סיפור בהמשכים נסיך היער והירח בחצות.

[מנוחה כהן]

מה קורה עם המשך?
@רזים
אנחנו מחכים!

 

[yael305]

ה - פ - ג - נה לא חשוב על מה לא נוטשים את מהללו בקהילה!!!!!

 

[רזים]

ה - פ - ג - נה לא חשוב על מה לא נוטשים את מהללו בקהילה!!!!!

אמאלה!!!!!!

ריגשת אותי בטרוףףףףףף

אני עם דמעות בעיניים...

צודקת במאה אחוז... אני ממש לא בסדר וצריכה להמשיך את הסיפור.

אך יש לי בעיה קטנטנה... אני כותבת מהלב.

והלב שלי קצת הלך לאיבוד כדי למצוא את עצמו שוב...

ואם כבר אז כבר...
אשתף במכתב שלא חשבתי לשתף בכלל וכתבתי בשבוע האחרון:

שוב לך חברה למסע...

אז יצאתי למסע... (מתוך "יומנה של רווקה", מכתב "חברה למסע") זוכרת?
התארגנתי, יצאתי, עליתי, נסעתי, המתנתי, ירדתי, נפגשתי, חזרתי, לא ויתרתי, קמתי, המשכתי,
למדתי, צמחתי... ושוב עליתי ושוב ירדתי...
כך 40 פעם (לפחות) במשך שנתיים.
והלב... התעייף בינתיים.
הלב הזה ניסה, קיווה, התאכזב ושוב פעם קיווה, ייחל, התפלל...
והוא כבר עייף אולי אפילו מותש.
עייף מלנסות, עייף מלהתייאש, עייף מלקוות.
עייף ממבטים, עייף מהחלומות.

אני כותבת את הדברים והדמעות ללא רשות פורצות.
ושוב אומרים לי- את חייבת לנסות!
ושוב אומרים- תחפשי עוד!
ושוב אומרים לי- את צריכה להיות "האישה החזקה"...
במיוחד את שדבר או שניים עברת, ומהחיים גדולה.
ובתוכי רק לרגע רוצה להיות האישה הקטנה.
זאת שצריכה להשעין את הראש על כתף תומכת.
זאת שזקוקה רק לרגע לאוזן קשבת.
להקדיש רגע ללב שכבר מנותק, מותש, ועייף.
ותאמיני לי זה כואב לי, כל כך כואב.
הוא לא רוצה להמשיך בחיפושים, הוא פשוט רוצה למצוא.
הוא גם לא מבקש הרבה, רק אחד להמשיך את החיים איתו.
שיחד נרצה זה בטובת זו ולהפך.
נרצה כל אחד בהגשמת חלומו של השני, ונחלום גם יחד.
להקים בית פשוט עם ילדים שמחים...
שעל פניו זאת נראית בקשה כל כך טבעית ומובנת.
בקשה כל כך זכה, טהורה ומקודשת.

ואולי בתוך כל העייפות זה בדיוק המסר.
שזה עוד חלק מהמסע- להתעייף ולכאוב.
לקחת רגע הפסקה כדי לעורר שוב את הרצון הטוב.

אז אני מקבלת באהבה את הכאב.
מוכנה להתעייף, כדי את הרצון שוב לעורר.
מוכנה את הכח לאבד, כדי למצוא אותו שוב ביום אחר.
מוכנה לכאוב כדי לצמוח ולגדול.
מוכנה להירדם כדי להתעורר ליום יפה יותר.

אז גם אני עוברת מסע לא פשוט ומטלטל.
ולעיתים הלב קצת מתעייף ומתבלבל.
ורק בגלל שאני רוצה באמת לפרסם כאן את המיטב, ולגעת בלבבות.
אני ממתינה שהלב יתפנה מעט כדי להמשיך את כתיבת המאורעות.
ורק מפני שאני "רזים" מרשה לעצמי לשתף כאן במסע.
ורק בגלל שבין היתר הפאנפיק עוסק בשידוכי כוזרים...

 

[yael305]

אמאלה!!!!!!

ריגשת אותי בטרוףףףףףף

אני עם דמעות בעיניים...

צודקת במאה אחוז... אני ממש לא בסדר וצריכה להמשיך את הסיפור.

אך יש לי בעיה קטנטנה... אני כותבת מהלב.

והלב שלי קצת הלך לאיבוד כדי למצוא את עצמו שוב...

ואם כבר אז כבר...
אשתף במכתב שלא חשבתי לשתף בכלל וכתבתי בשבוע האחרון:

שוב לך חברה למסע...

אז יצאתי למסע... (מתוך "יומנה של רווקה", מכתב "חברה למסע") זוכרת?
התארגנתי, יצאתי, עליתי, נסעתי, המתנתי, ירדתי, נפגשתי, חזרתי, לא ויתרתי, קמתי, המשכתי,
למדתי, צמחתי... ושוב עליתי ושוב ירדתי...
כך 40 פעם (לפחות) במשך שנתיים.
והלב... התעייף בינתיים.
הלב הזה ניסה, קיווה, התאכזב ושוב פעם קיווה, ייחל, התפלל...
והוא כבר עייף אולי אפילו מותש.
עייף מלנסות, עייף מלהתייאש, עייף מלקוות.
עייף ממבטים, עייף מהחלומות.

אני כותבת את הדברים והדמעות ללא רשות פורצות.
ושוב אומרים לי- את חייבת לנסות!
ושוב אומרים- תחפשי עוד!
ושוב אומרים לי- את צריכה להיות "האישה החזקה"...
במיוחד את שדבר או שניים עברת, ומהחיים גדולה.
ובתוכי רק לרגע רוצה להיות האישה הקטנה.
זאת שצריכה להשעין את הראש על כתף תומכת.
זאת שזקוקה רק לרגע לאוזן קשבת.
להקדיש רגע ללב שכבר מנותק, מותש, ועייף.
ותאמיני לי זה כואב לי, כל כך כואב.
הוא לא רוצה להמשיך בחיפושים, הוא פשוט רוצה למצוא.
הוא גם לא מבקש הרבה, רק אחד להמשיך את החיים איתו.
שיחד נרצה זה בטובת זו ולהפך.
נרצה כל אחד בהגשמת חלומו של השני, ונחלום גם יחד.
להקים בית פשוט עם ילדים שמחים...
שעל פניו זאת נראית בקשה כל כך טבעית ומובנת.
בקשה כל כך זכה, טהורה ומקודשת.

ואולי בתוך כל העייפות זה בדיוק המסר.
שזה עוד חלק מהמסע- להתעייף ולכאוב.
לקחת רגע הפסקה כדי לעורר שוב את הרצון הטוב.

אז אני מקבלת באהבה את הכאב.
מוכנה להתעייף, כדי את הרצון שוב לעורר.
מוכנה את הכח לאבד, כדי למצוא אותו שוב ביום אחר.
מוכנה לכאוב כדי לצמוח ולגדול.
מוכנה להירדם כדי להתעורר ליום יפה יותר.

אז גם אני עוברת מסע לא פשוט ומטלטל.
ולעיתים הלב קצת מתעייף ומתבלבל.
ורק בגלל שאני רוצה באמת לפרסם כאן את המיטב, ולגעת בלבבות.
אני ממתינה שהלב יתפנה מעט כדי להמשיך את כתיבת המאורעות.
ורק מפני שאני "רזים" מרשה לעצמי לשתף כאן במסע.
ורק בגלל שבין היתר הפאנפיק עוסק בשידוכי כוזרים...

וואוווו
את מטורפתתתת
נוגע כל כך!!!
עכשיו אני מגלה שלא רק על ממלכה את כותבת מטורף, לא ראיתי עוד דברים שלך לפני...

 

[רזים]

וואוווו
את מטורפתתתת
נוגע כל כך!!!
עכשיו אני מגלה שלא רק על ממלכה את כותבת מטורף, לא ראיתי עוד דברים שלך לפני...

אם תרצי בפרטי... לי אין אפשרות לשלוח הודעה בפרטי אז תשלחי לי הודעה.

 

[yael305]

אם תרצי בפרטי... לי אין אפשרות לשלוח הודעה בפרטי אז תשלחי לי הודעה.

גם לי אין אפשרות
תרצי שאני אתן לך את המייל שלי?

 

[רזים]

בוודאי.
אבל ממליצה אח"כ למחוק את ההודעה.

 

[yael305]

.

 

[ELIZABET]

רגעעעעע
זה אומר שזהו??

 

[רזים]

רגעעעעע
זה אומר שזהו??

חס וחלילה! ממש ממש לא!
אי"ה והרבה בזכותן יהיה בקרוב פרק חדש.
ובעזרת ה' אמשיך עם הסיפור.
ושוב תודה רבה לכן.
אילולא אתן זה לא היה קורה.

 

[ELIZABET]

בקרוב פרק חדש.

מממממ...
מתי זה בקרוב?
אני דואגת למהללאל הוא לא יצר קשר הרבה זמן...

 

[רזים]

מממממ...
מתי זה בקרוב?
אני דואגת למהללאל הוא לא יצר קשר הרבה זמן...

בעזרת ה' סופ"ש...
גומרת את הלחץ של העבודה ואז יהיה לי פניות.

 

[RU1]

בעזרת ה' סופ"ש...
גומרת את הלחץ של העבודה ואז יהיה לי פניות.

תודה!
מחכים...

 

[רזים]

בס"ד

הוא המשיך לפסוע בנחישות אל צידו השני של הפרוזדור, מתרחק מאלרון מבלי להביט לאחור.
גבו זקוף וסנטרו מעט מורם, והפרוזדור התמלא בשקט מעיק כזה שלאחר הסערה.

רק על סף הפרוזדור הבין שטעה… לא בנוגע לדברים שהטיח בחברו, על כך אינו מתחרט כלל. החרטה נבעה מהכיוון בו בחר להפנות לחברו את הגב, הישר אל האגף הצפוני.
שהרי הוא בסך הכל אורח כאן ואינו רשאי להיכנס לכל מקום, חשב.

אבל זה היה מאוחר מידי להתחרט, כבר אינו יכול לסגת, כשמאחור אלרון עוקב אחריו במבטו.

כשצעדיו הבטוחים מצטמצמים, ממשיך אל תוך אגף זה של האחוזה. כף ידו לוחצת בתוך בד גלימתו.

הוא צריך למצוא את היציאה, חשב במעשיות. וכמה שיותר מהר.

אפשר היה מיד להבחין בשוני, מבטו לא יכול היה שלא לסרוק את המבנה. כתליו מחוספסים וקילופי צבע ניכרו בפינות רבות, מעידים על סיבה.
ולמרות שהיה זה כבר אמצע הבוקר, חלק זה נותר אפלולי ורק קרני שמש בודדות בקעו אל תוכו מהפרוזדור.

הווילונות שכיסו על החלונות היו כהים ועבים, וניכר שעברו ימים טובים יותר.
הוא רק רוצה לצאת מכאן… ליבו האיץ את פעימותיו, והחוסר נעימות שחש גרם ללחץ לגבור.
צעדיו נעשו קצרים וזריזים אך מבטו לא מפסיק להתבונן מסביב.
אין כאן אף אחד… חשב כשהדממה מרחפת בין הדלתות הדוממות.
עוטפת את האפלוליות במעטה של מיסתורין.
הנברשות המזדקנות האפירו משכבות אבק שניגרו על הזכוכיות. נדמה כי האזור הזה נטוש לחלוטין.

אפילו שומרים לא נכחו באף אחד מהמסדרונות.
אט אט צעדיו האטו, והלחץ בחזהו התפוגג מפנה מקום לסקרנות. צעדיו התמתנו בהתאם.
קרן שמש רכה בקעה מבין קפלי הווילון הגס, מפלחת את החלל החשוך.
מהללאל נעצר ,מתעמק בקו האור, כשהאבק המרצד דרכו דומה לאלפי אבוקות נוצצות. עיניו עקבו אחר הקו שנגמר בכותל שממול, פוגע כמעט בלי כוונה בתמונת שמן ענקית וישנה.

מבטו הוצר ספק מופתע ספק בוחן וגבותיו התכווצו, בוחן את פרטי התמונה המועטים.

מזה זמן הבחין כי אחוזת המושל מתייחדת בתמונות השמן המקשטות כמעט כל פינה פנויה.
אך התמונה הזו הייתה שונה כל כך מיתר התמונות.
דבר ראשון אי אפשר היה שלא להשים לב לגודלה הענק. הקנבס כיסה שטח ניכר מהקיר, מעניק מקום נרחב לציור. בסקרנות מהוססת, צעד לעבר התמונה, מסוקרן להבחין בה מקרוב.
לא היה בה הרבה פרטים או צבעים, בחן. אך מה שכן נכח שם, היה מרהיב, תמוה ומוזר בעיניו.
לרגע חש כאילו הוא מאבד את תחושת המקום והזמן, מתעמק בסיפור שמביע הציור.
שלפתע חש איך ליבו קופץ בבהלה, קול צעדים צעיר וקליל חתך את הדממה, מתקרב יותר ויותר.

יש כאן מישהו… ואם יגלה כי האורח בכבודו ובעצמו נמצא כאן… הוא עלול שלא להתרשם מכך.
מהללאל החל צועד במהירות תר אחר גרם המדרגות המוביל אל החצר.
בשקט וכמו רוח חצה את המסדרונות החשוכים, ליבו שב להאיץ.
למה נעצר ליד התמונה הזו, גער בעצמו תוך כדי הליכה חפוזה.
גבותיו מתקרבות זו אל זו בתסכול, ושוב ידו מוללה בלחץ את קצות גלימתו, מבטו מבחין לכל עבר.

נקישות הצעדים החלו להאט, אך זה לא הצליח להרגיע את חרדתו.
וסוף כל סוף מצא את הדרך ליציאה שלא הייתה גרם מדרגות מפואר כמו בשאר חלקי האחוזה, אלא פנייה צדדית וצרה הפונה אל חדר מדרגות אפלולי חנוק וחשוך.

הלחץ לא איפשר לו להשים לב לכך. גומע את המדרגות בנשימה אחת.

קרני השמש הכו על עיניו שעה שיצא משם, ממצמצות לרגע כדי להתרגל חזרה אל האור.

וכשנפקחו הופתע למצוא את עצמו בחצר האחורית של האחוזה, מי המזרקה נצצו מקרני השמש המאירות.
בעזרת ה' המשך מחר או במוצא"ש.

 

[yael305]

בס"ד

הוא המשיך לפסוע בנחישות אל צידו השני של הפרוזדור, מתרחק מאלרון מבלי להביט לאחור.
גבו זקוף וסנטרו מעט מורם, והפרוזדור התמלא בשקט מעיק כזה שלאחר הסערה.

רק על סף הפרוזדור הבין שטעה… לא בנוגע לדברים שהטיח בחברו, על כך אינו מתחרט כלל. החרטה נבעה מהכיוון בו בחר להפנות לחברו את הגב, הישר אל האגף הצפוני.
שהרי הוא בסך הכל אורח כאן ואינו רשאי להיכנס לכל מקום, חשב.

אבל זה היה מאוחר מידי להתחרט, כבר אינו יכול לסגת, כשמאחור אלרון עוקב אחריו במבטו.

כשצעדיו הבטוחים מצטמצמים, ממשיך אל תוך אגף זה של האחוזה. כף ידו לוחצת בתוך בד גלימתו.

הוא צריך למצוא את היציאה, חשב במעשיות. וכמה שיותר מהר.

אפשר היה מיד להבחין בשוני, מבטו לא יכול היה שלא לסרוק את המבנה. כתליו מחוספסים וקילופי צבע ניכרו בפינות רבות, מעידים על סיבה.
ולמרות שהיה זה כבר אמצע הבוקר, חלק זה נותר אפלולי ורק קרני שמש בודדות בקעו אל תוכו מהפרוזדור.

הווילונות שכיסו על החלונות היו כהים ועבים, וניכר שעברו ימים טובים יותר.
הוא רק רוצה לצאת מכאן… ליבו האיץ את פעימותיו, והחוסר נעימות שחש גרם ללחץ לגבור.
צעדיו נעשו קצרים וזריזים אך מבטו לא מפסיק להתבונן מסביב.
אין כאן אף אחד… חשב כשהדממה מרחפת בין הדלתות הדוממות.
עוטפת את האפלוליות במעטה של מיסתורין.
הנברשות המזדקנות האפירו משכבות אבק שניגרו על הזכוכיות. נדמה כי האזור הזה נטוש לחלוטין.

אפילו שומרים לא נכחו באף אחד מהמסדרונות.
אט אט צעדיו האטו, והלחץ בחזהו התפוגג מפנה מקום לסקרנות. צעדיו התמתנו בהתאם.
קרן שמש רכה בקעה מבין קפלי הווילון הגס, מפלחת את החלל החשוך.
מהללאל נעצר ,מתעמק בקו האור, כשהאבק המרצד דרכו דומה לאלפי אבוקות נוצצות. עיניו עקבו אחר הקו שנגמר בכותל שממול, פוגע כמעט בלי כוונה בתמונת שמן ענקית וישנה.

מבטו הוצר ספק מופתע ספק בוחן וגבותיו התכווצו, בוחן את פרטי התמונה המועטים.

מזה זמן הבחין כי אחוזת המושל מתייחדת בתמונות השמן המקשטות כמעט כל פינה פנויה.
אך התמונה הזו הייתה שונה כל כך מיתר התמונות.
דבר ראשון אי אפשר היה שלא להשים לב לגודלה הענק. הקנבס כיסה שטח ניכר מהקיר, מעניק מקום נרחב לציור. בסקרנות מהוססת, צעד לעבר התמונה, מסוקרן להבחין בה מקרוב.
לא היה בה הרבה פרטים או צבעים, בחן. אך מה שכן נכח שם, היה מרהיב, תמוה ומוזר בעיניו.
לרגע חש כאילו הוא מאבד את תחושת המקום והזמן, מתעמק בסיפור שמביע הציור.
שלפתע חש איך ליבו קופץ בבהלה, קול צעדים צעיר וקליל חתך את הדממה, מתקרב יותר ויותר.

יש כאן מישהו… ואם יגלה כי האורח בכבודו ובעצמו נמצא כאן… הוא עלול שלא להתרשם מכך.
מהללאל החל צועד במהירות תר אחר גרם המדרגות המוביל אל החצר.
בשקט וכמו רוח חצה את המסדרונות החשוכים, ליבו שב להאיץ.
למה נעצר ליד התמונה הזו, גער בעצמו תוך כדי הליכה חפוזה.
גבותיו מתקרבות זו אל זו בתסכול, ושוב ידו מוללה בלחץ את קצות גלימתו, מבטו מבחין לכל עבר.

נקישות הצעדים החלו להאט, אך זה לא הצליח להרגיע את חרדתו.
וסוף כל סוף מצא את הדרך ליציאה שלא הייתה גרם מדרגות מפואר כמו בשאר חלקי האחוזה, אלא פנייה צדדית וצרה הפונה אל חדר מדרגות אפלולי חנוק וחשוך.

הלחץ לא איפשר לו להשים לב לכך. גומע את המדרגות בנשימה אחת.

קרני השמש הכו על עיניו שעה שיצא משם, ממצמצות לרגע כדי להתרגל חזרה אל האור.

וכשנפקחו הופתע למצוא את עצמו בחצר האחורית של האחוזה, מי המזרקה נצצו מקרני השמש המאירות.
בעזרת ה' המשך מחר או במוצא"ש.

חיכיתי להמשך!!
מעניין לאיפה זה אמור להוביל...
ואיזה כיף שההמשך בקרוב!

 

[מה שניחשת]

יאוו, אני ממש רוצה שזו תהיה המשודכת שלו.. (כבר שידכתי בינהם)

 

[yael305]

@רזים מה נשמע?
לא מתגעגעת קצת ל @מהללו ?

 

[מה שניחשת]

מוצש עבר מזמן...

 

[רזים]

@רזים מה נשמע?
לא מתגעגעת קצת ל @מהללו ?

מוצש עבר מזמן...

סליחה
השבוע יוצאת לחופש
ובעזרת ה' אשלח מספר פרקים.

 

[מה שניחשת]

ישששש
אני מרגישה כמו ילד קטן שחוגג עם פאקלך