הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרק ו'
נמאס לי כבר לבדוק כל פעולה וכל דיבור שלו בזכוכית מגדלת.
אני יוצאת למרפסת. מתיישבת על הנדנדה.
אהה. הנדנדה. נראה לי שבזכותה סגרנו על הדירה הזאת כשחיפשנו דירות.
זיכרון מתוק עולה בראשי. לא להאמין שזה היה לפני בערך שלושה חודשים. נראה כאילו עבר יובל וחצי.
איפה המתיקות הזאת היום? רק טעם חמצמץ עומד על לשוני.
היי, סיכמנו שלא חושבים על זה.
חריקות הקפיצים חוזרות על עצמן לפי קצב התזוזה שלי והמונוטוניות הזאת משקיטה אותי במעט. תכל'ס, נדנדה זה באמת דבר נחמד בבית.
יופי, מעולה שאת חושבת על נדנדות. העיקר לחשוב על משהו אחר. על דברים נורמליים שנעים הלוך וחזור בנחת.
אבל את חייבת לעשות משהו!
אולי הזמן יעשה את שלו?
ואולי לא?
דיייייי.
אני נכנסת בחזרה, מתיישבת על הספה באפיסת כוחות. איציק במטבח, מקשיב לנייעס מהפלאפון. פעם ראשונה שאני מצטערת שפוליטיקה לא מעניינת אותי. הייתי טובעת בה ושוכחת מכל הבלאגן.
***
אני נטוע במטבח. הפלאפון שלי על האוזן, שומע "גפני" ו"אשר", אבל לא באמת מצליח להקשיב. אני חייב חייב חייב לדבר עם רבקי. לא יודע מה לומר לה. חש בבירור שהיא לא רוצה לפתוח את הנושא, אבל ככה המצב לא יכול להישאר. לא מבין מה עובר עליה. מרגיש דחוי. מה עשיתי לא טוב? פגעתי בה? לא מה שזכור לי. אבל מה אני יודע, אולי הייתה איזו אי הבנה. חבל שהיא לא אומרת דוגרי...
מנסה להעלות בזכרוני חלקיקי שיחות שלנו. לא נתפס לי שום דג בחכה. בכלל מלא זמן לא באמת דברנו. מה היא רוצה, למען ה'???
כעס מבעבע בתוכי. רק זה מה שחסר כאן, והתיבול מושלם.
אני רוצה לקום מהכיסא אבל מרגיש את הרגליים כמו שני ברזלים כבדים. גם הלב שלי דופק מהר יותר. תפוס אומץ! נו, קום!
הפלאפון של רבקי מצלצל.
"אבא?"
בבת אחת הפנסים שלה חוזרים לעיניים. הלב שלי חוטף זבנג. לא יודע לקרוא לו בשם. כאילו סחטו את כל הדם מתוכו. לא חושב שזו קנאה.
"ב"ה. מה שלומך, אבא?"
היא מקשיבה ואחר כך עונה, "כן! נכון! יופי, אז אני אבוא לקחת את זה מחר, אחרי העבודה.
תודה, אבא!"
הטון הזה. יש לו צבע כזה ורדרד.
מזכיר לי את הפגישות אחרי האירוסים, את התקופה הראשונה של אחרי החתונה...
עכשיו נופלים כל האסימונים שסמאו לי את העיניים באפור. אבא שלי ואבא שלי ואבא שלי. אבא שלי אמר שכדאי לי לבקש העלאה במשכורת. אבא שלי אמר שאולי ננסה לפתוח איזה עסק מהבית. אבא שלי אמר שאולי רותי נפגעה... איך, איך לא שמתי לב לזה קודם? אני מלקה את עצמי.
נכון, הוא אדם מיוחד, חמי, גם אני מעריץ אותו. אבל אני זה לא הוא. מי זה אתה? מישהו שם בפנים שואל. איציק כהנא בן עשרים ושתיים, נשוי לרבקי המעריצה של אבא שלה.
בום.
אני יוצא למרפסת. הראש שלי דופק כמו תופים בחתונה ירושלמית. לא מצליח להתאפס. מה אני עושה עכשיו? מה אני עושה?
נמאס לי כבר לבדוק כל פעולה וכל דיבור שלו בזכוכית מגדלת.
אני יוצאת למרפסת. מתיישבת על הנדנדה.
אהה. הנדנדה. נראה לי שבזכותה סגרנו על הדירה הזאת כשחיפשנו דירות.
זיכרון מתוק עולה בראשי. לא להאמין שזה היה לפני בערך שלושה חודשים. נראה כאילו עבר יובל וחצי.
איפה המתיקות הזאת היום? רק טעם חמצמץ עומד על לשוני.
היי, סיכמנו שלא חושבים על זה.
חריקות הקפיצים חוזרות על עצמן לפי קצב התזוזה שלי והמונוטוניות הזאת משקיטה אותי במעט. תכל'ס, נדנדה זה באמת דבר נחמד בבית.
יופי, מעולה שאת חושבת על נדנדות. העיקר לחשוב על משהו אחר. על דברים נורמליים שנעים הלוך וחזור בנחת.
אבל את חייבת לעשות משהו!
אולי הזמן יעשה את שלו?
ואולי לא?
דיייייי.
אני נכנסת בחזרה, מתיישבת על הספה באפיסת כוחות. איציק במטבח, מקשיב לנייעס מהפלאפון. פעם ראשונה שאני מצטערת שפוליטיקה לא מעניינת אותי. הייתי טובעת בה ושוכחת מכל הבלאגן.
***
אני נטוע במטבח. הפלאפון שלי על האוזן, שומע "גפני" ו"אשר", אבל לא באמת מצליח להקשיב. אני חייב חייב חייב לדבר עם רבקי. לא יודע מה לומר לה. חש בבירור שהיא לא רוצה לפתוח את הנושא, אבל ככה המצב לא יכול להישאר. לא מבין מה עובר עליה. מרגיש דחוי. מה עשיתי לא טוב? פגעתי בה? לא מה שזכור לי. אבל מה אני יודע, אולי הייתה איזו אי הבנה. חבל שהיא לא אומרת דוגרי...
מנסה להעלות בזכרוני חלקיקי שיחות שלנו. לא נתפס לי שום דג בחכה. בכלל מלא זמן לא באמת דברנו. מה היא רוצה, למען ה'???
כעס מבעבע בתוכי. רק זה מה שחסר כאן, והתיבול מושלם.
אני רוצה לקום מהכיסא אבל מרגיש את הרגליים כמו שני ברזלים כבדים. גם הלב שלי דופק מהר יותר. תפוס אומץ! נו, קום!
הפלאפון של רבקי מצלצל.
"אבא?"
בבת אחת הפנסים שלה חוזרים לעיניים. הלב שלי חוטף זבנג. לא יודע לקרוא לו בשם. כאילו סחטו את כל הדם מתוכו. לא חושב שזו קנאה.
"ב"ה. מה שלומך, אבא?"
היא מקשיבה ואחר כך עונה, "כן! נכון! יופי, אז אני אבוא לקחת את זה מחר, אחרי העבודה.
תודה, אבא!"
הטון הזה. יש לו צבע כזה ורדרד.
מזכיר לי את הפגישות אחרי האירוסים, את התקופה הראשונה של אחרי החתונה...
עכשיו נופלים כל האסימונים שסמאו לי את העיניים באפור. אבא שלי ואבא שלי ואבא שלי. אבא שלי אמר שכדאי לי לבקש העלאה במשכורת. אבא שלי אמר שאולי ננסה לפתוח איזה עסק מהבית. אבא שלי אמר שאולי רותי נפגעה... איך, איך לא שמתי לב לזה קודם? אני מלקה את עצמי.
נכון, הוא אדם מיוחד, חמי, גם אני מעריץ אותו. אבל אני זה לא הוא. מי זה אתה? מישהו שם בפנים שואל. איציק כהנא בן עשרים ושתיים, נשוי לרבקי המעריצה של אבא שלה.
בום.
אני יוצא למרפסת. הראש שלי דופק כמו תופים בחתונה ירושלמית. לא מצליח להתאפס. מה אני עושה עכשיו? מה אני עושה?
נערך לאחרונה ב:
