חיים של אחרים

[R DESIGN]

מה? זה שהיא הגיעה לדירה של בעלה והתגברה ברגע האחרון?

זה אכן נכון, אבל לא לזה התכוונתי.
טוב, אני לא אפרט מעבר בצורה הזאת (של אמירה מחוץ לסיפור)
אבל אם אמשיך לראות שזה לא מובן - אז...
אפשט יותר את האמירה.

 

[ביזנסטורי - אילה]

למשל, בפרק הזה (וגם בפרק 15, למשל) יש פואנטה והדגשה חזקה שדילגתם עליה. לא שמתם לב בכלל שהיא קיימת.

האם יש צורך לחדד אמירות?
מניחה את השאלה כאן, אולי אפתח אפילו סקר בנושא בהמשך.

אם לא שמנו לב אליה בכלל,
כדאי להדגיש אמירות.
אחרי הכל, אנחנו די מדגם של קהל היעד, לא?
אלא אם כן תכתבי את האמירות במפורש בהמשך,
ואז נקרא את הסיפור פעם שניה במבט אחר.

 

[RACHELIZ]

אם לא שמנו לב אליה בכלל,
כדאי להדגיש אמירות.
אחרי הכל, אנחנו די מדגם של קהל היעד, לא?
אלא אם כן תכתבי את האמירות במפורש בהמשך,
ואז נקרא את הסיפור פעם שניה במבט אחר.

אבל חושבת שסיפור אמור איכשהו להיות די ברור בפעם הראשונה.
זה שאפשר לגלות עוד רבדים בקריאות משניות, זה בונוס אחר...

 

[nechama ro]

שאלה נוספת לי אליכם (הפעם במהות העלילה, לא דקדוקית)

אני מתלבטת מאד אם להישאר בסיפור העמום משהו, הנוגע לא נוגע או לכתוב דברים בצורה מפורשת יותר.
בדרך כלל- הנטיה הראשונה של סופר היא: רק לא לחטוא בפשטנות.
אך הסיפור הזה מורכב. מתאר תהליכים נפשיים ומנגנוני הגנה של הנפש.

למשל, בפרק הזה (וגם בפרק 15, למשל) יש פואנטה והדגשה חזקה שדילגתם עליה. לא שמתם לב בכלל שהיא קיימת.

האם יש צורך לחדד אמירות?
מניחה את השאלה כאן, אולי אפתח אפילו סקר בנושא בהמשך.

סיקרנת.
את מתכוונת לרגשות של ישראל גפן כלפי דניאל?

 

[אשר שרבר]

אם לא שמנו לב, מישהו צריך לדאוג לזה

 

[R DESIGN]

אם לא שמנו לב אליה בכלל,
כדאי להדגיש אמירות.
אחרי הכל, אנחנו די מדגם של קהל היעד, לא?

אבל חושבת שסיפור אמור איכשהו להיות די ברור בפעם הראשונה.

אם לא שמנו לב, מישהו צריך לדאוג לזה

אכן, לכן אני מייחסת לכך משמעות רבה.
ודוגמת ובודקת לאורך כל הדרך את הבנת הקוראים.


אשמח אם עוד קוראים יגיבו אם הם רואים פה (בהתייחס לפרק 17 לדוגמה) משהו נוסף - שאוכל לוודא את הנושא.

 

[nechama ro]

אכן, לכן אני מייחסת לכך משמעות רבה.
ודוגמת ובודקת לאורך כל הדרך את הבנת הקוראים.


אשמח אם עוד קוראים יגיבו אם הם מבינים שיש פה משהו נוסף - שאוכל לוודא את הנושא.

הבעיה היא שמה שהבנו אנחנו יודעים, לעומת זאת, אין לנו ממש דרך לדעת את מה שפספסנו, כי אם היינו יודעים לא היינו מפספסים וכו'...

 

[java]

הבעיה היא שמה שהבנו אנחנו יודעים, לעומת זאת, אין לנו ממש דרך לדעת את מה שפספסנו, כי אם היינו יודעים לא היינו מפספסים וכן על זו הדרך

או שהבנו ואנחנו חושבים שזה מובן מאליו ושלא לזה התכוונת

 

[אמא ומתכנתת]

למרות שגם החניה של פרופ' גפן היתה ריקה, ולא תאוייש לפני שעות החשיכה

"בוקר טוב", נשמע קולו הרם של ישראל גפן מהכניסה.

לא יודעת אם לזה התכוונת @R DESIGN אבל אני לא הבנתי כל כך מה קורה פה.
מהמשפט הראשון נשמע שאבא של שני לא בבית ולא אמור לחזור עד הערב.
במשפט השני הוא בבית, או שבדיוק הגיע.

(זה קשור איכשהו לבעיה החמורה של מנכ"ל העיתון?)

 

[R DESIGN]

הבעיה היא שמה שהבנו אנחנו יודעים, לעומת זאת, אין לנו ממש דרך לדעת את מה שפספסנו, כי אם היינו יודעים לא היינו מפספסים וכו'...

נכון


לכן שאלתי אם יש מישהו שהבין עוד משהו מהפרק.
ואני כמובן לא אאשר או אכחיש. זה לצורך בדיקה שלי.
כך שאין לראות בלייקים הוכחה
(אני מלייקת לכל מי שמקדיש תשומת לב וזמן ומחשבה לסיפור)

 

[ארבע]

"מטושטשת וחיוורת? שני?" זקף ישראל גבה, "אבל אם לא שני – מי יעזור להם? רק הבת שלנו מסוגלת לנהל בית מבריק, מגזין מושלם, לתמוך בבעל מבולבל ובמשפחה ללא אב שחוגגת לידת נכד".

סודה נמעך שם.

למה אבא שלה סותם לה את הפה? אמנם באהבה ובהערצה אבל בלי שום התכווננות לצרכים שלה, אי הכרה בכך שעשויות להיות לה חולשות אנוש.
ואיזו הערצה נודפת ממנו לחתנו, פשש...
מסכנה, אפילו מקום מפלט אין לה.

 

[אמא ומתכנתת]

לא יודעת אם לזה התכוונת @R DESIGN אבל אני לא הבנתי כל כך מה קורה פה.
מהמשפט הראשון נשמע שאבא של שני לא בבית ולא אמור לחזור עד הערב.
במשפט השני הוא בבית, או שבדיוק הגיע.

(זה קשור איכשהו לבעיה החמורה של מנכ"ל העיתון?)

בקריאה חוזרת זה צורם לי אפילו יותר.
אם באמת האב לא אמור להיות בבית - איך זה ששני לא מופתעת לראות אותו?

 

[java]

זה נראה שהסוד שלה קשור לנקודה שהיא עושה הכל וחייבת להחזיק את עצמה בשיניים וללהטט מול כל העולם ושכנתו.
ניחוש שלי:
היא מרגישה אשמה במשהו וקשה לה עם זה שהעולם חולק לה כבוד מדומה ומעריץ אותה על עשיה,
בעוד שבפועל היא עושה את זה כדי לנסות לכפר מעט על אשמה שהיא לוקחת על עצמה.

(אם כי @ארבע גרמה לי לחשוב בהודעתה שמדובר כאן על נתון מסוים שקשור לבעלה ואף אחד חוץ משניהם לא יודע עליו)

 

[ארבע]

(אם כי @ארבע גרמה לי לחשוב בהודעתה שמדובר כאן על נתון מסוים שקשור לבעלה ואף אחד חוץ משניהם לא יודע עליו)

דווקא לא חשבתי על זה (:

 

[java]

דווקא לא חשבתי על זה (:

אני יודעת,
אבל זה פתח לי כיוון חשיבה.

 

[RACHELIZ]

אבל א"א לעשות עלינו ניסויים בלי לזרוק לנו עצם

 

[א-ירושלמית]

כל מערכת היחסים בין שני לדניאל לא ברורה לי. למה דניאל ברח? המוות של אבי קשור, אבל אם היתה לו מספיק תמיכה מבית, אני חושבת שהוא היה מתמודד אחרת. הוא מחפש מקום מפלט לעצמו ולהתאוששות שהוא זקוק לה, ומוצא אותה מחוץ לבית.

ושני, גם היא יש לה בריחה מפני עצמה.


אבל להרגשתי, כל הסיפור עמום. @R DESIGN, סיפור מסך צריך להיות טיפה יותר נהיר. קשה לאנשים לקרוא ולפרשן כשהם מול מסך, זו דעתי.
ובכללי, תני יותר בשר. קצת יותר, רק קצת.

 

[א-ירושלמית]

- פרק 15 -

"זו היתה תקופה של הידרדרות רפואית חמורה, והמורל שהידרדר בעקבותיה", משתפת אותנו בכאב רוחמי שטרן, עו"סית קלינית, שהתמודדה בעבר עם המחלה. "הקושי הגדול ביותר היה הנטישה הכואבת של מנהל המחלקה ואיתו שאר הרופאים הבכירים (מדובר במשבר הכוחני מצד בכירי מחלקת נוירוכירורגיה בשנת 2008. הנהלת בי"ח האשימה את הרופאים שמחזיקים את החולים כבני ערובה, ולא מעניקים אף לא טיפול בסיסי כדי שתיכנע לדרישותיהם. א.ר.) - - "

שני הרימה מבטה מהמסך ושפשפה עיניים בתדהמה:
אלישבע רוט, ממך לא הייתי מצפה לשגיאת תחקיר גסה שכזו, נזפה חמורות בכתבת.
נטישה כואבת של מנהל המחלקה? בני ערובה? אפילו לא היית צריכה להתאמץ.
מספיק שהיית שואלת את העורכת שלך, גב' רוט. היא יכלה לספק לך מידע אמין ומדויק על מה שבאמת התרחש אז.

***
אחרי הברית של יהונתן, משפחת גריי עברה לגור חודש אצל ההורים של שני, כמו אחרי כל לידה.
שני נהנתה מהפינוק של אמא שאין לו תחליף. דניאל נהנה מהעזרה של אסתי בטיפול בעולל ובאחיו הגדולים.

בערב אחד נדיר שישבו ישראל, אסתי, שני ודניאל ורננה הרדומה בסלון - שיתף אותם פרופ' גפן בבשורה: "אנחנו מגישים מחר מכתב התפטרות למנכ"ל בי"ח. לא נשתוק עוד מול המהלכים הפוליטים והכלכליים שלו".
"אנחנו?" שאלה שני.
"בעיקרון - מכתב ההתפטרות שלי כבר מוכן. מאמין שיתר בכירי המחלקה יפעלו מתוך מחוייבות לאתיקה הרפואית וילכו בעקבותיי".
"המחוייבות שלכם היא לחולים, לא?" העמיד דניאל פני תם, "בראש ובראשונה, צריך לחשוב עליהם. הם נשארים בלי כלום. כמו כדור במשחק אכזר וחסר רחמים".
"חסר רחמים?" גבותיו של ישראל התרוממו בזעף שקט, "חסר רחמים זה להישאר במחלקה כשידיך, למעשה, קשורות. אין כוח אדם מספק, אין יכולת אישפוז תקינה, והמשאבים מוקצים לתיירות מרפא על חשבון החולים הקבועים... אך את פרופ' שפירא זה לא מעניין. מעניינת אותו רק היוקרה האישית שלו והמאזן הכלכלי של בית החולים".
"זה לא קצת כוחני מידי?" פקפק דניאל בקול. "אין דרך אחרת להגיע להבנות בלי להשאיר את החולים ללא רופאים?"
"מה שלא הולך, הולך בכוח", השיב פרופ' גפן. "עשיתי הכל כדי למצוא פתרונות, אך אין עם מי לדבר בצד שכנגד. אין לי ברירה אלא לעזוב. לא יכול יכול יותר לפעול בניגוד למצפוני. מתוך מחויבות לשבועת הרופא, ולחולים עצמם - אני נאלץ להתפטר".
"ואז - מה?" דניאל המשיך. למרות שהיה עייף כמו בכל סוף יום התמחות ארוך. ולמרות - שהפרטנר לדיון היה פרופסור גפן.
"ואז פרופ' שפירא יכנע", חיוך מנצחים עלה על פניו של ישראל גפן.
"ואם לא?" התעקש דניאל.
"לא. בסוף הצדק ינצח, והעמידה על העקרונות", אמר ישראל בקולו הדידקטי. כאילו מדבר לרננה שנרדמה כבר מזמן, ראשה שעון על דניאל, ולא לאביה שנלחם בעיניו הטרוטות.
"תלמד כלל לחיים: מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח".
דניאל ליטף את תלתלי הזהב של רננה והניח לראשו הכבד להישמט הצידה. מתיר לעצמו לעצום עיניים לרגע.

באחר הצהרים אחד, כששני סיימה לארוז בקדחתנות את כל חפציהם המרובים לקראת החזרה הביתה, ודניאל דחף את המזוודות בתא המטען הכורע תחת העומס - הם חיפשו את ישראל כדי להיפרד ולהודות פנים אל פנים.
הנייד שלו היה מנותק, ואסתי לא ידעה לאן הלך.
שני ודניאל התעכבו קצת, כי אסתי התחילה לדאוג, והם לא רצו להשאיר אותה לבדה.
סוף סוף נשמעה נהמת המנוע המוכר מהחניה. דקה עברה וישראל גפן הפציע בכניסה כשחיוך ניצחון מעטר את פניו. "הקפיצו אותי הבוקר בדחיפות לבי"ח. אנחנו אחרי חתימה על מסמך הבנות ארוך. הדרישות שלנו התקבלו".
מבטיו המרוצים נעו על פני הנוכחים כולם, אך התעכבו בעיקר על דניאל.
דניאל משך בכתפו, "יפה. כל הכבוד. אז צדקת".
"אני תמיד צודק", אמר ישראל גפן ופלט את הציחקוק הקבוע.
***

מה לעשות עכשיו? שאלה שני את עצמה.
הייתי אמורה לסיים את זה מזמן. לא למצוא את עצמי שוב בבוקר, אחרי לילה שלם, עוברת על כל הכתבות בפעם-המי-יודע-כמה ומוצאת טעויות כמובן.
הביטה בשעון, הוא הורה לה למהר למטבח להכין סנדוויצ'ים לילדים.
בלי לחשוב ובלי לתכנן, ידיה נעו על המקלדת במהירות:

"התקופה הקשה ביותר היתה בעת הכשל החמור של בית החולים: המחסור בכוח אדם היה עצום ויכולת אישפוז ירודה (המצב השתפר רק לאחר צעדו האמיץ של מנהל המחלקה ויתר הרופאים הבכירים שהתפטרו בעקבותיו, מתוך מוסריות ודאגה כנה לחולים. צעד זה שינה את פני המחלקה מן הקצה לקצה באופן מוחלט. א.ר.)"

א.ר.? ש.ג.? הקוראים לא יבינו מה קרה לעורכת. אז למחוק את ראשי התיבות לחלוטין?
המחשבות עפו במוחה של שני תוך ריצה בהולה למטבח, שליפת פרוסות, ירקות, ביצים, קטשופ, גבינה צהובה והכנה מהירה של הכריכים.
מבטה נפל שוב על השעון.
מאוחר, מאוחר ממש. איך זה שאף אחד מהילדים עדיין לא קם?

אני מזהה פה כוחנות סמויה מצד ישראל, וצורך להיות צודק תמיד גם על חשבון אחרים. גם כשהוא עושה חשבון מה ייטיב עם החולים - הוא לא שוכח את האינטרסים הפרטיים שלו.

לזה חתרת, @R DESIGN?

 

[RACHELIZ]

גם כשהוא עושה חשבון מה ייטיב עם החולים - הוא לא שוכח את האינטרסים הפרטיים שלו.

זהו שחשבתי על זה גם בקריאה חוזרת, אבל מה שעשה בשביל החולים קצת ערער לי את הקביעה הזו. ומה שעוד, מאמינה שהכוונה למשהו עמוק יותר.

 

[א-ירושלמית]

זהו שחשבתי על זה גם בקריאה חוזרת, אבל מה שעשה בשביל החולים קצת ערער לי את הקביעה הזו. ומה שעוד, מאמינה שהכוונה למשהו עמוק יותר.

הוא שם, בלי להיות מודע לכך, את האינטרסים שלו לפני האינטרסים של החולים.