לא מסכימה.יפה.
אבל תרשה לי לדייק: זה לא ההבדל בין ספר טוב לספר מעולה, אלא ההבדל בין ספר עם עלילה מסובכת ומסועפת לספר עם עלילה רגועה יחסית.
ספר עם עלילה מסובכת קשה מאוד לכתוב בלי תקציר מסודר מראש.
ספר עם עלילה רגועה ובעלת חוט אחד (עם פיצולים בודדים) אפשר לכתוב בלי עלילה מוכנה מראש. לזרום, לבדוק איך זה עובד.
אבל שני סוגי העלילות, הן רק סוגים. הן לא קובעות ספר טוב או ספר מעולה.
"תיק מקסיקו", לדוגמה, של חיים גרינבוים, שהוא לדעתי אחד הספרים המדהימים ביותר במגזר החרדי, עונה גם להגדרת "ספר טוב" וגם להגדרת "עלילה מסועפת". (קיצוני, לשתי ההגדרות...).
ספר כזה לעולם לא ניתן לכתוב בלי תקציר מוכן מראש. (למעט מספר פרקים ראשונים, שלהם הגשש יקרא "חימום".)
אבל יש ספרים נוספים שהם טובים מאוד, אפילו מצויינים, ולהם עלילה עם חוט מרכזי, בלי הרבה פיתולים ופיצולים. ספרים כאלה ניתן לכתוב בזרימה, ולראות את נקודות ההשקה בין החוטים תוך כדי....
יש עלילה מסועפת שתקציר בשבילה זה מאסט. יש עלילה רגועה, גם בשבילה התקציר הוא מאסט, רק שהוא יכול להתרכז בחמישה משפטים ושלושת הנקודות העיקריות: מאיפה יצאתי, לאן היעד, ואיפה נקודת המגוז- הקליימקס.
בלי זה- זה ספר מרוח. הקוראים לא טפשים. הם יודעים להבחין בסיפורים בהם בעצם לא קורה כלום ורק מתחלפים הדפים, או לחילופין- יש יותר מדי 'פתאום... ופתאום...'
ספר חייב עלילה.
עלילה חייבת תכנון קליל, קלילון. אבל משהו.
ותכנון טוב תוך כדי כתיבה- אולי סופר מקצוענים יכולים לומר שהם עושים את זה. אולי סופר מקצוענים נופלים ומאבדים את המקצוענות שלהם בזה...