האמת, והיא המציאות, השחרור מהכבלים שגורמים לנו לחשוב שאנחנו דבר-מה או שיש לנו בשורה חדשה לעולם.
ויחד עם זה הידיעה שצריך לפעול בכל הכח ולא לנוח ולא להתייחס לתוצאה כי העולם זקוק לנו, וגם אם העולם לא זקוק לנו זה מה שצריך לעשות. כי אם כל אדם יגייס את עצמו לטובת קידום העולם, מתוך תחושת מצוקה וקבלת אחריות אמיתית, אז העולם יהיה חייב להשתנות.
את הספר "סדר הפוך" אמשיך לשווק באהבה ובשמחה.
מתוך הבנה שזו אני - הייתי ונשארתי בנקודת האפס. אף פעם לא אהפוך לאחד כי אחד יש רק אחד.
לעומתי- הספר ראוי. הוא לא שלי אלא יש בו מתנה לי ולעולם כולו!
כאן אני רואה יתרון גדול בהפרדה שאנו עורכים בינינו לבין ה'פירות' שלנו.
כי בעוד הערך שלנו נשאר יציב גם אם נצליח וגם אם פחות, הרי שהערך של הפירות שלנו יכול להשתנות.
כי לא מדובר ברכוש שלנו - אלא במתנה ובערך רוחני שניתן לנו מאת בורא עולם.
ואם הערך של הספרים ישתנה וגם אם לא - נקודת החופש להיות רחוקים מכבלי הקהל, המעמד וכו' -
כי זו האמת וכולנו שווים לחלוטין תמיד -
היא נקודת ציון ראויה ומלאת משמעות לדעתי יותר ממיליארדי קוראים.
*
למה אני משתפת את כל זה?
קודם כל כי אני שברתי לעצמי מיתוס (שאני אמורה לשנות/שיש לי בשורה) וחשוב לי לשתף.
שנית,
במשך תקופה ארוכה אני 'מעלה לכאן מאמרים על החשיבות ביציאה לאור, במימוש כישרונות וכו'.
זה נראה כאילו אני סתם משתלטת על המרחב (יש בזה משהו... באמת לא חייבים לקרוא או להקשיב לאף אחד,
וכשאנחנו קוראים מישהו אנחנו מחליטים מה זה יתרום לנו בלי קשר מי כותב את הדברים שאנחנו קוראים)
אני חושבת שזה ממש חשוב לצאת לאור, בתור מטרה ולא בתור אמצעי. העולם שכנע אותנו שבמידה ואנחנו מרווחים כסף/כבוד/קהל -שווה לצאת לאור.
אבל המסע שלי - מוכיח לי שלא חשוב הכסף, הקהל, הכבוד, וכו'.
כי האדם שמגשים את הכשרונות שלו יוצא מורווח מעצם היציאה לאור בלי קשר לתוצאות..
אני רואה איך שהשתניתי, בזכות התהליך והכתיבה שלי, וזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי.
העובדה שאני מצליחה לתקשר עם הסביבה ולחיות בשלום עם עצמי.
חשוב שכמה שיותר אנשים יאבקו על הזכות להשמיע את קולם, אף אחד לא חייב להקשיב להם, אבל הקול של כל אחד חשוב.
זה קצת מורכב, מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי היטב.
*
הערה מעניינת שקשורה לתחושת המצוקה והמחסור:
לפני מספר שנים קראתי שארכיאולוגים מצאו פיסת בד ארגמן שאריות של בגד מתקופתו של דוד המלך.
פיסת הבד היא סימן לעושר שהיה באותה תקופה. כי צבע ארגמן נוצר מחומר נדיר מאוד.
בתקופה שלנו יש בדים בכל הצבעים. אנחנו מולטי מיליונרים.
לפני 100 שנים היה יום מיוחד לכביסה שכלל עבודה קשה, רק לעשירים היתה כובסת.
היום יש גם לעניים מכונת כביסה מעולה ויעילה ועוד המון מכונות יעילות שלא היו לעשירים בעבר.
הכותבים של פעם נאלצו להסתפק באפשרות שהחברים יקראו אותם ואם יתמזל מזלם או הם יהיו מספיק נחושים הם היו מוציאים לאור ספר. במרבית הפעמים הספר היה יוצא לאור רק לאחר פטירתם.
בדורנו יש המון במות להגיש את הכתיבה שלנו.
והכי חשוב גם אם אין בנמצא אפשר להקים כזו במה בעצמנו.
הוכחה שאנחנו רק צריכים לפתוח את העיניים ולהביט על הקיים, להעריך את הטוב ולהסתובב בתחושת הודיה.
ו.. כן, למה לא? תמיד להשתדל להתקדם יותר.
אחד הפערים הגדולים איתם נדרשתי להתמודד היה הרצון והידיעה שאני עומדת לכבוש את העולם בספרים שלי. הם יחוללו שינוי וימכרו במיליוני עותקים. האמת שמיליונים היה קטן עלי כי תודעתית הייתי במיליארדי עותקים.
התוצאה ביחס לדמיון היתה דלה.
האמת שהשאיפות הביכו אותי כי עודדתי בספרים הסתפקות במועט ושמחה במה שיש בעוד שאני תודעתית כבר עמדתי בראש הסולם...
אט אט התפכחתי.
ובגלל שהמקום הטבעי שלי זה לא מיליארדי קוראים, ההתפכחות היתה נצרכת ומבורכת. (אם כי הפסדתי הרבה כסף בכל התהליך עד שלמדתי את מקומי, אני מחשיבה את הכסף בתור דמי לימוד, כמו שאדם שלומד באוניברסיטה צריך לשלם, ככה הלימוד בבית הספר של החיים דורש תשלום).
הבנתי שאני הייתי זו שכל העת שכנעתי את עצמי שזה יקרה כי התוכן של הספרים שווה! הוא יכול לשנות ולקדם את העולם! זה לא אני, זה התוכן והמסע שלי!
אבל אף אחד לא חתם איתי על חוזה שזה יקרה.
ויותר מכך - עם הזמן - כשאני פחות מתלהבת מהכתיבה שלי אני רואה את הספרים כמו שהם. ויש להם חסרונות.
התהליך של ההתפכחות היה איטי, והבנתי שהמציאות רחוקה מהדמיונות.
כעת הספר "סדר הפוך" לא זוכה להתעניינות.
אני עושה הרבה רעש אבל בתכל'ס אין תוצאות כרגע.
האמת שזה המקום שייחלתי אליו.
מדובר כאן בחופש אמיתי.
ההבנה שזו האמת, והיא המציאות, השחרור מהכבלים שגורמים לנו לחשוב שאנחנו דבר-מה או שיש לנו בשורה חדשה לעולם.
ויחד עם זה הידיעה שצריך לפעול בכל הכח ולא לנוח ולא להתייחס לתוצאה כי העולם זקוק לנו, וגם אם העולם לא זקוק לנו זה מה שצריך לעשות. כי אם כל אדם יגייס את עצמו לטובת קידום העולם, מתוך תחושת מצוקה וקבלת אחריות אמיתית, אז העולם יהיה חייב להשתנות.
את הספר "סדר הפוך" אמשיך לשווק באהבה ובשמחה.
מתוך הבנה שזו אני - הייתי ונשארתי בנקודת האפס. אף פעם לא אהפוך לאחד כי אחד יש רק אחד.
לעומתי- הספר ראוי. הוא לא שלי אלא יש בו מתנה לי ולעולם כולו!
כאן אני רואה יתרון גדול בהפרדה שאנו עורכים בינינו לבין ה'פירות' שלנו.
כי בעוד הערך שלנו נשאר יציב גם אם נצליח וגם אם פחות, הרי שהערך של הפירות שלנו יכול להשתנות.
כי לא מדובר ברכוש שלנו - אלא במתנה ובערך רוחני שניתן לנו מאת בורא עולם.
ואם הערך של הספרים ישתנה וגם אם לא - נקודת החופש להיות רחוקים מכבלי הקהל, המעמד וכו' -
כי זו האמת וכולנו שווים לחלוטין תמיד -
היא נקודת ציון ראויה ומלאת משמעות לדעתי יותר ממיליארדי קוראים.
*
למה אני משתפת את כל זה?
קודם כל כי אני שברתי לעצמי מיתוס (שאני אמורה לשנות/שיש לי בשורה) וחשוב לי לשתף.
שנית,
במשך תקופה ארוכה אני 'מעלה לכאן מאמרים על החשיבות ביציאה לאור, במימוש כישרונות וכו'.
זה נראה כאילו אני סתם משתלטת על המרחב (יש בזה משהו... באמת לא חייבים לקרוא או להקשיב לאף אחד,
וכשאנחנו קוראים מישהו אנחנו מחליטים מה זה יתרום לנו בלי קשר מי כותב את הדברים שאנחנו קוראים)
אני חושבת שזה ממש חשוב לצאת לאור, בתור מטרה ולא בתור אמצעי. העולם שכנע אותנו שבמידה ואנחנו מרווחים כסף/כבוד/קהל -שווה לצאת לאור.
אבל המסע שלי - מוכיח לי שלא חשוב הכסף, הקהל, הכבוד, וכו'.
כי האדם שמגשים את הכשרונות שלו יוצא מורווח מעצם היציאה לאור בלי קשר לתוצאות..
אני רואה איך שהשתניתי, בזכות התהליך והכתיבה שלי, וזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי.
העובדה שאני מצליחה לתקשר עם הסביבה ולחיות בשלום עם עצמי.
חשוב שכמה שיותר אנשים יאבקו על הזכות להשמיע את קולם, אף אחד לא חייב להקשיב להם, אבל הקול של כל אחד חשוב.
זה קצת מורכב, מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי היטב.
*
הערה מעניינת שקשורה לתחושת המצוקה והמחסור:
לפני מספר שנים קראתי שארכיאולוגים מצאו פיסת בד ארגמן שאריות של בגד מתקופתו של דוד המלך.
פיסת הבד היא סימן לעושר שהיה באותה תקופה. כי צבע ארגמן נוצר מחומר נדיר מאוד.
בתקופה שלנו יש בדים בכל הצבעים. אנחנו מולטי מיליונרים.
לפני 100 שנים היה יום מיוחד לכביסה שכלל עבודה קשה, רק לעשירים היתה כובסת.
היום יש גם לעניים מכונת כביסה מעולה ויעילה ועוד המון מכונות יעילות שלא היו לעשירים בעבר.
הכותבים של פעם נאלצו להסתפק באפשרות שהחברים יקראו אותם ואם יתמזל מזלם או הם יהיו מספיק נחושים הם היו מוציאים לאור ספר. במרבית הפעמים הספר היה יוצא לאור רק לאחר פטירתם.
בדורנו יש המון במות להגיש את הכתיבה שלנו.
והכי חשוב גם אם אין בנמצא אפשר להקים כזו במה בעצמנו.
הוכחה שאנחנו רק צריכים לפתוח את העיניים ולהביט על הקיים, להעריך את הטוב ולהסתובב בתחושת הודיה.
ו.. כן, למה לא? תמיד להשתדל להתקדם יותר.
