סיפור בהמשכים ישוב

[RIVKA W]

לאאאאאא
אין סיכוי שאין לזה המשך.
@פניני ריין את חייבת להמשיך את הסיפור הכובש הזה.
את לא משאירה אותי במתח!

 

[פניני ריין]

תקציר: השנה ג'תקצ"ד, זמן שלטון אנטיוכוס הרשע.
במערה בשולי מדבר גבעון מסתתרות מספר משפחות שנסו מן הכפרים הסמוכים. ביניהם, ישוב בן ענני שידידו הטוב-חפני-נהרג ע"י המשמרות היווניות כמה שבועות קודם לכן. הושעיה הכהן, אחד משכני המערה, מעוניין בו כחתן לביתו.
ישוב מתעורר מחלום ביעותים באמצע הלילה ומבקש לצאת החוצה. בדרכו הוא נתקל במשהו רך.

פרק ג', ח"ב
הוא דמם, נצמד בגבו אל קיר המערה.
מפולת קטנה של חול ואבנים צנחה אל תוך צווארנו, מגרדת.
רק ימתין לוודא שלא פגע באף אחד, שאף אחד לא התעורר--
"מי זה?" קול ישנוני בקע למרגלותיו. מוכר עד בעתה. "חפני? לא ראוי כך להעיר את אבא, ילד"
ישוב קפא, נצמד בכוח אל הדופן הסלעית. ליבו הולם נגדה מהר וחזק. רק זה לא, רק זה לא. אלוקים, בבקשה.
"חפני?"
הקול נשמע מעט ערני יותר וישוב נשך את שפתיו. הוא טעה, כמו תמיד, הוא שוב טעה. היה אסור לו לשתוק.
"זה לא חפני" הוא לוחש, "זה אני. ישוב. מצטער"
שיחזור לישון, שיחזור לישון, שירדם לפני שיתעורר לגמרי ויזכר שחפני לא כאן, לא כאן ולא עתיד להיות כאן בקרוב. אף פעם.
שירדם. אלוקים. בבקשה. עשה למעני.
וגם אם איני ראוי- זכור את אבותיי הגדולים שהתהלכו כאן על האדמה הזאת, את דוד אבי שנס במדבריות הללו מפני שאול, ועל אף כל מה שהבאת עליו- המשיך להישען עליך וליבו נותר נאמן לך.
כמו כל בן למשפחת ענני, הוא רגיל להזכיר את זכות אבותיו הגדולים, מלכי בית דוד לדורותיהם, בתפילותיו.
אבל עכשיו צורבות המילים את שפתיו.
זכור לי את זכות אבותיי.
אהה.

הלילות במדבר לא מסבירי פנים, משום בחינה שהיא.
ואם יצא החוצה-הוא עלול להעיר בדרכו עוד מישהו, ולעורר מהומת אלוקים במערה.
אבל כל זה לא מעניין אותו עכשיו, כשכתלי הסלע סוגרים עליו והאוויר נעשה מועט מדי בעבורו.
הוא נמלט החוצה, עיניו צורבות מעשן הלפידים, כמעט נופל על עוד דמות ישנה, עוקר את הלפיד הסמוך לפתח וכושל החוצה, רוצה רק לצרוח בתסכול אל הלילה הריק במדבר. אל המרחבים השוממים, האינסופיים.
אבל הוא לא צועק.
אף פעם לא צעק. גם כשהיו לו סיבות טובות, יותר מדי טובות. אין סיבה שיעשה זאת דווקא עכשיו, בגלל חלום לא מוצלח ושרשרת תקלים מטופשים.

 

[מה שניחשת]

יוווווווו. אני לא מאמינה שחזרת. איך חיכיתי שתמשיכי את הסיפור המקסים הזההה
יש לו המשך, נכון? לא תעזבי אותנו שוב... תזהרי

 

[פניני ריין]

@מה שניחשת...בשבילך
בעז"ה בימים הקרובים יעלה פרק נוסף

פרק ד
הלילות במדבר קרים. קפואים ממש.
הרוח חובטת בו כאילו היה לולב לנענוע בסוכות.
לא, לא להיזכר בלולב עכשיו. בשמחה שהיו שמחים, בתמים ובאמת שמחים, שבעת ימים לפני ה'. לא להיזכר בשירה האדירה בה הקיפו כולם את המזבח. לא במזבח, לא, לא.
עדיף כבר להיזכר באמאום--
אמאום שלו, עיר ילדותו.
גל של געגועים שוטף אותו, חונק אותו.
עיניו מצטמצמות מאד, כאילו אור הכוכבים הבהיר מסנוור אותן, ופיו נקמץ.
שערותיו הארוכות חובטות בפניו, אבל הוא כבר לא שם, לא במדבר הקפוא והשומם.

אמאום.
הוא אוהב אותה כמעט באותה מידה בה הוא נרתע לאזכור שמה.

המערה הזאת סוגרת עליו. הוא אוהב את מדבריות ארצו הקדושה והיפה, אבל המגורים הארוכים כאן כבר נמאסו עליו לחלוטין. הוא לא יכול יותר. הוא לא איש מדבר, קשוח ושורד, צומח איכשהו בין החולות.
הוא נער צעיר, שצריך ארוחה חמה בבוקר, לפני שהוא יוצא אל מלאכת יומו, וכוס חמין בערב כשהוא שב מתלמודו. צריך את בית המדרש המוסק, המחומם בשעת חצות, צריך רב לשבת לפניו ולשנן מפיו בצורה מסודרת.
הוא רוצה הביתה.
הוא לא רוצה הביתה.
הם שם, כל השאר בתוך המערה, סובלים. מי פחות, מי יותר. וכולם עד האחרון שבהם מחכים ליום בו יתבטלו גזרות השמד, בו יוכלו לשוב אל החיים הנורמליים, הקודמים שהיו להם.
רק לו אין לאן לחזור.
אין!

גבותיו כבר כואבות מרוב כיווץ, אבל הוא לא מרפה.
עיניו יבשות מאד. אמאום היפה שלו נפרשת מולן, מצדדיהן ומכל הכיוונים. והנה הוא, ילד בן תשע, שב בדילוגים מאושרים מבית המדרש.

הוא נסער מאד, הילד, ולחייו סמוקות.
בתוך בטנו מתערבלות המון ידיעות חדשות. אמאום כולה סוערת!
כל ארץ ישראל סוערת! יהודה, והגליל, והבשן, ואם יש עוד מקומות בהם גרים יהודים-אז גם בהם!
"אומרים שרב פנחס גם היה בסנהדרין הגדולה בזמן שגזרו את הגזרה" אומר יהודה לצדו בגאווה של בן אמאום. רב פנחס מבית צפריא הוא אחד מנכסיה של אמאום. תלמיד החכמים, איש אמת הירא את האלוקים מרבים.
הנה גם אמאום שלהם העמידה תלמידי חכמים שעומדים בסנהדרין בזמן פסיקה היסטורית שכזו!
"ואבא שלי אומר" צפצף אנטיגנוס משמאלו, מעביר את סל התמרים שבידו ליד השנייה. אלו תמרים של תרומה, ויש להיזהר בהם מאד. במיוחד במיוחד מאז הגזרה החדשה. "שרק גדולי ישראל, בעיניהם הרואות למרחוק, יכולים למצוא פתרון גאוני כל כך לטומאת הגויים שהלכה ונשתרשה בתוכנו"
ישוב לא דיבר. רק שתק, ועיניו נצצו במקומו.
חבריו לא הוטרדו מכך: ישוב לא מדבר כשהוא מתרגש מדי. הם מכירים אותו עוד מאז זחלו כולם באותה החצר, בין רגליהן של האימהות הבוררות יחד חיטה ומפטפטות.
רק כשהגיעו אל עץ השיטה 'שלהם' הוא הצליח סוף סוף לפתוח את פיו:
"אבא הבטיח לי ולנחמיה שילמד אותנו את כל ההלכות של הגזרה" הוא אמר, "ואולי אפילו ייקח אותנו לסנהדרין של אמאום לשמוע מה כל החכמים אומרים עליה"
"הו!" יהודה טפח על כתפו בהתלהבות אדירה. "ותראה את רבי פנחס?!"
אנטיגנוס לא אמר כלום. הוא בטח מקנא. ישוב נשך את קצה הציפורן שלו-הוא לא היה צריך לספר את זה. למה. עכשיו החברים שלו מקנאים.
אבל הוא היה חייב. תמיד הוא חייב. לספר על אבא שלו את כל הדברים הטובים. שכולם-כולם ידעו שאבא שלו הוא באמת ראוי לייחוס של בית דוד, ושהוא כמו כולם ולא חושב אף פעם דברים אחרים. והנה הגיעה הגזרה וגם הוא מתרגש ואפילו לומד אתו את ההלכות, ולוקח אותו לסנהדרין.
לא כמו כולם, אפילו יותר מכולם.
"אני צריך ללכת הבייתה" הוא אמר.
עיניהם הבורקות של חבריו עקבו אחריו בהערצה: הוא בטח הולך עכשיו לסנהדרין, ויראה שם את כל החכמים! ולוואי עליהם!
רק עיניו של ישוב, שהתרחק משם בפסיעותיו העדינות הרגילות, לא נצצו.

 

[מה שניחשת]

יש עוד המשך? אני רוצה לשמוע את הבת של הושעיה. היא נשמעת לי בנאדם מתוק

 

[yael305]

@פניני ריין איזה כיף שחזרת!

בתמים ובאמת

באמת ובתמים?

חוץ מזה פרק יפה כרגיל

 

[פניני ריין]

יש עוד המשך? אני רוצה לשמוע את הבת של הושעיה. היא נשמעת לי בנאדם מתוק

יש עוד המשך, בעז"ה יעלה בהמשך השבוע.
אלישבע היא דמות שולית בסיפור, אבל בהמשך יהיה לה יותר זכות דיבור

 

[פניני ריין]

באמת ובתמים?

כן כנראה
משנה אצלי

@פניני ריין איזה כיף שחזרת!

תודה רבה
כיף לשמוע

 

[אוראל סולטן]

@פניני ריין איזה כיף שחזרת!

כנ"ל.

מחכים להמשך...

 

[ליאורהA]

טוב שחזרת והזכרת לנו את הסיפור היפה הזה!
יש לכתיבה שלך אווירה קסומה כל כך...

באמת ובתמים?

כן כנראה
משנה אצלי

דווקא אהבתי את הגיוון בביטוי. יוצר משהו מעניין בסיפור, שאת לא רק נצמדת לביטויים הרגילים.
דבורי רנד מדברת על זה הרבה, איך לקחת ביטוי רגיל ולהוסיף לו טוויסט מעניין. אבל אולי זה לא הסגנון שאת מכוונת אליו אם מדובר בסיפור ישן יותר... (כלומר על תקופה קדומה.)

לא, לא להיזכר בלולב עכשיו. בשמחה שהיו שמחים, בתמים ובאמת שמחים, שבעת ימים לפני ה'. לא להיזכר בשירה האדירה בה הקיפו כולם את המזבח. לא במזבח, לא, לא.

וואו. מצמרר.

הוא אוהב אותה כמעט באותה מידה בה הוא נרתע לאזכור שמה.

צריך להיות "שבה" (פסוקית זיקה). זה מופיע גם בעוד מקומות בפרקים, לא ציטטתי הכל.

הבייתה

הביתה

 

[פניני ריין]

טוב שחזרת והזכרת לנו את הסיפור היפה הזה!
יש לכתיבה שלך אווירה קסומה כל כך...

תודה...

דווקא אהבתי את הגיוון בביטוי. יוצר משהו מעניין בסיפור, שאת לא רק נצמדת לביטויים הרגילים.
דבורי רנד מדברת על זה הרבה, איך לקחת ביטוי רגיל ולהוסיף לו טוויסט מעניין. אבל אולי זה לא הסגנון שאת מכוונת אליו אם מדובר בסיפור ישן יותר... (כלומר על תקופה קדומה.)

כן, גם אני אהבתי את הגיוון הזה...
אבל אם זה בולט בעיניים לאנשים, אין טעם להשאיר.
וההתאמה לתקופה הקדומה מצוינת- הביטוי 'בתמים ובאמת' מופיע בסוף ספר יהושע. הגיוני שישוב ישתמש בביטוי מתוך המקרא.

צריך להיות "שבה" (פסוקית זיקה). זה מופיע גם בעוד מקומות בפרקים, לא ציטטתי הכל

תודה!

 

[פניני ריין]

תקציר: ישוב בן ענני מתעורר באמצע הלילה ויוצא מן המערה. הוא נזכר בילדותו באמאום.

פתח המבוי קרץ אליו.
הוא התעלם, חולף על פניו באותן פסיעות קטנות.
אין לו כוח להיכנס לחצר עכשיו. בטח כולם שם מדברים בהתרגשות על הגזרה החדשה וכל זה. אולי הם כבר שמעו שאבא שלו הבטיח לקחת אותו לסנהדרין של אמאום. הם יתנפלו עליו עם המון דיבורים.
אין לו כוח לכל זה עכשיו.
הוא האיץ את פסיעותיו, עוקף את המבוי כולו ממזרח.

יכנס לבית דרך החצר האחורית והמוזנחת. עדיף שכמה עורבים וחולדות יקפצו עליו מאשר כל האנשים.

אבל זו לא הייתה החלטה חכמה.

אין לו מזל. כמו תמיד.
כי בחצר האחורית- בחצר האחורית עומד אבא ומדבר עם שמעון בן טוביה.
ישוב נעצר על מקומו. קפוא.

תינוקות של בית רבן, בני חברים- לא עושים את הדבר הזה.
לא מקשיבים לשיחות של אבא!
זה לא ראוי, לא מתאים וגם אסור.
בטח שלא ילדים טובים ומחונכים כמו ישוב בן ענני.
אבל ישוב לא היה ילד מחונך ברגעים האלו. הוא היה ילד בן עשר שלא הייתה לו שום דרך בעולם לדעת מה אבא שלו, מורה דרכו והאיש שאליו הוא נושא עיניים, חושב באמת.
לכולם הוא אומר מה שהם רוצים לשמוע ממנו. גם לו, לבן הבכור שלו!

הוא לא סומך עליו בכלל.
רק לשמעון בן טוביה הוא אומר הכל. גם את הדברים שלאמא ולו הוא לא מספר.

והוא הבן הבכור. הוא חייב לדעת. הוא חייב לדעת מה אבא באמת חושב.

בתנועה מהירה, הוא מחליק מתחת למרדעת ישנה וכבדה שמונחת על הגדר. היא מסריחה וריח כבד של חמורים ועובש נודף ממנה לתוך אפו, אבל לא אכפת לו. העיקר ששומעים כל מילה ממה שאבא ושמעון מדברים בחצר.

"מה אתה רוצה" קולו של אבא היה חזק מאד וברור מאד. לא הייתה שום דרך להתבלבל בו. "גם אני מלמד את בניי את ההלכות החדשות. וכמובן, מתפעם בכל לשון מרוחק ראייתם של חכמינו, שהבחינו בכך שעם הארץ פונה אחרי תועבות הגויים בזמן, ומצאו דרך מקורית להרחיק אותם."
"אהה" שמעון מהמהם. "ממש כך"

גם היום, עשור אחר כך, נשען על צלע ההר והאבוקה בוערת בין ידיו, צלעותיו של ישוב עדיין מתכווצות מול הזיכרון ההוא.
ואם היום הוא חכם ובוגר מספיק כדי לזהות את הנימה האירונית הברורה, אז הוא היה ילד בן עשר. רגיש ומבחין בדקויות- אבל לא מוכן להודות בהן. לא מוכן!
אבא שלו לא מלעיג על דברי חכמים.
פשוט לא יכול להיות.
אבא שלו הוא תלמיד החכמים, איש אמת וירא את האלוקים מרבים. איש אשכולות שהכל חולקים לו כבוד בשל חכמתו ויראתו.
הוא בטח סתם לא מבין.

 

[פניני ריין]

מאחורי המרדעת חם. וחנוק. ואין אוויר.
אבל הבד העבה לא חוסם קולות. הוא שומע מצוין מה שאבא ושמעון מדברים.
"שוטה שבעולם" שמעון מטיח באבא, "אתה רוצה שבנך יגדל ויהיה לאחד מאותם עמי ארצות חסרי מחשבה וגסים שמנשקים את שולי מעיליהם של החכמים, בלי שמץ מחשבה עצמית?"

אבא נאנח. הוא לא נשמע מתריס. רק עצוב. והעצב הזה מקמט את ליבו של בנו הבכור גם עכשיו, שבע שנים אחר כך. עיניו צורבות, אבל זה רק מהעשן שהלפיד מעלה. וקר לו. קר לו מאד. הוא מחבק את עצמו ביד אחת, מנסה להתחמם.
"זה מורכב" אמר אז אבא, בחצר המאובקת והלוהטת באמאום. "וישוב ילד. הוא רואה את העולם באופן דיכוטומי" הוא גלגל את המילה היוונית על לשונו, "איני חושב שהוא מסוגל להבין מורכבויות כאלה, בגילו"
הוא באמת לא יכל.

אי-שם בקצה מדבר גבעון, הלפיד גווע בידיו של ישוב, מעלה סליל עשן אדיר. הוא משתעל בחוסר שליטה.

זה היה לא הוגן.
המורכבות הזאת לא פשוטה גם בשבילו, נער בן שבע עשרה. אז בשביל ילד קטן, ילד קטן בן עשר??
זה היה לא הוגן. הכי לא הוגן שאפשר. הוא היה רק ילד קטן ומבוהל. וכל העסק הזה היה מדי מורכב בשבילו. המשא הזה היה מבלבל מדי לכתפיים הרכות שלו.

עד היום הוא מתחבט בשאלה הזאת:
מי אבא שלו היה?
הוא לא מתייוון חסר עמוד שדרה, הנוהה אחר התרבות היוונית המופקרת, כמו אלו שממלאים עכשיו את ארצו האהובה. כמו אלו נגדם דורשים החכמים בבתי המדרשות.
עד היום הוא לא.
הוא תלמיד חכם, ואיש אמת.
אבל.
אז מה ילד בן עשר היה אמור לחשוב. בשם אלוקים. מה.

סליל העשן העולה מהלפיד הגווע מעלה דמעות בעיניו. אבל זה לא הנזק היחיד: הוא נשאר עכשיו במדבר, לבד, בלי אש.
כתפיו מתקשחות וידו נשלחת אל המתכת הקרה שעל מותניו. החרב של סבא. אם חיה תבוא, הוא ילחם בה. יכה אותה כמו שדוד אביו הכה את הארי ואת הדוב. ממילא החיים שלו, כמו של כל חסידי יהודה, שווים פחות או יותר להפקר.
הוא לא מתכוון להיכנס למערה, שם כולם מביטים בו בהערצה. תלמיד החכמים, נצר לבית דוד. אחד משלהם.
הוא לא.
עיניו מסתמאות מהחושך, מהאור, מהעשן.
שוב הוא ילד בן עשר באמאום.
ושמעון מתיז שם, בחצר האחורית, היכן שאף אחד לא אמור לשמוע: "באמת! אני פשוט חש בושה בשביל הסנהדרין שלנו. מילא הנשיא, זקן--"
"מה הסיפור של הנשיא, באמת?" אבא מתעניין. "מה קרה שהוא תמך בגזרה ההזויה הזאת?"
"הוא באמת מאמין שזה הפתרון". שמעון מושך בכתפיים. "הוא לא אוחז את ההבדל בין היוונים לכובשים הפאגניים איתם התמודדו אבותינו. אתה לא מצפה שבגיל מאה הוא ישנה פתאום את כל מהלך החשיבה שלו. גם אם המציאות השתנתה"
"כן, הגיוני" אבא הנהן. "אבל מה קרה לחכמים האחרים? אף אחד מהם לא עבד כנעני. הם יודעים לומר את דעתם יפה מאד כשהם חושבים שזו האמת. מה קרה עכשיו?"
שמעון מושך בכתפיו באדישות.
אבא נאנק. כמו נביא חוזה שחורות שידע את הכל מראש.
"זה היה טיפשי מציד לקוות, נכון?" הוא שואל, "לקוות שמישהו מתוכם יעשה צעד הגיוני ונבון, שמכיר בכך שהרבה דברים שהאמנו בהם עד היום-- אהמ-- אולי שונים ממה שחשבנו כל הדורות" הוא משתעל קלות. "היום, אחרי סוקרטס אפלטון ואריסטוטלס*, אנחנו כבר יודעים הרבה יותר".

ישוב יודע שהוא צריך ללכת משם.
שהוא חייב ללכת משם.
אם הרב שלו היה יודע שהוא מקשיב לכאלו דיבורים, הוא היה מנדה אותו או משהו.
אבא ושמעון הם תלמידי חכמים גדולים. להם אולי מותר. זה משהו אחר. אולי הוא בכלל בכלל לא הבין, ואבא ושמעון מסכימים עם הגזרה, רק מפחדים שהעם לא יוכלו לעמוד בה.
או משהו כזה.
אבא לא התכוון לשום דבר ממה שהוא הבין! שום דבר! הוא סתם ילד טיפש, ילד שלא מבין מושגים מורכבים.

*פילוסופים יוונים מפורסמים.

 

[פניני ריין]

אשמח לשמוע אם הפרק מספיק מובן, וכמובן-אם הוא לא כבד מדי.
הכל טוב-שכוייח
לא מובן מספיק- וואו
כבד מדי- עצוב
שניהם-בוכה

 

[סבתא חביבה]

הסיפור מדהים! מרתק! דמויות מעניינות, תפאורה מיוחדת.
מכיון שלצערי לא בקיאה בפרטים ההיסטוריים של תקופה זו, אני מוצאת את עצמי לא מבינה כל מיני דברים.
ניכר שאת מדייקת בפרטים והכתיבה אותנטית ואמינה, וזה חשוב מאד, אחרת לא הייתי ממשיכה לקרוא למרות שהעלילה בכללותה מעניינת.
למרות שבדרך כלל אני לא אוהבת שמסבירים יותר מידי על דברים שאמורים להיות מוכרים וידועים, נראה לי שבסיפור הזה כן כדאי להוסיף מידע בתוך הסיפור, ולא לסמוך על האינטליגנציה של הקוראים.
אני לדוגמה לא מבינה מהי הגזירה שעליה דיברו אביו של ישוב ושמעון, לא מספיק מבינה מי נגד מי ואיפה כל זה קורה מבחינה גאוגרפית.
כאילו מסתמכים על מידע שאני אמורה לדעת, אבל לבושתי אני לא יודעת מספיק על התקופה הזו.

 

[אביגלוש]

וואו!
קראתי עכשיו את כל הפרקים ברצף,
סיפור מטורף!!!
אין לי מושג איך פיספסתי אותו קודם...

 

[פניני ריין]

אני לדוגמה לא מבינה מהי הגזירה שעליה דיברו אביו של ישוב ושמעון, לא מספיק מבינה מי נגד מי ואיפה כל זה קורה מבחינה גאוגרפית.

זו לא נראה לי הבעיה שלך...
היה מדובר בפרק די ארוך, הכנסתי אותו וביקשתי שיסמנו לי אם הוא מובן או לא...
כשראיתי שלא, פשוט קיצצתי חצי ממנו בערך.
מובן שבצורה הזאת קצת קשה להבין למה הכוונה...
במיוחד שהפרטים שמוזכרים כאן באקראי, הסנהדרין והגזרה וכל זה, לא מאד חשובים להמשך העלילה.
הייתי מעדיפה פשוט למחוק אותו ולהכניס במקומו פרק חדש, מישהו יודע איך עושים את זה?

ומבחינה גיאורפית, הסיפור קורה במדבר, ישוב יוצא מחוץ למערה, שם הוא נזכר בילדותו-בעיר בשם אמאום, שנמצאת ביהודה. (על גבול השפלה למי שמתעניין). אולי גם את זה צריך לעשות ברור יותר.

 

[פניני ריין]

הי, העליתי פרק חלופי במקום הפרק האחרון
אודה למי שיסביר איך ניתן למחוק אותו,
וגם לכל מי שיסמן את הפרק זה כך:
הכל מובן וברור: שכוייח
עדיין לא ברור מספיק: עצוב

תקציר: ישוב בן ענני הוא נער בן 17, צאצא לבית דוד, שנס אל המדבר בזמן גזרות היוונים, ומסתתר שם במערה. באחד הלילות הוא כבר לא יכול לשאת יותר את השהות שם ויוצא החוצה, אל המדבר. שם הוא נזכר בילדותו, בעיר אמאום שבשפלת יהודה. בפרק הקודם ישוב הילד חוזר הביתה מוקדם ושומע את אביו משוחח עם חבר בחצר האחורית. הוא מתחבא מאחורי מרדעת ישנה ומאזין להם.

אמאום
מאחורי המרדעת חם. חנוק. ואין אוויר.
אבל הבד העבה לא חוסם קולות. הוא שומע מצוין מה שאבא ושמעון מדברים.
"אני מתבייש בשביל הסנהדרין שלנו," קולו של אבא מגיע אליו חזק וברור, "הם כל כך לא תופסים את המציאות"
שמעון מהמהם משהו, מרוכז כולו.
"היוונים הם לא סתם עם כובש שרוצה ממנו אלף פרים ואלפיים כבשים בשנה" אבא ממשיך, "הם מציאות אחרת. הם בינינו. בכל מקום. ועכשיו, תאר לך שמחר מגיע אליי לשוק עשיר יווני ומבקש לפרוט מטבעות. מה אני אומר לו? אהמ, סליחה, אבל הסנהדרין שלנו גזרו עליך אתמול טומאה אז אני מעדיף לא להתקרב אליך מדי'?"
"זה יהיה נורא" שמעון מסכים.
"חילול ה' מזעזע" אבא מוסיף. "תאר לך מה כל יווני ממוצע יחשוב-- שאנחנו קנאים פרימיטיביים, במקרה הטוב. מה הנשיא חשב כשהסכים לגזרה הזאת, תגיד לי מה?"
"הוא זקן" שמעון אומר בביטול. "חינכו אותו כל החיים שהדרך היא להתרחק מהאומות. אתה לא יכול לצפות ממנו בגיל מאה להחליף את כל הדעות שלו".
"או להתחיל לקרוא קצת את סוקרטס ואריטוטלס* כדי לדעת שכמה עובדות שסיפרו לו בגיל אפס לא ממש נכונות" אבא אירוני בעליל.

ישוב יודע שהוא צריך ללכת משם.
שהוא חייב ללכת משם.
אם הרב שלו היה יודע שהוא מקשיב לכאלו דיבורים, הוא היה מנדה אותו או משהו.
אבא ושמעון הם תלמידי חכמים גדולים. להם אולי מותר. זה משהו אחר. אולי הוא בכלל לא הבין אותם נכון.
אבא לא התכוון לשום דבר ממה שהוא הבין! שום דבר! הוא סתם ילד טיפש שלא מבין כלום.

עשור אחר כך, בקור וברוחות של מדבר גבעון, ישוב כמעט נחנק רק מעצם הזיכרון.
ואולי לא רק ממנו.
האבוקה שבידו מהבהבת, מתחזקת לרגע, ואז גוועת באחת. מותירה אחריה סליל עשן אפור כהה וסמיך. הוא משתעל בחוסר שליטה, נחנק כמעט.
העשן העולה מהאבוקה הגוועת מעלה דמעות בעיניו.
אבל זה לא הנזק היחיד: הוא נשאר עכשיו לבד, במדבר, בלי אש.

כתפיו מתקשחות וידו נשלחת אל המתכת הקרה שעל מותניו. אם חיה תבוא, הוא ילחם בה. יכה אותה כמו שדוד המלך -אבי אביו- היכה את הארי ואתה הדוב. ואל תגידו לו עכשיו שזה מסוכן, כי להיות מחסידי יהודה בימים כאלו מסוכן לא פחות. ממילא החיים שלהם שווים להפקר ואולי גם פחות.
הוא לא מתכוון להיכנס חזרה למערה. כולם שם מביטים בו בהערצה. תלמיד החכמים, נצר לבית דוד. אחד משלהם.

הוא לא.

עיניו מסתמאות מהחושך, מהאור, מהעשן.
זה היה לא הוגן.
זה היה כל כך לא הוגן.
גם היום, כשהוא איש צעיר בן שבע עשרה, כל המורכבות הזאת היא יותר מדי בשבילו.
אז בשביל ילד בן עשר?
מה ילד כזה מבין בכלל, אילו כלים יש לו להתמודד עם מצבים מורכבים, ורגשות אמביוולנטיים; אילו?!
ועם השאלה הקשה מכולן, שגם היום הוא לא מצליח בשום פנים ואופן להכריע:
מה אבא שלו היה?

הוא לא מהעשירים המופקרים שנוהים אחר שרירות ליבם הרע, ממלאים את הגימנסיון בהמוניהם, עושקים את העם במיסים מופרזים ומקבלים את התרבות ההלנית החדשה בשאגות התלהבות ושמחה.
לא מהמתייונים העלובים הללו, נגדם יצאו החכמים בבית המדרשות בחריפות רבה.
הוא לא, כל כך לא.
איש שהיה מוכן להדיר עצמו הנאה מכל שדותיו בחשש שיעבור על לאו; אוכל חולין בטהרה; איש שהעביר רבים מימיו בתעניות תפילות ולימוד תורה; איש שלכל הדעות הוא מתלמידי החכמים; איש אמת.
אבל מצד שני, הוא לא מחסידי יהודה. הוא לא רואה בהלניות משהו רע או פסול-כלומר, חלקים מסוימים מתוך התרבות שלהם קצת בזויים, אבל חלקים אחרים צודקים דווקא.
כשנגזרו הגזרות, הוא לא נמלט אל הכפרים הקטנים שבהרי אפרים כמוהם; ודאי שלא אל המדבריות. הוא דרש את הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" שאין למות על כל איסור פעוט בגלל שעת שמד זו או אחרת; להיפך, בזמן כזה חובתם היא להוריד את הראש ולהשאיר שם ושארית וזכר לישראל. דרכם של הקיצוניים תביא לאובדן האומה, ולא לשום דבר אחר! היוונים כאן בשביל להישאר.
תראה את המציאות, ישוב. אל תהיה שוטה.

לא זאת הסיבה בשלה הוא חנוק כל כך, בודד כל כך, ואשם.
רבים כל כך מחבריו הותירו מאחוריהם משפחות שלמות של מתיוונים-מרצון או מאונס. סבו של חפני הכהן הוא זה שביקש מאנטיוכוס לבנות גימנסיון בירושלים; להושעיה הכהן בן שמתאבק שם; נחוניא הוא בן למשפחת טוביה המוכס.

הוא בודד כי אבא שלו לא מתיוון; והוא נחנק כאן בגלל שהוא לא באמת בטוח שאבא שלו טועה.
אבא שלו חכם, הוא צדק בכל כך הרבה דברים
יכול להיות שדווקא הם טועים, הפעם.

*פילוסופים יוונים מפורסמים.

 

[yael305]

אודה למי שיסביר איך ניתן למחוק אותו,

ע"י בקשה תיוג של המנהלים, או דיווח על תוכן שלילי...

פרק יפה והרבה יותר מובן!!