הנושאים החמים
הנושאים החמים
בעקבות האשכול המהמם הזה https://www.prog.co.il/threads/בעקבות-מרגל-להשכרה.928389/page-2#post-13420832
משתפת בפאנפיק שכותבת בשת''פ של שתיים.
קוראים לסיפור אנונימי, ואני הכי אשמח לביקורת.
אחרי הכל, בשביל זה אני משתפת: ).
בקיצור, אני מקווה שתהנו מהקריאה, וכמובן תגיבו: )
נ.ב. הכתיבה שלנו לא מתקרבת בכלל ליונה ספיר.. אז אל תשוו..
ישראל, שלומים. 19:00.
"אייל, תשכיב את הילדים", קולה של אפרת עלה מחוץ לאוזניות שהרכיב על אוזניו. הוא הוריד אותן באנחה, והלך לחדר הילדים, לספר סיפור- בין השאר.
"אבאא!" השלישייה הסתערו עליו בחיבוקים נלהבים, בעוד הרביעית, הקטנה, מעודדת אותם מהצד בבכיות.
"תספר לנו סיפור, הבטחת!" תבע ממנו אליצפן.
"טוב", הוא נאנח. "אמא קילחה אותכם?"
"כן!" הריעו אליצפן ואלישמע. "חוגלת בכלל הלכה לחברה, ללמוד לאיזה מבחן במתמטיקה", הפטיר אליצפן בזלזול.
"טוב". אייל נאנח שוב.
"תבחרו סיפור ותביאו לי אותו. בינתיים אני ארדים את שירי".
"אבא, אין לך כזה... קו עגול על הפנים", לחש שילה בן השלוש וחצי, והצביע על פיו של אייל, אחרי שהם קראו סיפור ונכנסו כל אחד למיטתו.
"אז מה כן יש לי?" אייל סחוט מעייפות, לוחש, כובש אנחה. שילה קם מהמיטה, לא מתייחס לפניו המופתעות של אביו. חוזר תוך שתי דקות עם מלפפון חמוץ בידו.
"כזה", הוא אמר בתמימות של ילד קטן.
"אוי, אתה כזה חמוד! אני אשתדל לחייך, טוב?" אמר אייל, ואסף את הקטן לחיבוק. חיבוק חזק. חיבוק שיראה לו כמה הוא אוהב אותו.
חיבוק אחרון לפני שהחיים שלו הופכים לקטסטרופה אחת גדולה.
—
"נו, נרדמו הילדים?" אפרת מניחה את ספל הקפה ליד אייל, מתיישבת מולו ולוגמת מהספל שבדיה. אייל מהנהן קלושות.
"היי, זה חם". היא מרחיקה אוטומטית את הספל מפיה. אייל קם מהכיסא, מְדָדֵה בקושי את הדרך לחדר ילדים.
"למה יש לי שמיעה כל כך חדה?" הוא ממלמל.
"כן, מתוקה". הוא שפשף את עיניו. כבר בת שנה ועדיין קמה כל שניה.
היא מתחה את זרועותיה אליו. הוא חייך, ואסף אותה. מערסלה בידיו.
"מישהי פה רוצה מטרנה". אייל הביא את שירי לאפרת.
"מעולה. בדיוק קמתי כדי להכין לעצמי אוכל, נכין גם לך על הדרך". היא קרצה לתינוקת, והלכה למטבח.
אייל הסתכל על שתיהן עוד רגע קט, ופנה לאחור. יש לו כמה דברים לעשות.
—
"אורי. מלא זמן שלא דיברנו, אה?" אייל ישב במשרד הקטן, רגל על רגל. מרגיש מלך העולם.
"אייל אני מפוצץ בעבודה, המשרד שלי נראה כמו חירייה - רק שהכול ניירות. אני אומר לך! אז בבקשה, תגיע לנקודה".
"צריך פסיכולוג?"
"יש לך מזל שאתה כבר לא במוסד, אתה לא מבין מה הולך פה!" אורי התעלם מהעקיצה.
"לפני שנים רבות, היה מישהו מאוד חכם ששאל אותי אם אני רוצה לעבוד כראש אגף קיסריה. האיש החכם הזה צריך עובדים. אני יודע. יש מצב אתה בודק לי מה המספר שלו?" אמר אייל.
אורי גיחך. "בטח, בעיקר אחרי שמלא עזבו אותי פה". אייל שמע את אורי מזיז דפים, משדך ניירות. בקיצור: עובד.
"כן, ראיתי". צחק אייל.
"אייל, רוצה לספר לי משהו?" אורי עצר ממלאכתו, פוזל למזכיר שנכנס לחדר, מנחית עוד ערימת דפים על השולחן.
"כן. פרצתי למערכת של המוסד…אני שולט קצת במחשבים, מה אתה חושב?"
"אייל!!!" אורי התעצבן.
"טוב, אני חושב שנסיים ברגע זה את השיחה". אייל נגס בעוגייה בהיסח הדעת, "יש דברים שלא לטלפון, אתה יודע…" הוא אמר בשקט.
"אוקיי, שולח לך מיקום, תהיה שם עוד שעה". את קריצתו של אורי היה אייל יכול לראות גם מעבר לטלפון.
"מעולה. נתראה".
משתפת בפאנפיק שכותבת בשת''פ של שתיים.
קוראים לסיפור אנונימי, ואני הכי אשמח לביקורת.
אחרי הכל, בשביל זה אני משתפת: ).
בקיצור, אני מקווה שתהנו מהקריאה, וכמובן תגיבו: )
נ.ב. הכתיבה שלנו לא מתקרבת בכלל ליונה ספיר.. אז אל תשוו..
ישראל, שלומים. 19:00.
"אייל, תשכיב את הילדים", קולה של אפרת עלה מחוץ לאוזניות שהרכיב על אוזניו. הוא הוריד אותן באנחה, והלך לחדר הילדים, לספר סיפור- בין השאר.
"אבאא!" השלישייה הסתערו עליו בחיבוקים נלהבים, בעוד הרביעית, הקטנה, מעודדת אותם מהצד בבכיות.
"תספר לנו סיפור, הבטחת!" תבע ממנו אליצפן.
"טוב", הוא נאנח. "אמא קילחה אותכם?"
"כן!" הריעו אליצפן ואלישמע. "חוגלת בכלל הלכה לחברה, ללמוד לאיזה מבחן במתמטיקה", הפטיר אליצפן בזלזול.
"טוב". אייל נאנח שוב.
"תבחרו סיפור ותביאו לי אותו. בינתיים אני ארדים את שירי".
"אבא, אין לך כזה... קו עגול על הפנים", לחש שילה בן השלוש וחצי, והצביע על פיו של אייל, אחרי שהם קראו סיפור ונכנסו כל אחד למיטתו.
"אז מה כן יש לי?" אייל סחוט מעייפות, לוחש, כובש אנחה. שילה קם מהמיטה, לא מתייחס לפניו המופתעות של אביו. חוזר תוך שתי דקות עם מלפפון חמוץ בידו.
"כזה", הוא אמר בתמימות של ילד קטן.
"אוי, אתה כזה חמוד! אני אשתדל לחייך, טוב?" אמר אייל, ואסף את הקטן לחיבוק. חיבוק חזק. חיבוק שיראה לו כמה הוא אוהב אותו.
חיבוק אחרון לפני שהחיים שלו הופכים לקטסטרופה אחת גדולה.
—
"נו, נרדמו הילדים?" אפרת מניחה את ספל הקפה ליד אייל, מתיישבת מולו ולוגמת מהספל שבדיה. אייל מהנהן קלושות.
"היי, זה חם". היא מרחיקה אוטומטית את הספל מפיה. אייל קם מהכיסא, מְדָדֵה בקושי את הדרך לחדר ילדים.
"למה יש לי שמיעה כל כך חדה?" הוא ממלמל.
"כן, מתוקה". הוא שפשף את עיניו. כבר בת שנה ועדיין קמה כל שניה.
היא מתחה את זרועותיה אליו. הוא חייך, ואסף אותה. מערסלה בידיו.
"מישהי פה רוצה מטרנה". אייל הביא את שירי לאפרת.
"מעולה. בדיוק קמתי כדי להכין לעצמי אוכל, נכין גם לך על הדרך". היא קרצה לתינוקת, והלכה למטבח.
אייל הסתכל על שתיהן עוד רגע קט, ופנה לאחור. יש לו כמה דברים לעשות.
—
"אורי. מלא זמן שלא דיברנו, אה?" אייל ישב במשרד הקטן, רגל על רגל. מרגיש מלך העולם.
"אייל אני מפוצץ בעבודה, המשרד שלי נראה כמו חירייה - רק שהכול ניירות. אני אומר לך! אז בבקשה, תגיע לנקודה".
"צריך פסיכולוג?"
"יש לך מזל שאתה כבר לא במוסד, אתה לא מבין מה הולך פה!" אורי התעלם מהעקיצה.
"לפני שנים רבות, היה מישהו מאוד חכם ששאל אותי אם אני רוצה לעבוד כראש אגף קיסריה. האיש החכם הזה צריך עובדים. אני יודע. יש מצב אתה בודק לי מה המספר שלו?" אמר אייל.
אורי גיחך. "בטח, בעיקר אחרי שמלא עזבו אותי פה". אייל שמע את אורי מזיז דפים, משדך ניירות. בקיצור: עובד.
"כן, ראיתי". צחק אייל.
"אייל, רוצה לספר לי משהו?" אורי עצר ממלאכתו, פוזל למזכיר שנכנס לחדר, מנחית עוד ערימת דפים על השולחן.
"כן. פרצתי למערכת של המוסד…אני שולט קצת במחשבים, מה אתה חושב?"
"אייל!!!" אורי התעצבן.
"טוב, אני חושב שנסיים ברגע זה את השיחה". אייל נגס בעוגייה בהיסח הדעת, "יש דברים שלא לטלפון, אתה יודע…" הוא אמר בשקט.
"אוקיי, שולח לך מיקום, תהיה שם עוד שעה". את קריצתו של אורי היה אייל יכול לראות גם מעבר לטלפון.
"מעולה. נתראה".
