הנושאים החמים
הנושאים החמים
ספור בשבעה פרקים, שכדאי מאד לקרוא ולא רק בתור שעשוע ספרותי.
ששש
ששש
ששש
ששש
פרק ראשון – אגדת הפרטיזנים
ששש
ששש
הג'ינג'י בעל עיני הנץ הירוקות הצביע ישירות עליו.
הרב גלנץ עצר לרגע מול האצבע המונפת ביציבות מלוח המודעות ספק מאשימה ספק מעודדת וקרא את המשפט שהופיע בפונט נמרץ מעל ראש הג'ינג'י "אתה ורק אתה תקבע את גורל חייך".
"בדיוק" אמר הרב גלנץ.
מתחת נפרסה תמונת חוף יפהפה עתיר דקלים ושחפים שאמורה לסמל את "גורל חייך" ובשמי החוף התכולים בין שני עננים לבנים הופיע שמו של הג'ינג'י המפורסם "נתנאל בן שחר מגיע לבאר שבע 27/09 גן הפעמון כניסה חופשית".
הרב גלנץ המשיך ללכת מהורהר מותיר את נתנאל להצביע לעבר הכביש הריק, "כמה נכון" מלמל הרב, וכמה המשפט הזה מתאים ליום הנוסטלגי הזה, יום שמסתיים בנסיעת מאה קילומטר דרומה כדי לחלוק כבוד לאיש שאהב, ואולי גם לפענח תעלומה קטנה.
מודעות שחורות מסגרת כיוונו אותו לכניסה הנכונה, בחדר המדרגות הוא עצר לבחון את מראהו בראי ארוך וסדוק.
"אתה ורק אתה קבעת את גורל חייך" הוא אומר בקול ומהנהן בגבות מורמות כדי להעצים את המסר,
הבבואה שמולו מהנהנת אף היא בגבות מורמות.
הוא מסתובב לאחור לבדוק אם מישהו ראה אותו, ואז חוזר להשתקפות דיוקנו ולוחש "רק אתה" אצבעו נוגעת במרכז הראי.
מי הפך את שייקה עם העגיל והקעקוע לרבי יהושע גלנץ המהולל,
הרבנים שהטיפו לו? החברים שהתווכחו אתו לילות? המטפלים המדופלמים? ארגוני הצלת הנוער?
לא, איש לא הצליח להבקיע ולו סדק, אפילו רב צבי האהוב שהיה כה קרוב לליבו, לא שינה דבר.
"אתה ורק אתה" בעשר אצבעותיו הוא סלל לעצמו דרך פרטית בתוך הכאוס, מתוך הגות אינדיבידואלית בלתי כפויה, מתוך התבוננות פנימית בלתי פוסקת, בנה את עצמו לבנה אחר לבנה. לו ורק לו מגיעות התשואות על ההצלחה הכבירה הזו שכמעט אין אדם בארץ שלא שמע עליה, ההצלחה ששמה הרב גלנץ, הצלחה עטויה בפראק שחור ומגוהץ, שזקן אדיר ומהוקצע תלוי על סנטרה, הצלחה בעלת ארשת פנים הקורנת נעימות מושכת יחד עם בטחון סמכותי פנים המסתירות מאחוריהן מח כביר שהתורה מסודרת בו מדפים מדפים עם אפשרויות שליפה בלתי מוגבלות ואינספור קומבינציות יצירתיות שאפשר לייצר מהם.
הרב נתן מבט אחרון באישיות המפורסמת שניבטה אליו מהראי, והודה בגילוי לב שהגיע כבר הזמן לטפל לעומק בגישה הגאוותנית הזו בכל הנוגע לעצמו, "וגם להשיל כמה קילוגרמים" חשב כשהצטדד לפרופיל, "ועניבה חדשה" סיים את הסקירה ופנה אל המדרגות המוכתמות והעקומות.
אנצל את הזמן שייקח לרב יהושע גלנץ לטפס בכבדות עד למשפחת הימלברג בקומה השלישית, כדי לתקן את הרושם המעוות שנוצר אצל הקורא בקשר לאופיו של הרב. מתוך חוסר פירגון כללי לאנשי שררה שמתי דגש על צדדים פחות מחמיאים באישיותו, בשעה שלמעשה הוא היה איש המעלה, אדם רגיש מאד, בעל מידות טובות (ולא רק במידות נפח), נעים שיחה, נבון מאד וידען נפלא, בעל מודעות עצמית בהירה ומפורטת, ומעל הכל ירא שמים אמיתי, ועובד אלקים בכל נפשו.
יופי, הספקתי לתקן את התיאור המטעה בדיוק כשהרב הגיע אל הדלת הפתוחה במקצת שדיבורים מהוסים בוקעים מאחוריה, הדלת שמודעת אבל גדולה כיסתה אותה לכל רוחבה.
"בצער רב אנו מודיעים על פטירתו בשיבה טובה ובשם טוב של אבינו סבינו מורינו ורבינו הרה"צ ר' צבי חיים גוטליב זצוק"ל משגיח דישיבת "לולא תורתך", ואחרי זה בכתב צפוף תמצית תכונותיו ומאורעות חייו - מדכא לראות איך חיים שלמים נדחסים לשלוש שורות טקסט.
המודעה מסתיימת בשמות המתאבלים ושיושבים שבעה בבית בתו הרבנית שושנה הימלברג רח' האירוס 7 באר שבע.
מודעה זהה לזאת שראה לפני כמה שעות בתל אביב, ושגרמה לו לגמוא את המרחק עד לכאן כדי לחלוק כבוד למשגיח שלו וגם לנסות להבין מדוע תלו אותה שם באולפני דיקנס.
הוא דופק חלושות בדלת הפתוחה ונכנס מבלי להמתין לאישור משום שהוא יודע שממילא אי אפשר לשמוע את הדפיקות שנועדו להרגעת התחושה הפנימית של הסגת גבול.
כולם משתתקים כשהוא נכנס, מישהו לוחש "הרב גלנץ" ואנשים נעים בכיסאותיהם כדי להביט בו, שני בחורים קמים, הוא מתיישב בכיסא מתקפל שמובא מהמטבח מועבר מיד ליד מעל לראשים, היהודי הזקן שהופעת הרב קטעה את נאומו חזר לדבר, האבלים הסתכלו זה בזה בחוסר נוחות והפנו מבט שואל לרב גלנץ כאומרים "אתה בטח ממהר ורוצה שנתייחס אליך, רק תגיד מילה ואנחנו משתיקים את הדוד"
הרב גלנץ עשה עם שתי ידיו תנועה של שווייא שוויא, ועודד את הזקן בניע ראש להמשיך, עידוד שהזקן לא היה זקוק לו כלל, הוא לא עצר לשנייה משטף סיפורו ובכלל לא שם לב לדיאלוג הפנטומימאי שהתנהל סביבו.
"אז אבא שהיה המפקד שלהם שלח שני פרטיזנים לגנוב תרנגולות מהכפר הרומני, מה שהוא לא ידע זה שבדיוק בכפר הזה שכנה המפקדה של הז'אנדרמריה-רוראלה..."
הרב גלנץ סקר את החדר, הפסנתר הישן משך כמובן את מירב תשומת ליבו, שכן זאת עליכם לדעת, הרב גלנץ היה אוהב מוסיקה מושבע כפי שיעיד מפתח סול גדול וכחול המקועקע על זרועו ומונע ממנו ללכת למקווה ציבורי, "כי הילדות והשחרות הבל" אמר קהלת, ודרשו חז"ל "דברים שאדם עושה בילדותו משחירים את פניו בזקנותו"
הוא הפליא לנגן בפסנתר ובנערותו חשב להקדיש את חייו לנגינה ולהפוך למלחין ומנצח מפורסם, זה היה הגורל הצפוי לו אלמלא עבד על עצמו בכוח ובאומץ ושינה את גורלו לגמרי לגמרי, כמו שאמר הג'ינג'י במודעה למטה "אתה ורק אתה..."
"מי מנגן?" לחש לילד שעבר לידו עם בקבוק וכוסות
"דודה שלי" ענה הילד, וכשראה שסימן השאלה בעיני הרב תלוי ועומד, הוסיף "שושי, כלומר הרבנית הימלברג".
הבת של רב צבי, נו בטח, הוא היה מייבין גדול בתחום והם בילו הרבה בשיחות על מוסיקה קלאסית, נושא שלא ענין אף חבר בישיבה ודווקא אצל המשגיח הוא מצא אוזן קשבת בעניין, יותר מאוזן קשבת הוא מצא אצלו לשון מדברת ואוצר בלום של מידע מוסיקלי, המשגיח אף עודד אותו לפתח את הכישרון הזה בחשבו שכך יציל אותו מהדרדרות רוחנית, הרב צבי גוטליב - המשגיח, היה בנו הצעיר של המנצח והיוצר האמריקני הנודע סטנלי גוטליב, ובצעירותו ספג הרבה הערצה למוסיקה, שיעורי הכינור האינטנסיביים שקיבל הופסקו כשעבר לישיבה ושקע בעולם המוסר ותיקון הנפש כשהוא זונח כל עיסוק אחר אבל את האהבה למוסיקה לא איבד, ובשבתות בישיבה שרו הבחורים בגאווה זמירות בלחנים שלו.
"...הם לא שמו לב שהאיכר עומד על גג הצריף ורואה אותם זוחלים למטה, הוא השליך עליהם בול עץ ושבר לו את הרגל, כלומר לא לאבא, לחבר שלו, ואבא שהיה בעצם המפקד סחב אותו על הגב כל הדרך ליער...." איש לא העז להפסיק את הדוד הזקן, אח של רב צבי כנראה לפי הקרע בחליפה.
אבל הוא ממילא לא יוכל להמשיך הרבה, במודעה כתוב שמעריב בתשע, וזה עוד חמש דקות.
שלשה אבלים היו בגברים, שנים ישבו על כסאות פלסטיק קצוצי רגלים, והזקן שגופו הכחוש היה מוטל על כורסא נטולת כרית וליבו מעופף שמונים שנה אחורה אל הפרטיזנים.
לפניהם ישבו בצפיפות על כסאות מכל הצורות והגדלים כעשרים איש ולאורך הכתלים הפוכי התמונות התאספו אנשים עומדים שמספרם הלך וגדל ככל שקרבה שעת ערבית.
כל הצבור היה בדממה ופרט להמייה הבלתי פוסקת מחדר הנשים הסמוך נשמע רק קולו של הדוד הממשיך לספר על "יאשה בעל ידי הפלדה שחנק במו ידיו קצין נאצי ושנא את אבא אבל לא הייתה לו ברירה כי אבא היה למעשה המפקד..." ובני המשפחה לא מראים אף סימן של חוסר סבלנות, אנשים נוחים מאד הגוטליבים, בעלי מוסר כולם, בניו של רב צבי נו, עבודת המידות היא הלחם שלהם. אם כי אף אחד לא הקשיב באמת לסיפורים, אפילו לא הילדים הקטנים, ולא שזה לא היה מרתק אלא שהם שמעו אותם כבר ארבע מאות פעם.
הרב גלנץ החל לחוש מחנק, הסלון נעשה צפוף מרגע לרגע והמזגנים כבר לא עשו את העבודה, מישהו הזיז דלת זכוכית גדולה והאמיצים שבקהל החלו להתגנב למרפסת.
"אבל הפרטיזנים ארבו להם בין העצים, הנהג הגרמני נהרג מיד והמשוריין סטה לתעלה והתהפך, אבא הסתער ראשון כי הוא היה בעצם....
"המפקד" צעקו כולם במקהלה.
הדוד זקף עיניו בפליאה ותודעתו חזרה לשבריר שניה לכאן ולעכשיו, בעל הבית לא פספס את חלון ההזדמנות הקצרצר וקרא "מעריב", כל הכיסאות חרקו ביחד והחברה מהמרפסת חזרו פנימה בחוסר חשק מופגן.
הבן הגדול היה שליח ציבור בסלון, ומנין נוסף נערך בחדר הילדים עם הבן השני, אנשים התקשו להחליט היכן להתפלל כאילו זאת הכרעה הרת גורל, והרב גלנץ ניצל את הבלגן לדלות כמה פרטים משפחתיים, לנפטר יש אח ואחות, האח נפתולי זה ההוא מהפרטיזנים, יהודי עשיר מתעשיית הבידור או משהו כזה, האחות באמריקה, חילוניה.
לרב צבי שלשה בנים וארבע בנות שהגדולה היא גברת הימלברג - בעלת הבית, כאן סעדה את אביה במסירות בשנתיים האחרונות של מחלתו.
גם שאר הבנות נשואות לתלמידי חכמים, אחת בבני ברק שתים בקרית ספר.
הבן הגדול רב יוסף שירש את מקום אביו בישיבה יושב שבעה בבני ברק ויגיע לכאן ממחר, אחריו רב מאיר זה החייכן ההוא עם הפראק שכבר התחיל שלש פעמים "והוא רחום" וקולו נבלע ברעש הוויכוחים. הצעיר זה הרציני ההוא עם המשקפיים העבים שהלך להתפלל בחדר הסמוך, אריאל שמו. מאד מופנם אבל מספרים שהוא בעל כישרון עצום.
התוהו ובוהו הגיע לקיצו כשהדוד נפתולי החליט לקחת את הסדר לידיו ניצב בין החדרים וגזר על הנוכחים ביד נטויה "אתה לשם, ואתה לשם" וסיים את האקציה בקריאת ניצחון "נו מאיירקה עכשיו תתחיל".
הרב גלנץ שהתפלל עוד באשדוד כדרכו שלא לצאת לנסיעה לפני מעריב, יצא למרפסת ולרוח המדברית הקרירה-מאובקת של הדרום.
נשען הרב אל המעקה והביט בשורות הבניינים הישנים ומישורי החולות הענקיים שמאחוריהם, מישורים המסתיימים באופק ישר המנומר בנצנוצי אורות קטנטנים. וקצת מעליו ירח צהוב וגדול המשקיף על השממה הגדולה בעצב.
זה היה זמן מתאים לסיגריה, הרב היה מעשן בסתר ולא ידע אם להחשיב את המקום כ"סתר", בכל רגע מישהו עלול לצאת למרפסת.
שוין, הוא יעשן כבר בדרך חזור, ממילא הוא עישן היום הרבה מעבר למכסה שלו.
הסגריה הלא-רשמית הראשונה נשלפה בבוקר, כשהתיישב בחדר הלימוד שלו לכתוב פסק דין מורכב וגילה שכרך ב' של שו"ת רעק"א נעלם מהמדף, כנראה הבן שלו לקח אותו לישיבה.
מה דחוף כל כך לבחור בשיעור ג' להחזיק שו"ת רעק"א צמוד? הרי יש להם אויצר עם כל המהדורות החדשות והמשוכללות, מה ייתן ומה יוסיף לו הכרך המרופט של דפוס וורשא?
אולי ההערות שלי בעפרון על שולי הדפים מעניינות אותו?
נו נו, חייך הרב לעצמו.
לזה אפשר בהחלט לקרוא "יידישע נאחעס".
אם כי יתכן שלא בשביל החידושים שלי אלא רק לתיקונים הטכניים הוא זקוק, כמו למשל המושג שטר ח"ז המופיע בתחילת תשובה פ"ט שנדיר למצוא מי שיודע שפירושו "שטר חצי זכר".
אבל גם זה עדיין נחשב יידישע נאחעס.
כך או כך בלי לראות את לשון התשובה פ"ט במדויק הרב גלנץ לא יכול לכתוב את הפסק בענין הירושה של קורנפלד.
מחשב אין לו, בעקרון.
ולהיכנס לבית המדרש הסמוך לא כדאי, איזה אברך נודניק בטח יידבק אליו עם קלוץ קאשעס רק כדי שיוכל אחר כך להתרברב "כן, דברתי על זה עם הרב גלנץ".
הוא החזיר את הפקק לעט הניח אותה בדפיקה על הדפדפת הריקה שלפניו נשען לאחור בכיסאו וידו נשלחת אל המגירה להוציא סיגריית - ייאוש.
הוא יקנה שו"ת חדש, החליט.
הגיע הזמן לקנות מהדורה חדישה יותר, ויש עוד כמה ספרים שכבר מזמן הוא מתכנן לקנות.
הרב עטה פראק והמבורג וירד לאוטו לנסוע לרוזנפלד ספרים.
הוא לא ידע שהוא למעשה פותח במסע ארוך
ארוך ורווי זכרונות.
ששש
ששש
ש
ההמשך יבוא בעזרת השם, מחר מחרתיים
ששש
ששש
ששש
ששש
פרק ראשון – אגדת הפרטיזנים
ששש
ששש
הג'ינג'י בעל עיני הנץ הירוקות הצביע ישירות עליו.
הרב גלנץ עצר לרגע מול האצבע המונפת ביציבות מלוח המודעות ספק מאשימה ספק מעודדת וקרא את המשפט שהופיע בפונט נמרץ מעל ראש הג'ינג'י "אתה ורק אתה תקבע את גורל חייך".
"בדיוק" אמר הרב גלנץ.
מתחת נפרסה תמונת חוף יפהפה עתיר דקלים ושחפים שאמורה לסמל את "גורל חייך" ובשמי החוף התכולים בין שני עננים לבנים הופיע שמו של הג'ינג'י המפורסם "נתנאל בן שחר מגיע לבאר שבע 27/09 גן הפעמון כניסה חופשית".
הרב גלנץ המשיך ללכת מהורהר מותיר את נתנאל להצביע לעבר הכביש הריק, "כמה נכון" מלמל הרב, וכמה המשפט הזה מתאים ליום הנוסטלגי הזה, יום שמסתיים בנסיעת מאה קילומטר דרומה כדי לחלוק כבוד לאיש שאהב, ואולי גם לפענח תעלומה קטנה.
מודעות שחורות מסגרת כיוונו אותו לכניסה הנכונה, בחדר המדרגות הוא עצר לבחון את מראהו בראי ארוך וסדוק.
"אתה ורק אתה קבעת את גורל חייך" הוא אומר בקול ומהנהן בגבות מורמות כדי להעצים את המסר,
הבבואה שמולו מהנהנת אף היא בגבות מורמות.
הוא מסתובב לאחור לבדוק אם מישהו ראה אותו, ואז חוזר להשתקפות דיוקנו ולוחש "רק אתה" אצבעו נוגעת במרכז הראי.
מי הפך את שייקה עם העגיל והקעקוע לרבי יהושע גלנץ המהולל,
הרבנים שהטיפו לו? החברים שהתווכחו אתו לילות? המטפלים המדופלמים? ארגוני הצלת הנוער?
לא, איש לא הצליח להבקיע ולו סדק, אפילו רב צבי האהוב שהיה כה קרוב לליבו, לא שינה דבר.
"אתה ורק אתה" בעשר אצבעותיו הוא סלל לעצמו דרך פרטית בתוך הכאוס, מתוך הגות אינדיבידואלית בלתי כפויה, מתוך התבוננות פנימית בלתי פוסקת, בנה את עצמו לבנה אחר לבנה. לו ורק לו מגיעות התשואות על ההצלחה הכבירה הזו שכמעט אין אדם בארץ שלא שמע עליה, ההצלחה ששמה הרב גלנץ, הצלחה עטויה בפראק שחור ומגוהץ, שזקן אדיר ומהוקצע תלוי על סנטרה, הצלחה בעלת ארשת פנים הקורנת נעימות מושכת יחד עם בטחון סמכותי פנים המסתירות מאחוריהן מח כביר שהתורה מסודרת בו מדפים מדפים עם אפשרויות שליפה בלתי מוגבלות ואינספור קומבינציות יצירתיות שאפשר לייצר מהם.
הרב נתן מבט אחרון באישיות המפורסמת שניבטה אליו מהראי, והודה בגילוי לב שהגיע כבר הזמן לטפל לעומק בגישה הגאוותנית הזו בכל הנוגע לעצמו, "וגם להשיל כמה קילוגרמים" חשב כשהצטדד לפרופיל, "ועניבה חדשה" סיים את הסקירה ופנה אל המדרגות המוכתמות והעקומות.
אנצל את הזמן שייקח לרב יהושע גלנץ לטפס בכבדות עד למשפחת הימלברג בקומה השלישית, כדי לתקן את הרושם המעוות שנוצר אצל הקורא בקשר לאופיו של הרב. מתוך חוסר פירגון כללי לאנשי שררה שמתי דגש על צדדים פחות מחמיאים באישיותו, בשעה שלמעשה הוא היה איש המעלה, אדם רגיש מאד, בעל מידות טובות (ולא רק במידות נפח), נעים שיחה, נבון מאד וידען נפלא, בעל מודעות עצמית בהירה ומפורטת, ומעל הכל ירא שמים אמיתי, ועובד אלקים בכל נפשו.
יופי, הספקתי לתקן את התיאור המטעה בדיוק כשהרב הגיע אל הדלת הפתוחה במקצת שדיבורים מהוסים בוקעים מאחוריה, הדלת שמודעת אבל גדולה כיסתה אותה לכל רוחבה.
"בצער רב אנו מודיעים על פטירתו בשיבה טובה ובשם טוב של אבינו סבינו מורינו ורבינו הרה"צ ר' צבי חיים גוטליב זצוק"ל משגיח דישיבת "לולא תורתך", ואחרי זה בכתב צפוף תמצית תכונותיו ומאורעות חייו - מדכא לראות איך חיים שלמים נדחסים לשלוש שורות טקסט.
המודעה מסתיימת בשמות המתאבלים ושיושבים שבעה בבית בתו הרבנית שושנה הימלברג רח' האירוס 7 באר שבע.
מודעה זהה לזאת שראה לפני כמה שעות בתל אביב, ושגרמה לו לגמוא את המרחק עד לכאן כדי לחלוק כבוד למשגיח שלו וגם לנסות להבין מדוע תלו אותה שם באולפני דיקנס.
הוא דופק חלושות בדלת הפתוחה ונכנס מבלי להמתין לאישור משום שהוא יודע שממילא אי אפשר לשמוע את הדפיקות שנועדו להרגעת התחושה הפנימית של הסגת גבול.
כולם משתתקים כשהוא נכנס, מישהו לוחש "הרב גלנץ" ואנשים נעים בכיסאותיהם כדי להביט בו, שני בחורים קמים, הוא מתיישב בכיסא מתקפל שמובא מהמטבח מועבר מיד ליד מעל לראשים, היהודי הזקן שהופעת הרב קטעה את נאומו חזר לדבר, האבלים הסתכלו זה בזה בחוסר נוחות והפנו מבט שואל לרב גלנץ כאומרים "אתה בטח ממהר ורוצה שנתייחס אליך, רק תגיד מילה ואנחנו משתיקים את הדוד"
הרב גלנץ עשה עם שתי ידיו תנועה של שווייא שוויא, ועודד את הזקן בניע ראש להמשיך, עידוד שהזקן לא היה זקוק לו כלל, הוא לא עצר לשנייה משטף סיפורו ובכלל לא שם לב לדיאלוג הפנטומימאי שהתנהל סביבו.
"אז אבא שהיה המפקד שלהם שלח שני פרטיזנים לגנוב תרנגולות מהכפר הרומני, מה שהוא לא ידע זה שבדיוק בכפר הזה שכנה המפקדה של הז'אנדרמריה-רוראלה..."
הרב גלנץ סקר את החדר, הפסנתר הישן משך כמובן את מירב תשומת ליבו, שכן זאת עליכם לדעת, הרב גלנץ היה אוהב מוסיקה מושבע כפי שיעיד מפתח סול גדול וכחול המקועקע על זרועו ומונע ממנו ללכת למקווה ציבורי, "כי הילדות והשחרות הבל" אמר קהלת, ודרשו חז"ל "דברים שאדם עושה בילדותו משחירים את פניו בזקנותו"
הוא הפליא לנגן בפסנתר ובנערותו חשב להקדיש את חייו לנגינה ולהפוך למלחין ומנצח מפורסם, זה היה הגורל הצפוי לו אלמלא עבד על עצמו בכוח ובאומץ ושינה את גורלו לגמרי לגמרי, כמו שאמר הג'ינג'י במודעה למטה "אתה ורק אתה..."
"מי מנגן?" לחש לילד שעבר לידו עם בקבוק וכוסות
"דודה שלי" ענה הילד, וכשראה שסימן השאלה בעיני הרב תלוי ועומד, הוסיף "שושי, כלומר הרבנית הימלברג".
הבת של רב צבי, נו בטח, הוא היה מייבין גדול בתחום והם בילו הרבה בשיחות על מוסיקה קלאסית, נושא שלא ענין אף חבר בישיבה ודווקא אצל המשגיח הוא מצא אוזן קשבת בעניין, יותר מאוזן קשבת הוא מצא אצלו לשון מדברת ואוצר בלום של מידע מוסיקלי, המשגיח אף עודד אותו לפתח את הכישרון הזה בחשבו שכך יציל אותו מהדרדרות רוחנית, הרב צבי גוטליב - המשגיח, היה בנו הצעיר של המנצח והיוצר האמריקני הנודע סטנלי גוטליב, ובצעירותו ספג הרבה הערצה למוסיקה, שיעורי הכינור האינטנסיביים שקיבל הופסקו כשעבר לישיבה ושקע בעולם המוסר ותיקון הנפש כשהוא זונח כל עיסוק אחר אבל את האהבה למוסיקה לא איבד, ובשבתות בישיבה שרו הבחורים בגאווה זמירות בלחנים שלו.
"...הם לא שמו לב שהאיכר עומד על גג הצריף ורואה אותם זוחלים למטה, הוא השליך עליהם בול עץ ושבר לו את הרגל, כלומר לא לאבא, לחבר שלו, ואבא שהיה בעצם המפקד סחב אותו על הגב כל הדרך ליער...." איש לא העז להפסיק את הדוד הזקן, אח של רב צבי כנראה לפי הקרע בחליפה.
אבל הוא ממילא לא יוכל להמשיך הרבה, במודעה כתוב שמעריב בתשע, וזה עוד חמש דקות.
שלשה אבלים היו בגברים, שנים ישבו על כסאות פלסטיק קצוצי רגלים, והזקן שגופו הכחוש היה מוטל על כורסא נטולת כרית וליבו מעופף שמונים שנה אחורה אל הפרטיזנים.
לפניהם ישבו בצפיפות על כסאות מכל הצורות והגדלים כעשרים איש ולאורך הכתלים הפוכי התמונות התאספו אנשים עומדים שמספרם הלך וגדל ככל שקרבה שעת ערבית.
כל הצבור היה בדממה ופרט להמייה הבלתי פוסקת מחדר הנשים הסמוך נשמע רק קולו של הדוד הממשיך לספר על "יאשה בעל ידי הפלדה שחנק במו ידיו קצין נאצי ושנא את אבא אבל לא הייתה לו ברירה כי אבא היה למעשה המפקד..." ובני המשפחה לא מראים אף סימן של חוסר סבלנות, אנשים נוחים מאד הגוטליבים, בעלי מוסר כולם, בניו של רב צבי נו, עבודת המידות היא הלחם שלהם. אם כי אף אחד לא הקשיב באמת לסיפורים, אפילו לא הילדים הקטנים, ולא שזה לא היה מרתק אלא שהם שמעו אותם כבר ארבע מאות פעם.
הרב גלנץ החל לחוש מחנק, הסלון נעשה צפוף מרגע לרגע והמזגנים כבר לא עשו את העבודה, מישהו הזיז דלת זכוכית גדולה והאמיצים שבקהל החלו להתגנב למרפסת.
"אבל הפרטיזנים ארבו להם בין העצים, הנהג הגרמני נהרג מיד והמשוריין סטה לתעלה והתהפך, אבא הסתער ראשון כי הוא היה בעצם....
"המפקד" צעקו כולם במקהלה.
הדוד זקף עיניו בפליאה ותודעתו חזרה לשבריר שניה לכאן ולעכשיו, בעל הבית לא פספס את חלון ההזדמנות הקצרצר וקרא "מעריב", כל הכיסאות חרקו ביחד והחברה מהמרפסת חזרו פנימה בחוסר חשק מופגן.
הבן הגדול היה שליח ציבור בסלון, ומנין נוסף נערך בחדר הילדים עם הבן השני, אנשים התקשו להחליט היכן להתפלל כאילו זאת הכרעה הרת גורל, והרב גלנץ ניצל את הבלגן לדלות כמה פרטים משפחתיים, לנפטר יש אח ואחות, האח נפתולי זה ההוא מהפרטיזנים, יהודי עשיר מתעשיית הבידור או משהו כזה, האחות באמריקה, חילוניה.
לרב צבי שלשה בנים וארבע בנות שהגדולה היא גברת הימלברג - בעלת הבית, כאן סעדה את אביה במסירות בשנתיים האחרונות של מחלתו.
גם שאר הבנות נשואות לתלמידי חכמים, אחת בבני ברק שתים בקרית ספר.
הבן הגדול רב יוסף שירש את מקום אביו בישיבה יושב שבעה בבני ברק ויגיע לכאן ממחר, אחריו רב מאיר זה החייכן ההוא עם הפראק שכבר התחיל שלש פעמים "והוא רחום" וקולו נבלע ברעש הוויכוחים. הצעיר זה הרציני ההוא עם המשקפיים העבים שהלך להתפלל בחדר הסמוך, אריאל שמו. מאד מופנם אבל מספרים שהוא בעל כישרון עצום.
התוהו ובוהו הגיע לקיצו כשהדוד נפתולי החליט לקחת את הסדר לידיו ניצב בין החדרים וגזר על הנוכחים ביד נטויה "אתה לשם, ואתה לשם" וסיים את האקציה בקריאת ניצחון "נו מאיירקה עכשיו תתחיל".
הרב גלנץ שהתפלל עוד באשדוד כדרכו שלא לצאת לנסיעה לפני מעריב, יצא למרפסת ולרוח המדברית הקרירה-מאובקת של הדרום.
נשען הרב אל המעקה והביט בשורות הבניינים הישנים ומישורי החולות הענקיים שמאחוריהם, מישורים המסתיימים באופק ישר המנומר בנצנוצי אורות קטנטנים. וקצת מעליו ירח צהוב וגדול המשקיף על השממה הגדולה בעצב.
זה היה זמן מתאים לסיגריה, הרב היה מעשן בסתר ולא ידע אם להחשיב את המקום כ"סתר", בכל רגע מישהו עלול לצאת למרפסת.
שוין, הוא יעשן כבר בדרך חזור, ממילא הוא עישן היום הרבה מעבר למכסה שלו.
הסגריה הלא-רשמית הראשונה נשלפה בבוקר, כשהתיישב בחדר הלימוד שלו לכתוב פסק דין מורכב וגילה שכרך ב' של שו"ת רעק"א נעלם מהמדף, כנראה הבן שלו לקח אותו לישיבה.
מה דחוף כל כך לבחור בשיעור ג' להחזיק שו"ת רעק"א צמוד? הרי יש להם אויצר עם כל המהדורות החדשות והמשוכללות, מה ייתן ומה יוסיף לו הכרך המרופט של דפוס וורשא?
אולי ההערות שלי בעפרון על שולי הדפים מעניינות אותו?
נו נו, חייך הרב לעצמו.
לזה אפשר בהחלט לקרוא "יידישע נאחעס".
אם כי יתכן שלא בשביל החידושים שלי אלא רק לתיקונים הטכניים הוא זקוק, כמו למשל המושג שטר ח"ז המופיע בתחילת תשובה פ"ט שנדיר למצוא מי שיודע שפירושו "שטר חצי זכר".
אבל גם זה עדיין נחשב יידישע נאחעס.
כך או כך בלי לראות את לשון התשובה פ"ט במדויק הרב גלנץ לא יכול לכתוב את הפסק בענין הירושה של קורנפלד.
מחשב אין לו, בעקרון.
ולהיכנס לבית המדרש הסמוך לא כדאי, איזה אברך נודניק בטח יידבק אליו עם קלוץ קאשעס רק כדי שיוכל אחר כך להתרברב "כן, דברתי על זה עם הרב גלנץ".
הוא החזיר את הפקק לעט הניח אותה בדפיקה על הדפדפת הריקה שלפניו נשען לאחור בכיסאו וידו נשלחת אל המגירה להוציא סיגריית - ייאוש.
הוא יקנה שו"ת חדש, החליט.
הגיע הזמן לקנות מהדורה חדישה יותר, ויש עוד כמה ספרים שכבר מזמן הוא מתכנן לקנות.
הרב עטה פראק והמבורג וירד לאוטו לנסוע לרוזנפלד ספרים.
הוא לא ידע שהוא למעשה פותח במסע ארוך
ארוך ורווי זכרונות.
ששש
ששש
ש
ההמשך יבוא בעזרת השם, מחר מחרתיים
נערך לאחרונה ב:
