הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
אף אחד לא אמר שהלב יכול להתבגר גם אם אתה עדיין ילד. אף אחד היה שם הרבה. והוא לא אמר דבר, פשוט שתק. נותן ללמוד לבד על העולם.
הדמות עמדה שם מול התמונה, שאך רגע לפני בהה בה אדם אחר.
מתבוננת מתוך האפלולית.
איך הוא הגיע לכאן? ולמה הוא עצר? עיניה של הדמות התבוננו במשיכות הצבע התכולים, אצבעותיה ליטפו את שכבות הצבע מתוך היכרות עמוקה, מרחפות על הגלים.
מי היה מאמין שאת הקווים לא צייר אף מַלָּח ים ממולח או צייר מקצוען.
למרבה הצער אפילו לא היה מי שלא יאמין, בקושי היא מאמינה.
******************************************************************************
"קום כבר!!"! הקול עמוק ומאיים, אך המשיכה העזה הייתה מאיימת יותר.
הוא לא נבהל, כבר מורגל לקיצות מעין אלו.
כמו להרבה דברים אחרים כאן.
במקום אנושי ומתורבת התנהגות כזו לא הייתה מתקבלת על הדעת, אך כאן זו פשוט השפה.
כמו שכאן מלך אינו עטור במלבושי פאר וכתר מלכות, אלא כמו כולם לובש סמרטוטים.
כשהוא ממצמץ פקח את עיניו מתמתח בידו האחת. "אני קם, אני קם!" גער בקול בבריון תוך כדי פיהוק מפונק. "הפעם זה דחוף," רגלו של הבריון חובטת בפלג גופו האחורי, הודפת אותו לכיוון השני. "לא אגיע מהר יותר אם תכאיב לי!" התרומם קטוע הזרוע שהתגלגל, מבטו זועם, וגבו החל שורף מהמכה. "ברוס", אמר הבריון ובחוסר רגישות יצא מעם האוהל.
הוא לא זקוק ליותר הסברים, המילה ברוס אמרה הכל.
הוא גם לא ביקש רגישות, להפך עמל רבות להאדיר ולהעצים את החייתיות שבהם.
לאחר שעיניו הספיקו לעקוב אחר הבריון שיצא, התיישב על בירכיו, גוהר מעט לעבר קערת המים הצוננים.
חיוך מסופק וגאה איים לחצות את פניו. ידו טבלה בקערת המים, לרגע דמיין שיש שם יד נוספת... ואז מיהר להטיח את המים על פניו המתאוששות.
מונע את המחשבות, ומסית את דעתו לקצת יותר מעשיות.
בהתחלה קראו לו השבוי. אבל הוא אף פעם לא הרגיש כך.
מאמין כי שבוי זו רק הגדרה התלויה בבחירה האישית של האדם.
והוא בחר שלא לחיות תחת ההגדרה הזו. הכל בראש, נהג לומר בימי השבי הראשונים, הוא בחר לראות אותם כהתחלה של משהו חדש... ואם כבר להתחיל אז אין כמו להתחיל מאפס ו... עם יד חסרה.
"אני מקווה שהינך מבין מה זה אומר." הקול העמוק בקע ממה שנראה היה ערמת סמרטוטים השרועה על משטח כריות מיושנות.
"הכל מוכן," עם כל ביטחונו מיתרי קולו בגדו בו ורעד צורם בקע מגרונו... אבל לא היה זה ביטחונו שהתערער... אלא מפני ששיקר במצח נחושה.
ערמת הסמרטוטים המכילה מה שהיה פעם בריון נעה מעט, "כדאי לך, לא אקבל כישלון."
"איך לא מוכן??!!!" זמן קצר לאחר מכן הצווחה שלו איימה על הקירות החצובים באדמה. מבטיהם המאובקים של הבריונים ננעצו בו בעייפות.
לא שהיה אכפת לו מהזקן בסמרטוטים... הוא אכן לא יראה כישלון אך גם את הניצחון המוחץ הוא לא יזכה לראות. אך אם התוכנית לא תהיה מושלמת... הכל בראש! גער בעצמו, וכלפי חוץ נראה היה חדור מאי פעם.
ברוס הגיע עם חדשות על גששים שנראו בגבול. השמועה עברה מפה לאוזן וכל המחנה התמלא בקלחת.
החסות שלהם הייתה אחת ממפתחות הכח הבלתי נלאים. ואם חסותם בסכנה... זה מעמיד את כל התוכנית בסכנה... מה שאומר שצריך להוציא את המבצע לפועל וכמה שיותר מהר.
******************************************************************
הליכתו הייתה איטית מעט, והיא נאלצה להתאים את קצב צעדיה.
מבטו ריחף באוויר הלילה, כאילו חיפש כוכב שנפל, לא ממוקד. השניים צעדו לאורך החצר שהוארה באור הצהבהב של נורות הנפט, ורק הירח הלבן שניתלה ממעל ליווה את השניים.
"איך אמרת שקוראים לזה?" שאל. היא השפילה את מבטה, לא מרוכז... חשבה לעצמה. "ריקמה," קולה העדין מעט התרומם.
"אה, כן כן ..." תחושת עקצוץ מגרדת התפשטה לאורך גבו... הוא התאפק לא לשלוח את ידו מתחת לגלימה להרגיע את הגרוד המטריד.
אלרון למרות קוצר ראייתו לא יכול היה שלא לראות את הדמיון, באמת שהוא מנסה אך מאז הפגישה הראשונה הוא אינו רגוע.
"אז על הוד מעלתו מוטל תפקיד רב אחריות וחשוב..." הבחורה ניסתה להמשיך בשיחה שנקטעה.
"שליט אלקן", אלרון ידע שזה לא הוגן מצדו... הוא אינו יכול לנהוג כך... הנערה לא אשמה.
"אולי כדאי שנשב..." הציע, ידו מחווה לעבר ספסלי האבן המפוסלים.
בשתיקה היא התקדמה לעבר אחד הספסלים, כשידו עדיין מחווה באוויר, אך ראשו חושב על חדר אורחים שממתין לו באחוזה, ויותר מכך על הבחור שהותיר שם, בחור שהגיע לו יחס אחר... וגם כמה הסברים.
אך הבטיח למלך לשמור על כך בסוד.
עכשיו הוא באמת מתפלל שיצליח לעמוד בהבטחתו.
לפתע הבחין בנערה שמבטה הפך לנבוך מעט... נראה כי היא מצפה לתשובתו.
הבעיה שמרוב המחשבות כלל לא שמע את דבריה.
"ישנה אמירת חכמה שאומרת..." מוחו קדח איך לצאת מהסבך אליו נקלע...
"השתיקה היא חוכמה כאשר אין מה לומר, אך היא גם יכולה להיות חומה כאשר יש מה לומר.
" ושוב מבלי משים חשב על נער היערות שהותיר בחדר וחומת השתיקה המפרידה ביניהם...
כעת הנערה חשה בחוסר נוחות... אולי עבר עליו יום עמוס בחרה לדון את הוד רוממותו לכף זכות.
כמה נפלא אלרון... חשב לעצמו, לנוכח הבעות פניה של הנערה.
לא מצאת דבר טוב יותר לומר איש חצר יקר... המשיך לגעור בעצמו שעה שעשה את דרכו חזרה אל מערכת האורחים, רגלו בוטשת באחת מאבני המדרך שניקרו בדרכו.
אדם מדבר מהרהורי ליבו... כנראה שהכלל הזה למרבה הפלא תקף גם לגביו.
---
אף אחד לא אמר שהלב יכול להתבגר גם אם אתה עדיין ילד. אף אחד היה שם הרבה. והוא לא אמר דבר, פשוט שתק. נותן ללמוד לבד על העולם.
הדמות עמדה שם מול התמונה, שאך רגע לפני בהה בה אדם אחר.
מתבוננת מתוך האפלולית.
איך הוא הגיע לכאן? ולמה הוא עצר? עיניה של הדמות התבוננו במשיכות הצבע התכולים, אצבעותיה ליטפו את שכבות הצבע מתוך היכרות עמוקה, מרחפות על הגלים.
מי היה מאמין שאת הקווים לא צייר אף מַלָּח ים ממולח או צייר מקצוען.
למרבה הצער אפילו לא היה מי שלא יאמין, בקושי היא מאמינה.
******************************************************************************
"קום כבר!!"! הקול עמוק ומאיים, אך המשיכה העזה הייתה מאיימת יותר.
הוא לא נבהל, כבר מורגל לקיצות מעין אלו.
כמו להרבה דברים אחרים כאן.
במקום אנושי ומתורבת התנהגות כזו לא הייתה מתקבלת על הדעת, אך כאן זו פשוט השפה.
כמו שכאן מלך אינו עטור במלבושי פאר וכתר מלכות, אלא כמו כולם לובש סמרטוטים.
כשהוא ממצמץ פקח את עיניו מתמתח בידו האחת. "אני קם, אני קם!" גער בקול בבריון תוך כדי פיהוק מפונק. "הפעם זה דחוף," רגלו של הבריון חובטת בפלג גופו האחורי, הודפת אותו לכיוון השני. "לא אגיע מהר יותר אם תכאיב לי!" התרומם קטוע הזרוע שהתגלגל, מבטו זועם, וגבו החל שורף מהמכה. "ברוס", אמר הבריון ובחוסר רגישות יצא מעם האוהל.
הוא לא זקוק ליותר הסברים, המילה ברוס אמרה הכל.
הוא גם לא ביקש רגישות, להפך עמל רבות להאדיר ולהעצים את החייתיות שבהם.
לאחר שעיניו הספיקו לעקוב אחר הבריון שיצא, התיישב על בירכיו, גוהר מעט לעבר קערת המים הצוננים.
חיוך מסופק וגאה איים לחצות את פניו. ידו טבלה בקערת המים, לרגע דמיין שיש שם יד נוספת... ואז מיהר להטיח את המים על פניו המתאוששות.
מונע את המחשבות, ומסית את דעתו לקצת יותר מעשיות.
בהתחלה קראו לו השבוי. אבל הוא אף פעם לא הרגיש כך.
מאמין כי שבוי זו רק הגדרה התלויה בבחירה האישית של האדם.
והוא בחר שלא לחיות תחת ההגדרה הזו. הכל בראש, נהג לומר בימי השבי הראשונים, הוא בחר לראות אותם כהתחלה של משהו חדש... ואם כבר להתחיל אז אין כמו להתחיל מאפס ו... עם יד חסרה.
"אני מקווה שהינך מבין מה זה אומר." הקול העמוק בקע ממה שנראה היה ערמת סמרטוטים השרועה על משטח כריות מיושנות.
"הכל מוכן," עם כל ביטחונו מיתרי קולו בגדו בו ורעד צורם בקע מגרונו... אבל לא היה זה ביטחונו שהתערער... אלא מפני ששיקר במצח נחושה.
ערמת הסמרטוטים המכילה מה שהיה פעם בריון נעה מעט, "כדאי לך, לא אקבל כישלון."
"איך לא מוכן??!!!" זמן קצר לאחר מכן הצווחה שלו איימה על הקירות החצובים באדמה. מבטיהם המאובקים של הבריונים ננעצו בו בעייפות.
לא שהיה אכפת לו מהזקן בסמרטוטים... הוא אכן לא יראה כישלון אך גם את הניצחון המוחץ הוא לא יזכה לראות. אך אם התוכנית לא תהיה מושלמת... הכל בראש! גער בעצמו, וכלפי חוץ נראה היה חדור מאי פעם.
ברוס הגיע עם חדשות על גששים שנראו בגבול. השמועה עברה מפה לאוזן וכל המחנה התמלא בקלחת.
החסות שלהם הייתה אחת ממפתחות הכח הבלתי נלאים. ואם חסותם בסכנה... זה מעמיד את כל התוכנית בסכנה... מה שאומר שצריך להוציא את המבצע לפועל וכמה שיותר מהר.
******************************************************************
הליכתו הייתה איטית מעט, והיא נאלצה להתאים את קצב צעדיה.
מבטו ריחף באוויר הלילה, כאילו חיפש כוכב שנפל, לא ממוקד. השניים צעדו לאורך החצר שהוארה באור הצהבהב של נורות הנפט, ורק הירח הלבן שניתלה ממעל ליווה את השניים.
"איך אמרת שקוראים לזה?" שאל. היא השפילה את מבטה, לא מרוכז... חשבה לעצמה. "ריקמה," קולה העדין מעט התרומם.
"אה, כן כן ..." תחושת עקצוץ מגרדת התפשטה לאורך גבו... הוא התאפק לא לשלוח את ידו מתחת לגלימה להרגיע את הגרוד המטריד.
אלרון למרות קוצר ראייתו לא יכול היה שלא לראות את הדמיון, באמת שהוא מנסה אך מאז הפגישה הראשונה הוא אינו רגוע.
"אז על הוד מעלתו מוטל תפקיד רב אחריות וחשוב..." הבחורה ניסתה להמשיך בשיחה שנקטעה.
"שליט אלקן", אלרון ידע שזה לא הוגן מצדו... הוא אינו יכול לנהוג כך... הנערה לא אשמה.
"אולי כדאי שנשב..." הציע, ידו מחווה לעבר ספסלי האבן המפוסלים.
בשתיקה היא התקדמה לעבר אחד הספסלים, כשידו עדיין מחווה באוויר, אך ראשו חושב על חדר אורחים שממתין לו באחוזה, ויותר מכך על הבחור שהותיר שם, בחור שהגיע לו יחס אחר... וגם כמה הסברים.
אך הבטיח למלך לשמור על כך בסוד.
עכשיו הוא באמת מתפלל שיצליח לעמוד בהבטחתו.
לפתע הבחין בנערה שמבטה הפך לנבוך מעט... נראה כי היא מצפה לתשובתו.
הבעיה שמרוב המחשבות כלל לא שמע את דבריה.
"ישנה אמירת חכמה שאומרת..." מוחו קדח איך לצאת מהסבך אליו נקלע...
"השתיקה היא חוכמה כאשר אין מה לומר, אך היא גם יכולה להיות חומה כאשר יש מה לומר.
" ושוב מבלי משים חשב על נער היערות שהותיר בחדר וחומת השתיקה המפרידה ביניהם...
כעת הנערה חשה בחוסר נוחות... אולי עבר עליו יום עמוס בחרה לדון את הוד רוממותו לכף זכות.
כמה נפלא אלרון... חשב לעצמו, לנוכח הבעות פניה של הנערה.
לא מצאת דבר טוב יותר לומר איש חצר יקר... המשיך לגעור בעצמו שעה שעשה את דרכו חזרה אל מערכת האורחים, רגלו בוטשת באחת מאבני המדרך שניקרו בדרכו.
אדם מדבר מהרהורי ליבו... כנראה שהכלל הזה למרבה הפלא תקף גם לגביו.
---
.
