המשך קצר ונחמד
"גלבוע, המפקד רוצה אותך אצלו במשרד תוך שתי דקות" דיווח לו תבל בקול מרחם, יודע שזה לא זימון לצל"ש.
"אוקי" הוא פסק משכיבות הסמיכה, והתרומם מהרצפה באנחה, מותח את שריריו."הוא סתם יורד עליי" סינן לעצמו בזעם תוך כדי רכיסת כפתורי חולצתו.
הוא פסע במהירות, ונקש על דלת העץ הפשוטה, מתכונן נפשית לנזיפה שבדרך.
"יבוא" הוא נכנס, מצדיע בדום מתוח.
מפקדו סרק אותו בביקורתיות, חיוך קל על שפתיו. "שב. ותדאג לחזק את הכפתור הרופף בחולצה שלך"
הוא השפיל את מבטו, תר אחר הכפתור הסורר. כל הכפתורים היו תפורים בחוזקה למקומם. הוא הרים מבט תמה, פוגש חיוך לא ברור על שפתי מפקדו.
"בוא נעשה את זה קצר. אני חייב לציין שאני עוקב אחריך אישית, נהנה לראות את הביצועים שלך ואת כח הרצון המדהים שלך . אבל… לצערי, אני חושב שאתה אינך מתאים ליחידה שלנו יותר" הטיל את הפצצה.
אלישמע החוויר, מאבד צבע תוך שניות ספורות. "מה… מה זאת אומרת לא מתאים ליחידה? המפקד, אני נתתי את הנשמה להיות פה. עשיתי הכל כדי להגיע לכאן. המפקד לא יכול לעשות לי את זה. למה? מה עשיתי?" קולו היה מורכב מבליל של תדהמה, כעס ועלבון. ידיו רעדו מעט, והוא לחם כדי לשלוט על עצמו. הוא אומן לכך.
"בשנתיים וחצי שלכם פה, אתה, איתַי אופק, ירין שקולניק ואורי טוביאס עשיתם חיל, ו…"
"אז זה לא רק אני" קטע אלישמע בחדות, "מה עשינו, כולנו?מילא ירין,מופרע שכזה… את אורי טוביאס אני כמעט ולא מכיר. ואיך איתַי", הזכיר את חברו הטוב, "איך איתַי עף מהיחידה? הוא אחד הטובים, אם לא הטוב ביותר! ולאיפה נלך? אין מצב!"
"עשיתם חיל, אבל…"
"מה אבל, מה?" הוא רתח מזעם, "איך זה קורה? על כמה עבירות משמעת חסרות חשיבות מעיפים אותי? המפקד יודע שמי שמגיע ליחידה הזו מוכן לעשות הכל!"
"תפסיק לקטוע אותי, גלבוע" רעם קולו של המפקד, "אתה הראשון מבין ארבעת החבר'ה, ומכיוון שכך אני מטיל עליך להעביר לחבריך את ההודעה" הוא חייך.
פניו של אלימע התכרכמו. הוא יהיה אחראי להודיע לחבריו את בשורת האיוב.
המפקד רכן קדימה, מביט לתוך עיניו.
"גלבוע, הגיע הזמן להתקדם" הוא הביט בו במבט רב משמעות, "להחליף את הM4A1 שלכם באקדח השירות"
אלישמע בהה במפקדו בחוסר הבנה.
"זה לא מה שאתה חושב, בחורי" הוא נשם עמוקות, חיוך גאה עולה על פניו."רוצים אתכם במוסד".
מה אתם אומרים???
"גלבוע, המפקד רוצה אותך אצלו במשרד תוך שתי דקות" דיווח לו תבל בקול מרחם, יודע שזה לא זימון לצל"ש.
"אוקי" הוא פסק משכיבות הסמיכה, והתרומם מהרצפה באנחה, מותח את שריריו."הוא סתם יורד עליי" סינן לעצמו בזעם תוך כדי רכיסת כפתורי חולצתו.
הוא פסע במהירות, ונקש על דלת העץ הפשוטה, מתכונן נפשית לנזיפה שבדרך.
"יבוא" הוא נכנס, מצדיע בדום מתוח.
מפקדו סרק אותו בביקורתיות, חיוך קל על שפתיו. "שב. ותדאג לחזק את הכפתור הרופף בחולצה שלך"
הוא השפיל את מבטו, תר אחר הכפתור הסורר. כל הכפתורים היו תפורים בחוזקה למקומם. הוא הרים מבט תמה, פוגש חיוך לא ברור על שפתי מפקדו.
"בוא נעשה את זה קצר. אני חייב לציין שאני עוקב אחריך אישית, נהנה לראות את הביצועים שלך ואת כח הרצון המדהים שלך . אבל… לצערי, אני חושב שאתה אינך מתאים ליחידה שלנו יותר" הטיל את הפצצה.
אלישמע החוויר, מאבד צבע תוך שניות ספורות. "מה… מה זאת אומרת לא מתאים ליחידה? המפקד, אני נתתי את הנשמה להיות פה. עשיתי הכל כדי להגיע לכאן. המפקד לא יכול לעשות לי את זה. למה? מה עשיתי?" קולו היה מורכב מבליל של תדהמה, כעס ועלבון. ידיו רעדו מעט, והוא לחם כדי לשלוט על עצמו. הוא אומן לכך.
"בשנתיים וחצי שלכם פה, אתה, איתַי אופק, ירין שקולניק ואורי טוביאס עשיתם חיל, ו…"
"אז זה לא רק אני" קטע אלישמע בחדות, "מה עשינו, כולנו?מילא ירין,מופרע שכזה… את אורי טוביאס אני כמעט ולא מכיר. ואיך איתַי", הזכיר את חברו הטוב, "איך איתַי עף מהיחידה? הוא אחד הטובים, אם לא הטוב ביותר! ולאיפה נלך? אין מצב!"
"עשיתם חיל, אבל…"
"מה אבל, מה?" הוא רתח מזעם, "איך זה קורה? על כמה עבירות משמעת חסרות חשיבות מעיפים אותי? המפקד יודע שמי שמגיע ליחידה הזו מוכן לעשות הכל!"
"תפסיק לקטוע אותי, גלבוע" רעם קולו של המפקד, "אתה הראשון מבין ארבעת החבר'ה, ומכיוון שכך אני מטיל עליך להעביר לחבריך את ההודעה" הוא חייך.
פניו של אלימע התכרכמו. הוא יהיה אחראי להודיע לחבריו את בשורת האיוב.
המפקד רכן קדימה, מביט לתוך עיניו.
"גלבוע, הגיע הזמן להתקדם" הוא הביט בו במבט רב משמעות, "להחליף את הM4A1 שלכם באקדח השירות"
אלישמע בהה במפקדו בחוסר הבנה.
"זה לא מה שאתה חושב, בחורי" הוא נשם עמוקות, חיוך גאה עולה על פניו."רוצים אתכם במוסד".
מה אתם אומרים???