ברוכים הבאים לכל יפי הנפש!!
אני עשיתי מחקר קטן בסביבתי, ממה אנחנו סוחבים יותר צלקות מהילדות ממכות פיזיות או מפגיעות מילוליות?
התשובה ברורה ביותר, את המכות בקושי זוכרים בגיל מבוגר והפגיעות מנהלות אותנו לכל החיים וצריך הרבה עבודה פנימית להשתחרר מהם.
לצערי הרב אנחנו חיים בדור של יפי נפש, שאסור לגעת בילדים ורק הכל באהבה ובלה בלה בלה, משום מה אני מאמינה שהקב"ה אוהב אותי כמו שאין משהו בעולם אוהב אותי, והוא מכה אותי פה ושם, זה לא מוכיח אצלי שהוא לא אוהב אותי וכמובן לא מוכיח שאין לו משמעת עליי...
להיפך, אחרי כל סטירה אני רק יודעת שה' יותר אוהב אותי מאי פעם!!
הנפש כמו מוחקת כל דבר שאנחנו לא יכולים להתמודד איתו.
ילד קטן לא יכול להתמודד עם אלימות.
כמובן גם עם אלימות מילולית הוא מתקשה להתמודד.
אבל אלימות פיזית מאדם שאמור לייצג את המבוגר האחראי היא משהו שילד לא מסוגל להכיל ולכן אנחנו לא זוכרים אותה!
לא כי זה לא משפיע ולא כי זה לא מנהל אותנו.
זה מנהל יופי.
והדרך הכי קלה לאבחן מישהו שסבל מאלימות בשנות הילדות (גם אם הוא מוכן לחתום שאף אחד לא היכה אותו מעולם) היא אדם שסובל מניתוקים, כמו נעלם לכמה שניות בתוך כדי שיחה וכדו'. זה קורה גם לאנשים הכי נורמטיביים ומודעים סביבכם.
הכרתי יהודי שסבל מניתוקים, והלך ליעוץ בענין אחר.
היועץ שאל אותו האם הוא סבל מאלימות בילדותו והוא ענה בתוקף שממש לא!
אבא שלו (רוסי) אולי היה אדם קשה, ודורש, אבל להרביץ? אף פעם. אחרי אין סוף שאלות, הוא אמר שהוא זוכר פעעם אחחחחת שאבא שלו גרר אותו על הרצפה. אבל רק פעם אחת.
ההוא הפנה אותו לטיפול רגשי.
אחרי שנה של טיפול, הוא התקשר חזרה לומר ליועץ. שבטיפול עלו אין סוף חויות של אלימות שהוא באמת לא זכר באותו מעמד...
כמובן שמכה לשם חינוך שבאה מתוך ישוב הדעת אינה נכנסת להגדרת אלימות.
אלימות היא תגובה (מילולית, פיזית וכו') אמוציונאלית (!) , אישית וחסרת יחס למעשה שנעשה.