סיפור בהמשכים מרגל להשכרה- פאנפיק אנונימי

[.B.B]

הייתה שורה מצחיקה בסיפור, אהבתי.

 

[שפירא - ישראל]

פשוט גאונות!
לקחת שתי יצירות נפרדות, שכל אחת מהן הכתה גלים, ולשלב אותן יחד ליצירה משותפת.
פשוט ווואו!!!

 

[ספריה בהכחדה12]

משתפת בפרק מס' 6

בס''ד


המדען, דוב, עסוק ועובר מפה לשם בקצב נמרץ, מדיי פעם מבקש מאייל לעמוד, להוציא מעצמו דם או עשה עליו בדיקות קצרות.
"אייל, זה קשה לפענוח. יותר ממה שחשבתי האמת, יש כאן מקרה לא מוסבר ולא הגיוני". דוב נראה אובד עצות.
צלצול טלפון. אייל מוציא את הנייד שלו, אבא. מה הוא רוצה? הוא החליק ימינה במסך כדי לענות, מצמיד את המכשיר לאוזנו.
"אייל? יש לי כמה דברים. להראות לך". מנחם נשף בהקלה.
"עכשיו?" אייל ענה.
"בערב?" הציע מנחם בהיסוס קל.
"מעולה". הסכים אייל.
—
ישראל, שלומים. 19:00.
"שלום." אייל נכנס לבית של אביו, מחפש אותו.
"הו, אייל. איזה כיף שבאת. בוא תשב…" אמר מנחם והחווה לעבר הכורסא. אייל נבלע בתוכה, עייף ושבור נפשית. מנחם מתקרב לעברו, מסתיר מאחורי גבו דבר מה.
"אייל אני… מצטער".
"על מה?" אייל זקף גבה.
למנחם לא היה יכולת לדבר, הוא פשוט שלף את ידו ובתוכה כמה מעטפות והגיש אותם לאייל.
"מה?" הוא הזדקף, לקח את המעטפות בעדינות, פותח אותן אחת, אחת. והתחיל לקרוא.
אייל נתקף בהלה.
"אבא? מה זה?? זה אמיתי?? למה---" יצאו לו דמעות, אמיתיות, לא כאלו שהציג בפני מחבלים. דמעות רטובות, נוזליות, רגישות.
דמעות של אלו שמנסים להתמודד עם האמת הקשה.

"אני..." אייל בלע את הדמעות, "בהלם".
מנחם נשך את שפתיו, "אתה דופליקט. אמא דופליקטית. אני רבלר. ויש לך אחות, שהקדישה את כל חייה למסדר". מנחם הנחית את הפצצה.
אם מקודם אייל כמעט התעלף, עכשיו הוא באמת התעלף.

הוא קם, שטוף זיעה, על הספה המפוררת מעט.
"אבא?" הוא לחש לעבר אביו שעמד מעליו והתיז עליו מים בדאגה.
"כן, אייל מתוק", אמר מנחם ברוך.
"קצת הגזמת עם המתוק". אייל חייך קלושות. "איך קוראים לאחותי? איפה היא?", החל להמטיר על אביו שאלות.
"חכה, אייל. תשב, תשתה משהו", מנחם הגיש לו כוס תה חם, "ואחר כך תשאל את כל השאלות".

"מעכשיו אתה צריך להיות זהיר פי מיליון, אייל". הם ישבו במרפסת החשוכה, לא מביטים אחד לשני בעיניים. לא מעיזים. "התווספו לך עוד כמה יריבים, גדולים מהקודמים".
"אני לא מעכל את זה שיש לי אחות". אמר אייל, מביט פתאום הישר לתוך עיניו של אביו.
מנחם נע מעט, מסיט את מבטו ממנו, מרגיש שלא בנוח, ואומר ברגש:"הייתה, אייל. הייתה לך אחות. אבל אל תיתן לעצמך להתעסק בזה, תשחרר".
"כן…" אייל לא האמין, לא נתן לעצמו להאמין. הוא יצא מהבית.
—
"ולא הצלחתם לשים עליו יד?"
"לא ניסינו. אין לנו את הכלים המתאימים לעשות זאת", אמר שאול, ולגם מספל הקפה שלו, "חוץ מזה, אין לנו צוות כרגע בשביל להתעסק בזה".
"ולי יש?" נאנח אורי. הוא לא אהב את השהות שלו לבד עם שאול, במיוחד שהוא במקום ברשות השב"כ, אך איזה ברירה הייתה לו?
"תאמין לי, יש לך טובים. ראיתי את הכוחות שלכם בעבר". אורי שבתאי התפלא. ממתי שאול יפרגן כך סתם בלי שום סיבה? ועוד למוסד??
"אני אחזיר לך תשובה. בינתיים תשלח אליי פרטים. אל תאכזב".

"הצילו!!! גנב!!! אייל, בוא להציל אותי!!! ה-צ-י-ל-ו-!!!"


הערות ותגובות יתקבלו בברכה: )

 

[Yes it's me]

קודם כל זה מדהים!
היכולת שלך לקחת שתי עלילות כ"כ מורכבות-
ולחבר אותם בצורה מושלמת פשוט גאונית
קצת הפריע לי שבביקור של אייל אצל אביו הוא מביא לו מעטפות לקרוא (המידע המלא על הדופליקטים)--

מנחם נשך את שפתיו, "אתה דופליקט. אמא דופליקטית. אני רבלר. ויש לך אחות, שהקדישה את כל חייה למסדר". מנחם הנחית את הפצצה.

זה קרה מדי מהר, הייתי מצפה לתאר יותר את החויה של אייל בקריאת המכתבים
וגם היתה לי תחושה שהמכתבים קצרים למרות שבשביל להבין את מה שאבא שלו אמר לו צריך המון מידע
בקיצור משהו כאן היה מהיר מדי...
וגם התזמון שאבא שלו מגלה לו, בדיוק היום כשמתגלה לו על הדם הסגול קצת קיצ'י
איך אבא שלו ידע לספר לו על זה עכשיו?

 

[אוראל סולטן]

וואו, וואו, וואו.

אין לי מילים, הם פשוט נעתקו מפי והלכו לטיל בטונגוסקה (או בשלומים, לכו תדעו).

סיפור פשוט מושלם!!!

נ.ב 1: לפעמים הדיאלוגים קצרים מידי, באורך של מילה- שניים, אני אשמח אם פעם הבאה תאריכי אותם יותר.

נ.ב 2:

זה קרה מדי מהר,

מסכים בהחלט, במקומך אני הייתי כותב רק על זה ספר שלם (בעצם, זה מה שיונה עשתה בספר הראשון של דופליקטים, כתבה ספר שלם ש300 עמודים ממנו מסבירים רק על הדופליקטים ועולמם).

צריך לפעמים גם להוסיף עוד טיפה ציניות, אבל חוץ מזה, מדהים!!!

(את צריכה עכשיו להיות שמחה, או לפחות לסמן לי "שכוייח", כי באמת יצאתי מגדרי הפעם במחמאות, כולם יודעים ש @אוראל סולטן הוא האדם הכי ביקורתי שקים בעולם, ואם הוא מחמיא על משהו, סימן שמקסימום צריך לשלוח אותו במייל ל @יונה ספיר ).

---------------------------------------------------

וואלה, איזה תגובה ארוכה כתבתי, עכשיו צריך לקחת מפה קצת הפסקה ולהפסיק להתחמק מהשאלות ב"נשק הימלטות" בתגובות אפרוריות ומשעממות...

מחכים בציפייה לפרקים הבאים!!!

 

[ספריה בהכחדה12]

קודם כל זה מדהים!
היכולת שלך לקחת שתי עלילות כ"כ מורכבות-
ולחבר אותם בצורה מושלמת פשוט גאונית

תודה רבה!

קצת הפריע לי שבביקור של אייל אצל אביו הוא מביא לו מעטפות לקרוא (המידע המלא על הדופליקטים

ברור שאין שם את כל המידע. כנראה יש למנחם עוד כמה מעטפות שהוא לא רוצה שאייל יקרא; )

בקיצור משהו כאן היה מהיר מדי...

צודקת.. פשוט רצינו לעבור הלאה, ולא להיתקע על זה.

וגם התזמון שאבא שלו מגלה לו, בדיוק היום כשמתגלה לו על הדם הסגול קצת קיצ'י

למה? אייל פשוט גילה לו על זה, והוא החליט שהוא צריך לגלות לו את האמת.

וואו, וואו, וואו.

אין לי מילים, הם פשוט נעתקו מפי והלכו לטיל בטונגוסקה (או בשלומים, לכו תדעו).

סיפור פשוט מושלם!!!

תודה: ) כיף לשמוע!

נ.ב 1: לפעמים הדיאלוגים קצרים מידי, באורך של מילה- שניים, אני אשמח אם פעם הבאה תאריכי אותם יותר.

נשתדל..

מסכים בהחלט, במקומך אני הייתי כותב רק על זה ספר שלם

ברור שאנחנו נוסיף דברים ונתקן.. הסיפור הזה לא מושלם. יש בו חורים.

צריך לפעמים גם להוסיף עוד טיפה ציניות

כמובן: )

(את צריכה עכשיו להיות שמחה, או לפחות לסמן לי "שכוייח", כי באמת יצאתי מגדרי הפעם במחמאות, כולם יודעים ש @אוראל סולטן הוא האדם הכי ביקורתי שקים בעולם, ואם הוא מחמיא על משהו, סימן שמקסימום צריך לשלוח אותו במייל ל @יונה ספיר ).

סימנתי לך שכויח. באמת שכוייח! תחשיב את זה כשכויח כפול.

מחכים בציפייה לפרקים הבאים!!!

תודה על התגובה!

תודה רבה @Yes it's me ו@אוראל סולטן על ההערות המפורטות, המחמאות והתגובה בכלל: )

 

[הנשר הקטן]

מאוד הפתיע אותי החיבור ל'דופליקטים'
אפשר לקחת את זה לכל כך הרבה כיוונים..
רק לדמיין סקנדר של אייל, זה אמור להיות משהו מוגזם לגמרי. גם ככה הוא מתואר לפעמים כמעט על אנושי..

 

[ספריה בהכחדה12]

מאוד הפתיע אותי החיבור ל'דופליקטים'
אפשר לקחת את זה לכל כך הרבה כיוונים..
רק לדמיין סקנדר של אייל, זה אמור להיות משהו מוגזם לגמרי. גם ככה הוא מתואר לפעמים כמעט על אנושי..

חח, תכל'ס..

 

[ספריה בהכחדה12]

הייי, משתפת בפרק מס' 7.


בס''ד.

"סליחה, אבא", אייל אמר למנחם בבושה.
"זה בסדר, חמוד". מנחם נשכב לאחור, עוצם עיניים. מנסה להירגע.
"זה ממש לא בסדר". אייל עדיין לא נרגע. "אני ממש מצטער שככה הבהלתי אותך". הוא השפיל את עיניו. "רק רציתי לקחת את המסמכים".
מנחם התקשח. "אני הסכמתי?" קולו גוער.
"אממ.. לא. רק רציתי הוכחות לזה שיש לי אחות", הצטדק אייל.
"בפעם הבאה תבקש לפני שאתה לוקח! חזרת לגיל 10 שככה אתה מתנהג?!" נזף מנחם. "חוץ מזה, ככה אתה לא סומך עליי?"
אייל עמד, נזוף.
"שוב סליחה, אב-"
"לא, זה בסדר. אתה רוצה לעזור לי לקום או תמשיך להסתכל עלי?"

"הנה, אייל. רק תיזהר. אסור שהמסמכים האלה יפלו לידיים הלא נכונות", אמר מנחם, מנחית תיקיית מסמכים על השולחן.
"למה?" אמר בעודו מעיין.
"אוי…" נאנח מנחם. "הילד שלי פעם אמר לי שהבעיות מתחילות עם השאלות, לא ככה?" קרץ לבנו.
"כן. רק שלפעמים אנשים חושבים שהם סוכנים אדירים, לא יודעים שבדיבור שלהם הם יכולים להציל אנשים", אמר אייל והתיישב ליד אביו, מעיין בדפים.
"לפעמים השתיקה היא זאת שהצילה חיים! אני מתפלא שאתה לא זוכר את זה, אדוני השתקן".
"יש הבדל", התלוצץ אייל.
"חוץ מזה, מה זה יעזור לך לדעת עוד ועוד סודות?"
"צודק", חתם את השיחה ושקע בתדהמה לתוך חייה של אחותו האלמונית.

"לא יכול להיות", אמר שאול באלם. "אייל הוא הבן אדם הכי ישר והכי מסור לארץ שפגשתי עד כה".
גיא הנהן בעצבות. גם הוא לא האמין, עד שראה את ההוכחות.
"זה באמת לא ייתכן", הינהן באהדה. "אבל לכל בנאדם יש את הנפילות בחיים שלו".
"אני מבין". שאול פקק את העט בפיו. "שלחו אליו ניידת. אני אעקוב אחריכם".

"להתראות אבא. אני הולך הביתה". אייל אחז בדין ערימה מכובדת של מסמכים.
"גם לך, אייל".
מנחם התארגן לשינה , מרים את עיניו כלפי אייל. "נתראה".
"ביי".
טריקת דלת.

ניידת של השב"כ עצרה בחריקת בלמים סמוך לבית. חמישה אנשים אוחזים בנשק יצאו מהרכב בתיאום מושלם, ונכנסו לבית בלי כל התראה מוקדמת. העובדה שפניהם לא האירו לשלום, הלחיצה את אפרת ההמומה שעמדה סמוך לקיר, מחבקת את שילה הקטן שיתעורר 10 דקות לפני.
אפרת לא העיזה לבקש שיהיו יותר בשקט. שלא יעירו את הקטנים. לשאול אותם למה הם פה היא לא חלמה.
"אפרת גלבוע?" אחד מהחמישייה, גבוה, שרירי ומטיל אימה פנה אליה, בעוד השאר
מסתובבים בבית, כל אחד לפינה אחרת.


הארות, הערות לתגובות יתקבלו בברכה; )
מזכירה- הסיפור נכתב בשת''פ של שתיים.

 

[ספריה בהכחדה12]

היי, משתפת בפרק מס' 8
ב''ה

"כן". היא הזדקפה. לא יאה לאשתו של אייל גלבוע המפורסם לפחד, חשבה בצחוק למרות המצב הלא-מצחיק בעליל.
היא ראתה אותם מוציאים מצלמה מיוחדת ומצלמים כל זווית בבית. היא גם שמה לב שהם מתמקדים לכיוון החדר עבודה של בעלה.
"גברת גלבוע". אותו אחד ששאל אותה לשמה, הורה לה ללכת אחריו למשרדו של אייל. היא הייתה לחוצה, הודתה בינה לבין עצמה, אך מה יש לה לעשות?
"את יודעת מה זה?" שאל אותה, פותח את דלת השירותים מהמשרד, משאיר אותה המומה.
האסלה הייתה שבורה לחלקיקים שהתפזרו במרחבי החדר.
ומהחור, בקעה מנהרה ארוכה. מפחידה.

"אז החשדות היו נכונים?" שאול וגיא ישבו אחד מול השני בחדר, לאחר שהצוות שכלא את משפחתו המורחבת של אייל, חזר.
"מסתבר".
"עצרתם את כל המשפחה הרחוקה והקרובה?"
"אה… לא את כולם, הצוות בדרך אליהם". אמר בהיסוס.
"מה?" שאול הרים גבה.
"זה לא מוגזם מדיי? לאיים עליו בעזרת המשפחה שלו? ממתי השב"כ משתמש באמצעים שכאלו?"
"תראה, גם לי אין בעיה עם אייל", עיניו של שאול רפרפו,"אך איזו ברירה הייתה לנו?"
"תירוצים", אמר גיא בשקט, ופנה לדלת.
שאול הביט בו עוד רגע אחד, בגבו המתרחק של גיא, וניפנה למחשב. הבעתו קפואה.
הוא הקליד. בחוסר ריכוז גמור, שותה מדי פעם קפה שעמד בצד.
האם אכן עשה טוב בכך שעצר את משפחתו של אייל? מה הם יועילו לו?
הוא סילק את המחשבה השובבה ברוגז. אין לו זמן לשטויות כמו הדבר הזה, שנקרא מצפון.
כשהמחשבה חזרה בפעם השלישית, הוא איבד שליטה על עצמו.
הרים בפראות את שפופרת הטלפון, וחייג בעצבנות לראש הממשלה הנוכחי, על אף שהוא לא חיבב אותו, בלשון המעטה.
דפיקות בדלת. מי זה? מנחם קם מהמיטה. אייל יצא לפני דקות אחדות, אולי שכח משהו? הוא פותח את הדלת החורקת, מביט מאנשי השב"כ שכמעט דוחפים אותו לתוך ביתו. הוא משפשף את עיניו, מקווה שהוא חולם.
"מנחם גלבוע", אמר השרירי, הגבוה, "אייל כאן? כדאי לך לענות מהר, מר גלבוע. ולא לעכב אותנו", הוא מתקדם הלאה, ישר ולעניין.
"למה אתם רוצים אותו? הוא לא פה".
"אתה יודע איפה הוא?" האחרים סוקרים את הבית בדקדוק, לא מפספסים מטר.
"לא…" קולו רועד. במה עוד הסתבך בנו?
"חבל מאוד". הוא פונה לאחד מהשבכניקים שחיפשו את אייל, "מצאתם משהו?"
"לא, יש סיכוי שהוא ידע שאנחנו באים?"
"לא. ממש לא".
"מאיפה אתה כל כך בטוח?" השרירי פונה הצידה, מדווח בקשר.
"טוב גמרנו פה, בואו", הוא מודיע להם אחר כמה דקות.
"אתה", הוא מחווה לעבר מנחם, "בא איתנו".


וכמו תמיד, תגובות והערות יתקבלו בברכה: )

 

[Yes it's me]

היי, משתפת בפרק מס' 8
ב''ה

"כן". היא הזדקפה. לא יאה לאשתו של אייל גלבוע המפורסם לפחד, חשבה בצחוק למרות המצב הלא-מצחיק בעליל.
היא ראתה אותם מוציאים מצלמה מיוחדת ומצלמים כל זווית בבית. היא גם שמה לב שהם מתמקדים לכיוון החדר עבודה של בעלה.
"גברת גלבוע". אותו אחד ששאל אותה לשמה, הורה לה ללכת אחריו למשרדו של אייל. היא הייתה לחוצה, הודתה בינה לבין עצמה, אך מה יש לה לעשות?
"את יודעת מה זה?" שאל אותה, פותח את דלת השירותים מהמשרד, משאיר אותה המומה.
האסלה הייתה שבורה לחלקיקים שהתפזרו במרחבי החדר.
ומהחור, בקעה מנהרה ארוכה. מפחידה.

"אז החשדות היו נכונים?" שאול וגיא ישבו אחד מול השני בחדר, לאחר שהצוות שכלא את משפחתו המורחבת של אייל, חזר.
"מסתבר".
"עצרתם את כל המשפחה הרחוקה והקרובה?"
"אה… לא את כולם, הצוות בדרך אליהם". אמר בהיסוס.
"מה?" שאול הרים גבה.
"זה לא מוגזם מדיי? לאיים עליו בעזרת המשפחה שלו? ממתי השב"כ משתמש באמצעים שכאלו?"
"תראה, גם לי אין בעיה עם אייל", עיניו של שאול רפרפו,"אך איזו ברירה הייתה לנו?"
"תירוצים", אמר גיא בשקט, ופנה לדלת.
שאול הביט בו עוד רגע אחד, בגבו המתרחק של גיא, וניפנה למחשב. הבעתו קפואה.
הוא הקליד. בחוסר ריכוז גמור, שותה מדי פעם קפה שעמד בצד.
האם אכן עשה טוב בכך שעצר את משפחתו של אייל? מה הם יועילו לו?
הוא סילק את המחשבה השובבה ברוגז. אין לו זמן לשטויות כמו הדבר הזה, שנקרא מצפון.
כשהמחשבה חזרה בפעם השלישית, הוא איבד שליטה על עצמו.
הרים בפראות את שפופרת הטלפון, וחייג בעצבנות לראש הממשלה הנוכחי, על אף שהוא לא חיבב אותו, בלשון המעטה.
דפיקות בדלת. מי זה? מנחם קם מהמיטה. אייל יצא לפני דקות אחדות, אולי שכח משהו? הוא פותח את הדלת החורקת, מביט מאנשי השב"כ שכמעט דוחפים אותו לתוך ביתו. הוא משפשף את עיניו, מקווה שהוא חולם.
"מנחם גלבוע", אמר השרירי, הגבוה, "אייל כאן? כדאי לך לענות מהר, מר גלבוע. ולא לעכב אותנו", הוא מתקדם הלאה, ישר ולעניין.
"למה אתם רוצים אותו? הוא לא פה".
"אתה יודע איפה הוא?" האחרים סוקרים את הבית בדקדוק, לא מפספסים מטר.
"לא…" קולו רועד. במה עוד הסתבך בנו?
"חבל מאוד". הוא פונה לאחד מהשבכניקים שחיפשו את אייל, "מצאתם משהו?"
"לא, יש סיכוי שהוא ידע שאנחנו באים?"
"לא. ממש לא".
"מאיפה אתה כל כך בטוח?" השרירי פונה הצידה, מדווח בקשר.
"טוב גמרנו פה, בואו", הוא מודיע להם אחר כמה דקות.
"אתה", הוא מחווה לעבר מנחם, "בא איתנו".


וכמו תמיד, תגובות והערות יתקבלו בברכה: )

מהמם! כמו תמיד, נהנית מאד מהחומרים שלך
והעלילה הולכת ומתפתחת בקצב מעולה!
רק הייתי מורידה שורה רווח או שלוש כוכביות בין הקטע בשב"כ לבין הקטע השני עם מנחם גלבוע
זה מחובר ולא שמתי לב שהשתנו הדמוית..