פרק י"ג
(חלק 1)
בן החל ללכת לכיוון חדר השינה, דן צעד אחריו בשתיקה. היה נראה שהוא מנסה ליזום שיחה ביניהם, אבל המכנה המשותף בין השניים היה קרירות. "אבל אני לפחות יוזם שיחות עם אנשים", הוא חש צורך להיות הסנגור של עצמו, "בן מתנהג כאילו כל מילה שהוא יוציא מהפה תהיה בגדר סוד מדינה...".
הם נכנסו לחדר, ובן פתח דלת אפורה של חדרון קטן שהיה בקיר שליד הדלת ממנה נכנסו. בתוך החדר הייתה מכונת כביסה, מייבש, וארונות בגדים. "הנה", בן הצביע על דלת אחת הארונות, "יש כאן בגדים, ושם –", הוא הצביע על דלת אפורה נוספת ליד מכונת הכביסה, "שם יש מקלחת ושירותים, לא כל כך גדולים, אבל זה עדיף מכלום".
"חיית כאן בעבר? זה נראה שאתה יודע איפה כל פריט ממוקם כאן", דן חייך ופתח את דלת הארון, בן הביט עליו בחיוך אדיש ומנוכר, "מצחיק", הוא אמר בלי שמץ של הומור ויצא מהחדר. "אין לי כוח לבעיות של אנשים", דן מלמל בקול שקט והרים חולצה לבנה מהארון, "באמת לא תזיק לי מקלחת...".
הוא נכנס לחדר הרחצה, נעל אחריו את הדלת, ומיהר לצאת במהירות לאחר שגופו לא עמד במים הקרים ששטפו את גופו.
"הו, כן", גלעד חייך וכמעט פרץ בצחוק כשדן תיאר לו את החוויה זמן קצר לאחר מכן, "שכחנו לומר לך, מתנהלים כאן כמו במשטר צבאי", הוא ליטף את קצה השולחן, "בבוקר יש בערך שעה של מים חמים במקלחת, בערב יש שעה וחצי".
"עושים תורנויות?", דן ניחש.
"אכן, ותמיד יש מריבות על כך".
"אני מתאר לעצמי...".
"אבל בנוגע לכביסות, מייבש, ניקיון, אוכל – כל אחד לעצמו. לא באתי להיות גננת של אף אחד פה".
"אתה צודק לחלוטין", דן לגם מהתה שלו, "ומה עם המסוממים, שם?", הוא הצביע על קבוצת האנשים הגדולה שבהו במסך הטלוויזיה הגדול ולא זזו ממנו מאז שדן ראה אותם לראשונה.
"הם הבעיה הכי גדולה של המקום הזה", גלעד נאנח, "אני לפעמים נותן להם אוכל כדי שלא ימותו או משהו כזה, אבל המסך זה מה ששומר עליהם בחיים בדרך כלל", הוא צחק ביובש, "כמה שזה אירוני".
דן הציע, "חשבתם לכבות אותו?".
"כן", גלעד הפתיע אותו, "ואני ממש לא ממליץ לך לעשות את זה, הם כמעט פצעו אחת את השני ואותי על הניסיון ההוא. הם ממש משוגעים, זה לטובתנו שהם מרוכזים בזה ולא מתעניינים בנו יותר מדי".
"יש לי תחושה רעה בקשר לזה", קולו של ראובן הפתיע אותם והם הביטו לאחור, ראובן עמד לידם והביט אף הוא בקבוצת האנשים שישבו בספות.
"מהי התחושה שלך, אלי... ראובן, ראובן", גלעד תיקן אותו וקיבל אישור בדמות קריצת עין מדני, "למה אתה מתכוון?".
"אני לא בדיוק יודע", ראובן אמר, "אבל אני המצב הזה מזכיר לי כשאני מבקר את הנכדים שלי והם עסוקים בצפייה במסכים. אמא שלהם קוראת לכל הפסקה כזו 'תהליך גמילה'", הוא אמר כצופן סוד.
"אתה מתכוון לומר שהם מכורים למסך?".
"אתה יודע לבד את התשובה, אתה אדם חכם", ראובן חייך קלות, "כעת תחשוב מה קורה כשמונעים מאד מכור לגשת לדבר הממכר".
"בלגן", גלעד ניחש.
"אתה אמרת", ראובן הרצין והתרחק מהם.
"הוא תמיד מתנהג ככה?", גלעד שאל את דן.
"לא", דן הביט בראובן המתרחק, "הוא משתנה לאט לאט, או שהוא נפתח יותר".
"אז כמה זמן אתם פה?", אלי התיישב לשיחה עם אחד מהגברים בחדר השינה. הוא היה גבוה, חסון, שיערו היה בצבע שחור, והוא התעסק עם פרק כף ידו השמאלית.
"מספיק זמן, יותר מדי זמן", הוא ענה לו, בחיוך מאולץ. "כמה זמן בדיוק? אני לא יודע לומר לך".
"כן... הזוי שאנחנו נמצאים במצב הזה".
"אני לא אתן לזה להמשיך לעוד הרבה זמן", הוא אמר בקול רציני והתיישב על המזרון.
"מילא הייתי יודע מהי הסיבה שאני נמצא פה, אבל היעדר הידיעה והסיבה יותר מעצבן אותי".
"זה נכון".
"תזכיר לי איך קוראים לך?", אלי שלף מתחת לכרית שלו וופל והחל לקלף את האריזה.
"אייל".
אלי החל לאכול את הוופל, אייל הביט בו בשקט.
"אני הולך להתאמן", אייל התרומם, "קשה לי לשבת כאן בחוסר מעש". אלי הביט בו והמשיך לאכול את הוופל. "אתה מוזמן לבוא להתאמן גם?".
"גם אם יגידו לי שזה מה שישחרר אותי מכאן לא נראה לי שאני אתאמן", הוא אמר פתאום, "אתה יודע, אני מסוג האנשים שמפקידים צ'ק במכון כושר ויותר לא מופיעים שם", הוא המשיך לנגוס בוופל, "למה שדווקא כאן אני אתחיל להתאמן?".
"דבר ראשון, כי זה חשוב לבריאות שלך", אייל החל לסובב את ידיו ולהתכונן לאימון, "דבר שני, כי אין לך יותר מדי מה לעשות כאן, זה כלי נהדר להפגת שיעמום, זה גם יגרום לך להרגיש טוב לאחר מכן".
"אה, אני חושב שאני אסתדר", אלי לא היה נראה אחד שישתעמם בקלות.
"ויש סיבה נוספת", אייל לחש ורכן לכיוונו של אלי, אלי היטה את אוזנו והפסיק ללעוס, "האימון ייתן לך כוח לקראת הבריחה שאנחנו מארגנים".
"בריחה?", אלי אמר בקול וקפץ מהמיטה.
"תנמיך את הקול שלך", אייל סינן לו מבין שיניו והביט לצדדים, הוא הזיז את עיניו ווידא שאיש לא הבחין בהם. "כן, יש כאן קבוצה קטנה בראשותי שרוצה לארגן בריחה".
"ואיך בדיוק תברחו? דרך הקירות?".
"כן, משהו כזה...".
"לא הבנתי...", אלי פזל לוופל שהחזיק, אייל לא נתן לו יותר מדי זמן להתלבט. הוא לקח את הוופל וזרק אותו לפח שהיה בפינת החדר. הוופל השמיע קול נקישה עמומה כשפגע בשקית האשפה שבסל.
"בוא להתאמן, אנחנו לא לוקחים איתנו אנשים חלשים".
אלי קם בחוסר חשק, והביט על בטנו במבט מוזר. "הסודיות כל כך הכרחית?", הוא שאל.
"הסודיות ממש הכרחית", אייל התקדם איתו לעבר היציאה מהחדר, "אני אסביר לך כשנתאמן מדוע".
----------------
טוב, בעיקרון זה פורסם ביום חמישי, אבל לא פתחתי את האתר עד עכשיו, ונודע לי שפספסתי מתקפת סייבר, ולכן ההודעה ירדה. אז הנה היא שוב.
למדתי על עצמי שקשה לי להתחייב, אז אני לא מתחייב לפרקים חדשים לבקרים, אבל אני בתקופה האחרונה אני משתדל לכתוב (כל מיני פרויקטים של כתיבה) כל יום, אז אם ירצה ה' (וגם אני), אני מקווה להעלות יותר.
תודה שאתם עוקבים, מתעניינים, מתקנים ומבקרים ומקדמים אותי. תודה.