- פרק 18 -
"ויקרא שמו בישראל – " נשימה קצרה, מורגשת, "אביגדור בן אליהו".
"מזל טוב!" חיבוקים נרגשים-מאופקים. אביגיל המשיכה לבכות לתוך הדף של התפילה לזמן הברית שהחזיקה בידה.
אפרת עטתה על פניה מסכה של חיוך והרחיקה ממנה את הקהל.
"הם תכננו לקרוא לתינוק בשם אבא עוד לפני התאונה", סיפרה תהילה בת ה12 לבנות הדודות שהקיפו אותה בחומה מגוננת, "ואביגיל מאד עצובה. שהיא קוראת על שם אבא שנפטר ולא בשם אבא שחי".
שני חיבקה את אפרת, ופרשה הצידה בטקט.
הקהל טרם התיישב. היא העדיפה לחכות שזה יקרה ואז למצוא לעצמה מקום פנוי (עם הכרות כלשהי עם יושבותיו – קיוותה) במקום להתיישב לבדה בשולחן ריק.
נותרה על עומדה. מבטה נדד, אבוד, ברחבי האולם כולו. מחפש פינה מוכרת. פנים מוכרות.
"דני", היא ראתה אותו נשען על צידה השני של המחיצה. עומד לבדו, אבוד כמוה.
"שני!" הוא הסתובב, וחייך. ושתק. לא מה נשמע, לא איך אתם מסתדרים. כאילו מהיום שעזב את הבית, עזבו אותו המילים. שתק.
"מה שלומך? ומה באמת אתה עושה בשבועות האחרונים? איך אתה מסתדר עם הכביסות והבישולים?"
"הכל בסדר, את יודעת, אני רק אדם אחד. אז זה יותר קל. לא צריך להכין ארוחות עם כל אבות המזון, בהתאם להעדפות ולחרמות של כל ילד", הוא חייך.
כן, אני יודעת על הרווחים שלך מהטראומה הזאת. אתה אוחז בה בעשר אצבעות, מסרב לשחררה לחופשי.
"מה גבי הורביץ אומר? כמה זמן עוד יקח לך לצאת מזה?"
"את יודעת מה הוא אמר", משך דניאל בכתפו. "הוא אמר שזה תהליך. והפסקתי איתו".
הפסקתי איתו, הוא אמר בקול חרישי, בלוע. בטון אגבי. אולי אם תשמע שהפסיק אותו, תפסיק גם היא לדון בנושא.
תקוות שוא.
"דניאל! אני בהלם. בתור מה עזבת אותו? ככה סתם, כי התחשק לך? בלי להודיע, בלי להתייעץ, בלי לשאול? ומה – למען ה' – אתה חושב לעצמך? כמה זמן אתה מתכנן להיתקע שם בחלל ולשכוח מכדור הארץ?" היא התאמצה לדבר בקול שקט, אלגנטי. אנשים התהלכו סביבם, מבטים סובבו לעברם.
"שני, זה לא לעכשיו. ותכננתי לדבר איתך על זה. את לא ענית בימים האחרונים".
לא עניתי לאף אחד. שמתי את הפלאפון על מצב שקט קבוע ולא בדקתי אפילו מי מתקשר. דיברתי רק עם מי שאני התקשרתי אליו. אבל נסעתי למערכת. וחזרתי. ולקחתי את יהונתן לקלינאית תקשורת. ולשיעור נגינה. ואת נועה החזרתי מחוג מחול. ויצאתי עם רננה לקניות. ובישלתי ארוחות עם כל אבות המזון, זוכרת להוציא לאריאל צלחת פסטה מהסיר לפני שאני מוסיפה את הרוטב האדום.
"במקרה לא ענית?" הוא שאל בשקט.
כן, במקרה. בעצם לא. גם אם הייתי רואה שהתקשרת - לא הייתי עונה. כי אולי בטעות היית קולט פרט מסגיר. אולי היית קולט את הסוד.
"כן, אני מתנצלת", היא מתחה חיוך רחב. "היה לי שבוע עמוס, וכל פעם הייתי עסוקה במשהו אחר, שלא סובל דיחוי..."
"כן אשתי העורכת", אמר דניאל את המילים הקבועות במנגינה הקבועה.
שני צחקה.
יופי. אתה מאמין. ו-כמובן, לא מרוצה. אבל תבין שאני שומרת את זה מפניך, שומרת עליך. תראה מה קרה מטראומה אחת, לאן נגיע אם תיאלץ להתמודד עם מכה נוספת?
"ואיך במערכת? את כבר אוחזת בחגים, בטח?"
"איך בבית אתה לא שואל?"
"איך בבית אני יודע. הילדים מספרים לי כל יום. אבל מה איתך – לא".
"הכל טוב, ב"ה", אמרה שני גריי עורכת מגזין נשים, נשואה + 4. "הייתי הרבה עם אפרת. היה לה שבוע מאד לא קל ומאד מרוכב. וגם להורים שלי קפצתי לביקור... החזרתי את המסורת של הביקור השבועי שלי אצלם. ומעבר לזה, הבית על שלל מטלותיו ועיסוקיו. אין רגע דל".
"יופי", פניו של דניאל סיפרו סיפור שונה מהמילה שבפיו. שני לא ראתה אותם.
"מתי נדבר על מה שקורה איתך?"
"אולי נצא איזה ערב?" הוא שאל.
"מעולה", היא אישרה. "היומן שלי לא עלי, אז כשאגיע הביתה נקבע יום ושעה".
הוא הנהן בחיוך קטן.
חיוך מיותר, כי שני לא ראתה אותו.