סיפור בהמשכים גורלו של הרב גלנץ ❕

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
ספור בשבעה פרקים, שכדאי מאד לקרוא ולא רק בתור שעשוע ספרותי.
ששש
ששש

ג.jpg


ששש
ששש


פרק ראשון – אגדת הפרטיזנים

ששש
ששש



הג'ינג'י בעל עיני הנץ הירוקות הצביע ישירות עליו.
הרב גלנץ עצר לרגע מול האצבע המונפת ביציבות מלוח המודעות ספק מאשימה ספק מעודדת וקרא את המשפט שהופיע בפונט נמרץ מעל ראש הג'ינג'י "אתה ורק אתה תקבע את גורל חייך".
"בדיוק" אמר הרב גלנץ.
מתחת נפרסה תמונת חוף יפהפה עתיר דקלים ושחפים שאמורה לסמל את "גורל חייך" ובשמי החוף התכולים בין שני עננים לבנים הופיע שמו של הג'ינג'י המפורסם "נתנאל בן שחר מגיע לבאר שבע 27/09 גן הפעמון כניסה חופשית".
הרב גלנץ המשיך ללכת מהורהר מותיר את נתנאל להצביע לעבר הכביש הריק, "כמה נכון" מלמל הרב, וכמה המשפט הזה מתאים ליום הנוסטלגי הזה, יום שמסתיים בנסיעת מאה קילומטר דרומה כדי לחלוק כבוד לאיש שאהב, ואולי גם לפענח תעלומה קטנה.
מודעות שחורות מסגרת כיוונו אותו לכניסה הנכונה, בחדר המדרגות הוא עצר לבחון את מראהו בראי ארוך וסדוק.
"אתה ורק אתה קבעת את גורל חייך" הוא אומר בקול ומהנהן בגבות מורמות כדי להעצים את המסר,
הבבואה שמולו מהנהנת אף היא בגבות מורמות.
הוא מסתובב לאחור לבדוק אם מישהו ראה אותו, ואז חוזר להשתקפות דיוקנו ולוחש "רק אתה" אצבעו נוגעת במרכז הראי.
מי הפך את שייקה עם העגיל והקעקוע לרבי יהושע גלנץ המהולל,
הרבנים שהטיפו לו? החברים שהתווכחו אתו לילות? המטפלים המדופלמים? ארגוני הצלת הנוער?
לא, איש לא הצליח להבקיע ולו סדק, אפילו רב צבי האהוב שהיה כה קרוב לליבו, לא שינה דבר.
"אתה ורק אתה" בעשר אצבעותיו הוא סלל לעצמו דרך פרטית בתוך הכאוס, מתוך הגות אינדיבידואלית בלתי כפויה, מתוך התבוננות פנימית בלתי פוסקת, בנה את עצמו לבנה אחר לבנה. לו ורק לו מגיעות התשואות על ההצלחה הכבירה הזו שכמעט אין אדם בארץ שלא שמע עליה, ההצלחה ששמה הרב גלנץ, הצלחה עטויה בפראק שחור ומגוהץ, שזקן אדיר ומהוקצע תלוי על סנטרה, הצלחה בעלת ארשת פנים הקורנת נעימות מושכת יחד עם בטחון סמכותי פנים המסתירות מאחוריהן מח כביר שהתורה מסודרת בו מדפים מדפים עם אפשרויות שליפה בלתי מוגבלות ואינספור קומבינציות יצירתיות שאפשר לייצר מהם.
הרב נתן מבט אחרון באישיות המפורסמת שניבטה אליו מהראי, והודה בגילוי לב שהגיע כבר הזמן לטפל לעומק בגישה הגאוותנית הזו בכל הנוגע לעצמו, "וגם להשיל כמה קילוגרמים" חשב כשהצטדד לפרופיל, "ועניבה חדשה" סיים את הסקירה ופנה אל המדרגות המוכתמות והעקומות.
אנצל את הזמן שייקח לרב יהושע גלנץ לטפס בכבדות עד למשפחת הימלברג בקומה השלישית, כדי לתקן את הרושם המעוות שנוצר אצל הקורא בקשר לאופיו של הרב. מתוך חוסר פירגון כללי לאנשי שררה שמתי דגש על צדדים פחות מחמיאים באישיותו, בשעה שלמעשה הוא היה איש המעלה, אדם רגיש מאד, בעל מידות טובות (ולא רק במידות נפח), נעים שיחה, נבון מאד וידען נפלא, בעל מודעות עצמית בהירה ומפורטת, ומעל הכל ירא שמים אמיתי, ועובד אלקים בכל נפשו.
יופי, הספקתי לתקן את התיאור המטעה בדיוק כשהרב הגיע אל הדלת הפתוחה במקצת שדיבורים מהוסים בוקעים מאחוריה, הדלת שמודעת אבל גדולה כיסתה אותה לכל רוחבה.
"בצער רב אנו מודיעים על פטירתו בשיבה טובה ובשם טוב של אבינו סבינו מורינו ורבינו הרה"צ ר' צבי חיים גוטליב זצוק"ל משגיח דישיבת "לולא תורתך", ואחרי זה בכתב צפוף תמצית תכונותיו ומאורעות חייו - מדכא לראות איך חיים שלמים נדחסים לשלוש שורות טקסט.
המודעה מסתיימת בשמות המתאבלים ושיושבים שבעה בבית בתו הרבנית שושנה הימלברג רח' האירוס 7 באר שבע.
מודעה זהה לזאת שראה לפני כמה שעות בתל אביב, ושגרמה לו לגמוא את המרחק עד לכאן כדי לחלוק כבוד למשגיח שלו וגם לנסות להבין מדוע תלו אותה שם באולפני דיקנס.
הוא דופק חלושות בדלת הפתוחה ונכנס מבלי להמתין לאישור משום שהוא יודע שממילא אי אפשר לשמוע את הדפיקות שנועדו להרגעת התחושה הפנימית של הסגת גבול.
כולם משתתקים כשהוא נכנס, מישהו לוחש "הרב גלנץ" ואנשים נעים בכיסאותיהם כדי להביט בו, שני בחורים קמים, הוא מתיישב בכיסא מתקפל שמובא מהמטבח מועבר מיד ליד מעל לראשים, היהודי הזקן שהופעת הרב קטעה את נאומו חזר לדבר, האבלים הסתכלו זה בזה בחוסר נוחות והפנו מבט שואל לרב גלנץ כאומרים "אתה בטח ממהר ורוצה שנתייחס אליך, רק תגיד מילה ואנחנו משתיקים את הדוד"
הרב גלנץ עשה עם שתי ידיו תנועה של שווייא שוויא, ועודד את הזקן בניע ראש להמשיך, עידוד שהזקן לא היה זקוק לו כלל, הוא לא עצר לשנייה משטף סיפורו ובכלל לא שם לב לדיאלוג הפנטומימאי שהתנהל סביבו.
"אז אבא שהיה המפקד שלהם שלח שני פרטיזנים לגנוב תרנגולות מהכפר הרומני, מה שהוא לא ידע זה שבדיוק בכפר הזה שכנה המפקדה של הז'אנדרמריה-רוראלה..."
הרב גלנץ סקר את החדר, הפסנתר הישן משך כמובן את מירב תשומת ליבו, שכן זאת עליכם לדעת, הרב גלנץ היה אוהב מוסיקה מושבע כפי שיעיד מפתח סול גדול וכחול המקועקע על זרועו ומונע ממנו ללכת למקווה ציבורי, "כי הילדות והשחרות הבל" אמר קהלת, ודרשו חז"ל "דברים שאדם עושה בילדותו משחירים את פניו בזקנותו"
הוא הפליא לנגן בפסנתר ובנערותו חשב להקדיש את חייו לנגינה ולהפוך למלחין ומנצח מפורסם, זה היה הגורל הצפוי לו אלמלא עבד על עצמו בכוח ובאומץ ושינה את גורלו לגמרי לגמרי, כמו שאמר הג'ינג'י במודעה למטה "אתה ורק אתה..."
"מי מנגן?" לחש לילד שעבר לידו עם בקבוק וכוסות
"דודה שלי" ענה הילד, וכשראה שסימן השאלה בעיני הרב תלוי ועומד, הוסיף "שושי, כלומר הרבנית הימלברג".
הבת של רב צבי, נו בטח, הוא היה מייבין גדול בתחום והם בילו הרבה בשיחות על מוסיקה קלאסית, נושא שלא ענין אף חבר בישיבה ודווקא אצל המשגיח הוא מצא אוזן קשבת בעניין, יותר מאוזן קשבת הוא מצא אצלו לשון מדברת ואוצר בלום של מידע מוסיקלי, המשגיח אף עודד אותו לפתח את הכישרון הזה בחשבו שכך יציל אותו מהדרדרות רוחנית, הרב צבי גוטליב - המשגיח, היה בנו הצעיר של המנצח והיוצר האמריקני הנודע סטנלי גוטליב, ובצעירותו ספג הרבה הערצה למוסיקה, שיעורי הכינור האינטנסיביים שקיבל הופסקו כשעבר לישיבה ושקע בעולם המוסר ותיקון הנפש כשהוא זונח כל עיסוק אחר אבל את האהבה למוסיקה לא איבד, ובשבתות בישיבה שרו הבחורים בגאווה זמירות בלחנים שלו.
"...הם לא שמו לב שהאיכר עומד על גג הצריף ורואה אותם זוחלים למטה, הוא השליך עליהם בול עץ ושבר לו את הרגל, כלומר לא לאבא, לחבר שלו, ואבא שהיה בעצם המפקד סחב אותו על הגב כל הדרך ליער...." איש לא העז להפסיק את הדוד הזקן, אח של רב צבי כנראה לפי הקרע בחליפה.
אבל הוא ממילא לא יוכל להמשיך הרבה, במודעה כתוב שמעריב בתשע, וזה עוד חמש דקות.
שלשה אבלים היו בגברים, שנים ישבו על כסאות פלסטיק קצוצי רגלים, והזקן שגופו הכחוש היה מוטל על כורסא נטולת כרית וליבו מעופף שמונים שנה אחורה אל הפרטיזנים.
לפניהם ישבו בצפיפות על כסאות מכל הצורות והגדלים כעשרים איש ולאורך הכתלים הפוכי התמונות התאספו אנשים עומדים שמספרם הלך וגדל ככל שקרבה שעת ערבית.
כל הצבור היה בדממה ופרט להמייה הבלתי פוסקת מחדר הנשים הסמוך נשמע רק קולו של הדוד הממשיך לספר על "יאשה בעל ידי הפלדה שחנק במו ידיו קצין נאצי ושנא את אבא אבל לא הייתה לו ברירה כי אבא היה למעשה המפקד..." ובני המשפחה לא מראים אף סימן של חוסר סבלנות, אנשים נוחים מאד הגוטליבים, בעלי מוסר כולם, בניו של רב צבי נו, עבודת המידות היא הלחם שלהם. אם כי אף אחד לא הקשיב באמת לסיפורים, אפילו לא הילדים הקטנים, ולא שזה לא היה מרתק אלא שהם שמעו אותם כבר ארבע מאות פעם.
הרב גלנץ החל לחוש מחנק, הסלון נעשה צפוף מרגע לרגע והמזגנים כבר לא עשו את העבודה, מישהו הזיז דלת זכוכית גדולה והאמיצים שבקהל החלו להתגנב למרפסת.
"אבל הפרטיזנים ארבו להם בין העצים, הנהג הגרמני נהרג מיד והמשוריין סטה לתעלה והתהפך, אבא הסתער ראשון כי הוא היה בעצם....
"המפקד" צעקו כולם במקהלה.
הדוד זקף עיניו בפליאה ותודעתו חזרה לשבריר שניה לכאן ולעכשיו, בעל הבית לא פספס את חלון ההזדמנות הקצרצר וקרא "מעריב", כל הכיסאות חרקו ביחד והחברה מהמרפסת חזרו פנימה בחוסר חשק מופגן.
הבן הגדול היה שליח ציבור בסלון, ומנין נוסף נערך בחדר הילדים עם הבן השני, אנשים התקשו להחליט היכן להתפלל כאילו זאת הכרעה הרת גורל, והרב גלנץ ניצל את הבלגן לדלות כמה פרטים משפחתיים, לנפטר יש אח ואחות, האח נפתולי זה ההוא מהפרטיזנים, יהודי עשיר מתעשיית הבידור או משהו כזה, האחות באמריקה, חילוניה.
לרב צבי שלשה בנים וארבע בנות שהגדולה היא גברת הימלברג - בעלת הבית, כאן סעדה את אביה במסירות בשנתיים האחרונות של מחלתו.
גם שאר הבנות נשואות לתלמידי חכמים, אחת בבני ברק שתים בקרית ספר.
הבן הגדול רב יוסף שירש את מקום אביו בישיבה יושב שבעה בבני ברק ויגיע לכאן ממחר, אחריו רב מאיר זה החייכן ההוא עם הפראק שכבר התחיל שלש פעמים "והוא רחום" וקולו נבלע ברעש הוויכוחים. הצעיר זה הרציני ההוא עם המשקפיים העבים שהלך להתפלל בחדר הסמוך, אריאל שמו. מאד מופנם אבל מספרים שהוא בעל כישרון עצום.
התוהו ובוהו הגיע לקיצו כשהדוד נפתולי החליט לקחת את הסדר לידיו ניצב בין החדרים וגזר על הנוכחים ביד נטויה "אתה לשם, ואתה לשם" וסיים את האקציה בקריאת ניצחון "נו מאיירקה עכשיו תתחיל".
הרב גלנץ שהתפלל עוד באשדוד כדרכו שלא לצאת לנסיעה לפני מעריב, יצא למרפסת ולרוח המדברית הקרירה-מאובקת של הדרום.
נשען הרב אל המעקה והביט בשורות הבניינים הישנים ומישורי החולות הענקיים שמאחוריהם, מישורים המסתיימים באופק ישר המנומר בנצנוצי אורות קטנטנים. וקצת מעליו ירח צהוב וגדול המשקיף על השממה הגדולה בעצב.
זה היה זמן מתאים לסיגריה, הרב היה מעשן בסתר ולא ידע אם להחשיב את המקום כ"סתר", בכל רגע מישהו עלול לצאת למרפסת.
שוין, הוא יעשן כבר בדרך חזור, ממילא הוא עישן היום הרבה מעבר למכסה שלו.

הסגריה הלא-רשמית הראשונה נשלפה בבוקר, כשהתיישב בחדר הלימוד שלו לכתוב פסק דין מורכב וגילה שכרך ב' של שו"ת רעק"א נעלם מהמדף, כנראה הבן שלו לקח אותו לישיבה.
מה דחוף כל כך לבחור בשיעור ג' להחזיק שו"ת רעק"א צמוד? הרי יש להם אויצר עם כל המהדורות החדשות והמשוכללות, מה ייתן ומה יוסיף לו הכרך המרופט של דפוס וורשא?
אולי ההערות שלי בעפרון על שולי הדפים מעניינות אותו?
נו נו, חייך הרב לעצמו.
לזה אפשר בהחלט לקרוא "יידישע נאחעס".
אם כי יתכן שלא בשביל החידושים שלי אלא רק לתיקונים הטכניים הוא זקוק, כמו למשל המושג שטר ח"ז המופיע בתחילת תשובה פ"ט שנדיר למצוא מי שיודע שפירושו "שטר חצי זכר".
אבל גם זה עדיין נחשב יידישע נאחעס.
כך או כך בלי לראות את לשון התשובה פ"ט במדויק הרב גלנץ לא יכול לכתוב את הפסק בענין הירושה של קורנפלד.
מחשב אין לו, בעקרון.
ולהיכנס לבית המדרש הסמוך לא כדאי, איזה אברך נודניק בטח יידבק אליו עם קלוץ קאשעס רק כדי שיוכל אחר כך להתרברב "כן, דברתי על זה עם הרב גלנץ".
הוא החזיר את הפקק לעט הניח אותה בדפיקה על הדפדפת הריקה שלפניו נשען לאחור בכיסאו וידו נשלחת אל המגירה להוציא סיגריית - ייאוש.
הוא יקנה שו"ת חדש, החליט.
הגיע הזמן לקנות מהדורה חדישה יותר, ויש עוד כמה ספרים שכבר מזמן הוא מתכנן לקנות.
הרב עטה פראק והמבורג וירד לאוטו לנסוע לרוזנפלד ספרים.
הוא לא ידע שהוא למעשה פותח במסע ארוך
ארוך ורווי זכרונות.



ששש
ששש
ש

ההמשך יבוא בעזרת השם, מחר מחרתיים
 
נערך לאחרונה ב:

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
סיפור מעניין.
באישיותו, בשעה שלמעשה הוא היה איש המעלה, אדם רגיש מאד, בעל מידות טובות (ולא רק במידות נפח), נעים שיחה, נבון מאד וידען נפלא, בעל מודעות עצמית בהירה ומפורטת, ומעל הכל ירא שמים אמיתי, ועובד אלקים בכל נפשו.
יופי, הספקתי לתקן את התיאור המטעה
לא תקנת את הרושם...
הוא עדיין לא עושה רושם של אחד שנכבד אותו בקריאתנו.
זה בכוונה? או שבאמת רצית שנרגיש שמדובר באיש מעלה?
 

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
סיפור מעניין.

לא תקנת את הרושם...
הוא עדיין לא עושה רושם של אחד שנכבד אותו בקריאתנו.
זה בכוונה? או שבאמת רצית שנרגיש שמדובר באיש מעלה?
הוא איש נעלה, אבל לא מהסוג שרוקדים לפניו ושכותבים עליו מאמרי הערכה, הוא באמת רגיש לזולת, הוא באמת מחובר לרבדים גבוהים בנפש, אבל עם זאת מודע מאד לעצמו לגופו ולפגמים הקטנים שיש לו והוא צוחק על עצמו ומנסה להשתפר.
בהמשך תכירו אותו יותר.
לא חושב שהקוראים יכבדו אותו, אבל אני מנחש שהרבה ירגישו אהדה לנפש הסוערת הזו שמידי פעם תציג להם מראה ללבטים הקטנים שלהם.
(אוחס, יצאו לי משפטים באנאליים ומתוקים-להבחיל מהסוג של הסקירות המעצבנות המופיעות בגב ספר, אבל אין לי כח לשנות, אזאסתפק במחאה עצמית צנועה זו)
 

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
ששש
ששש

ג.jpg

ששש
ששש


שששפרק שני - מזורקת הכמיהה

ששש
ששש


רוזנפלד היה חבר מהישיבה, שחנות הספרים שלו שכנה מתחת לפני הקרקע צמודה לבית דפוס, הרב גלנץ לא חיבב את ריחות הנייר ושמן המכונות שהתאבכו במרתף החנוק אבל ההנחות של רוזנפלד היו ממש שוות.

אך נגעו רגליו במדרגה האחרונה התחתונה וקריאה צרודה נשמעת מאי שם
"איי שייקה שייקה, המון זמן, מה אתך, לא רואים לא שומעים"

הרב גלנץ מגשש את דרכו, העיניים לא התרגלו לאפלה התת-קרקעית והאוזניים בהלם מהשקשוק התזזיתי של מכונות הדפוס "לא פלא שלא רואים ולא שומעים" אומר הרב גלנץ.

"מה"?! צועק רוזנפלד מתוך העלטה.

"איפה אתה"? צועק הרב בחזרה

"אני פה שייקה, פה, מאחורי הדלפק, איפה עוד אני יכול להיות"

מאז שאמא שלו נפטרה רוזנפלד הוא האדם היחיד שעוד קורא לו שייקה, אפילו אשתו קוראת לו יהושע.

עיניו מתחילות להתרגל לחושך, לפניו זרוע מתכת מבריקה טסה הלוך ושוב הלוך ושוב, ושסתום פולט אנחה כבדה על כל גיליון ניר שנופל אל הערמה הטריה.
המכונות הנאמנות נחפזות, מתאמצות, מנצלות. אבל לבני האדם יש זמן.
כמו לרוזנפלד היושב - שוכב על כיסא נמוך נמוך מאחורי הדלפק וידיו מאחורי ערפו.

"אני צריך תשובות רעק"א ו..."
"רגע שייקה, לאט לאט, שב רגע שייקה, שמעת שפרידמן נהיה חבר כנסת?"

עיני הרב גלנץ שהתרגלו כבר לגמרי לאור הקלוש לא הבחינו בשום כיסא, האם הוא התכוון לארגזי השו"ע המונחים זה על זה, או ש"שב רגע" זה רק צורת ביטוי.

"פרידמן?"
"כן פרידמן הגבוה, נו הת"תניק המיתולוגי"
"אה".

"ואוחיון וחזיזה לא תאמין עשו עוד פעם שידוך, שני אחים עם שתי אחיות!
והבן של שיינגולד נהיה ראש קיבוץ בישיבה, וקליין נעבאך התגרש, תאר לך, שמונה ילדים, אומרים ש..."

"מאיפה כל המידע הזה" עצר אותו הרב גלנץ בחדות בטרם תיפלט פיסת הרכילות העסיסית.

"הכול מההלוויה, זו הייתה ממש פגישת מחזור"
"הלוויה של מי?"
"מה הכוונה של מי, של הרב גוטליב"
"המשגיח?? מה? הוא...."
"נפטר. כן בליל שבת, אתה שקוע לך באותיות הקטנות ולא יודע מה קורה סביבך".

הרב גלנץ ישב באוטו כשהמנוע כבוי, על ברכיו ערמת הספרים החדשים.
ומבטו נעוץ ברכב שחונה לפניו מבלי לראות אותו בכלל.

מולו צפו פניו הטובות של רב צבי המוקפות בפאות שובבות שאינן מקבלות מרות, המצח הרחב וחסר הקמטים המשתרע כמו חומה של שלוה, ועיני התכלת הגדולות המחייכות תמיד מבעד לעדשות העבות והשרוטות.
הוא היה החבר הכי טוב שלו,
שעות הם היו מדברים, והשיחות לא פסקו גם כשהכיפה השתנתה, ואפילו כשהיא נעלמה.

הם דברו על פילוסופיה ודברו על מדע ובעיקר על מוסיקה, אבל רב צבי דיבר בעצם תמיד רק על דבר אחד, על אלקים.
או הבוירא-עיילום כפי שאהב לכנותו.

הוא לא דיבר רק על הבוירא-עיילום שעשה את בבא בתרא ואת קצות החושן ואת זמירות שבת ואת השטריימלאך,
אלא על הבוירא-עיילום שעשה את פרדריק שופן ואת המזורקות הנפלאות שלו, הבוירא-עיילום שעשה את הפיזיקה הקוואנטית ואת הננו-טכנולוגיות יחד עם פסגות יפהפיות ברכס האלפים שקיעות עוצרות נשימה בחופי הוואי ומופעי צבע ראוותניים בזוהר הצפון הארקטי.
בוירא-עיילום שיוצר אור ובורא חושך ועושה את הכל ה כ ל.
בוירא-עיילום שלית אתר פנוי מיניה גם באתרים הכי גרועים.

כולנו באותה ביצה, אמר לו פעם, כולנו משתכשכים ליד הרע בשאול, ולכולנו יד ארוכה לשלוח לשמי שמים לקטוף כוכבים,
ההבדל הוא רק בגישה שלנו, בדעת.
דעת רחבה, מקיפה.
ההיררכיה היא מלאכותית, הקיטלוג והדבקת התוויות הם צמצום המחשבה.

אדם מצומצם הוא לא זה שחסר לו מידע, להיפך חוסר מידע לפעמים מהווה ברכה, הצמצום השגוי הוא צרות המחשבה, הגישה הקטנונית.
עלינו להתאמץ בכל כוחנו להתחבר אל האור שמאחורי הכל, אל הבוירא-עיילום.

היה אפשר לקבל אהבת השם רק מלהביט בברק הכובש שקרן מעיניו בשעה שאמר "בוירא-עיילום".

שייקה הצעיר לא תמיד הבין לאן חותר המשגיח ומה המשמעות של משנתו הבלתי שגרתית, משנה שנדמה היה כי עוצבה במיוחד בשבילו והייתה אמורה לשמש מעין מלכודת דבש שתשמור עליו מלהידרדר לעומקים נטולי שליטה.

ועכשיו באה העת שהבוירא-עיילום אסף את רב צבי אל חיקו.

ששש
הרב גנץ העביר את הספרים למושב שבצידו התניע את הרכב והפעיל וישרים עם התזת מים, זה לא עזר, הראות נשארה מטושטשת. הבעיה לא הייתה בשמשה אלא בעיניים שהיו...

"מצועפות" אמר הרב גלנץ בקול, נהנה לגלגל בפיו את המילה הנמלצת.
דיבור אל עצמו הייתה הרבה פעמים הדרך שלו להתמודד עם מצבים רגישים.

הוא הסיט את המראה הפנימית וכיוונן אותה בזהירות עד שהשתקפו בה שתי עיניו, "מצועפות" אמר בקול רם יותר, ושלח את ידו לתא הכפפות לחפש טישו וגם למשוך משם את הסיגריה-שלא-מהמנין השניה להיום.

כך היא דרכם של סנטימנטים, משעה שנתנה להם רשות להתגבר שוב אינם נותנים מנוח.

ובעוד ענני העשן נספגים בריפוד הרכב הוא נזכר בטעם החמצמץ חריף של ה"שרתון" שהיה מעשן בשרשרת עם החבר'ה בדיקנס לאורך הלילות הארוכים של חורף תשנ"ג, כבר אין להשיג את הסגריה הזאת יותר, חבל.

הסתכל כה וכה, ומשנוכח שהרחוב שקט וריק, ניסה לעשות טבעת בתוך טבעת,
לא. כבר אין לו את זה.

הזיכרונות מקודדים במח שלנו בצורת תמונות, סרטים, תחושות, ריחות, או.... מנגינות.

לחן ה"כמיהה" החל להתנגן מבלי שנתבקש ברמקולי הנפש של הרב גלנץ.
רב צבי הדביק את שייקה באהבה שלו לשופן, הוא היה זה שהכיר לו את המזורקות.
יום אחד הושיט לו המשגיח בפנים רציניות שני דפים מצולמים.
"מה זה"? שאל שייקה.
"תתאמן עד שתנגן את זה טוב, אחר כך נדבר".
זו היתה המזורקה השלישית מתוך האופוס 63, קטע לפסנתר סולו בדו דיאז מינור הנקרא "מזורקת הכמיהה".

מאוחר יותר התברר שבעצם אין לה שם, ואת הכינוי הזה העניק לה המשגיח בעצמו.
שייקה גילה זאת בדרך הקשה תוך שהוא עושה לעצמו בושות בחברת מוסיקאים מדופלמים.
איך שלא יהיה, אין ספק שהשם הזה מתאים לה בול.

רב צבי דיבר על השתוקקות תמידית הנמצאת בבסיס הבריאה, השתוקקות אותה חולקים כל הנבראים כולם, השתוקקות העלול אל עילתו, היא הדוחפת את כולם לחפש ולחפש. היא חוסר השקט המזמזם ללא הרף בבטן כל יצור. היא דוחפת היא מושכת היא מלהיבה והיא מדכאת, היא מצמיחה ומפתחת, היא הבטרייה של העולם, היא המתפרצת אל על בקול שירה אדיר לא-ל חי.
זאת ה"כמיהה", תקשיב למנגינה, היא לא תפסיק לעולם.
רב צבי לחץ על כפתור הטייפ, ושניהם הקשיבו, אוחזים ידיים.

ששש
הרב גלנץ מכבה את הסיגריה מאוורר את האוטו ומצלצל למזכיר בית הדין
"לא אגיע היום, תבטל הכול. לא, אני בסדר גמור, ענין חשוב צץ פתאום, נדבר אחר כך, ובבקשה אל תעביר אלי שיחות, להתראות מחר בבוקר".
הוא נושף ארוכות ומכוון בחזרה את המראה הפנימית אל החלון האחורי.
"ענין חשוב צץ" הוא אומר לעצמו בקול.
ומצלצל לאשתו.

"אני לא חוזר לצהרים, אני יוצא למסע שורשים. לא מה פתאום פולין, פה בבני ברק, ל"לולא תורתך". המשגיח שלי הרב גוטליב נפטר ונתקפתי קצת נוסטלגיה, אולי גם אלך לנחם, יתכן שאחזור מאוחר, אל תחכי"

רגלו של הרב גלנץ נוחתת על הגז והרכב פורץ קדימה.

"קצת נוסטלגיה" הוא צועק כדי לגבור על שאגת המנוע.

ששש
ששש
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מודעה זהה לזאת שראה לפני כמה שעות בתל אביב, ושגרמה לו לגמוא את המרחק עד לכאן כדי לחלוק כבוד למשגיח שלו וגם לנסות להבין מדוע תלו אותה שם באולפני דיקנס.

הכול מההלוויה, זו הייתה ממש פגישת מחזור"
"הלוויה של מי?"
"מה הכוונה של מי, של הרב גוטליב"
"המשגיח?? מה? הוא...."
היה נשמע שהוא נודע על הפטירה ממודעה סתמית בתל אביב בפרק הראשון...
 

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
ששש

ג.jpg

ששש
ששש


שששפרק שלישיש - שטלפניות הילכו בו


ששש
ששש

ישיבת 'לולא תורתך' כבר עברה מזמן למבנה קבע מפואר, ובמתחם הקרוואנים בו למד הרב גלנץ שוכן היום סניף של עזר מציון.

הרב פונה ל"בית המדרש" ופותח את הדלת, הוא עומד כמה שניות ולא מעכל את מראה עיניו. האולם כולו מחולק למחיצות נמוכות וירוקות, בנות על כסאות מסתובבים וצגי מחשב ענקיים.
במקום בו היה ארון הקודש נשאר מלבן גדול וכהה על הקיר, והרבה חורי ברגים.

על אלה חשכו עינינו, על בית מדרש ששמם, טלפניות הלכו בו, שולחות טלפיהן אל הקודש.

בקרוואן "חדר האוכל" הוא מוצא מחסן ציוד רפואי להשאלה.

בפנימייה כל חדר הפך למשרד, החדר "שלו" נעול ועליו שלט עם ראשי תיבות שפשרן לא ידוע.

בקצה המתחם מאחורי ערמות שקי מלט טרקטורים ופירמידות של פסולת בניה היה מוטל באלכסון קרוואן ההנהלה הארוך, הקרוואן בו שכנו דירת הראש ישיבה, חדר הרמים, המשרדים, וחדר המשגיח.
המבנה היה בשיפוצים, הגג כולו הוסר ופיסות אלומיניום ארוכות ומשוננות בלטו מכל עבר, נראים כמו אנדרטה של אמנת פירוק הנשק הגרעיני.

הרב גלנץ פסע בין ההריסות מלבין את נעליו ואת שולי פראקו.
חדר המשגיח היה פתוח, והוא היסס רגע ועשה צעד פנימה, הקרוואן התנדנד בחריקה, הוא התגבר על הפחד והעלה גם את הרגל השנייה, הקרוואן חרק שנית והתנדנד בחזרה לתנוחתו הקודמת.

לאורך גבו ירד ועלה רטט התרגשות, החדר של המשגיח נשאר בדיוק כפי שהיה.

השולחן, שני הכיסאות, המקרר הנמוך, הווילון המצחיק, ואפילו התמונה של הצדיק האמריקאי ההוא ששכח את שמו, זה שקטף את רב צבי בילדותו מהקריירה המוסיקלית ושתל אותו בבית השם.

הרב גלנץ מתיישב, ומיד מתמלא אבק וגם זיכרונות. הרבה שעות הוא בילה כאן עם המשגיח, הרב גוטליב שהכיר מיד בכישרונותיו יוצאי הדופן וניסה לכוון אותו, הוא גם ניסה לבלום אותו בכל שלבי ההידרדרות הרוחנית שלו אבל לא הצליח, איש לא הצליח. שייקה היה אז יהיר מאד ונתן לכולם להבין שהוא יותר חכם מהם ובחיוך מהול ברחמים על מאמציהם העלובים היה מבאר להם שאכן דבריהם נכונים אבל רק במסגרת הרמה הנמוכה שהם מדשדשים בה, ואילו בהשקפה הרחבה והכוללת שלו - זה, איך לומר...

"הרבה יותר מורכב" אמר הרב גלנץ בקול עצוב.
הרב האמריקאי חייך אליו בלבביות מן הקיר, שפילמן קראו לו או שטרולמן, משהו כזה...

"מורכב ומבולבל" אמר, וקם לנער את הפראק.

"גם היום אני עדיין לא נקי מהיהירות הזו" חשב כשהוא חובט על עצמו בשתי ידיו,

"רק שהיום באמת יש לי על מה... אין כמעט יהודי בארץ שלא מכיר את שמי" החבטות הלכו וגברו והניבו עננים קטנים.

"יהושע!" הרים הרב את קולו "הגיע כבר הזמן לעבוד על הגאווה" וחבט בכוח על ערפו.


כמה פועלים ערבים עמדו והביטו בפליאה ברב המאובק היוצא מן הקרוואן, אחד מהם אמר משהו בערבית וכולם צחקו.
הרב מיהר אל האוטו מפלס את דרכו בין הגרוטאות, סטנדרים שבורים, מפלי דפים משרדיים עם הלוגו של הישיבה, כלי מטבח מוסדיים, כרזות של הדינר השנתי מתפלשות בג'ריקנים פתוחים המגירים חומרי ניקוי, חלקי לבוש לאין מספר, כובעים מעוכים, מחברות צהובות, קרש גיהוץ, בקבוקי שמפו ומברשות שיניים.

אתר ארכאולוגי.

אילו היה מפשפש קצת היה חושף בוודאי אוצרות נוסטלגיים, אבל הערבים האלה שמסתכלים עליו, וגם האישה הממושקפת שפתאום הופיעה מחלון ה"בית מדרש" ועל פניה השתאות, זיהתה אותו כנראה.

הוא נכנס לרכב בחיפזון ונסע משם.

ועצר אחרי חמישים מטר ליד מאפיית שטרן.
פשט את הפראק קיפל והניח במושב האחורי, לא רק בגלל האבק.
היום חופש.
היום אני בחור.
"אהלן שייקה" אמר מסיר עניבה ומקפל שרוולים עד למרפק "בוא נקפוץ לאכול משהו" ונכנס למאפיה הוותיקה.

אני לא יודע מה עושים היום בחורים כדי להתפרק קצת, אבל בזמני היו קונים בורקס.

ליד הקופה עמד חיים שטרן עם החולצה הלבנה והווסט הצמוד וצרור המפתחות הענק, זקנו הנוקשה שמתעקש לנטות הצידה ושאפילו שערה אחת לבנה אין בו, כאילו לא עברו שלשים שנה.

"חיים" קורא הרב גלנץ ופורש ידיים, איזו קלילות נעימה זו בלי הפראק.
"חיים זה אבא שלי" עונה המוכר מבלי להסתכל "נמאס לי כבר להגיד את זה, רק בורקס?"
"וגם פחית קולה"
הרב מביט בכרס שיצאה לחירות מהלבוש הכבד והרשמי, ומוסיף
"דיאט".

המוכר אורז לו בשקית ומוסיף שתי קשיות, וכשהוא מושיט לו את השקית הוא נותן בו מבט בוחן "כבודו לא הרב גלנץ?"
"הרב גלנץ זה אבא שלי" הוא עונה בחיוך, מבלי לשקר, וחוזר עם השלל אל האוטו.


בורקס עוד יצא לו לאכול פה ושם אבל בפחית כבר שנים שהוא לא נגע, הוא זוכר שהייתה טבעת מתכת שמושכים לאט וקורעים משולש אלומיניום הפוצע כמו סכין מנתחים, וכעת הוא לא מבין איך הריבוע העבה הצמוד לגג הפחית אמור לפתוח אותה.

אין כמו טעם וריח להעלאת אסוציאציות, ושייקה שקע בחוויות מקושרות-בורקס מימי הישיבה,

כאן בסמטאות האלו, בפינות הרחוב, בחדרי הפנימיה, בגינה הסמוכה, בחדר האוכל החשוך, וזיכרון גורר זיכרון, מלחמת מוחות בסדר א', חרישה ממושכת בסדר ב', השיעורים, לילות שבת, השיחות, ההתהפכויות מתחת לשמיכה, ואלף תוכניות גדולות.

אבל למעשה לא כאן בישיבה עוצבה דמותו הרוחנית, אלא במקום....
"אחר לגמרי" הוא קורא בקול עמום זורה פרורי בורקס לכל עבר.

התחנה הבאה - תל אביב.

הוא מצליח איכשהו לפרוץ את פחית הקולה, שותה מחצית ושופך את השאר.
"בל תשחית דגופאי עדיף" הוא אומר ועם זאת מוצא לשאריות שימוש מסוים, לטובת הנעליים הלבנות שלו.

הוא פותח את דלת הרכב ומוציא שני רגליים החוצה, שופך את הקולה ומנגב עם טישויים.
התוצאה מחרידה
הן נשארו לבנות רק עם פירורי בוץ חומים המעטרים אותן.
הרב גלנץ מסתבר לא החמיץ קריירה משגשגת כמצחצח נעליים.

הוא חובש את הכובע, שוקע למצב רוח רציני, ומברך על המחיה בכוונה גדולה, לקדש את המקום, ולהיפרד מהעבר שלו הקבור באזור הזה, מתוך דבר מצווה.

אחר כך הוא מחזיר את ההמבורג למושב האחורי, מפריח נשיקה לעבר הקרוואנים ההיסטוריים, ונוסע למלון נוקטורן בתל אביב.

בדרך הוא עוצר ליד חנות אקססוריז, חסר לו שמישהו יראה אותו משוטט בתל אביב בלי פראק עם הנעליים ה'מעוצבות' ועם זקן מקושט באינספור שברי בצק עלים.
הוא קונה משקפי שמש וכובע מצחייה, וחוזר לרכב מבלי לעצור אפילו ליד מראה.

הוא ממהר מאד, יש לו הרבה להספיק, והוא עוד צריך גם להשלים את ה"יומית" שלו לפני השקיעה.


ששש
ששש
 
נערך לאחרונה ב:

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
הרב גלנץ הזה בכיוון חזרה בשאלה?
מה זה כל הגעגוע הזה לזמנים בהם היה פחות...?
כשאדם מתגעגע לילדותו, זה לא שהוא חושק במוצץ, הוא רק רוצה לחוש את הנעורים בוורידים את המבט הבוסרי על העולם, את הבראשיתיות, אבל הוא בוודאי לא מעוניין לרדת בחזרה עשר רמות אחורה.

תודה רבה, תקנתי
 

ר' יעקב ישראל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
עימוד ספרים
כשאדם מתגעגע לילדותו, זה לא שהוא חושק במוצץ, הוא רק רוצה לחוש את הנעורים בוורידים את המבט הבוסרי על העולם, את הבראשיתיות, אבל הוא בוודאי לא מעוניין לרדת בחזרה עשר רמות אחורה.
וכל עוד זה לא עבירות, או דברים שאינם הגונים, אלא סתם פריצת הנהגות מקובלות ופאסט נישט (כמובן בגבול), אין בכך דופי, ואפילו לעיתים יש בכך עניין.

וכמו תמיד תודה רבה לך @הווה פשוט על הכתיבה המדהימה הזורמת והמחכימה.
 

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
ששש

ג.jpg




ש

פרק רביעי - אולפני דיקנס






"נוקטורן" הוא מלון קטן וחמים השוכן לחוף הים.

הרב גלנץ חוצה את הלובי בצעד בטוח, נזהר מלהסתכל לעבר הדלפק, שלא ישאלו אותו "לאן".
הוא עולה במדרגות הספירליות, קומה ועוד קומה,
השטיח בולע את צעדיו כשהוא עובר במסדרון השומם עד לאולם הכינוסים "צדפות".
דלתות זכוכית גדולות מכוסות בווילון בורדו כבד, ידית נחושת מבהיקה לאורך כל הדלת.

יהיה פתוח?

הוא מטיב את הכובע על מצחו לוקח נשימה עמוקה ולוחץ על הידית בשתי ידיו.

פתוח.

עקרונית האולם לא השתנה,
מלבד שורות הכסאות שהוחלפו למושבים מרופדים הקבועים ברצפה, והווילונות שנעשו כבדים יותר וארוכים יותר ונתלו כעת ממש מהתקרה עד הרצפה סביבות כל האולם מבלי להותיר אף פיסת קיר גלויה.
אבל הצבעים היו אותם צבעים, והדקורציה והריהוט והבימה הקטנה עם דוכן הנואמים וה.... פסנתר,
נשארו כשהיו.

הפסנתר ששייקה התאמן עליו חמש שעות כל יום, יותר נכון כל לילה, במשך שלוש שנים רצופות, למן היום בו הושיב אותו גדי ליד הקלידים האלה, ועד ליום בו סגר את המכסה בדמעות פרידה בהחלטה נחושה לנטוש את עולם המוסיקה למען עולם גבוה יותר.

הסיפור שלו עם גדי היה יוצא דופן. ועכשיו כשהוא משחזר אותו בהסתכלות מבחוץ הוא נראה מופלא עוד יותר.

גדי היה אינטלקטואל חילוני ששייקה פגש בתחנה המרכזית, הוא לא זוכר איך בדיוק התפתחה הידידות המוזרה, אבל זמן קצר אחרי הפגישה האקראית הם כבר ישבו יחד בבית קפה ושוחחו על מוסיקה.

לא ברור מה מצא האקדמאי המעודן בבחור חסר השכלה וגינוני אריסטוקרטיה, אבל הם מצאו שפה משותפת לפחות בתחום המוסיקה שבו היה לשייקה ידע בסיסי. כילד הוא למד לנגן באורגנית, ומרב צבי הוא קיבל הרבה רקע תאורטי ובעיקר את האהבה לצלילים ולהשראה הרוחנית המסתתרת מאחוריהם.

גדי היה נחרץ שעל שייקה ללמוד נגינה,

הוא הביא אותו לאולם "צדפות" והושיב אותו ליד הפסנתר.

בשעות הלילה האולם פנוי ושייקה יכול להתאמן כמה שהוא רוצה, האולם אטום לרעש וזה לא יפריע לאף אחד.

גדי היה מאנשי ההנהלה והוא נתן לו מפתח.

הוא גם הביא לו ערימה גבוהה של חוברות תווים, מרמה של מתחילים ועד לדרגות קושי גבוהות.

שייקה לקח את ההזדמנות בשתי ידיו, ולא פספס אפילו יום אחד של תרגול.

כאן באולם הזה הוא גם היה נפגש עם רב צבי.
בשעה שכולם נואשו ממנו המשגיח היה היחיד ששמר אתו על קשר, לישיבה הוא לא היה יכול להיכנס ובבית של המשגיח הוא לא אורח רצוי, שייקה הבין זאת.

אז הם נפגשו פה, פעם בשבוע, הוא היה מנגן קצת למשגיח ומקבל שבחים וגם הערות, ואחר כך היו לומדים יחד, רמח"ל, אגרות צפון, מהר"ל, והרבה דברים עמוקים וגבוהים, דברים שלא היו מתנגשים בו חזיתית.
היו אלו יסודות, אבני בנין, חומרי בסיס שמהם אפשר לבנות לבד, ליצור עולם משלך, פרטי.

ושייקה בנה.

בפרט באותו חורף גורלי, חורף תשנ"ג.

ששש

הרב גלנץ החל לחצות את האולם הקטן והריק, לעבר הפינה בה מוצב הפסנתר.

ובזמן שהוא נדחק לפלס את דרכו בין המושבים הצפופים אולי נספיק לספר מעט על אולפני דיקנס ועל המהפך שהתחולל שם בנפשו של שייקה.

היה זה כאמור בחורף תשנ"ג,
הוא הלך לקנות למשגיח אולטרפויטיק, שזה מולטי ויטמין מסוג שאין בארץ והיה אפשר להשיג רק אצל יבואן מפוקפק ששכן ברחוב מפוקפק בשכונה מפוקפקת בתל אביב.

כשחזר שייקה עם החבילה בידו, מדלג בין שלוליות בירה לאורך קיר שכולו גרפיטי, הוא נעצר פתאום ואזניו הזדקפו.

מחלון צר וגבוה נשמעו צלילי פסנתר!

זה לא היה רדיו ולא קלטת, זה היה פסנתר אמיתי, ומי שניגן בו היה אומן.

והצלילים היו של....
הו אלקים,
של שופן, המזורקה השלישית של אופוס 63.

כן,

"הכמיהה".

ששש


"אוהב פסנתר"? נשמע קול חביב מאחוריו.

בחור עם הר תלתלים על ראשו עמד והתבונן בו בסקרנות.

"רוצה להיכנס"?

זה היה אמור להיות מפחיד, להיכנס לתוך הבלתי נודע עם אדם לא מוכר במקום הנורא הזה,

אבל כוח ההתנגדות של שייקה באותם ימים היה חלש מאד, והבחור נראה בלתי מזיק בעליל, וכשהוא אחז בזרועו של שייקה ברכות ואמר "בוא, הם לא יאכלו אותך" שייקה נכנע ונתן למתולתל להוביל אותו דרך דלת המתכת החורקנית שעליה התנדנד השלט "אולפני דיקנס".

בחדר האפלולי היו מוטלים חמישה בחורים בתנוחות שונות סיגריה ביד אחת ובקבוק צהבהב בשנייה. ליד פסנתר שחור ישבה נערה ונגנה בלי הפסקה יצירה אחר יצירה, שום תווים לא היו לפניה.

למרות שכולם חייכו אליו ההרגשה הייתה עדיין לא נעימה, מה בדיוק הוא אמור לעשות עכשיו?

"אני זוהר" אמר המתולתל שהכניס אותו.

"ואני דביר" קרא אחד שהיה שקוע בתוך פוף ענק ומרופט בפינת החדר.

"סופי" אמר הגברתן שהתנדנד על כיסא משרדי "ואני לא בת" הוסיף, הערה מיותרת לחלוטין עקב הקושי להתעלם מהשפם הענק שלו.

"רפי ובן" אמר זוהר והצביע על השנים שנמנמו על מזרונים לאורך הקיר.

"ובן הוא גם לא בת?" שאל שייקה, והצחוק הפשיר את האוירה.

"זאת רוזט, היא לא יודעת מילה עברית, היא גאונה מוסיקלית אבל סובלת מסוג של אוטיזם, אסור לפנות אליה בשיחה כי אז היא מתפרצת עד כדי סכנת נפשות".

רוזט לא הפסיקה את נגינתה לרגע.

ששש

הוא לא הבין למה כולם מסתכלים בו בגבות מורמות,

"מה... מה? .... אה, ואני שייקה"

הגבות ירדו.

יד הושיטה לו סיגריה "שרתון", יד שניה נשלחה עם מצית, יד שלישית בקבוק פתוח, יד רביעית הקיפה את שכמו והובילה אותו לכורסא ישנה אבל נוחה מאד, הוא נהדף אל קרביה, וקוריה הראשונים של הידידות המופלאה החלו להיטוות.

ששש


ההידרדרות שלו לרחוב הייתה עסק רע מאד,
מלבד לכל הקשיים הרגילים של ניתוק ושל נטישה ומלחמות ערכים פנימיות וחיצוניות, היה לו גם קושי להשתלב בחברה הרגילה של בני-העשרה-המשוטטים, הם לא היו בשבילו.
לא בצורת ההתנהגות הגסה, ולא בתקשורת המתנהלת בנהימות ודחיפות, בצחוק פרוע על לא דבר, בהצקות והעלבות, ובמלחמת הישרדות חייתית.

גם תחומי העניין שלהם היו שונים לגמרי משלו,
השוואת הספקי מנוע של אופנועים לא עניינו אותו, גם לא חייהם של סלבריטאים, או דירוגן של אליפויות ספורט.

באולפני דיקנס הוא מצא אנשים שעוסקים בשאלות מהותיות יותר ובדרכים מעודנות יותר, המקום הזה כאילו נוצר בשבילו,

אכן גם לגורל העיוור יוצאות בטעות צליפות מדויקות.

ששש


הם דיברו הרבה על מוסיקה, ניתחו את היצירות שרוזט נגנה.

בן ניגן בגיטרה אבל רק אקורדים, סופי ניגן בגיטרה אבל רק סולו, ולפעמים החליף אותה לבללייקה.

הם שרו הרבה, בכמה קולות.

שייקה היה כותב להם את ההרמוניות, הוא באמת היה המוסיקאי הכי מיומן שם, פרט לרוזט, שהייתה פשוט סוג של תיבת נגינה שמדליקים ומכבים לפי הצורך.

"סוף כל סוף מצאתי בית" אמר שייקה לעצמו בסיפוק.


ששש
ששש
שש
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכד

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ:ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ:ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים:ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ:ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

למעלה