שיתוף - לביקורת פאנפיק מרגל להשכרה| אלישמע

[אחת כזאתי;)]

אבל סתום מצידו שהוא אמר את זה ליד החברים שלו..

לגמרי
אבל זה שזה היה לא צפוי, זה היה לא צפוי... ודווקא ביגלל זה, זה תפס אותי (ומאיפה הבאת את זה גם פתאום?). היא בונה פה אופי, תהליך ועלילה, בוא נראה לאן זה מתקדם מהמקום הזה. מסקרן.

 

[הודיה בן חיים]

"ואני…" החליט לתפוס תעוזה, והישיר מבט לאלי. "אני שדכן מנוסה".

אלישמע הזה, שיהיה בריא...

אחד מהם היה חבר של אבא שלי

מה קרה לחברות הטובה בין אייל לאלי?

 

[מוז'יניקית]

אבל סתום מצידו שהוא אמר את זה ליד החברים שלו..

הוא קצת מרוגש ולחוץ מהפגישה הישירה מול אלי, ועושה קצת צעדים מטופשים...

אלישמע הזה, שיהיה בריא...

אמן

מה קרה לחברות הטובה בין אייל לאלי?

אלישמע מעדיף שלא להודות בזה שאלי ואייל חברים טובים ויותר מזה עד היום, מעדיף להתחמק באלגנטיות....

 

[מוז'יניקית]

המשך קצר

הימים חלפו במהירות, הופכים אותו למישהו אחר.

הוא כבר לא אלישמע בן ה12 וגם לא בן ה21. הוא מעבר לזה. סוכן מוסד קר רוח ונחוש, מאומן עד כאב.

אף פעם לא דמיין כמה גבולות היכולת שלו מסוגלים להתעלות על עצמם, עד כמה הוא חזק מבפנים.

בניגוד למה שחשב, היותו פקוד של אלי לא גרם לחיכוכים או בעיות מיותרות, חוץ מהמעקב האישי של אלי אחריו. הוא היה שם תמיד, בוחן אותו בחיבה, שולח מבטים חודרים.

הוא עשה את המירב והמיטב, ואט אט קודם.

הניתוק מהמשפחה עשה לו טוב, אך גם גרם לו, באופן שהדהים גם אותו, לחזק את הקשר. מדי פעם היה מתקשר לבית, לפעמים פתח עם חוגלת שיחות ארוכות ועמוקות, התעניין קצרות בלימודים של אליצפן ושילה, והחליף כמה משפטים עם אמו ואביו.

השיחה עם אייל הייתה תמיד קצרה ומתומצתת. אייל ידע טוב מאוד מה הוא עושה, ואלישמע שיער שהוא גם מקבל דיווח אישי מאלי. בין המשפטים הקצרים שהחליפו ביניהם הייתה שזורה הערכה כנה כלפיו, אך גם הסתייגות קלה. אלישמע ידע כי אייל לא איחל לו את העתיד הזה. אביו החורג קיווה שיהיו לו חיים שלווים יותר, מוקפים במשפחה וחברים אוהבים. הוא ציפה שיגמור את שירותו הצבאי וילך להיות אדם רגיל, בניגוד גמור לו עצמו.

הוא סירב לדון על כך, על אף שאייל שידל אותו לעשות זאת. הוא לא היה מוכן לשמוע מוסר על דרכו בזמן שהמטיף הוא מי שעשה את אותו מסלול בדיוק. היה בטוח בצדקת דרכו, בנכונות עקרונותיו.

בשיחותיו עם חוגלת דיבר איתה על כך, והיא נמנעה מליטול צד. הסבירה לו בעדינות שזה עניין שלו, שכדאי לו לדבר על זה עם אייל. הוא סירב, ביקש שתנסה להסביר לו את עמדתו של אביהם. היא נאנחה אז, והסבירה בטוב טעם שזה בסך הכל דאגה כנה של אייל אליו. ניסתה לפשט את העניין, גרמה לו לנקיפות קלות.

אחרי זה היה משתיק את הקולות, בדיוק כפי שלמד לעשות כל כך טוב, תוהה האם אלו ההשלכות אליהם התכוונו אייל וחוגלת. ואז שוב משתיק את הקולות, סופית.

החוליה הקטנה והאיכותית אליה השתייכו הוא ואיתי הייתה לשם דבר, והם יצאו למשימות בקצב מסחרר, חודרים לבין קווי האויב ומסכנים את חייהם הצעירים.

כמה שתפקדו מצויין בתור צוות, היחסים האישיים עם איתַי ואוֹרי לא היו חלקים, מאז היום הראשון שלהם במוסד. הם לא יכלו להאמין שאלישמע התקבל בגלל פרוטקציות, אך גם לא שללו זאת מכל וכל. אלישמע עצמו הספיק להתחרט אלף פעמים על המשפט המיותר שהיה חייב להשחיל מול חבריו.

לפעמים הבדידות גרמה לו להרגשת חנק קלה, אך הוא היה מתוכנת מדי בשביל לתת לזה להשתלט עליו. נשם עמוק והמשיך הלאה, קובר את הרגשות עמוק עמוק. בשלב מסוים הבין שלקבור זו לא הדרך, והוא הרגיל את עצמו לא להרגיש, לא להיות רגיש.

רק שאלה אחת המשיכה לנקר בו, לא נותנת לו מנוח.

האם לא לזה בדיוק התכוון אייל?

יש ביקורת?
בתודה

 

[מה שניחשת]

ואוו המשך מהמם...
יפה שהוא הבין בעצמו שהוא טיפש.. חח (בקשר למשפט הנ"ל)

 

[RU1]

תודה על ההמשך!
חיכיתי לו.
אבל את האמת, קשה לי מאוד לראות לאן הסיפור הולך. בכל תקופה אליה את מובילה את אלישמע מלבד כמה סצנות עליה, מיד עוברים לאחת הבאה, כאילו איפה הפאנץ' פה?
עוד דבר, עוד תיאורים של הסביבה והמצב יכולים להוביף הרבה נופך לסיפור.
לדוגמא, לא כל כך ברור על מה אלישמע כועס כל כך או למה, אי אפשר לפתור הכול בתשובה של "גיל ההתבגרות", בשביל שאני אוכל להבין את הדמות, אני צריכה לדעת את המניעים שלה. בקטעים מסויימים זה מרגיש כאילו את מספרת לנו על אלישמע במקום שאלישמע יספר לנו על עצמו דרך ההתנהגות שלו.

 

[ספריה בהכחדה12]

וואו! פאנפיק מרתק.
את מתארת את התחושות שלו טובב
יש המשך?

 

[%תמר%]

הכתיבה מדהימה
אהבתי נורא
אלישמע גדל
כיף להכיר אותו בגרסה גדולה...
תמשיכי לכתוב עוד
כיף לקרוא אותך.....
מעצבן שהפכת אותו לבודד... זה לא מגיע לו...

 

[מוז'יניקית]

קצת עמוסה בעקבות החזרה ללימודים, מעלה קטע קצרצר

"גלבוע, כנס אליי רגע" הניח אלי יד כבדה על כתפו בסוף תדרוך ארוך ומשמעותי.

הוא הנהן קלות, ופסע אחריו.

"מה אתה יודע על המשימה הקרובה?" חקר אלי, ידיו שלובות על חזהו.

"האקרית אמריקאית שעושה לנו צרות. הגעה לשטח וטיפול לפי הצורך" ענה בצייתנות.

"ומה אתה יודע על מה שאבא שלך עשה?" קולו ירד ללחישה.

"כמעט כלום" הוא רכן קדימה. זה עומד להיות מעניין.

"קח תקרא את זה", הצניח אלי תיקיית קרטון דקה על השולחן, ואלישמע שלח יד לתיקייה המאובקת.

"זה חומר ישן, עוד מזמני" חייך אלי, "אמנם לא חשבנו שהגברת הזו תצוץ שוב, אבל היא הפתיעה".

"ולמה קראת לי אישית?"

"כי בעיקרון לא היינו רוצים לשלוח אותך למשימה הזאת. אבל מכיוון שהחבר'ה האחרים שמתמחים בסגנון לא בשטח, אין לנו ברירה אלא לשלוח אותך. היה לנו סיפור איתה, לי, לאבא שלך ולבנצי. ואתה... יותר מדי דומה לאבא החורג שלך. באופי ובפרצוף. אל תשכח שיש סיכוי גדול שתצטרכו להתעמת איתה פנים מול פנים"

"בסדר גמור" הוא לא נרתע.

"קדימה, בחורי, לך תקרא את התיקייה. ואל תהסס לשתף את חבריך בחומר. את מה שאתם לא אמורים לראות הוצאתי", קרץ.

"א... המפקד, הם לא יודעים שאבא שלי... ואתה...", אלישמע נבוך.

"ממה אתה מפחד? אין לך מה להסתיר. הגעת לכאן בזכות עצמך". מבטו של אלי ליווה אותו בעידוד כשנטל את התיקייה ויצא מהחדר.
"אה, מה זה? מאיפה?" צנח רם לידו, מציץ לתיקייה.

"הי, רם, איפה הנימוסים הבסיסיים?", רטן אלישמע אך לא מנע מחברו לקרוא יחד אתו את החומר.

תוך שתי דקות כל החולייה הייתה עליו.

"וואו" שרק איתי בסוף, מביט על אלישמע במבט לא ברור.

"כן", הוא הביט על חבריו, בוחן את מבעם.

"הי, אלישע, למדנו על הפעולות של אבא שלך", הביט בו לירן בהתפעלות.

"נשמע שהולך להיות מגניב", סיכם רם במבט חולמני.

"כן, ממש מגניב". סינן אלישמע.

"בוא, פעולה כמעט בלי סיכונים" מנה רם, "על אדמה ידידותית למדיי. כולכם שמעם שאמנם אסור לנו להתגלות בשום אופן, אבל הממשל האמריקאי היה שמח להתפטר ממנה גם כן"

"כמה נדיב מצידם!", לגלג איתי, "לא רק שהם מסכימים לנו לתפוס במקומם את המכשפה, אלא גם יתעלמו אם יתעוררו פרובוקציות. ממש דוד סם הטוב" הוא שפע בוז.

"אילו החיים, אחי", טפח לירן על כתפו של איתי.

"הי, התדרוך לגבי הנשק מתחיל עוד 25... 24 שניות", הם שמו לב פתאום, ופצחו בהליכה מהירה ובהולה לכיוון חדר התדרוכים.

 

[bookworm]

וואו
איזו מקוריות
וכתיבה מדהימה!
אהבתי מאוד את הכיוון.
אגב במגן אנושי אמנדה אמרה לאלי בפרוש שהיא לא תשוב לפשע כי ככה היא הבטיחה לצ'אק...
מחכה להמשך!

 

[מה שניחשת]

אגב במגן אנושי אמנדה אמרה לאלי בפרוש שהיא לא תשוב לפשע כי ככה היא הבטיחה לצ'אק...

לא קראתי את זה אבל בכל זאת- היא גויה, לא? לא נראה לי חייב לסמוך על המילה שלה..

 

[ספריה בהכחדה12]

קצת עמוסה בעקבות החזרה ללימודים, מעלה קטע קצרצר

"גלבוע, כנס אליי רגע" הניח אלי יד כבדה על כתפו בסוף תדרוך ארוך ומשמעותי.

הוא הנהן קלות, ופסע אחריו.

"מה אתה יודע על המשימה הקרובה?" חקר אלי, ידיו שלובות על חזהו.

"האקרית אמריקאית שעושה לנו צרות. הגעה לשטח וטיפול לפי הצורך" ענה בצייתנות.

"ומה אתה יודע על מה שאבא שלך עשה?" קולו ירד ללחישה.

"כמעט כלום" הוא רכן קדימה. זה עומד להיות מעניין.

"קח תקרא את זה", הצניח אלי תיקיית קרטון דקה על השולחן, ואלישמע שלח יד לתיקייה המאובקת.

"זה חומר ישן, עוד מזמני" חייך אלי, "אמנם לא חשבנו שהגברת הזו תצוץ שוב, אבל היא הפתיעה".

"ולמה קראת לי אישית?"

"כי בעיקרון לא היינו רוצים לשלוח אותך למשימה הזאת. אבל מכיוון שהחבר'ה האחרים שמתמחים בסגנון לא בשטח, אין לנו ברירה אלא לשלוח אותך. היה לנו סיפור איתה, לי, לאבא שלך ולבנצי. ואתה... יותר מדי דומה לאבא החורג שלך. באופי ובפרצוף. אל תשכח שיש סיכוי גדול שתצטרכו להתעמת איתה פנים מול פנים"

"בסדר גמור" הוא לא נרתע.

"קדימה, בחורי, לך תקרא את התיקייה. ואל תהסס לשתף את חבריך בחומר. את מה שאתם לא אמורים לראות הוצאתי", קרץ.

"א... המפקד, הם לא יודעים שאבא שלי... ואתה...", אלישמע נבוך.

"ממה אתה מפחד? אין לך מה להסתיר. הגעת לכאן בזכות עצמך". מבטו של אלי ליווה אותו בעידוד כשנטל את התיקייה ויצא מהחדר.
"אה, מה זה? מאיפה?" צנח רם לידו, מציץ לתיקייה.

"הי, רם, איפה הנימוסים הבסיסיים?", רטן אלישמע אך לא מנע מחברו לקרוא יחד אתו את החומר.

תוך שתי דקות כל החולייה הייתה עליו.

"וואו" שרק איתי בסוף, מביט על אלישמע במבט לא ברור.

"כן", הוא הביט על חבריו, בוחן את מבעם.

"הי, אלישע, למדנו על הפעולות של אבא שלך", הביט בו לירן בהתפעלות.

"נשמע שהולך להיות מגניב", סיכם רם במבט חולמני.

"כן, ממש מגניב". סינן אלישמע.

"בוא, פעולה כמעט בלי סיכונים" מנה רם, "על אדמה ידידותית למדיי. כולכם שמעם שאמנם אסור לנו להתגלות בשום אופן, אבל הממשל האמריקאי היה שמח להתפטר ממנה גם כן"

"כמה נדיב מצידם!", לגלג איתי, "לא רק שהם מסכימים לנו לתפוס במקומם את המכשפה, אלא גם יתעלמו אם יתעוררו פרובוקציות. ממש דוד סם הטוב" הוא שפע בוז.

"אילו החיים, אחי", טפח לירן על כתפו של איתי.

"הי, התדרוך לגבי הנשק מתחיל עוד 25... 24 שניות", הם שמו לב פתאום, ופצחו בהליכה מהירה ובהולה לכיוון חדר התדרוכים.

וואו, פאנפיק נדיר!
את כותבת מהמם!
מחכה לפרק הבאא

 

[חגי שהם]

"האקרית אמריקאית שעושה לנו צרות. הגעה לשטח וטיפול לפי הצורך" ענה בצייתנות.

מעניין...
כל מילה מיותרת

 

[הלוחשת לתווים]

יואו תשמעי!!!
זה פשוט אחד הפאנפיקים הכי מוצלחים שקראתי !!!
מחכה במתחח להמשך!!!

 

[bookworm]

לא קראתי את זה אבל בכל זאת- היא גויה, לא? לא נראה לי חייב לסמוך על המילה שלה..

יכול להיות...
בכל אופן היה מצוין בדם קר שיש לאמנדה ילדה בת 13 בשם קאלי
אולי אפשר לעשות שהיא הלכה בדרכי אמה... מן הסתם כישורי ההאקרית המצטיינת עברו אליה בגנים