ששש
ששש
ששש
ששש
שששפרק שביעי ש- שההפתעה
ששש
ששש
מעקה המרפסת חורק תחת משקלו של הרב גלנץ הבוהה אל תוך הלילה.
ככל שעולה הירח לגובה הוא נעשה פחות צהוב פחות גדול ופחות מסתורי,
ירח הוא רק ירח,
נוף מדברי לילי הוא רק נוף מדברי לילי
וזיכרונות הם רק זיכרונות,
מה שחשוב זה רק מה שחשוב,
אומר הרב גלנץ בליבו במין פילוסופיה חסרת פשר ומטה את אזנו לשמוע מה קורה עם המעריב בסלון.
מעריב הסתיים והציבור מתיישב לרגע קט בטרם יאמרו בזה אחר זה "המקום ינחם" וילכו להם,
הרב גלנץ ממתין שהאזור יתפנה, הוא מעוניין בשיחה אינטימית עם האבלים שיחה שמקשיבות לה כמה שפחות אוזניים.
הסלון התרוקן כמעט לגמרי, אריאל ומאיר מוטלים בעייפות על הכיסאות הגידמים,
מאיר מסיים שיחת טלפון וקורא "דוד נפתולי, רפי בא לקחת אותך הביתה עוד חצי שעה"
נפתולי מחייך חיוך רחב ממדים חושף שורת שיניים תותבות צחורות, מושלמות.
לא פשוט למצוא קשישים שמחייכים ככה,
הוא נראה ממש נשמה טובה, נו, אח של רב צבי...
"אני יאכל משהו בינתיים במטבח" אומר נפתולי וקם
"אני אכין לך..." מזנק אריאל ממקומו, ונעצר בכף יד פתוחה ויציבה שחסמה את חזהו
"שב מותק שב, אני עוד מסוגל להכין סנדוויץ'".
הוא יוצא והאבלים מביטים זה בזה בסיפוק,
כמה שפחות פרטיזנים, עדיף.
ששש
זה הזמן!
הרב גלנץ מסיט את הדלת ונכנס, מתיישב מולם מניח את ההמבורג על ברכיו.
הוא פותח בשאלות המקובלות,
מתי, ומה בדיוק, וכמה זמן, ואיפה, ומי היה אתו.
הוא תלמיד שלו, למד ב"לולא תורתך", היה מקושר אליו מאד.
איזה אדם, איזו שלמות, חבל על דאבדין...
הם מספרים על המידות הבלתי רגילות שלו, על דקדוק ההלכה הבלתי מתפשר, על הידע הפנומנלי, ואיך כל זה היה מלווה בעמקות והמקוריות הייחודיות שלו
"היו לו תחבולות ופטנטים לא קונבנציונליים בעבודת השם"
"עבודת הבוירא עיילום" אומר הרב גלנץ.
ועיניהם זורחות אליו בהתמוגגות "כן כן הבוירא עיילום, בדיוק כך".
"הוא התעסק גם רבות עם נוער מתמודד, שם באה היצירתיות שלו מאד לידי ביטוי".
"נוער מתמודד?!"
"אה, זו הייתה פעילות חשאית שלו, הוא ניהל מחתרת שלמה" מתלהב מאיר ונתקל במבט נוזף של אריאל,
מבט שאומר "השתגעת? זה סוד"
אבל מאיר משיב לו מבט הכולל תנועת גבות אצבעות כתפיים וסנטר שאומר "בוינה, זה הרב גלנץ, נו באמת...".
ואז הם מספרים לו איך הרב צבי היה שולח בחורים המחופשים לנוער שוליים כדי ליצור קשר עם המתמודדים ולהראות להם דרך אחורית להיכנס אל הקדושה.
הבוירא עיילום נמצא בכל מקום, ויש אליו שבילים מכל מקום, אם נסתתמו להם השערים הראשיים והמקובלים יש מספיק מעברים תת קרקעיים המובילים אליו.
הוא היה יודע למצוא את העולם הרוחני המקביל אצל כל אחד ואחד ולדרבן אותו להתפתח בו.
הבא ליטהר פותחין לו פתחים הרבה, הוא היה חוזר ואומר תמיד"
"זה דבר גדול" אומר הרב גלנץ
"דבר גדול מאד... אני עצמי כשהייתי צעיר...."
הם מביטים בו בעיניים עגולות
"הייתי שובב...
הייתי...
היה לי הרבה מה להשתפר" הוא מסכם ומשתתק במבוכה, והם מסתכלים הצידה באי נעימות.
ששש
כדי להעביר נושא הוא אומר פתאום בקול שונה, גבוה וענייני
"אגב, יצא לי היום לעבור בשכונת המלט בתל אביב, אהמ... בגלל אהמ... סיבה... מסוימת. וראיתי שם מודעת אבל על אבא שלכם..."
"המלט זה איפה שאולפני דיקנס לא?" אומר אריאל ומאיר מהנהן "כן זה האולפנים של נפתולי, דוד שלנו" והוא מצביע בסנטרו על המטבח.
"של נפתולי?!"
"תראו, סבא שלי זה סטנלי גוטליב, שאולי זה לא אומר לכם הרבה, אבל באמריקה אין מי שלא שמע עליו, והוא הוביל תעשיה שלמה בתחום הבידור, בעיקר מוסיקה אבל לא רק, ונפתולי ירש את הסניף של החברה בישראל, שאולפני דיקנס הם חלק ממנו, לכן תלו שם מודעה"
"גם אבא היה מוסיקלי מאד" אמר אריאל "חזו לו קריירה גדולה ככנר אבל הוא עזב את הכול באמצע והלך לישיבה"
"בכלל, כל המשפחה מוכשרת מאד בנגינה ובשירה, שושי למשל, כלומר בעלת הבית הרבנית הימלברג, מנהלת בית ספר למוסיקה בבאר שבע, זאת הסיבה שהם עברו לכאן מבני ברק".
הרב גלנץ נדלק "גם אני חובב מוסיקה, בישיבה דברתי עם אבא שלכם הרבה על זה, הוא הכיר לי את היצירות של שופן"
"כן אבא אהב שופן, גם שושי מומחית גדולה לשופן, הנה..." הוא מרים חוברת מעל הפסנתר שלידו "הנוקטורנים של שופן", אבא גם נתן לנפתולי את הרעיון לקרוא למלון שלו "נוקטורן"...
"מה? מלון נוקטורן הוא של נפתולי?!"
"רשת מלונות, למה הרב מתפלא?"
"ומי זה גדי?"
אתה מתכוון בטח לגד אלחרר, האחראי על המלון בחוף תל אביב, ידיד של נפתולי, אדם טוב, נפטר בקורונה, למה הרב שואל עליו?"
"כשהייתי בחור, הוא נתן לי רשות לנגן בפסנתר של המלון"
"הרב מנגן בפסנתר?"
"כשהייתי בחור ניגנתי, בעצם אבא שלכם הוא זה שדחף אותי ללמוד נגינה"
"אה, אם כך הוא זה ששלח אליך את גדי דרך נפתולי"
"לא לא, פגשתי את גדי באקראי"
הם חייכו
"אבא ניהל הרבה דברים ב"אקראי"..."
דקת דממה מתוחה חלפה כשהרב גלנץ יושב במצח מכווץ
"אז.... אז נפתולי היה מעורב בארגון הסודי הזה של המשגיח?"
"בטח, נפתולי סיפק את כל התחפושות מאולפני הסרטים שלו. ואולפני דיקנס שהרב סיפר שעבר לידם בבוקר שם הייתה אחת מהמאורות החשאיות, אחת ממעבדות האופי שבהן שינינו בני אדם"
"שיניתם?" גמגם הרב גלנץ
הוא היה חיוור והוא שחרר את עניבתו ופתח כפתור עליון
"הרב לא מרגיש טוב?"
ילד הושיט לו כוס מים קרים.
הוא סרב.
הוא לקח נשימה עמוקה, ונשף לאט לאט.
"יכול להיות שאני אחד מ.... מניסויי המעבדה שלכם?"
"הרב??!"
"אמרתי לכם, הייתי שובב, אבל שובב מהסוג המקראי, מהסוג של "שובו בנים שובבים"...
"הרב??!"
הוא הנהן מבלי לענות.
ששש
"לפני כמה שנים זה היה?" שאל אריאל
"שלושים שנה".
האחים התלחשו "הקלסרים של אבא כאן?"
"מסתמא בחדר לימוד"
מאיר יצא וחזר עם קלסר שחור ועבה שכתוב עליו "תש"ן-תש"ס", הוא מדפדף
"זה תשנ"ג" אומר הרב גלנץ בקול נמוך
"חורף או קיץ?"
"חורף"
מאיר עוצר את הדפדוף, מביט בקלסר וברב גלנץ, מסיר את משקפיו ומרכיבן שוב
ובסוף אומר
"שייקה?"
הרב גלנץ לקח מהילד את כוס המים וברך בכוונה, כשהגיע ל"שהכל נהיה בדברו" נשבר קולו.
מאיר הרים את הקלסר אל מול פניו, בתמונה המודבקת שם נראה שייקה עומד בטריקו וג'ינס עם עגיל באוזן וכיפת צמר מעוטרת על ראשו.
זוהר בהר תלתלים מחבק את כתפו מימין וסופי עם השפם הענק משמאל, דביר מחזיק בירה ומהורהר, ורפי מאחוריו עושה לו קרניים. בן מחזיק סיגריה ביד אחת ובשנייה מהדק אריזת ביסלי על ראשו.
הרב גלנץ לא מצליח להסתיר את הרעד בסנטרו, אריאל מסמן לילד להביא עוד כוס.
מאיר ואריאל הנרגשים שואלים את בעל הבית אם אפשר לעשן, הוא מאשר, והם פותחים את דלת המרפסת עד הסוף.
"גם אני אקח אחת" אומר הרב גלנץ, מה שיהיה יהיה.
מאיר מושיט לו סיגריה
"שרתון??
מאיפה השגת?"
"יש לי את המקורות שלי" צוחק מאיר
"מנפתולי מנפתולי" מתוודה אריאל.
"הוא הספק שלכם?"
"תמיד היה, וגם ארגזי הבירות היו על חשבונו".
לאט לאט נרגע הרב.
"אז שמאיר זה זוהר אני מבין, אורות. אבל מה זה דביר?"
"אריאל זה המקדש כמו דביר"
"אה יפה, וסופי?"
"סופי זה אחי הגדול רב יוסף, הוא עכשיו משגיח בישיבה במקום אבא, יבוא לכאן מחר".
"הבנתי יוסף - סופי אותם אותיות, ורפי ובן?"
"בני דודים שלנו, הבנים של נפתולי, בן זה בנימין והיחיד שלא הסכים לשנות את שמו זה..."
דפיקה קלה בדלת ואברך נמרץ נכנס בצליעה קלה
"רפי!" קורא הרב גנץ.
רפי מכווץ את הגבות ומסתכל על הרב, ומאיר ואריאל צוחקים "אתה לא זוכר את שייקה?"
"הרב יהושע גלנץ זה שייקה?!
וואו.
אכן תמיד ידענו שהוא יהיה גדול בישראל"
"מכל הבחינות" צחק הרב גלנץ כשידו על כרסו.
נפתולי מגיח מהמטבח "הו רפאל'קה הגעת סוף סוף" הוא משלב את ידו ביד רפי ושניהם פוסעים לאט אל הדלת.
לפני שהם יוצאים נפתולי מסובב את ראשו וקורץ לרב גלנץ בחביבות,
הוא שמע הכול מהמטבח.
הרב מניח יד על הלב במעין הבעת הערכה, רוצה לומר לו משהו אבל עד שהוא מנסח את המשפט נפתולי ובנו כבר נעלמים לחדר המדרגות.
הם מוסיפים להעלות זיכרונות,
"אז אבא בטח בקש ממך לקנות לו אולטרפויטיק"
"כן ואז שמעתי פתאום את הכמיהה, ואז ראיתי אותך עם התלתלים שלך שהם..."
"פאה. כמו לכולנו, הפאות שמשו גם ככיפות מוסוות".
ששש
"רגע ומי.... מי הייתה רוזט?"
"רוזט!" קורא אריאל בקול
"
שושי!" קוראים מאיר ואריאל ביחד
הרבנית הימלברג מציצה מהחדר הסמוך, מסמיקה ונעלמת.
מאיר מניף אצבע מתריעה "תזהר, היא עלולה לקבל התקפת עצבים"
ושלשתם מתגלגלים מצחוק.
***
הרב יהושע גלנץ יורד במדרגות העקומות בצעדים כבדים ועייפים,
הוא סחוט מיום של סערות נפשיות, ומהתגלית מי באמת תכנן ויצר את הרב הגאון יהושע גלנץ שליט"א,
הוא עובר ליד הראי הארוך והסדוק, מביט סביב לוודא שאין איש, ומוציא לשון ארוכה לדמותו שבמראה.
נראה לו שהוא כבר פטור מלעבוד על הגאוה שלו.
בובה על חוטים לא מתגאה בתנועותיה היפות.
ששש
הוא יוצא הרחובה ופוגש את עיני הנץ הירוקות של נתנאל בן שחר,
מבטיהם מצטלבים.
"אתה, חכה פה" קורא הרב גלנץ וממהר אל הרכב.
נתנאל ממשיך להצביע נכחו מבלי למצמץ.
הרב שולף מתא הכפפות לורד שחור וחוזר אל הג'ינג'י יהיר ההבעה,
הוא מוסיף בזהירות שלוש מילים למודעה ומתרחק לבחון את מעשה ידיו
"
לפעמים נדמה לך ש אתה ורק אתה תקבע את גורל חייך"
עצם עין אחת,
התבונן,
ואז קרב שוב עם הלורד ושרבט מתחת:
"חה חה חה"
ששששששששששששששששששש ששששששששששששששששששש
ששש
ששש
ששש
סיפור בהמשכים גורלו של הרב גלנץ ❕
הנושאים החמים
