דרוש מידע קשב וריכוז במבוגרים- כל מה שחשוב לדעת ...

[אורגינלית]

מישהו ניסה את השיטה של גד דואר- תוכנת מחשב לאימון של כ 10 דקות ביום לאורך זמן שמשפרת את התפקודים המוחייים ומגיעים גם להורדת מינון וכו?

דיברתי עם אחת שקנתה את זה, היא אומרת שאולי יש הגיון שזה יעבוד (אע"פ שלא הבנתי איך...)
הבעיה היא שהיוצרים של הדבר הזה לא לקחו בחשבון למי הם עושים את זה...
לילדים עם קש"ר שגם ככה קשה להם לשבת. המשחקים שם די משעממים, ואי אפשר לשבת עליהם הרבה זמן בכלל,
ולכן זה לא כל כך עוזר.

יש מצב שילדים שלא 'היפריות' זה הבעיה שלהם- התוכנה תעבוד מצויין

 

[רוצה מאוד]

כמה עולה התוכנה של גד דואר?

 

[רוצה מאוד]

אני רק שאלה...
לדעתכם, (אני יודע שלא עשיתם מחקר)
א. כמה (באחוזים) מהבחורים/אברכים, מרגישים שלשבת באמצע הספסל,
זה לדפוק את הסדר? כמה מהם זה הפרעת קש"ר?
ב. האם גם אתם שמתם לב, שאנשי הקש"ר עסוקים הרבה בהשוואתם לאחרים?
וביותר אלו מהם שאינם מאובחנים...
ג. לכל המאובחנים באיחור, התחושה היא של שנים שנזרקו לפח,
או שהיה במצב הזה גם תרומה מסויימת?
ד. האם תחת השפעת הכדור, אתה מרגיש שאתה מתרכז טוב יותר
מהאנשים הרגילים?
ה. (בעיקר לבחורצ'יק וכדו') האם חלק מהמתח של הכדורים,
הוא התחושה שמרגע תחילת ההשפעה, מתחילה הספירה לאחור, של תפוגת הכדור?
בוער בי עוד הרבה, אבל כבר הגזמתי........
ובכל זאת רק עוד אחת, כמה לדעתכם מהבחורים/אברכים, חושבים שיש להם איזו שהיא הפרעת קש"ר?

 

[אורגינלית]

ב. האם גם אתם שמתם לב, שאנשי הקש"ר עסוקים הרבה בהשוואתם לאחרים?

וואו זה מטורף!!!!
אף פעם לא חשבתי על זה... אבל אני לא יודעת אם יותר מדי... כי אף פעם לא הייתי מישהו אחר

ד. האם תחת השפעת הכדור, אתה מרגיש שאתה מתרכז טוב יותר
מהאנשים הרגילים?

בפירוש כן.
אני יכולה להתרכז גם בדברים משעממים שעות רבות

כמה עולה התוכנה של גד דואר?

יקר....
לא זוכרת מחיר מדויק, אבל דיברתי איתם בטלפון וזה היה מחיר מופקע לחודש...
אז לא ניסיתי בכלל

 

[רוצה מאוד]

סתם לידיעה, משך הזמן שהחומר עוזר ומשך הזמן שהוא נשאר בגוף - זה ממש לא אותו זמן. [יכול לקחת לו גם שלושה ימים עד שהוא יוצא מהגוף].

נראה לי שהשפעתו (לא עזרתו) יכולה להימשך גם שבועיים. (ואולי לכן בעלון מצויין להרחיק תרופות מסוימות 14 יום).

מזדהים אם התחושה הזו???

מאוד. מזדהה עם הרצון הכמעט בלתי נשלט, להציע להם איזה כדור?

 

[הקטן שבאריות]

אני רק שאלה...
לדעתכם, (אני יודע שלא עשיתם מחקר)
א. כמה (באחוזים) מהבחורים/אברכים, מרגישים שלשבת באמצע הספסל,
זה לדפוק את הסדר? כמה מהם זה הפרעת קש"ר?
ב. האם גם אתם שמתם לב, שאנשי הקש"ר עסוקים הרבה בהשוואתם לאחרים?
וביותר אלו מהם שאינם מאובחנים...
ג. לכל המאובחנים באיחור, התחושה היא של שנים שנזרקו לפח,
או שהיה במצב הזה גם תרומה מסויימת?
ד. האם תחת השפעת הכדור, אתה מרגיש שאתה מתרכז טוב יותר
מהאנשים הרגילים?
ה. (בעיקר לבחורצ'יק וכדו') האם חלק מהמתח של הכדורים,
הוא התחושה שמרגע תחילת ההשפעה, מתחילה הספירה לאחור, של תפוגת הכדור?
בוער בי עוד הרבה, אבל כבר הגזמתי........
ובכל זאת רק עוד אחת, כמה לדעתכם מהבחורים/אברכים, חושבים שיש להם איזו שהיא הפרעת קש"ר?

א- שאלה מעניינת ומסקרנת? כי גם אני בעבר הייתי יכול להתפוצץ מלשבת באמצע ורק כששאלת אני שם לב שייתכן שהכימיקלים שינו את זה- וואו.
ב- לא נראה לי מייחד אותנו דווקא כל העולם עסוק בהשוואה. מה שכן כנראה מייחד את המאובחנים המאוחרים שאנו משווים את עצמנו לעצמנו כלומר חיינו עם טיקט מסויים שנים רבות וכך עיצבנו את המבט ופתאום יצאנו מהקופסא ונהיה כאילו אנחנו והם כזה. זה נראה לי תהליך מאוד מבורך של הכלה עצמית וניסוח חדש של הטיקט.
ג- זה עניין של הסתכלות כללית על כל נסיונות החיים -לא נראה לי שאני אשם באבחון המאוחר (גדלתי בדור שכל מה שמתחיל בפסי (פסיכולוג פסיאכטר...) היה מזיק בשידוכים לכל המשפחה. ותהליך ההפנמה שצריך איבחון לא היה מובן מאליו. ממילא זה הגן שבו הקב"ה שם אותי לעבדה ולשומרה.
אז ממילא אין מקום לתחושות החמצה (הטרימינולוגיה שאנחנו מדברים לעצמנו מאוד חשובה כי כולנו סוחבים גיבנת של תיסכולים מהתמודדות בעבר) זה התפקיד. כמובן שהיו בו כישלונות אבל גם הצלחות (מרגיש שעשיתי דרך ארוכה מהשלב שההרגשה שאני חייב לשבת ללמוד היה מר כלענה (כמובן שלמרות שהיו לי שאיפות גדולות שחשבתי שזה בגללי כי "אין לא יכול יש רק לא רוצה".........) עד לשלב שהצלחתי לעמוד בהספקים ולהרגיש במתיקות התורה (כמובן שרק חלקית - מה שעדיין גרם לי בסתר ליבי להאשים את עצמי). ואז הגיעו הכימיקלים ופתחו שערים חדשים. אבל מהר מאוד למדתי שבחירה חופשית היא בכל מצב ושצריך הרבה עבודה. וממש לא כמו שחלמתי שכדור קטן ואני אהיה "השקדן".
לסיכום החיים שלנו וממילא (גם הסיפוק וההרגשה) הם העמידה בנסיונות וההתמודדות וממילא לא שייך פיספוס.
ד- לא יודע מיהם הרגילים אבל ברור ששילוב של הכדור אם טכניקות ההישרדות שפיתחנו כל אחד לעצמו בשלב שקודם אליו יש בהם ייתרון גדול.
נקודה למחשבה - באופן כללי בעניין ההשוואה לאחרים שמעתי פעם מאדם חכם - כשהתחילו לפני עשרות רבות של שנים לייצר תחליפי חלב לתינוק המדענים עבדו ליצר נוסחא שבהרכבה דומה בצורה המושלמת לחלב אם- התוצאות היו חלקיות בלבד.
בהמשך הבינו שכדאי לשנות את הגישה והתחילו לנסות לא להעתיק את החומר - אלא לעבוד לפי התגובה וההתפתחות של התינוקות עצמם בתגובה למזון הזה - התוצאה קפיצה מדהימה באיכות. כך שכיום לא ניתן להבחין כמעט בשום צורה על התינוק ממה הוא ניזון.
מסקנא אתה שונה מצויין אל תיכנס למיטת סדום להתאים את עצמך למערכת - אלא תחפס איך אתה יכול להפיק מעצמך את המירב.
בנוגע למתח כפי שכתבתי בעבר שמעתי מרופא שחוסר שינה (הכדור מעורר אבל באמת הגוף עיף והמון אנרגיה מתבזבזת על הסנכרון בין שתי הנתונים) וכן מינון לא מספק (המערכת מתעוררת מרגישה את הפוטנציאל אבל זה לא מספיק בשביל לממש אותו) עלולים גם להיות סיבה למתח. בכל מקרה לא כדאי לזלזל בזה -מתח שהוא לא ברמה בריאה יש לו נזקים מצטברים והופעות שונות במהלך החיים חשוב להגיע לאיזון (שמעתי על כמה שעשו את בשילוב תרופתי - לפחות בתחילת התהליך - כי הרבה פעמים כמאובחנים מאוחרים סיגלנו לעצמנו כחלק מההתמודדות ההישרדותית במערכת שמתח = תוצאה. למרות שלפחות לטווח ארוך זה לא נכון).
די מספיק - מעניין אם מישהו שרד את האריכות עד הסוף......

 

[הקטן שבאריות]

עוד נושא שרציתי לפתוח עליו דיון כאן הוא נושא היציאה מהקופסא.
השאלה מופנית למאובחנים מאוחרים (אצלי בשנות ה30 המאוחרות).
האם אתם משתפים את הסובבים משפחה וכדו' או לא.
איך התגובות ומה אתם ממליצים?

 

[הקטן שבאריות]

עוד נושא שרציתי לפתוח עליו דיון כאן הוא נושא היציאה מהקופסא.
השאלה מופנית למאובחנים מאוחרים (אצלי בשנות ה30 המאוחרות).
האם אתם משתפים את הסובבים משפחה וכדו' או לא.
איך התגובות ומה אתם ממליצים?

באופן כללי היום אצל ילדים הנושא מאוד פתוח וילדים רבים מספרים לכל הכיתה שהם לוקחים ריטלין.
ייתכן שזה חשוב להתפתחות הריגשית שלהם - אבל נראה לי שגם יש בזה נזק שהם מקבלים מהמערכת הנחות שלא בטוח שהם לטובתם. כשילד צריך לעמוד בכללי המערכת כי היא לא שמה עליו טיקט של מאובחן- והוא מקבל כלים מההורים ומהתרופה מרגיש לי יותר יעיל. (כמובן לא מדובר על הסתרה שסוחבת אנרגיות מיותרות ותחושת מום אלא זרימה רגילה בלי לעשות עסק ועם המון הכלה).
האם בנוגע למבוגרים זה כנ"ל? האם אנחנו לא שואפים למקסם את ההצלחות שלנו בלי קשר למתנה/בעיה שיש לנו.
מה דעתכם?

 

[י ס]

נראה לי שהשפעתו (לא עזרתו) יכולה להימשך גם שבועיים. (ואולי לכן בעלון מצויין להרחיק תרופות מסוימות 14 יום).

תתפלאו, אבל הם יכולות להשאיר השפעה גם חצי שנה!!! אני מכיר באופן אישי.

באופן כללי היום אצל ילדים הנושא מאוד פתוח וילדים רבים מספרים לכל הכיתה שהם לוקחים ריטלין.
ייתכן שזה חשוב להתפתחות הריגשית שלהם - אבל נראה לי שגם יש בזה נזק שהם מקבלים מהמערכת הנחות שלא בטוח שהם לטובתם. כשילד צריך לעמוד בכללי המערכת כי היא לא שמה עליו טיקט של מאובחן- והוא מקבל כלים מההורים ומהתרופה מרגיש לי יותר יעיל.

מסכים לגמרי!!!
אבל המערכת כן צריכה להתחשב בו "מתחת לשורות".

אני רק שאלה...

אני תשובה:
טבעי שישוו את עצמם לאחרים, כמו כל אחד שמקבל תחושה שהוא פחות מכווווולם כולל כולם במשהו מסויים. אבל פה זה משהו אחר, כי המופרע לא מרגיש שהוא טמבל, אלא כמו שציין פה בחורצ'יק עם ADHD:

זה לא בהכרח קשור אחד לשני. כלומר, תמיד ידעתי שאני גאון, ולמרות זאת - או בגלל זאת - הערך והדימוי העצמי שלי היו ממש בשפל. [תחשוב שאני מגיל 0 יודע שיש לי פוטנציאל אדיר וכו' וכו' כעתירת מחנכַי וכו', ובפועל אני מתוסכל ברמות שאני לא מממש את הפוטנציאל הזה. איך אמר לי המשגיח בישיבה קטנה - בחיוך וברוח טובה. היה לי קשר טוב איתו - "בסוף עוד יקראו לך בטלֶן!" ואני-מה-אני-יכול-לעשות. לא היה לי שמץ שאני באמת לא יכול...]

ולכן הוא עסוק בלפתור את החידה הזו: במה אני לא כמו אחרים???
השאלה השלישית מאוד מעניינת. מצד אחד ודאי שהיתה פה החמצה מסויימת, ומצד שני ברור שהשנים הללו בנו אותנו ונתנו לנו כלים. כנראה שהתשובה מסתתרת בשאלה...
אין ספק שעל השאלה הרביעית כולם יענו פה אחד שמתרכזים יותר טוב. כי הכדור "משבית" את האדם ברמה מסויימת, ומה שנשאר לו זה רק להתרכז במה שהוא רוצה.
נתקלתי בהמון אנשים רגילים שברגע שהם קצת לא התרכזו הם כבר קבעו שיש להם הפרעה... חבר'ה, לא להגזים.

 

[בחורציק עם ADHD]

האם שמעתם מהמומחה, האם לדעתו בד"כ מגיעים לאיזון וזה מחזיק שנים רבות קדימה,
או שאחר זמן צריך לעלות מינון, ולא תמיד זה אפשרי.

שאלתי היום. אמר לי שבהחלט אפשרי ואמורים להגיע לאיזון ומחזיק שנים רבות קדימה. שאלתי אם יכול אחרי כמה שנים פתאום לרדת ההשפעה, ענה לי "כן, ואז צריך לבדוק מה הסיבה והגורמים". אז שאלתי אם זה אומר שתמיד חייב להיות סיבה וגורמים וזה לא יורד 'פתאום' סתם כך, ענה לי שאכן.

וטלפון של אבי יקיר אפשר?

דר' אברהם יקיר, מומחה בפסיכיאטריה
מרכז"מוטיב" אבחון וטיפול בהפרעת קשב וריכוז במבוגרים
חזקיהו המלך 17 ירושלים, טלפון- 026337200 פקס-15326337200 נייד 0544041333

למה אבודות??
עזר או לא עזר??

עזר לי לסדר ב' וג', ואבד לי סדר א'.

א. כמה (באחוזים) מהבחורים/אברכים, מרגישים שלשבת באמצע הספסל,
זה לדפוק את הסדר?

הייתי בטוח שרק אני לא מסוגל לשבת באמצע הספסל... לא ניסיתי לשנות אחרי התרופה מרוב שזה נכנס לי כל כך עמוק שאני-לא-יכול-לשבת-באמצע-הספסל...

ב. האם גם אתם שמתם לב, שאנשי הקש"ר עסוקים הרבה בהשוואתם לאחרים?
וביותר אלו מהם שאינם מאובחנים...

לא יודע 'עסוקים', אבל הכמות של הפרוייקטים והמיזמים שהרמתי / דחפתי / אני עומד מאחורה - הזויה גם ביחס לאדם שמבוגר ממני בעשרות שנים...

ג. לכל המאובחנים באיחור, התחושה היא של שנים שנזרקו לפח,
או שהיה במצב הזה גם תרומה מסויימת?

ברור שיש בזה הרבה מאד ערך מוסף וכאמור וכו'. אבל בסוף כשהמטרה שלי היא ללמוד תורה, ברור שבמצב העכשווי המטרה מושגת יותר.

ד. האם תחת השפעת הכדור, אתה מרגיש שאתה מתרכז טוב יותר
מהאנשים הרגילים?

תלוי בשעות. בשעות הראשונות של הכדור - כן. אחר כך פחות.

ה. (בעיקר לבחורצ'יק וכדו') האם חלק מהמתח של הכדורים,
הוא התחושה שמרגע תחילת ההשפעה, מתחילה הספירה לאחור, של תפוגת הכדור?

משהו חשוב ששמתי לב [והרופא אמר לי את זה כבר מהתחלה אבל אז לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון]..
כיום, הכדור עצמו לא גורם לי לשום לחץ וחרדה ומתח וכו'.
קוצר נשימה חטפתי יום אחד אחרי הקפה של הצהריים [ומאז אני בלי הקפה השני. מסתדר יפה ב"ה]
וגיליתי שכשאני בא להתרכז במשהו, אינסטינקטיבית אני 'דורך' את עצמי ומקפיץ לעצמי את המתח. כנראה כהרגל ארוך שכך התרכזתי עד עתה.
את הפגישה האחרונה עם הרופא סיימתי בכך שעלי להיות מודע לתחושות שלי כשאני בא להתרכז במשהו, ולנתק לאט לאט את הקשר שנוצר אצלי בין הריכוז - לדריכות. ואפשר גם עם שיטות התנהגותיות כגון מיינדפולנס, מדיטציה, ביופידבק ונוירופידבק. אז רבותי, מי שהויואנס גורם לו ללחץ וחרדה ומתח ודריכות - זה ממש לא מוכרח להיות כך.

די מספיק - מעניין אם מישהו שרד את האריכות עד הסוף......

אני. עם 100 מ"ג...

עוד נושא שרציתי לפתוח עליו דיון כאן הוא נושא היציאה מהקופסא.
השאלה מופנית למאובחנים מאוחרים (אצלי בשנות ה30 המאוחרות).
האם אתם משתפים את הסובבים משפחה וכדו' או לא.
איך התגובות ומה אתם ממליצים?

למרות שאני ממש לא שייך לגיל הזה אני רוצה לציין נקודה מעניינת, בסביבתי ממש לא עשיתי מזה סוד, וכמה אפילו 'ניסו' מהכדורים [מינון ממש נמוך], ותאמינו או לא - בזכות זה כבר כמה וכמה אובחנו גם הם...

ולכן הוא עסוק בלפתור את החידה הזו: במה אני לא כמו אחרים???

דווקא אני מעולם לא חשבתי שאני שונה מאחרים. הייתי בטוח שכשהמשגיחים מדברים על עמל התורה - על זה הם מדברים. האי א"כ למה דווקא אני מתבטל, כנראה כי אני לא מספיק רוצה...
בפעם הראשונה בחיי שלקחתי את הכדור [סתם כשעשוע בלי שום הו"א שזה קשור אלי], והתיישבתי לסדר ג', גיליתי לראשונה בהסטוריה שעד עכשיו פשוט גררתי משאית בעליה בכל סֵדֶר מחדש.
שתבינו את עוצמת האבסורד, אני זוכר את עצמי בגיל צעיר קורא איזה ספר עלילתי על ילד עם הפרעת קשב וריכוז, ועפה לי בראש מחשבה "התמודדויות אחרות אולי אני עוד יכול לחוות. אבל הפרעת קשב וריכוז - אין. לא נולדתי כזה אז אין לי איך לחוות כזה דבר"... עד כדי כך לא היה לי צד של ספק שיש לי קשר בכלל לדבר הזה. [וזה רק מראה עד כמה המערכת צריכה לחשב מסלול מחדש ולהבין שאולי ילד שאוהב לעזור למזכיר בחיידר, ומצייר בשיעורים - גם אם יודע את החומר פיקס - או כל משהו ששונה מהחברים שלו, אולי, יש, סיבה. ה' יעזור שיקבלו את התבונה הזו מתישהו].

 

[mic003]

אני רק שאלה...
לדעתכם, (אני יודע שלא עשיתם מחקר)
א. כמה (באחוזים) מהבחורים/אברכים, מרגישים שלשבת באמצע הספסל,
זה לדפוק את הסדר? כמה מהם זה הפרעת קש"ר?

קשה מאוד להגדיר הפרעת קש״ר.
אפשר רק לומר בוודאות שמעטים האברכים שקל להם לשבת וללמוד יום שלם בלי פטפוטים והפסקות ארוכות.

ב. האם גם אתם שמתם לב, שאנשי הקש"ר עסוקים הרבה בהשוואתם לאחרים?
וביותר אלו מהם שאינם מאובחנים...

מצד אחד, לא חושב שיש מי שלא משווה את עצמו לאחרים.
מצד שני, באמת יש לי הפרעת קש״ר, אז אולי אני לא המדד.

ג. לכל המאובחנים באיחור, התחושה היא של שנים שנזרקו לפח,
או שהיה במצב הזה גם תרומה מסויימת?

קודם כל, השנים לא נזרקו. עבדתי קשה, נלחמתי על כל רגע של לימוד, ולפום צערא אגרא.
לגבי השאלה אם הייתה לזה תרומה מסוימת - אני חושב שאצלי בוודאי, בכמה מובנים.
1. היום אני יודע להעריך את הריכוז ואת היכולת ללמוד במשך שעות ברציפות, וזה לא פשוט בכלל.
2. בימים ההם, אמנם הייתי במצב מאוד לא טוב מבחינה לימודית, אבל השקעתי המון בתחביבים שלי, תחביבים כמו כתיבה וציור - שהלימוד שלהם דורש שעות ארוכות של אימון מדי יום, ואילולי אותה תקופה - זה לא היה קורה אף פעם.
3. בתקופה ההיא, למדתי להבין. למדתי לראות מבעד לחיצוניות, להבין שבני אדם יכולים להתמודד עם קשיים איומים - שאין להם אפילו שם עבורם, וקל וחומר שאין להם אפילו התחלה של כיוון בדרך לפיתרון. למדתי להבין לנפשם של מתמודדים, ובאמצעות הניסיון האישי שלי - למדתי לנתח את ההתנהלות של אנשי צוות מולם, ואת הכשלים שיש בה.
היום - כשאני בעצמי בתפקיד שיש בו השפעה מסוימת על בני אדם בגילאים שונים, אני יודע מה מרגישים האנשים שממולי, ואני יודע כיצד לגשת אליהם.

ד. האם תחת השפעת הכדור, אתה מרגיש שאתה מתרכז טוב יותר
מהאנשים הרגילים?

בהחלט. הרבה יותר.

ה. (בעיקר לבחורצ'יק וכדו') האם חלק מהמתח של הכדורים,
הוא התחושה שמרגע תחילת ההשפעה, מתחילה הספירה לאחור, של תפוגת הכדור?

אפשר לקחת שניים, אחד אחרי השני. ההשפעה לעולם לא מסתיימת.

בוער בי עוד הרבה, אבל כבר הגזמתי........
ובכל זאת רק עוד אחת, כמה לדעתכם מהבחורים/אברכים, חושבים שיש להם איזו שהיא הפרעת קש"ר?

שוב, תלוי איך מגדירים הפרעת קש״ר.
בעיה קשה שלא מאפשרת להסתגל למסגרת של ישיבה / כולל בשופ״א - לדעתי יש לחמש עשרה עד עשרים אחוזים בכל ישיבה או כולל. מתוכם, אני חושב שהרוב המוחלט מבין שיש כאן איזו בעיה, אם כי קשה להעריך בדיוק כמה. מבין אלו שמכירים בבעיה, לצערי הרב - בודדים מטפלים בה, או עושים את הדרך בכיוון לטפל בה. הרבה יותר קל לאלו שאובחנו כבר בילדות. בחורים מבוגרים וק״ו אברכים - ברוב המקרים יעדיפו להמשיך את ההתמודדות והקושי.
בעיות ברמה פחותה, כאלו שעדיין מאפשרות קיום של שגרה נורמטיבית, קיימות בהיקף הרבה יותר רחב. אני חושב שרוב הסובלים מהן, לא מעלים על דעתם שיש איזו בעיה, או שיש פיתרון למה שמפריע להם.

 

[הקטן שבאריות]

אני. עם 100 מ"ג...

טוב אין בזה רבותא -כי גם כתבתי את זה עם 100 מ"ג.

לדעתי יש לחמש עשרה עד עשרים אחוזים בכל ישיבה או כולל. מתוכם, אני חושב שהרוב המוחלט מבין שיש כאן איזו בעיה, אם כי קשה להעריך בדיוק כמה. מבין אלו שמכירים בבעיה, לצערי הרב - בודדים מטפלים בה, או עושים את הדרך בכיוון לטפל בה

אתה מעלה בי מחשבה נורא מעניינת.
אני מצטט מהמכלול- "הפרעת קשב היא תופעה שכיחה הקיימת בקרב כ-7%-10% מהאוכלוסייה[6]. היא מתפתחת במשך חמש שנות החיים הראשונות[7] ואינה דועכת בגיל מסוים[8]. בהתאם לכך, ניתן למצוא אותה בכל שכבות הגיל[9], כולל תקופת הבגרות והזקנה[10]. הפרעת קשב יכולה לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים[11]"
כששמעתי לראשונה את הנתון הזה של אומדן של כ7% מהרופא שלי מאוד התפלאתי כי כמות הפוטנציאלים מסביבי גדול בהרבה מזה.
עכשיו אני חושב שאולי באמת זה כמו תופעת הקוצר ראיה - (משקפיים). אחוז הממושקפים בקרב בחורי ישיבות שואף ל100% בלי פרופורציה ביחס לכלל האוכלוסיה.
מכאן השאלה שאולי תביא ל"מסקנא דרמטית" האם ייתכן שבקרב בחורי הישיבות אחוז בעלי בעיות הקש"ר גבוה מכלל האוכלוסיה???
יש לי כמה סיבות אפשריות שיכולות להסביר את התופעה אולי בהמשך.
אל תראו את זה כחסרון אדרבה יתכן שזה מגיע דווקא ממעלה גדולה.
חשוב לדעת בכל מקרה - תופעת הקש"ר היא תופעה יהודית. אחוז היהודים בעלי הפרעת קש"ר גבוה מאוד משאר גויי הארצות. "עם הספר" - לסיני שצריך לרצף דירה במאות אריחים זהים אין שום בעיה לעשות את זה גם בלי להרים את הראש אפילו פעם אחת במשך שעתיים - אני בכל אופן בשום מחיר לא הייתי מתחלף איתו.

אפשר רק לומר בוודאות שמעטים האברכים שקל להם לשבת וללמוד יום שלם בלי פטפוטים והפסקות ארוכות.

אני מתווכח בתוקף יצא לי לראות גם במיר ובעוד כוללים רציניים אלפי אברכים שממלאים סדרים שלמים כפשוטו. בחשק ובשקיעות ובלי להסתכל כל 5 דקות כמה זמן נשאר.
אמנם ייתכן שבאמת לא כולם. אבל עדיין גם היום צר לי אבל לפחות אני גם עם תרופה מנצל את הזמן פחות מהממוצע שם.
ברור שזה כרוך בעמל כי בסוף זו עבודה קשה אבל הם עושים את יום אחרי יום ברציפות מלאה ושוב מדובר באלפים רבים.

 

[רוצה מאוד]

המקום היחיד בפרוג,
שכל תגובה באורך של מאמר, בלי אף מילה מיותרת!
ומצליח לרתק אפי' מקושרי"ם בריבאונד.
יש כבוד!!!
המון המון תודה למגיבים, ובעיקר על

אני רק שאלה...

אגב, מותר לי לענות גם???

 

[בחורציק עם ADHD]

אני חושב שהרוב המוחלט מבין שיש כאן איזו בעיה

לא בהכרח. כלומר, יש הרבה שמות בציבור שלנו. 'גישמאקער' 'פרוסטער' 'בטלן' 'ליידיגער' וכו' וכו'. או ליתר דיוק, לא מבינים שיש כאן בעיה שאפשר וצריך לטפל בה [כשתפסתי את זה עברתי שוב על כמה מהשמות הנ"ל שבסביבתי, וראו זה פלא - בכמה וכמה מתוכם מצאתי תסמינים מובהקים של הפרעת קש"ר...]

 

[רוצה מאוד]

תתפלאו, אבל הם יכולות להשאיר השפעה גם חצי שנה!!! אני מכיר באופן אישי.

אם אתה יכול לפרט יותר, אשמח ואודה בכל לב.

שאלתי היום. אמר לי שבהחלט אפשרי ואמורים להגיע לאיזון ומחזיק שנים רבות קדימה. שאלתי אם יכול אחרי כמה שנים פתאום לרדת ההשפעה, ענה לי "כן, ואז צריך לבדוק מה הסיבה והגורמים". אז שאלתי אם זה אומר שתמיד חייב להיות סיבה וגורמים וזה לא יורד 'פתאום' סתם כך, ענה לי שאכן.

אין מילים להודות. (אבל אצלנו מבינים גם בלי מילים...)
אולי תדעו להסביר לי - למשל, ישנם כדורים בשחרור מושהה (כגון: אטנט XR וכדו')
שבהם אם אדם נטל 30 מ"ג ב - 8 בבוקר, וב - 1 בצהריים נטל כדור נוסף, התוצאה לכאורה היא:
מ - 9 עד 2 (כמובן בערך) הוא תחת השפעה של 30 מ"ג, מ - 2 עד 7 בערב הוא תחת השפעה של 60 מ"ג
ומ- 7 עד 12 שוב 30. האם ויואנס שבו הפירוק בדם הוא בשלבים זה גם אותה תוצאה.
(שאלה מעניינת נוספת, האם מנגנון השיהוי פועל ע"פ שעון או חומר בגוף, דהיינו אם ל XR יש שעון מעורר אחר 6 שעות, ואחר 5 שעות החלק הראשון מפסיק להשפיע, יבוא המושהה ויוציאו ממעמקי הריבאונד ואנה אנו באים?, וכן בויואנס)

לא יודע 'עסוקים', אבל הכמות של הפרוייקטים והמיזמים שהרמתי / דחפתי / אני עומד מאחורה - הזויה גם ביחס לאדם שמבוגר ממני בעשרות שנים...

כוונתי בשאלה היתה, שאנשי הקש"ר טרודים יותר בהשוואת עצמם לאחרים, (איך פלוני מצליח כך, ועושה כך, ואני אף פעם לא מצליח/יצליח וכדו' מחד, ומאידך, בהסברים במה הם כן עדיפים) ובפרט הלא מאובחנים שבהם.
אני אישית מתחבר מאוד לתשובה של י.ס. שציטט את בחורצ'יק.

עוד נושא שרציתי לפתוח עליו דיון כאן הוא נושא היציאה מהקופסא.
השאלה מופנית למאובחנים מאוחרים (אצלי בשנות ה30 המאוחרות).
האם אתם משתפים את הסובבים משפחה וכדו' או לא.
איך התגובות ומה אתם ממליצים?

א. אז אתה כנראה מהגדולים באריות
ב. שאלת השאלות!!!!!!!! בינתיים אשתי בלבד (ואל יעלימו...) וזה קשה כ"כ...
מעבר לזה שאני מרגיש שקר בנפשי, כשאי מי מעריך אותי על כך שאני לא מוסח,
ובין היתר מזה נבעה שאלה ד. למעלה.
הדיון הזה מרתק אותי... (ואגב, מרתק אותי גם כמה מצוי מאובחנים מאוחרים במחוזותינו).

בסביבתי ממש לא עשיתי מזה סוד,

מעניין. בישיבות שאני למדתי זה לא נתפס.

 

[בחורציק עם ADHD]

כוונתי בשאלה היתה, שאנשי הקש"ר טרודים יותר בהשוואת עצמם לאחרים, (איך פלוני מצליח כך, ועושה כך, ואני אף פעם לא מצליח/יצליח וכדו' מחד, ומאידך, בהסברים במה הם כן עדיפים) ובפרט הלא מאובחנים שבהם.

אה אוי קראתי את זה בריפרוף, היה נראה לי שכתוב "עסוקים יותר בהשוואה לאחרים'...
אז מה דעתי בעניין? כתבתי על זה תְּשׁוּבֶה ארוכה, והריהי לפניכם בספוילר. אבל אני מזהיר, זה ארוך [ועם נגיעות של פסיכולוגיה...]:

ספוילר: לחץ עלי ;)

אני חושב שיש כאן שני דברים; א. רגילות לקבוע את הדרישות על פי החברה והסביבה. ב. צורך באישור של הסביבה. ['אני בסדר? אני עושה בסדר?']

ואסביר. לקבוע את הדרישות על פי החברה והסביבה זה למעשה להיות עסוק כל הזמן בלהשוות את עצמך לאחרים ולמדוד את הביצועים והמעשים הנדרשים - ביחס לסביבה. דהיינו, עשיתי כך וכך. האם זה מספיק? הגעתי לרף שאליו אמורים להגיע? [לדוגמה, למדתי סדר ג' מ-9 ועד 11. זה מספיק? או שמא צריך לצאת ב 11:30? מה כל/רוב החברים שלי עושים?]

זה, סביר מאד שיהיה אצל אדם עם ADHD. ומדוע, כי עד כמה שאנחנו שונים מהסביבה, התרגלנו לא לסמוך על מה שאנחנו עושים בטבעיות מעצמנו, לא לסמוך על האינסטינקטים שלנו, לא לסמוך על התוצאות האינסטינקטיביות שלנו. וממילא התרגלנו למדוד את הדרישות שדרושות מאיתנו [גם אם דרישות שהאדם מציב לעצמו] לפי המצב הרווח בסביבה.

ואבאר עם דוגמה פשוטה. מאז שהתחלתי ללמוד בישיבה אני רגיל לכך שמצד עצמי - בא לי לצאת כבר תוך 5 - 10 דקות מתחילת הסדר [ADHD... אבל לא ידעתי את זה]. המחשבה האוטומטית שלי - 'אני לא אמור לצאת תוך 10 דקות'. מי אמר לי, אז אם יש זמנים קבועים וברורים - אני יודע מהלו"ז שהסֵדֶר הוא שעתיים. ובמקרה שאין זמנים קבועים וברורים, וכגון אם הישיבה הראשונה שהייתי נופל אליה בחיי הייתה 'ישיבת בין הזמנים' , או לגבי מתי בדיוק לסיים את הסדר ג' לדוגמה [במקומות שאין לו"ז ברור], אני בוחן את הסביבה, החֶבְרָה, ובודק ומרגיש. נורמלי לצאת תוך 10 דקות? לא. נורמלי לצאת ב-11? אולי. וכך אני מסדר לעצמי את מה שמצופה ממני [שוב, אפילו מה שאני מצפה מעצמי. לאו דווקא שאחרים מצפים ממני].

וזה לאו דווקא בלימוד או בכלל בענין של 'משך זמן', אלא בכל עניין שגילינו שיש לנו בטבע איזושהי שׁוֹנוּת מהסביבה [ולכאלו עם ADHD יש המוווון כאלו], אינסטינקטיבית אנחנו מתרגלים למדוד את ה'דרישות' וה'רַף' לפי הסביבה והחברה. כי הרי על מה שאני מרגיש - אני לא יכול לסמוך. כי המציאות בשטח ובסביבה - שונה... [ושימו לב! אני לא מדבר כאן על עניין ותחושה 'רגשית' - אלא על עניין רציונלי ו'הגיוני', שמאיפה אני יודע מה צריך לעשות - לפי מה שכולם עושים. ואגב, שימו לב שזה ממש לא מוכרח להיות במודע. זה הכל עניינים של דקויות שרצים לאדם בשעת מעשה - בלי ששם לב לזה בכלל.]

וממילא, מחמת כך סביר שהאדם יתרגל שבכל דבר שעושה / בא לעשות - מעיף מבט לצדדים. אני עושה מה שצריך לעשות? מה שכולם עושים? אני עושה איך שצריך לעשות? איך שכולם עושים? מצויין. ובקיצור, התרגלנו שמה שאנחנו צריכים לעשות - נמדד לפי מה שכולם עושים.

עד כאן - ענין אחד. סביר, הגיוני, פשוט, ובעיקר 'נרכש' אצל האדם עם ההפרעת קש"ר במהלך החיים.



אך הדבר הזה, עלול להביא לדבר נוסף. והוא; הצורך באישור של הסביבה. צורך - רגשי - באישור של 'זה בסדר מה שאני עושה? זה תקין? זה סביר? זה מקובל?'. כי כאשר האדם נתקל שוב ושוב במצבים בהם האינסטינקט שלו מביא לתוצאה שונה מהסביבה והחברה - וכמו שהתבאר, עלול להתפתח אצלו 'חוסר ביטחון עצמי' = חוסר ביטחון בעצמו ['אני לא יכול לסמוך על עצמי. משהו במדד שלי כנראה מקולקל..'] וממילא צורך באישור של הסביבה.

[ואני לא מדבר דווקא על מה שרואים בשטח. בנאדם יכול להיראות גֶבֶר, בטוח בעצמו וכו' וכו', אבל תכל'ס בעמקי לבו יש איזו נקודה קטנטנה של חשש - שלפעמים יותר דומיננטית ולפעמים פחות - "זה בסדר מה שאני עושה? תקין? סביר? מקובל?" נקודה של חשש. של חוסר ביטחון עצמי.
ובשונה מהענין של 'להשוות את עצמך לאחרים' שהתבאר קודם, כאן זה לא רק ענין רציונלי והגיוני של לבדוק את המצב בסביבה לפני משהו שאני עושה כי למדתי למדוד את הדרישות לפי הסביבה, אלא גם שמזה בא ענין רגשי של "אני לא יכול לסמוך על עצמי". וכך גם אם יעשה משהו, תמיד ילווה באיזה נקודה של חשש "אבל אולי זה לא בסדר?" מה שעלול או- לעשות את האדם לפגיע, רגיש וחסר ביטחון, או- שכצורת התמודדות האדם יבחר לברוח מהספק ולהתעלמות מוחלטת מביקורת, כדי שלא לעמוד חזיתית מול חוסר הביטחון. בני אדם כאלו אמנם נראים מאד בטוחים בעצמם אך בד"כ רגישים מאד לביקורת, דוחים אותה מכל וכל, ומנסים להקיף את עצמם בביטחון עצמי מזוייף תחת הביטחון החסר. וכידוע שהרבה מאלו שמציגים ביטחון עצמי - למעשה זה חיפוי לחוסר ביטחון עצמי... ואכמ"ל.]

ולסיכום - אני חושב שיש שני דברים;
א. לקבוע את הדרישות על פי החברה והסביבה.
ב. צורך באישור של הסביבה. ['אני בסדר? אני עושה בסדר?']

הענין הראשון ['רציונלי'] סביר כתוצאה מאי-יכולת להסתמך על מה שמרגיש לי.
הענין השני ['רגשי'] סביר כתוצאה של הענין הראשון, דהיינו - כתוצאה של התרגלות של אי-יכולת להסתמך על מה שמרגיש לי = 'אני לא יכול לסמוך על עצמי אלא צריך לבחון כל העת את מה שקורה ומקובל בחברה שסביבי'.

ספוילר: נ.ב.

נ.ב. אצל כאלו עם ADHD מצוי גם שיש חוסר ביטחון עצמי מחמת דימוי עצמי נמוך [דימוי עצמי = האופן / ההסתכלות / הצורה שבה האדם תופס ורואה את עצמו]. ולמה;

אז קודם - יש כלל של 'ערך > דימוי > ביטחון'. כלומר, לפי כמות הערך העצמי שהבנאדם חש - כך יהיה הדימוי העצמי שלו, ולפי הדימוי העצמי שלו - כך יהיה הביטחון העצמי שלו.

וכעת, אצל אנשים רבים יש בתת-ההכרה תפיסה שהערך העצמי שלי הוא - כמות המימוש של הפוטנציאל שלי. כלומר, אם אני יכול לעשות כך וכך ואני 'עושה' כך וכך - אני 'בסדר'. אך אם אני יכול לעשות כך וכך ואני 'לא עושה' כך וכך - אני 'לא בסדר'.

התפיסה הזו, גם אם יש בה משהו מן האמת ['משהו' - כי הערך הבסיסי של האדם - ובפרט של יהודי - הוא הרבה יותר מהמימוש שלו. זה אולי הערך רק ביחס לסביבה. אך נקודת הפתיחה של כולנו היא מאד מאד גבוהה. ואיני כותב זאת רק כ'מחשבה של מוסר' אלא כעניין פסיכולוגי שמשפיע בהחלט על חיי היומיום ואכמ"ל, עיין היטב בעניין זה בסנהדרין ל"ז ע"א, וברש"י שם ד"ה בשבילי], יש בה בעיה. כי רבים מעריכים בצורה שגויה את מה שהם 'יכולים' לעשות. וכמו שמסתמא כולנו מכירים את המשפט 'אין אדם שלא יכול - יש אדם שלא רוצה' [שבד"כ נעשה בו שימוש בהקשרים שעיוותו אותו לגמרי והופכים אותו למשפט שגוי לחלוטין. ואכמ"ל. אם מישהו רוצה אולי ארחיב בהזדמנות במקום אחר על כל האכמ"לים שדחפתי פה ].

וזה [- הערכה שגויה של היכולות], מצוי מאד אצל כאלו עם ADHD, בעיקר כאלו שלא אובחנו בצעירותם. וכמו שכתבתי קודם שאם אני גאון - מסתמא זה אומר שאני יכול ללמוד כמו שצריך. כמו כולם...

וזה [- ללמוד כמו כולם, כמו שאני חושב שאני צריך], הרי לא קורה. אני לא לומד כמו כולם. התוצאה: פער בין [מה שאני חושב ש] ה'יכולת' שלי - לבין ה'מימוש' בפועל, התוצאה: ערך עצמי נמוך, שמביא ל- דימוי עצמי נמוך, שמביא ל- ביטחון עצמי נמוך...

וממילא, אם יש מישהו [בן, תלמיד] שאתם חוששים או יודעים שהוא עם הפרעת קש"ר - או כל קושי שהוא, ואתם לא רוצים שֶׁיְּפַתֵּחַ דימוי עצמי נמוך וכו' וכו', פשוט לשדר לו ולדאוג שיבין וירגיש וידע שהערך שלו הוא יציב, קיים, בזכות מי-שהוא, ולא נמדד לפי המעשים וההישגים שלו. [ובכלל זה דבר קריטי לכל ילד, שירגיש בביתו מוערך ואהוב בזכות מי שהוא ולא לפי המעשים וההישגים שלו, ואכמ"ל, אבל ב'חינוך ילדים' מי אני שאפצה את פי...]

צל"ש אם הגעתם עד לכאן... שימו לב שהכל כאן זה דעתי האישית ברגע זה בלבד. לא מציג זאת כלל כדברים מוחלטים אלא כהצעה, ואולי יש דברים שעוד אחזור בי מהם... אדרבה, כתבו מה דעתכם בעניין.

 

[הקטן שבאריות]

אבל אני מזהיר, זה ארוך [ועם נגיעות של פסיכולוגיה...]:

צל"ש אם הגעתם עד לכאן... שימו לב שהכל כאן זה דעתי האישית ברגע זה בלבד. לא מציג זאת כלל כדברים מוחלטים אלא כהצעה, ואולי יש דברים שעוד אחזור בי מהם... אדרבה, כתבו את דעתכם בעניין.

טוב אני הגעתי עד הסוף - מרתק אבל גם בלי זה סתם ענין "של הכרת הטוב" --

די מספיק - מעניין אם מישהו שרד את האריכות עד הסוף......

אני. עם 100 מ"ג...

בכל מקרה אם היה אפשר לתת יותר משכוייח אחד היית מקבל כמה כאלו

ובכל זאת אי אפשר בלי הערות

ולסיכום - אני חושב שיש שני דברים;
א. לקבוע את הדרישות על פי החברה והסביבה.
ב. צורך באישור של הסביבה. ['אני בסדר? אני עושה בסדר?']

שמעתי פעם (לא בטוח אבל נראה לי שזה הרב פולק מ"אז נדברו")
ידוע העניין שאומרים פסוק עם השם לפני יהיו לרצון בסוף התפילה כדי שלא ישכח את "שמו ביום הדין".
והוא הסביר את זה בדרך צחות אבל זה נראה קרוב לאמת - שאדם יכול לחיות את כל חייו, וכל דבר לעשות בגלל הסובבים וכשיגיע למעלה לדין ישאלו אותו מי אתה וייתכן שלא יידע לומר הוא למד בגלל אבא והתפלל בגלל אמא לזה עזר בגלל החברים -אבל מי אתה???? ונעבך אין לו שום מושג הוא מעולם לא התעסק עם השאלה הזו.
ובזה כשאומר בסוף התפילה מזכיר לעצמו 3 פעמים ביום תדע לך שאתה קודם כל זה "אתה"...........

וממילא, אם יש מישהו [בן, תלמיד] שאתם חוששים או יודעים שהוא עם הפרעת קש"ר - או כל קושי שהוא, ואתם לא רוצים שֶׁיְּפַתֵּחַ דימוי עצמי נמוך וכו' וכו', פשוט לשדר לו ולדאוג שיבין וירגיש וידע שהערך שלו הוא יציב, קיים, בזכות מי-שהוא, ולא נמדד לפי המעשים וההישגים שלו. [ובכלל זה דבר קריטי לכל ילד, שירגיש בביתו מוערך ואהוב בזכות מי שהוא ולא לפי המעשים וההישגים שלו, ואכמ"ל, אבל ב'חינוך ילדים' מי אני שאפצה את פי...]

הנושא הזה הוא מאוד מורכב-
כשאני חושב על עצמי כילד, ברור שכל הקשיים שדיברת עליהם היו ברקע, אבל מצד שני המאבק ההישרדותי נתן המון כח וגם הצלחות. אם היה לי טיקט של מאובחן אוטומטית זה היה נותן לי הנחה שממילא לא צריך להתיחס גם לחלק הראשון והרציונלי שכתבת ואז חוסר מחויבות לעמל והשקעה.
התנתקות מדרישות העולם מסביב היא חורבן לא קטן.
השאלה היא מה הדרך מצד אחד לתת תמיכה והכלה לילד ומצד שני להעביר לו את הידיעה שיש לו כוחות והוא ורק הוא יכול להביא ואתם למימוש והנחות שיקבל יזקו קודם כל לו בעצמו

 

[מורה מקדם חשיבה]

אצל כאלו עם ADHD מצוי גם שיש חוסר ביטחון עצמי מחמת דימוי עצמי נמוך [דימוי עצמי = האופן / ההסתכלות / הצורה שבה האדם תופס ורואה את עצמו]....

לדעתי: אפשר לבדל בין "מיצוי" עצמי, לבין "ערך" עצמי.
מיצוי עצמי - כמה אני מממש את עצמי.
הערכה עצמית - כמה אני שווה.
יש אנשים שמתוסכלים מזה שהם חושבים שהם מסוגלים ליותר ומשום מה זה לא בא לידי ביטוי.
ויש אנשים שמתוסכלים מזה שהם חשים שהם לא חכמים/יפים/מוצלחים מספיק.
אנשים עם ADHD ועם שאר קשיי חשיבה, הרבה פעמים לא מסוגלים להבין את הרגשות שלהם, ולסדר את המחשבות שלהם, מה שמוביל בסוף לרגש של תסכול ונחיתות כלפי אחרים....

 

[י ס]

אם אתה יכול לפרט יותר, אשמח ואודה בכל לב.

בכיף:
המטופל פשוט הרגיש את תופעות הלוואי (בעיקר החסימה) למשך תקופה ארוכה, בה הכדור התפוגג.
הוא גם השאיר אצלו נזקים רגשיים.
כמו שציינתי, הכדור מנפח תופעות רגשיות ולא מייצר אותן. אני אומר את זה עם ביסוס.
מאחר והוא מנפח - מתרגלים לאט לאט למחשבות ולרגשות השליליות, כך שגם לאחר סוף הטיפול יתכנו שאריות לא זמניות, עד שמתרגלים בחזרה להיפך.
נזק צד ג'

 

[י ס]

לדעתי: אפשר לבדל בין "מיצוי" עצמי, לבין "ערך" עצמי.
מיצוי עצמי - כמה אני מממש את עצמי.
הערכה עצמית - כמה אני שווה.
יש אנשים שמתוסכלים מזה שהם חושבים שהם מסוגלים ליותר ומשום מה זה לא בא לידי ביטוי.
ויש אנשים שמתוסכלים מזה שהם חשים שהם לא חכמים/יפים/מוצלחים מספיק.
אנשים עם ADHD ועם שאר קשיי חשיבה, הרבה פעמים לא מסוגלים להבין את הרגשות שלהם, ולסדר את המחשבות שלהם, מה שמוביל בסוף לרגש של תסכול ונחיתות כלפי אחרים....

מי שלא מצליח להבדיל בין מחשבות יכול להגיע לערך עצמי גבוה ונמוך באותה מהירות. המוח לא נוטה לשום צד.