הנושאים החמים
הנושאים החמים
@משולש ברמודה
ספוילרים בין המילים או מילים בין הספוילרים, הקריאה על אחריותכם בלבד.
"בוא אסביר לך בבית" את ארבעת המילים האלו זכרו כל קוראי סדרת מרגל להשכרה שנשארו שנה שלימה בצפייה חסרת סבלנות לאלי שיבוא ויסביר סוף סוף את הדרמה בה הסתיים הספר האחרון בסדרה.
אז סוף סוף הגיע טווח אפס ואיתו הצפייה לתשובות, אבל מה חשבתם? סוכני מוסד ככה מגלים הכול בקלות? מה פתאום!, תאלצו להמשיך להמתין בסבלנות...
אז מה היה לנו הפעם?
הספר דווקא מתחיל רגוע, ללא פיצוצים וקליעים מתעופפים. אייל בחייק משפחתו השלווה, אפילו יש לו זמן לקחת את אליצפן לגן. אבל אי אפשר הרי להניח את אייל בשקט, לא אחרי שחצי עולם כבר מודע לקיומו האגדי, אז כמובן שהפרשיות מתחילות להסתבך. הבעיות כרגיל מתחילות במשפחה הקרובה, הגיסים של אייל יוצרים בעיות. הפעם זה עמיאל פעיל ימין נלהב שמסתבך עם השב"כ, אייל חייב לעזור, לא? או כך לפחות בטוחה אשתו הנאמנה, אז בעצתה ובעידודה הנמרץ הוא מקבל על עצמו משימה מורכבת בניהול השב"כ לחדור לכלא תבור כאסיר פלסטיני מסוכן לרחרח מקרוב מה קורה בפנים. במקביל ובתיאום נפלא, גם גיסו המרדני (ממי הוא למד להיות ככה?) נכלא באגף המקביל באותו הכלא, משם השמים הם הגבול.
עמיאל תאמינו או לא פותח במרד ומשתלט על הכלא, האסירים הפלסטיניים נכבלים, אייל בראשם. עמיאל פוחד ממנו ,אלא מה?.
כאן מגיעה הדרמה, היכולות של אייל כרגיל אותן יכולות, גם ההרואיות והערצה משירותי הבטחון, אבל הפעם האויבים קרובים מאד והמאבק הרגשי חזק מתמיד, המצפון והארץ שהוא אוהב מול נאמנות למשפחה. המעשה הנכון לעשות מול אדם שהוא מעריך ומחבב. הימין הקיצוני מול אלו שיהיו מוכנים למות למען הארץ. שמאל מתון למול ימין לוהט, כיבוש למול הישרדות.
נושא רגיש, עמוק וכואב, שהסופר באומץ ראוי לציון בוחר להתייחס אליו בספר הזה, ולהניח את גיבורו עמוק ומסובך בין הדעות השונות.
אז אייל בוחר. משחרר את הכלא בגבורה ראויה לציון וחוזר הביתה, סליחה, למתקני השב"כ -למסור תשובות לכל רבי המדינה שכמהים לשמוע אותו (איך זה תמיד ככה?) תשובות לשאלות של אשתו ומענה למשפחת גיסו הוא מתקשה במקצת לספק.
עכשיו תורו של הרגש ובמנות גדושות ויפות, ייסורי מצפון, התמודדות מול המשפחה הזועמת וזיכרונות מן העבר אינם משהו שהתרגלנו לראות אצל אייל, והן בהחלט מייפות ומוסיפות לאמינות הגיבור הנוסטלגי. דא עקא שלצד העלייה ברמת הרגש קיימת ירידה חדה ברמת המתח, בייחוד בהשוואה לעומת הספרים הקודמים. שלא תבינו לא נכון, עדיין לא יכולתי לעזוב את הספר עד לעמוד האחרון תוך כדי קריאות " לא, לא" נרגשות (תנסו ,זה כייף!), ויש כמובן את דרמת הכלא ועוד כמה עלילות מתפתחות לצד העלילה הראשית, אבל אין שום השוואה לרמת האקשן בספר 'התנקשות' לדוג'.
בנוסף, סיפור אלי והמושבעים לא ברור עדיין ,בספר האחרון 'שתול', אלי מתקשר לאייל ומספר שהוא ב'צרות'. שם קוד לבעיות אמיתיות (ואני מצטטת!) בעמוד האחרון בנונשלנטיות יפה, המאפיינת כל כך את גיבוריו מטיל הסופר 'פצצה' ומעדכן את הקוראים בתשובה לשאלה שמלווה את הספר: מי הרג את המושבעים. המשפט האחרון מבטיח הסבר ,כזה שבהחלט השאיר במתח את קוראי סדרת מרגל להשכרה, רק שלצערנו נראה שהמתח לא השתלם. סביר להניח שהסופר שינה את דעתו לאחר שכתב את הידיעה המרעישה. כי אם לא, אין שום הסבר למה התשובה לשאלה מופיעה כמעט בהבלעה באחת השיחות: כן, אלי הרג את המשובעים בהוראה ישירה של רוה"מ, וזהו, מצטערים קוראים יקרים זה חסוי גם בשבילכם, על אף שחיכיתם כמעט שנה שלימה.
נקודה נוספת, נדמה שנחוץ שינוי משמעותי במערכת היחסים בין אייל לאפרת, האחרונה ממשיכה עדיין, לדאוג, לפחד, לכעוס ולהיבהל (ובצדק, אחרי הכול...) בעוד אייל ממשיך להתחרט והתנצל ולהבטיח לעצמו ולה, לא לסכן את עצמו יותר. רק שמה לעשות שהוא כנראה הבטיח ,רק לא הבטיח לקיים. הרי יונה ספיר לא מתכוון להשאיר את אייל בבית ולתת לו לעדור את הצמחים בגינה, ואם כך הוא המצב הרי שאולי כדאי להשלים איתו ולו רק כדי לייצב קצת את המערכת הזאת.
משהו נוסף שחוזר על עצמו הוא ה"סופרמניות" המוגזמת לכל אורך הספר בפרט והסדרה בכלל.
בעולם קיים רפרטואר עשיר של סרטים וספרים, המתמקד בגיבורי על ומעריץ אותם ללא נשימה. בהתחשב בנתונים הנלמדים מן הסוג הנ"ל אייל הוא סופרמן. נקודה.
רק שאין חיה כזאת, סוכן אמיתי שמגלם את דמותו של אייל, מתנקש, מפוצץ, נלחם, נפצע ,מעונה, נתפס ולבסוף בורח, סוכני על עומדים בתור כדי לדבר איתו, קהילת המודיעין העולמית כולה מכירה אותו ונפעמת מיכולותיו הכמעט לא אנושיות, והוא עצמו ביהירות מנצחים מדאיגה מעמיד אותם בטור כדי לחכות שיתפנה לשיחה. נכון שאייל מודה במגבלות יכולותיו, (תבוסתני קצת, כמאמר אלי.) אבל הרוח הנושבת מן המילים של אייל לסובבים אותו, עדיין משדרת הילה של הרואיות ובטחון עצמי מופרז.
זה לא נורא כל כך, כי אנחנו אוהבים סופרמנים, מאד אוהבים, מרגישים שאולי כך אנחנו נוגעים באבק הכוכבים שהם קוטפים ללא מאמץ, רק שהסדרה הזאת בהחלט מתיימרת להיות מציאותית, ובתור אחת כזו אולי כדאי להוריד מעט את היהירות המאפיינת את אייל ולקרב אותו אל האנשים הפשוטים אשר על פני האדמה.
הכתיבה עצמה: הדיאלוגים כרגיל הם עונג אינטלקטואלי ושנון, כמעט כל המשוחחים בספריו של יונה ספיר ניחנו בלשון חדה, הומור שחור וציניות חסרת גבולות. בעזרתם הופך כל דו שיח פשוט למשחק מילים מתוחכם. וכל משפט לאחד בעל כוונות נסתרות. על אף הירידה במפלס המתח, יונה ספיר מצליח כרגיל להחזיק את הקורא מן העמוד הראשון ועד לאחרון, כך שהוא מתקשה לעזוב את הספר עד לסיומה הטוב של העלילה, בהשוואה לספרי מתח מקבילים, השמירה על המתח לאורך כל הספר מדהימה.
אז זהו, זה כבר הפך למסורת. בין פיצוץ לתימרות עשן, מרדף אופנועים או אקדח שנדרך, מופיעות כמה שורת בודדות עלומות. בדרך כלל זהו דו שיח יהיר בין בוס עלום למשרתיו הכנועים או כמה משפטים מלאים בסופרלטיבים מאיימים, אז אמנם זה מוסיף למתח ומעורר חשיבה, למרות שברוב המקרים קשה להבין גם בקריאה שנייה ושלישית אל מי או אל מה התכוון המשורר.
סיום הספר מדהים ובהחלט מצדיק את הציפיות, גילויים נרעשים, מוות של גיבורים, (ולמה, תגידו, פול היה צריך למות?, עד שיש אחד שמעמיד את אייל במקום...) בוגדים אמיתיים או מדומים שמתגלים, שאלות שליוו כמה ספרים ונפתרות בדרמטיות. נראה כי הסופר התאמץ לסגור פינות שכוחות, לנגב אבק מן האויבים הישנים ולהביא את גיבוריו אל המנוחה ואל הנחלה.
סימן לסיום הסדרה המונומנטלית או לא?, אתם תחליטו.
ספוילרים בין המילים או מילים בין הספוילרים, הקריאה על אחריותכם בלבד.
"בוא אסביר לך בבית" את ארבעת המילים האלו זכרו כל קוראי סדרת מרגל להשכרה שנשארו שנה שלימה בצפייה חסרת סבלנות לאלי שיבוא ויסביר סוף סוף את הדרמה בה הסתיים הספר האחרון בסדרה.
אז סוף סוף הגיע טווח אפס ואיתו הצפייה לתשובות, אבל מה חשבתם? סוכני מוסד ככה מגלים הכול בקלות? מה פתאום!, תאלצו להמשיך להמתין בסבלנות...
אז מה היה לנו הפעם?
הספר דווקא מתחיל רגוע, ללא פיצוצים וקליעים מתעופפים. אייל בחייק משפחתו השלווה, אפילו יש לו זמן לקחת את אליצפן לגן. אבל אי אפשר הרי להניח את אייל בשקט, לא אחרי שחצי עולם כבר מודע לקיומו האגדי, אז כמובן שהפרשיות מתחילות להסתבך. הבעיות כרגיל מתחילות במשפחה הקרובה, הגיסים של אייל יוצרים בעיות. הפעם זה עמיאל פעיל ימין נלהב שמסתבך עם השב"כ, אייל חייב לעזור, לא? או כך לפחות בטוחה אשתו הנאמנה, אז בעצתה ובעידודה הנמרץ הוא מקבל על עצמו משימה מורכבת בניהול השב"כ לחדור לכלא תבור כאסיר פלסטיני מסוכן לרחרח מקרוב מה קורה בפנים. במקביל ובתיאום נפלא, גם גיסו המרדני (ממי הוא למד להיות ככה?) נכלא באגף המקביל באותו הכלא, משם השמים הם הגבול.
עמיאל תאמינו או לא פותח במרד ומשתלט על הכלא, האסירים הפלסטיניים נכבלים, אייל בראשם. עמיאל פוחד ממנו ,אלא מה?.
כאן מגיעה הדרמה, היכולות של אייל כרגיל אותן יכולות, גם ההרואיות והערצה משירותי הבטחון, אבל הפעם האויבים קרובים מאד והמאבק הרגשי חזק מתמיד, המצפון והארץ שהוא אוהב מול נאמנות למשפחה. המעשה הנכון לעשות מול אדם שהוא מעריך ומחבב. הימין הקיצוני מול אלו שיהיו מוכנים למות למען הארץ. שמאל מתון למול ימין לוהט, כיבוש למול הישרדות.
נושא רגיש, עמוק וכואב, שהסופר באומץ ראוי לציון בוחר להתייחס אליו בספר הזה, ולהניח את גיבורו עמוק ומסובך בין הדעות השונות.
אז אייל בוחר. משחרר את הכלא בגבורה ראויה לציון וחוזר הביתה, סליחה, למתקני השב"כ -למסור תשובות לכל רבי המדינה שכמהים לשמוע אותו (איך זה תמיד ככה?) תשובות לשאלות של אשתו ומענה למשפחת גיסו הוא מתקשה במקצת לספק.
עכשיו תורו של הרגש ובמנות גדושות ויפות, ייסורי מצפון, התמודדות מול המשפחה הזועמת וזיכרונות מן העבר אינם משהו שהתרגלנו לראות אצל אייל, והן בהחלט מייפות ומוסיפות לאמינות הגיבור הנוסטלגי. דא עקא שלצד העלייה ברמת הרגש קיימת ירידה חדה ברמת המתח, בייחוד בהשוואה לעומת הספרים הקודמים. שלא תבינו לא נכון, עדיין לא יכולתי לעזוב את הספר עד לעמוד האחרון תוך כדי קריאות " לא, לא" נרגשות (תנסו ,זה כייף!), ויש כמובן את דרמת הכלא ועוד כמה עלילות מתפתחות לצד העלילה הראשית, אבל אין שום השוואה לרמת האקשן בספר 'התנקשות' לדוג'.
בנוסף, סיפור אלי והמושבעים לא ברור עדיין ,בספר האחרון 'שתול', אלי מתקשר לאייל ומספר שהוא ב'צרות'. שם קוד לבעיות אמיתיות (ואני מצטטת!) בעמוד האחרון בנונשלנטיות יפה, המאפיינת כל כך את גיבוריו מטיל הסופר 'פצצה' ומעדכן את הקוראים בתשובה לשאלה שמלווה את הספר: מי הרג את המושבעים. המשפט האחרון מבטיח הסבר ,כזה שבהחלט השאיר במתח את קוראי סדרת מרגל להשכרה, רק שלצערנו נראה שהמתח לא השתלם. סביר להניח שהסופר שינה את דעתו לאחר שכתב את הידיעה המרעישה. כי אם לא, אין שום הסבר למה התשובה לשאלה מופיעה כמעט בהבלעה באחת השיחות: כן, אלי הרג את המשובעים בהוראה ישירה של רוה"מ, וזהו, מצטערים קוראים יקרים זה חסוי גם בשבילכם, על אף שחיכיתם כמעט שנה שלימה.
נקודה נוספת, נדמה שנחוץ שינוי משמעותי במערכת היחסים בין אייל לאפרת, האחרונה ממשיכה עדיין, לדאוג, לפחד, לכעוס ולהיבהל (ובצדק, אחרי הכול...) בעוד אייל ממשיך להתחרט והתנצל ולהבטיח לעצמו ולה, לא לסכן את עצמו יותר. רק שמה לעשות שהוא כנראה הבטיח ,רק לא הבטיח לקיים. הרי יונה ספיר לא מתכוון להשאיר את אייל בבית ולתת לו לעדור את הצמחים בגינה, ואם כך הוא המצב הרי שאולי כדאי להשלים איתו ולו רק כדי לייצב קצת את המערכת הזאת.
משהו נוסף שחוזר על עצמו הוא ה"סופרמניות" המוגזמת לכל אורך הספר בפרט והסדרה בכלל.
בעולם קיים רפרטואר עשיר של סרטים וספרים, המתמקד בגיבורי על ומעריץ אותם ללא נשימה. בהתחשב בנתונים הנלמדים מן הסוג הנ"ל אייל הוא סופרמן. נקודה.
רק שאין חיה כזאת, סוכן אמיתי שמגלם את דמותו של אייל, מתנקש, מפוצץ, נלחם, נפצע ,מעונה, נתפס ולבסוף בורח, סוכני על עומדים בתור כדי לדבר איתו, קהילת המודיעין העולמית כולה מכירה אותו ונפעמת מיכולותיו הכמעט לא אנושיות, והוא עצמו ביהירות מנצחים מדאיגה מעמיד אותם בטור כדי לחכות שיתפנה לשיחה. נכון שאייל מודה במגבלות יכולותיו, (תבוסתני קצת, כמאמר אלי.) אבל הרוח הנושבת מן המילים של אייל לסובבים אותו, עדיין משדרת הילה של הרואיות ובטחון עצמי מופרז.
זה לא נורא כל כך, כי אנחנו אוהבים סופרמנים, מאד אוהבים, מרגישים שאולי כך אנחנו נוגעים באבק הכוכבים שהם קוטפים ללא מאמץ, רק שהסדרה הזאת בהחלט מתיימרת להיות מציאותית, ובתור אחת כזו אולי כדאי להוריד מעט את היהירות המאפיינת את אייל ולקרב אותו אל האנשים הפשוטים אשר על פני האדמה.
הכתיבה עצמה: הדיאלוגים כרגיל הם עונג אינטלקטואלי ושנון, כמעט כל המשוחחים בספריו של יונה ספיר ניחנו בלשון חדה, הומור שחור וציניות חסרת גבולות. בעזרתם הופך כל דו שיח פשוט למשחק מילים מתוחכם. וכל משפט לאחד בעל כוונות נסתרות. על אף הירידה במפלס המתח, יונה ספיר מצליח כרגיל להחזיק את הקורא מן העמוד הראשון ועד לאחרון, כך שהוא מתקשה לעזוב את הספר עד לסיומה הטוב של העלילה, בהשוואה לספרי מתח מקבילים, השמירה על המתח לאורך כל הספר מדהימה.
אז זהו, זה כבר הפך למסורת. בין פיצוץ לתימרות עשן, מרדף אופנועים או אקדח שנדרך, מופיעות כמה שורת בודדות עלומות. בדרך כלל זהו דו שיח יהיר בין בוס עלום למשרתיו הכנועים או כמה משפטים מלאים בסופרלטיבים מאיימים, אז אמנם זה מוסיף למתח ומעורר חשיבה, למרות שברוב המקרים קשה להבין גם בקריאה שנייה ושלישית אל מי או אל מה התכוון המשורר.
סיום הספר מדהים ובהחלט מצדיק את הציפיות, גילויים נרעשים, מוות של גיבורים, (ולמה, תגידו, פול היה צריך למות?, עד שיש אחד שמעמיד את אייל במקום...) בוגדים אמיתיים או מדומים שמתגלים, שאלות שליוו כמה ספרים ונפתרות בדרמטיות. נראה כי הסופר התאמץ לסגור פינות שכוחות, לנגב אבק מן האויבים הישנים ולהביא את גיבוריו אל המנוחה ואל הנחלה.
סימן לסיום הסדרה המונומנטלית או לא?, אתם תחליטו.
