סיפור בהמשכים גורלו של הרב גלנץ ❕

[ר' יעקב ישראל]

אוף, למה זה מציק לי?

גם לי זה הציק, אולם לאחר מחשבה הבנתי, שזה מתואר מנקודת מבטו של הרב גלנץ כנער נושר, שהתייחס לדברים ללא אמונה.

 

[הווה פשוט]

אוף, למה זה מציק לי?

נכון מה שכתב @ר' יעקב ישראל (אם כי יש עוד רובד, שיתברר בהמשך).
ובקשר לשורה האחרונה - זו שורה שהוספתי ברגע האחרון כדי ליצור ציפיה, ובאמת זה לא מוצלח ,מחקתי!

 

[Sara led]

גם לי זה הציק, אולם לאחר מחשבה הבנתי, שזה מתואר מנקודת מבטו של הרב גלנץ כנער נושר, שהתייחס לדברים ללא אמונה.

ברור לי שזה לא דעת הכותב אלא תאור של אדם שנמצא במקום אחר.
אם זה היה נכתב במהלך שיח בו הגיבור מתבטא כך, ניחא. אבל הסיפור הזה הוא עם שבירת קיר רביעי ולא פעם אחת. כך שלכותב יש בסיפור הזה נוכחות חזקה, לכן שקוראים את זה כמשפט שכותב הסיפור כתב, זה גורם לגרדת קשה.

נכון מה שכתב @ר' יעקב ישראל (אם כי יש עוד רובד, שיתברר בהמשך).
ובקשר לשורה האחרונה - זו שורה שהוספתי ברגע האחרון כדי ליצור ציפיה, ובאמת זה לא מוצלח ,מחקתי!

תודה.
הסיפור מדהים.

(וגם האומץ)

 

[הווה פשוט]

ולמי שמעוניין להקשיב ל"כמיהה"
מזורקה אופוס 63
האיכות לא משהו, אבל הביצוע הזה לדעתי נהדר מכדי לוותר עליו לטובת צליל נקי

 

[ר' יעקב ישראל]

ולמי שמעוניין להקשיב ל"כמיהה"
מזורקה אופוס 63
האיכות לא משהו, אבל הביצוע הזה לדעתי נהדר מכדי לוותר עליו לטובת צליל נקי

נשמח שישלחו לנטפרי לבדיקה, תודה מראש!

 

[דיונון]

כתיבה מיוחדת!
מה הענין עם הקיר הרביעי?
בשביל מה זה חסר?
זה אמנם מוגש בחינניות, אבל בסוף מחייך אלי הפרצוף של צדיקמן.
יש הסבר?

 

[הווה פשוט]

כתיבה מיוחדת!
מה הענין עם הקיר הרביעי?
בשביל מה זה חסר?

זה נשלף ממני בלי הרבה כוונות, ייתכן שזה באמת מיותר.

זה אמנם מוגש בחינניות, אבל בסוף מחייך אלי הפרצוף של צדיקמן.

לא הבנתי

 

[דיונון]

לא הבנתי

סיפור בהמשכים - צדיקמן מכה שנית!

זוכרים את צדיקמן? גיבור העל שמשתמש בכוחות הקדושה ומנצח כל אויב? כמו כל עם ישראל, גם הוא נרתם למאמץ המלחמתי ורוצה לתרום למערכה מניסיונו ומקדושתו. "צדיקמן, קום נא, עור נא, הושע נא, והצליחה נא". צדיקמן שפשף את עיניו העייפות מלילה שכולו שינה. "מה קרה?" "עם ישראל זקוק לישועתך" "ישועתי קרובה לבוא...

www.prog.co.il

עושה שם מהקיר הרביעי צורת הפתח, אבל שם זה חלק מהדמות.

 

[הווה פשוט]

ששש
ששש

ששש
ששש


ששששפרק חמישיש - שכיפת חרסינה

ששש
ששש

יום קר אחד, כשהאצבעות היו קפואות מכדי לנגן ומזג האויר עגמומי מכדי לשיר, הם הדליקו תנור ספירלה מלוכלך שפלט ריח יותר מחום, ושוחחו.

סופי נשאל על שמו המוזר, והוא סיפר שהוריו סיכמו שאם ייוולד להם בן הם יקראו לו פיל על שם דוקטור פיל אבי "החשיבה החיובית", ואם תהיה בת יקראו לה סופי על שם המדריכה שלמדה אותם את השיטה שלו.

וכשנולד בסוף בן אמרו להם שילד בשם פיל יהיה ללעג בין חבריו, ולקרוא לו סופי זה גם לא מוצלח, אבל שם אחר לא בא בחשבון והתחיל הוויכוח האם פיל או סופי - ויכוח פילוסופי, וגזר הדין הסופי היה - סופי.

שעשועי המילים חיממו את האוירה, שרתונים הוצתו, פקקים חולצו, וחרצובות הלשון שוחררו.

רפי סיפר מאיפה באה לו הצליעה.
זוהר סיפר על הגירושין הרעילים של הוריו.
בן תיאר התעללות בבית הספר, ואמא שזכתה במקום שלישי באליפות הונגריה בשחמט.

הם בקשו גם משייקה לספר קצת על עצמו.

כששמעו שהוא היה בחור ישיבה סקרנותם זינקה, ומטר שאלות ניתך על ראשו.

שייקה משך בכתפיו ונידב פיסות מידע יבשות וכלליות,
אבל הם מעולם לא פגשו בחור ישיבה בגודל טבעי והם רצו לדעת הכול, הכול.
ושייקה בחוסר חשק מופגן נאלץ להיכנס לפרטים ודקויות כדי לרצות את ידידיו החדשים.

החמישה גררו את כסאותיהם לעברו והקשיבו, כשלאט לאט התיאורים הטכניים התחלפו לדיונים מהותיים יותר, שאלות של איך ומתי הפכו ללמה ומה פתאום, ושייקה מצא את עצמו לפתע מגן על העולם שממנו ברח.

תאבונם האינטלקטואלי לא ידע גבולות וגם לא רחמים,
מעולם הישיבות התפתח הדיון אל העולם החרדי כולו, ומשם לתורת ישראל, וליהדות בכלל, וסתם לדתות, ולפילוסופיה מופשטת.

הם ישבו סביבו מרותקים, נדהמים מרמת הידע ויכולות הניתוח.

וגם הוא נדהם כמותם.

מעולם לא ידע כמה דברי חכמה הוא צבר במשך השנים, ואיזו חשיבה ביקורתית סיגל לעצמו בישיבה.
ששש

באותו יום חזר הביתה בהליכה כבדה ומהורהרת מאד,

הוא הרגיש שהוא שוקע לתוך משהו,
או אולי דואה אל משהו,
הוא לא התנגש בשום מידע חדש, הכול היה אצלו זה מכבר. אבל משהו השתנה בגישה, ביחס בינו לבין העולמות האלה, באיפה נקודת המיקום שלו במרחב המחשבתי הזה.

אם עד היום היו אלה שעשועים שכליים בלבד, מעין חידות שיש לפתור, תעסוקה לשעות הפנאי, פתאום הוא מרגיש שהוא בעצמו חלק מהרעיונות, כל טיעון הודף את נשמתו לצד אחר,
כאילו הוא תלוי מעל נהר כשהוא עובר מענף לענף, ויש לבדוק בזהירות מרבית איזה ענף יחזיק את משקלו ואיזה ייסדק, איזו תנוחה שומרת על מרכז הכובד בבטחה ובאיזו תנועה בלתי ערנית יאבד שווי המשקל,
והנהר שם למטה, הו, עמוק מאד מאד, ושורץ תנינים.

העיניים הבוערות של זוהר, הלסת המהודקת והבלתי מגולחת של סופי, קריאות התיגר המתפרצות של רפי ובן, גרמו לו להרגיש שהוא בתוך קרב,
וזה לא סתם, זה אמיתי, זה לא משחק מחשב, הוא מגן על הבית, אם כי לא ברור לו איזה בית.

בפגישה שלו באותו שבוע עם רב צבי, הוא התחיל לשאול שאלות שונות קצת, המשגיח הביט בו בפליאה אבל ענה לו מבלי לחפור מאיפה זה בא.


באולפני דיקנס חל שינוי,
עדיין עסקו במוסיקה אבל תמיד זה התקשר פתאום למחשבת ישראל וליסודות ההוויה, ואז קצב שריפת ה"שרתונים" התגבר, כמו גם קצב הבקבוקים הריקים שגולגלו לפינה שהוגדרה כ"אזור האשפה".

זה שייקה שמדבר רוב הזמן,
הוא כבר התרגל לפורום החדש הזה והחל לתת ביטוי לכריזמה שניחן בה, כשהוא יושב נינוח בכורסא הישנה שנעשתה "שלו", וקולו השקול משמיע משפטים מפותלים אך מושלמים לוגית, כשהוא בוחר את המילים המדויקות ואת סדר הגשת הטיעונים הנכון ויחד עם תזמון השתיקות האפקטיבי פשוט מהפנט את הקהל שלו.

הוא הפנט גם את עצמו.

רבדי תודעה חדשים, כוחות מחלחלים, תסיסה פנימית,
תהליך של פירוק כימי יסודי מתרחש בעולמו, תהליך עיקש שנדמה כי לא יפסק עד לחילוף חומרים אבסולוטי בקרבו.

רב צבי היה צריך להתאמץ באותם ימים, השאלות נעשו מסובכות יותר, והדקויות דרשו התעמקות אינטנסיבית יותר.

נוצר מעין דיאלוג בין אולפני דיקנס לבין אולם "צדפות"
ורעיונות נעו הלוך ושוב מהחברותא עם המשגיח במלון אל החברה גלויי הראש הרובצים בתוך ערפל שרתוני ואידי אלכוהול.
ששש

דביר היה השתקן שבחבורה אך גם החכם שבה.
בעצם ניתן למחוק את ה"אך גם" מהמשפט הקודם, סיג לחכמה שתיקה לא?
אלא שאין מה לעשות, ככה היא תפיסתם הקטנונית של בני האדם, הם ירדפו בהערצה אחרי מפגיזי המטחים הוורבליים ואת השתקנים יתייגו כ"אויל מחריש".

לדביר היה מצח גבוה ועיניים עגולות וישירות, והוא לא סתם שתק,
הוא הקשיב.
הקשיב לא רק עם האוזניים אלא בעיקר עם העיניים,
היית יכול לראות את השפתיים שלך משתקפות באגמים הצלולים של אישוניו הממוקדים בך.

"מוזר שקוראים לך "דביר" אמר לו פעם שייקה "אני חושב ש"שתיק" הרבה יותר מתאים לך"
ודביר חייך ו.....
שתק.

אפשר להבין אם כך, כמה תשומת לב קיבלו המשפטים הבודדים שכן נחלצו מפיו.
וכמה רצון טוב התעורר לענות לו ולמלא את בקשתו.
זה שכרו של שתקן,
האנרגיה המצטברת נפלטת במרוכז על הדברים החשובים באמת.

פעם כשנסובה השיחה על התורה ועל חכמת התורה, פצה פתאום דביר את פיו וביקש דוגמא לחוכמת התורה, זה מאד מעניין אותו.
כמה שניות הביטו כולם בדביר ואז הביטו בשייקה שנאלם, והחזירו את מבטם לדביר ושוב לשייקה.

"אני אכין לכם משהו".

וזה לא היה פשוט כמו שהוא חשב שזה יהיה,
למצוא משהו לא ארוך מידי ולא קצר, משהו שלא טעון הרבה הקדמות והגדרות מושגים הזרים למי שמחוץ לכותלי בית המדרש, משהו יפה ומבריק שיהיה גם הגיוני בשכל אנוש ומוסרי גם לפי ערכי העולם המודרני. הוא זכר הרבה מתלמודו אמנם, אבל במעומעם, ולא היו לו ספרים ולא חבר ללבן איתו.

בהעדר לבוש הולם הוא נאלץ להתגנב ל"אויצר" נידח בפאתי בני ברק בשעות הקטנות של הלילה, להכין דבר תורה, ולמחוק ולהוסיף ושוב למחוק ולשפץ ולקצר ולפרט ולסכם.
לבסוף הכניס בסיפוק שני דפי דפדפת לכיסו, יצא משהו לא רע, והוא נפל על משכבו עם אור בוקר.

"עשיתי משמר" אמר לעצמו בחיוך מריר.
ששש

רוזט סיימה לנגן את המונלייט - הלא היא סונטת אור הירח של בטהובן,
והפליאה בווירטואוזיות שלה בפרסטו המהיר המסיים את הסונטה.

אף אחד לא מחה כפיים ולא אמר מילה. הם סיפרו לשייקה איך בפעם האחרונה שמישהו אמר לה "בראבו" היא השתוללה כל כך עד שניפצה את הכיור ואפילו עקרה את הברז.

זוהר אמר שהוא מתפלא על בטהובן שקרא "מונלייט" למשהו כל כך רועש וטמפרמנטי, לו זה נשמע יותר כמו פלוגת פרשים קוזקים שדוהרים לקרב על דרך חצץ בתוך סופת ברקים וברד כבד, מאשר אור ירח ענוג ושליו.

"אז ראשית, לא בטהובן נתן את השמות לסונטות שלו" אמר סופי
"ומונלייט קראו לה כנראה רק בגלל האדאג'יו בהתחלה, שהוא באמת נשמע בול כמו אור ירח".

"ואולי" אמר בן כשהוא פותח בקבוק "אולי יש חיצוניות ויש פנימיות כמו ששייקה אומר תמיד, יש למשל נוזל זהוב וקריר שליו וטהור, זך ותמים למראה, ואז...."
בן הטה את ראשו כלפי מעלה והניח את פתח הבקבוק על שפתיו, רק בעבוע הבירה נשמע כשכולם הסתכלו בשקט איך הבקבוק מתרוקן במקצועיות עד תומו מבלי לעצור לנשימה.

"ואז.... אתה מגלה מה מסתתר בתוך המשקה העוצמתי הזה, איזה גלים גועשים ופסיכודליים הוא מעורר בך" והוא גלגל את הבקבוק הריק בתנופה לכל אורך החדר עד להר הבקבוקים שב"אשפה".

הוא קם מכסאו, סמוק, והניף אצבע "זה כמו דביר שלנו, בובת שעווה חסרת חיים מבחוץ, ואלברט איינשטיין מבפנים".

רפי הניח עליו זרוע ידידותית והושיב אותו בכוח "דברנו עכשיו על בטהובן לא על..."

"בטח, זה בדיוק מה שרציתי לומר, קרני אור הירח החיוור והרגוע כשהן חודרות אלינו לנפש מה זה עושה לנו בפנים הא? פלוגת קוזקים בסערת אימים, נכון דביר?!"

דביר שתק.

"והתורה שחשבתם שהיא אוסף אגדות וטקסים פשטניים ובלתי מפותחים" אמר פתאום שייקה ושלף ניר מקופל מכיסו
"מסתירה בקרבה אוצר עמוק של חכמה אינסופית ו..... בואו תשמעו את זה"
ששש

הוא התחיל בנחת,
מציג את הנחות היסוד, מיישר את השטח למגדל המרשים העומד להיבנות לפניהם לבנה אחר לבנה.
הוא היה ממש במיטבו והם ישבו בדממה, מרותקים.

גם רוזט עצרה את נגינתה, היא באמת לא מבינה עברית זאתי?!

וכשהעניינים החלו להתחמם והפלפול נכנס להילוך גבוה, קם שייקה ממקומו הניף את אגודלו ומבלי משים הוחלפה גם שפתו לעגה הישיבתית,

ופתאום נתקל מבטו בחלון, ובהשתקפות דמותו.

...

"מה קרה?" שאלו כולם "למה הפסקת פתאום?"

"אני....אה....בלי כיפה.... לא שייך ככה לומר דברי תורה בלי כיפה".

"שום בעיה" קפץ זוהר ממקומו "זה אולפן סרטים פה, בטוח נמצא איזה כיפה"
זוהר ניגש לארגז גדול ופתחו "הנה בבקשה שתי כיפות, וגם כמה שפמים, ואפילו זקן אחד".
הוא הניח לראשו של שייקה כיפת צמר מעוטרת.

"גם אני אחבוש אחת, אנחנו בשיעור תורה, לא?" אמר ולבש את השנייה.

"יש גם בשבילי?" שאל סופי,

"אין יותר כיפות, אבל יש כובע קש, קח".

גם דביר עטף את ראשו בצעיף מקופל, ובן הניח על ראשו שקית ביסלי ריקה,

"זה ייפול לך"

"אם ייפול אז נרים"
ששש
רפי רוקן קערית חרסינה והניחה במהופך על ראשו.

"זה ייפול לך"

"אם זה יפול אז נרי...
...אז נחפש משהו אחר"

שתיקה השתררה בחדר כשרוזט פתחה את ארנקה הוציאה מטפחת משי לבנה ופרשה על ראשה.
שייקה רצה לומר שבנות לא צריכות אבל אוהד הניח אצבע על שפתיו ובידו השנייה הצביע על הכיור המנופץ והצינור השבור שהיה פעם ברז.

השיעור נמשך,
הסוגיא נפרסת לפניהם ביד אמן, והפלפול מגיע לנקודת שיא כשכל הסתירות מתיישבות וכל השאלות מתורצות והכל מסתדר בנקישה כשהיסוד שנבנה בעמל מחבר כל פרט כמו לגו, ומשפט הסיום חותם את היצירה ונועל את הדיון באופן שלא ניתן להפרכה.

שייקה התנשף הזיע וחייך, ונתן לקהל המעריצים להתנפל עליו בקריאות התפעלות ובלחיצות ידיים שהפכו לאט לחיבוקים.
שייקה נחלץ מהם כשהוא מגמגם תודה ומיהר אל הדלת, הוא לא רצה שיראו את עיניו הרטובות.

"להתראות שייקה, ואנחנו רוצים עוד" קראו אחריו, והוא עצר בפתח וקד להם בראשו כי לא היה מסוגל לדבר.

הם עמדו שם בחצי מעגל והשתחוו לו עמוקות בחזרה,
והוא כבר היה ברחוב כשקול נפץ נשמע מבפנים

הכיפה של רפי נפלה.
ששש

לפגישה הבאה הוא בא עם ארבעה דפי דפדפת ובכיסו כיפה סרוגה נורמלית שקנה לצורך העניין,
להפתעתו הוא ראה שגם הם קנו כיפות סרוגות, כולל סיכות ראש.

השיעורים נעשו דבר שבשגרה, והתרחבו לעוד תחומים כמו מקרא, הלכה, אגדתא ואפילו קבלה, מקצוע שלו עצמו לא היה בו מושג אבל בעזרת כשרונו עם קצת הכוונה מרב צבי והרבה חפירות בספרים נדירים ב"אויצר" - לשם היה מגיע בחולצה לבנה וכיפה שחורה - הצליח למסור שיעורי רקע כללי גם בסודות התורה.

הם מעולם לא שאלו אותו איך זה שהוא כל כל נאה דורש וכלום לא נאה מקיים,
אבל העיניים שלהם שאלו זאת גם שאלו.

ופעם בסוף השיעור אחרי קרב מוחות בו ידו הייתה שוב על העליונה, הוא ראה את השתקפותו בחלון,
קומתו הזקופה בהחלטיות, האגודלים שעדיין בתנוחת תקיפה, הכיפה שתחתיה המצח החרוש, והעיניים שלו המחייכות בשביעות רצון, העיניים שלו ששאלו אותו בדיוק את אותה שאלה

"רק נאה דורש?"

והוא החליט שעליו לברר עם עצמו כמה דברים.

ששש
ששש

 

[Sara led]

ששש
ששש
צפה בקובץ המצורף 1485522

ששש
ששש


ששששפרק חמישיש - שכיפת חרסינה

ששש
ששש

יום קר אחד, כשהאצבעות היו קפואות מכדי לנגן ומזג האויר עגמומי מכדי לשיר, הם הדליקו תנור ספירלה מלוכלך שפלט ריח יותר מחום, ושוחחו.

סופי נשאל על שמו המוזר, והוא סיפר שהוריו סיכמו שאם ייוולד להם בן הם יקראו לו פיל על שם דוקטור פיל אבי "החשיבה החיובית", ואם תהיה בת יקראו לה סופי על שם המדריכה שלמדה אותם את השיטה שלו.

וכשנולד בסוף בן אמרו להם שילד בשם פיל יהיה ללעג בין חבריו, ולקרוא לו סופי זה גם לא מוצלח, אבל שם אחר לא בא בחשבון והתחיל הוויכוח האם פיל או סופי - ויכוח פילוסופי, וגזר הדין הסופי היה - סופי.

שעשועי המילים חיממו את האוירה, שרתונים הוצתו, פקקים חולצו, וחרצובות הלשון שוחררו.

רפי סיפר מאיפה באה לו הצליעה.
זוהר סיפר על הגירושין הרעילים של הוריו.
בן תיאר התעללות בבית הספר, ואמא שזכתה במקום שלישי באליפות הונגריה בשחמט.

הם בקשו גם משייקה לספר קצת על עצמו.

כששמעו שהוא היה בחור ישיבה סקרנותם זינקה, ומטר שאלות ניתך על ראשו.

שייקה משך בכתפיו ונידב פיסות מידע יבשות וכלליות,
אבל הם מעולם לא פגשו בחור ישיבה בגודל טבעי והם רצו לדעת הכול, הכול.
ושייקה בחוסר חשק מופגן נאלץ להיכנס לפרטים ודקויות כדי לרצות את ידידיו החדשים.

החמישה גררו את כסאותיהם לעברו והקשיבו, כשלאט לאט התיאורים הטכניים התחלפו לדיונים מהותיים יותר, שאלות של איך ומתי הפכו ללמה ומה פתאום, ושייקה מצא את עצמו לפתע מגן על העולם שממנו ברח.

תאבונם האינטלקטואלי לא ידע גבולות וגם לא רחמים,
מעולם הישיבות התפתח הדיון אל העולם החרדי כולו, ומשם לתורת ישראל, וליהדות בכלל, וסתם לדתות, ולפילוסופיה מופשטת.

הם ישבו סביבו מרותקים, נדהמים מרמת הידע ויכולות הניתוח.

וגם הוא נדהם כמותם.

מעולם לא ידע כמה דברי חכמה הוא צבר במשך השנים, ואיזו חשיבה ביקורתית סיגל לעצמו בישיבה.
ששש

באותו יום חזר הביתה בהליכה כבדה ומהורהרת מאד,

הוא הרגיש שהוא שוקע לתוך משהו,
או אולי דואה אל משהו,
הוא לא התנגש בשום מידע חדש, הכול היה אצלו זה מכבר. אבל משהו השתנה בגישה, ביחס בינו לבין העולמות האלה, באיפה נקודת המיקום שלו במרחב המחשבתי הזה.

אם עד היום היו אלה שעשועים שכליים בלבד, מעין חידות שיש לפתור, תעסוקה לשעות הפנאי, פתאום הוא מרגיש שהוא בעצמו חלק מהרעיונות, כל טיעון הודף את נשמתו לצד אחר,
כאילו הוא תלוי מעל נהר כשהוא עובר מענף לענף, ויש לבדוק בזהירות מרבית איזה ענף יחזיק את משקלו ואיזה ייסדק, איזו תנוחה שומרת על מרכז הכובד בבטחה ובאיזו תנועה בלתי ערנית יאבד שווי המשקל,
והנהר שם למטה, הו, עמוק מאד מאד, ושורץ תנינים.

העיניים הבוערות של זוהר, הלסת המהודקת והבלתי מגולחת של סופי, קריאות התיגר המתפרצות של רפי ובן, גרמו לו להרגיש שהוא בתוך קרב,
וזה לא סתם, זה אמיתי, זה לא משחק מחשב, הוא מגן על הבית, אם כי לא ברור לו איזה בית.

בפגישה שלו באותו שבוע עם רב צבי, הוא התחיל לשאול שאלות שונות קצת, המשגיח הביט בו בפליאה אבל ענה לו מבלי לחפור מאיפה זה בא.


באולפני דיקנס חל שינוי,
עדיין עסקו במוסיקה אבל תמיד זה התקשר פתאום למחשבת ישראל וליסודות ההוויה, ואז קצב שריפת ה"שרתונים" התגבר, כמו גם קצב הבקבוקים הריקים שגולגלו לפינה שהוגדרה כ"אזור האשפה".

זה שייקה שמדבר רוב הזמן,
הוא כבר התרגל לפורום החדש הזה והחל לתת ביטוי לכריזמה שניחן בה, כשהוא יושב נינוח בכורסא הישנה שנעשתה "שלו", וקולו השקול משמיע משפטים מפותלים אך מושלמים לוגית, כשהוא בוחר את המילים המדויקות ואת סדר הגשת הטיעונים הנכון ויחד עם תזמון השתיקות האפקטיבי פשוט מהפנט את הקהל שלו.

הוא הפנט גם את עצמו.

רבדי תודעה חדשים, כוחות מחלחלים, תסיסה פנימית,
תהליך של פירוק כימי יסודי מתרחש בעולמו, תהליך עיקש שנדמה כי לא יפסק עד לחילוף חומרים אבסולוטי בקרבו.

רב צבי היה צריך להתאמץ באותם ימים, השאלות נעשו מסובכות יותר, והדקויות דרשו התעמקות אינטנסיבית יותר.

נוצר מעין דיאלוג בין אולפני דיקנס לבין אולם "צדפות"
ורעיונות נעו הלוך ושוב מהחברותא עם המשגיח במלון אל החברה גלויי הראש הרובצים בתוך ערפל שרתוני ואידי אלכוהול.
ששש

דביר היה השתקן שבחבורה אך גם החכם שבה.
בעצם ניתן למחוק את ה"אך גם" מהמשפט הקודם, סיג לחכמה שתיקה לא?
אלא שאין מה לעשות, ככה היא תפיסתם הקטנונית של בני האדם, הם ירדפו בהערצה אחרי מפגיזי המטחים הוורבליים ואת השתקנים יתייגו כ"אויל מחריש".

לדביר היה מצח גבוה ועיניים עגולות וישירות, והוא לא סתם שתק,
הוא הקשיב.
הקשיב לא רק עם האוזניים אלא בעיקר עם העיניים,
היית יכול לראות את השפתיים שלך משתקפות באגמים הצלולים של אישוניו הממוקדים בך.

"מוזר שקוראים לך "דביר" אמר לו פעם שייקה "אני חושב ש"שתיק" הרבה יותר מתאים לך"
ודביר חייך ו.....
שתק.

אפשר להבין אם כך, כמה תשומת לב קיבלו המשפטים הבודדים שכן נחלצו מפיו.
וכמה רצון טוב התעורר לענות לו ולמלא את בקשתו.
זה שכרו של שתקן,
האנרגיה המצטברת נפלטת במרוכז על הדברים החשובים באמת.

פעם כשנסובה השיחה על התורה ועל חכמת התורה, פצה פתאום דביר את פיו וביקש דוגמא לחוכמת התורה, זה מאד מעניין אותו.
כמה שניות הביטו כולם בדביר ואז הביטו בשייקה שנאלם, והחזירו את מבטם לדביר ושוב לשייקה.

"אני אכין לכם משהו".

וזה לא היה פשוט כמו שהוא חשב שזה יהיה,
למצוא משהו לא ארוך מידי ולא קצר, משהו שלא טעון הרבה הקדמות והגדרות מושגים הזרים למי שמחוץ לכותלי בית המדרש, משהו יפה ומבריק שיהיה גם הגיוני בשכל אנוש ומוסרי גם לפי ערכי העולם המודרני. הוא זכר הרבה מתלמודו אמנם, אבל במעומעם, ולא היו לו ספרים ולא חבר ללבן איתו.

בהעדר לבוש הולם הוא נאלץ להתגנב ל"אויצר" נידח בפאתי בני ברק בשעות הקטנות של הלילה, להכין דבר תורה, ולמחוק ולהוסיף ושוב למחוק ולשפץ ולקצר ולפרט ולסכם.
לבסוף הכניס בסיפוק שני דפי דפדפת לכיסו, יצא משהו לא רע, והוא נפל על משכבו עם אור בוקר.

"עשיתי משמר" אמר לעצמו בחיוך מריר.
ששש

רוזט סיימה לנגן את המונלייט - הלא היא סונטת אור הירח של בטהובן,
והפליאה בווירטואוזיות שלה בפרסטו המהיר המסיים את הסונטה.

אף אחד לא מחה כפיים ולא אמר מילה. הם סיפרו לשייקה איך בפעם האחרונה שמישהו אמר לה "בראבו" היא השתוללה כל כך עד שניפצה את הכיור ואפילו עקרה את הברז.

זוהר אמר שהוא מתפלא על בטהובן שקרא "מונלייט" למשהו כל כך רועש וטמפרמנטי, לו זה נשמע יותר כמו פלוגת פרשים קוזקים שדוהרים לקרב על דרך חצץ בתוך סופת ברקים וברד כבד, מאשר אור ירח ענוג ושליו.

"אז ראשית, לא בטהובן נתן את השמות לסונטות שלו" אמר סופי
"ומונלייט קראו לה כנראה רק בגלל האדאג'יו בהתחלה, שהוא באמת נשמע בול כמו אור ירח".

"ואולי" אמר בן כשהוא פותח בקבוק "אולי יש חיצוניות ויש פנימיות כמו ששייקה אומר תמיד, יש למשל נוזל זהוב וקריר שליו וטהור, זך ותמים למראה, ואז...."
בן הטה את ראשו כלפי מעלה והניח את פתח הבקבוק על שפתיו, רק בעבוע הבירה נשמע כשכולם הסתכלו בשקט איך הבקבוק מתרוקן במקצועיות עד תומו מבלי לעצור לנשימה.

"ואז.... אתה מגלה מה מסתתר בתוך המשקה העוצמתי הזה, איזה גלים גועשים ופסיכודליים הוא מעורר בך" והוא גלגל את הבקבוק הריק בתנופה לכל אורך החדר עד להר הבקבוקים שב"אשפה".

הוא קם מכסאו, סמוק, והניף אצבע "זה כמו דביר שלנו, בובת שעווה חסרת חיים מבחוץ, ואלברט איינשטיין מבפנים".

רפי הניח עליו זרוע ידידותית והושיב אותו בכוח "דברנו עכשיו על בטהובן לא על..."

"בטח, זה בדיוק מה שרציתי לומר, קרני אור הירח החיוור והרגוע כשהן חודרות אלינו לנפש מה זה עושה לנו בפנים הא? פלוגת קוזקים בסערת אימים, נכון דביר?!"

דביר שתק.

"והתורה שחשבתם שהיא אוסף אגדות וטקסים פשטניים ובלתי מפותחים" אמר פתאום שייקה ושלף ניר מקופל מכיסו
"מסתירה בקרבה אוצר עמוק של חכמה אינסופית ו..... בואו תשמעו את זה"
ששש

הוא התחיל בנחת,
מציג את הנחות היסוד, מיישר את השטח למגדל המרשים העומד להיבנות לפניהם לבנה אחר לבנה.
הוא היה ממש במיטבו והם ישבו בדממה, מרותקים.

גם רוזט עצרה את נגינתה, היא באמת לא מבינה עברית זאתי?!

וכשהעניינים החלו להתחמם והפלפול נכנס להילוך גבוה, קם שייקה ממקומו הניף את אגודלו ומבלי משים הוחלפה גם שפתו לעגה הישיבתית,

ופתאום נתקל מבטו בחלון, ובהשתקפות דמותו.

...

"מה קרה?" שאלו כולם "למה הפסקת פתאום?"

"אני....אה....בלי כיפה.... לא שייך ככה לומר דברי תורה בלי כיפה".

"שום בעיה" קפץ זוהר ממקומו "זה אולפן סרטים פה, בטוח נמצא איזה כיפה"
זוהר ניגש לארגז גדול ופתחו "הנה בבקשה שתי כיפות, וגם כמה שפמים, ואפילו זקן אחד".
הוא הניח לראשו של שייקה כיפת צמר מעוטרת.

"גם אני אחבוש אחת, אנחנו בשיעור תורה, לא?" אמר ולבש את השנייה.

"יש גם בשבילי?" שאל סופי,

"אין יותר כיפות, אבל יש כובע קש, קח".

גם דביר עטף את ראשו בצעיף מקופל, ובן הניח על ראשו שקית ביסלי ריקה,

"זה ייפול לך"

"אם ייפול אז נרים"
ששש
רפי רוקן קערית חרסינה והניחה במהופך על ראשו.

"זה ייפול לך"

"אם זה יפול אז נרי...
...אז נחפש משהו אחר"

שתיקה השתררה בחדר כשרוזט פתחה את ארנקה הוציאה מטפחת משי לבנה ופרשה על ראשה.
שייקה רצה לומר שבנות לא צריכות אבל אוהד הניח אצבע על שפתיו ובידו השנייה הצביע על הכיור המנופץ והצינור השבור שהיה פעם ברז.

השיעור נמשך,
הסוגיא נפרסת לפניהם ביד אמן, והפלפול מגיע לנקודת שיא כשכל הסתירות מתיישבות וכל השאלות מתורצות והכל מסתדר בנקישה כשהיסוד שנבנה בעמל מחבר כל פרט כמו לגו, ומשפט הסיום חותם את היצירה ונועל את הדיון באופן שלא ניתן להפרכה.

שייקה התנשף הזיע וחייך, ונתן לקהל המעריצים להתנפל עליו בקריאות התפעלות ובלחיצות ידיים שהפכו לאט לחיבוקים.
שייקה נחלץ מהם כשהוא מגמגם תודה ומיהר אל הדלת, הוא לא רצה שיראו את עיניו הרטובות.

"להתראות שייקה, ואנחנו רוצים עוד" קראו אחריו, והוא עצר בפתח וקד להם בראשו כי לא היה מסוגל לדבר.

הם עמדו שם בחצי מעגל והשתחוו לו עמוקות בחזרה,
והוא כבר היה ברחוב כשקול נפץ נשמע מבפנים

הכיפה של רפי נפלה.
ששש

לפגישה הבאה הוא בא עם ארבעה דפי דפדפת ובכיסו כיפה סרוגה נורמלית שקנה לצורך העניין,
להפתעתו הוא ראה שגם הם קנו כיפות סרוגות, כולל סיכות ראש.

השיעורים נעשו דבר שבשגרה, והתרחבו לעוד תחומים כמו מקרא, הלכה, אגדתא ואפילו קבלה, מקצוע שלו עצמו לא היה בו מושג אבל בעזרת כשרונו עם קצת הכוונה מרב צבי והרבה חפירות בספרים נדירים ב"אויצר" - לשם היה מגיע בחולצה לבנה וכיפה שחורה - הצליח למסור שיעורי רקע כללי גם בסודות התורה.

הם מעולם לא שאלו אותו איך זה שהוא כל כל נאה דורש וכלום לא נאה מקיים,
אבל העיניים שלהם שאלו זאת גם שאלו.

ופעם בסוף השיעור אחרי קרב מוחות בו ידו הייתה שוב על העליונה, הוא ראה את השתקפותו בחלון,
קומתו הזקופה בהחלטיות, האגודלים שעדיין בתנוחת תקיפה, הכיפה שתחתיה המצח החרוש, והעיניים שלו המחייכות בשביעות רצון, העיניים שלו ששאלו אותו בדיוק את אותה שאלה

"רק נאה דורש?"

והוא החליט שעליו לברר עם עצמו כמה דברים.

ששש
ששש

פרק השיא של הסיפור מבחינתי!
התיבול של ההומור עם הרגש המתפרץ.


הפילוסופי גמר אותי

 

[ר' יעקב ישראל]

וואו אין מילים!
הולך ומשתבח מפעם לפעם!

 

[נודד]

מדהים!
לא נותרו בגנזכים כמה "חבורעס" של שייקה מאז... חשבתי שתפנק אותנו באיזה איינפל מסעיר...

 

[לרקוד על הירח]

וואו.
נראה לי פיתחתי חיבה מיוחדת לסיפור הזה...

 

[הווה פשוט]

ששש
ששש

ששש
ששש
שששפרק שישיש - שהִנֶּךָּ





הם דאגו מאד,

שבועיים הוא לא הופיע.

היו אלו שבועיים ללא שינה, שבועיים של חישוב מסלול מחדש, שבועיים בהם יצר במאמץ כביר דרך פרטית משלו, רעיון מפולפל ועמוק שיאפשר לו לרדת בכבוד מהעץ הבעייתי אליו טיפס.
הוא ידע שזה בדיוק מה שבעוכריו, היהירות הזו, הקושי להודות בטעויותיו.

והוא סלל לעצמו שבילים בהם הוא יכול לצעוד לפי רצון הבורא בלי לסטות מאומה, ועם זאת שיהיו אלו השבילים שלו, עם התמרורים שלו, ומעוצבים לפי טעמו.

הייתה זאת מערכת שבילים מרהיבה ומזמינה מחד אך בטוחה ומוגנת מאידך, דרך מתפתלת המובילה אל שער הזהב השער שצדיקים יבואו בו.


ששש
דלת המתכת שעליה מתנודד השלט "אולפני דיקנס" חרקה ונפתחה אט אט.

כולם הזדקפו והסתכלו על הדמות שהופיעה בפתח עם כיפת קטיפה שחורה וחדשה, מכנסיים וחולצה מגוהצים, וציציות לבנות לבנות וארוכות ארוכות.

"שייקה! דאגנו לך נורא, וואו איך שאתה נראה יפה, ממש הרב הראשי"

"עיזבו את הקשקושים החיצוניים, תסתכלו על הלב שלי, לב חדש".

המהלך החדש צבר תאוצה, השיעורים באולפן הפכו לקורס מעשי ביהדות, והם החלו בהדרגה לאמץ פה ושם מצוות קלות.
השיעורים נמשכו עד היום בו נפרד מהם ועזב לישיבה בצפון, לא לפני שהוא מקשר אותם עם פעיל נמרץ מארגון קירוב.

*

שלשים שנה אחרי אותו חורף תשנ"ג רב התמורות מסיים הרב גלנץ לפלס את דרכו בין שורות הכיסאות המרופדים והריקים באולם "צדפות" ומגיע אל הפסנתר הישן המוצב בקצה האולם, הפסנתר "שלו".

הוא משך אליו את הכיסא העגול נטול המשענת והתיישב.
גל גאה בבטנו, וכתפיו נרעדו, הוא לא נגע בכלי הזה עשרות שנים,
האם אצבעותיו זוכרות? האם הלב זוכר?

הוא פתח את המכסה וחימם את כפות ידיו זו בזו, השקט היה עמוק.
וכשהוא הניח את אצבעו על "מי" שהצליל כמו ביתר את האויר.

הוא נתן ל"מי" להדהד קצת ואחר כך לחץ על "לה", ואז סול דיאז, וטיפה יותר חזק על הדו דיאז...
הכמיהה התחילה.

התיבה הראשונה עברה ללא ליווי, אבל בשנייה הזרת השמאלית כמו מעצמה נחתה על הבס ואחר כך קפצה לאקורד ג'י דיאז שבע, מבלי להסתכל אפילו.

עדיין יש לו את זה!

הוא היטה את גופו קצת לאחור כאילו הוא באמצע רסיטל, והמשיך לנגן את המזורקה בלי שום שגיאה,
אפילו לקראת הסוף כשהנושא הראשי מוכפל ועובר מצד לצד ונשמע כמו תחרות בין שני יריבים, וזה נורא מבלבל - הידיים נעו מעצמן, מדויקות, מתוכנתות.

הוא הרי ניגן את הקטע הזה כמה, אלף פעמים?

לפחות.

והוא סיים את הקרשצ'נדו בתנופה, נוחת על אקורד הסיום בידיים משוכלות כנדרש, ולאחריו דממה נוקבת.
האצבעות ממשיכות לנוח על הקלידים וחזהו עולה ויורד בהתרגשות.
ששש

ואז נשמעו מחיאות כפיים.

הרב גלנץ סב מופתע בכיסא המתגלגל.
שני גברים ואשה עמדו מאחוריו והגבירו את המחיאות כשהסתובב אליהם.

"בראוו" קרא המבוגר יותר והצעיר נענע בראשו כאומר "גנבת לי את המילה מהפה".

האישה החזיקה מולו סמרטפון ביד יציבה.
"פולונז של שופן?!" שאלה - קבעה.

"מזורקה" אמר הרב "תראי גברת, אני אדם קצת מפורסם ואם הסרטון הזה יתחיל לרוץ...."

"אוי סליחה, סליחה..." קראה האשה בהבנה והעבירה אצבע במכשיר
"הנה, מחקתי, ש רואה?" הראתה לו את המסך
לא היה לו מושג מה הוא אמור לראות, אבל הוא נרגע,
ניכרים דברי אמת, היא מחקה.

"תודה רבה" אמר במבט מושפל,
"וגם על המחיאות כפיים" מלמל
ויצא מהאולם במהירות לפני שתתפתח שיחה שהוא לא חפץ בה.


הרב גלנץ חוזר לאוטו אך לא נכנס, הוא נשען עליו כשפניו לים ושולף סיגריה,
הוא מוכרח סיגריה אחת נוספת שלא-מן-המניין לפני שהוא עובר ליעד הבא במסע השורשים שלו,
ליעד המרכזי אפשר לומר, לאולפני דיקנס.

פסים לבנים וארוכים של קצף גלים נעו לאורך הים, מתקרבים מתקרבים, ונמוגים, כמו קסם,
וכבר מגיעות שורות חדשות, שגם הן נעלמות בלי להשאיר סימן

"כל משבריך וגליך" אומר הרב גלנץ,
מבטו מזדגג לתוך כחול המים, והוא פותח בדו שיח עם אלקים,
עם הבוירא עיילום.
דו שיח שלא נוכל לתארו משום שהוא התנהל ברובד הכי פנימי בנפש,
רובד בו למילים אין משמעות.

יש בו רק כמיהה גדולה.


הסיגריה הסתיימה והרב מביט בשעון, הזמן מתחיל להיות לחוץ, הוא חייב להספיק את היומית.
יש לו קביעות ללמוד לפחות ארבע שעות ביום ושלוש שעות בלילה,
הוא לומד בדרך כלל הרבה יותר, אלא שהמכסה הזו היא חוב, חוק ולא יעבור.
באותו בוקר הוא הספיק ללמוד שעה וחצי לפני שיצא לטיול המופלא הזה,
נשארו לו אם כן שעתיים וחצי להשלים לפני השקיעה.
והוא הדהיר את הרכב לפאתי תל אביב אל השכונה המפוקפקת ההיא.

"אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ." הרב גלנץ לא נסק מעולם לשמים,
אבל בשאול הוא ביקר, ואכן - הוא מעיד - " הִנֶּךָּ ".
ובתוך השאול הזה הוא מנווט כעת את רכבו לאורך הרחובות המקוללים, מוצא חניה בין אופנוע ענק ופח אשפה הפוך ומקווה שלא ימצא את הפנסים שבורים כשיחזור.

הוא פוסע בינות שלוליות הרפש ליד קיר שכולו גרפיטי מזעזע, ועוצר ליד דלת מתכת שעליה מתנדנד שלט ישן ומוכר.

מקיש בדלת, אין תשובה.
מנסה את הידית,
נעול.

הוא עומד שם מספר דקות נטוע במקומו מוצף במערבולת זיכרונות.
אחר כך מתנער ומניח את ידו הנרעדת על המתכת הקרה
" הִנֶּךָּ "
הוא אומר בקול ופונה ללכת.



מודעת אבל צדה את עינו על קיר הגרפיטי סמוך לדלת האולפן,
פיו של הרב גלנץ נפער בתדהמה,
ונשאר פתוח בעוד הוא קורא את השורות השחורות.

"בצער רב אנו מודיעים על פטירתו בשיבה טובה ובשם טוב של אבינו סבינו מורינו ורבינו הרה"צ ר' צבי חיים גוטליב זצוק"ל משגיח דישיבת "לולא תורתך" וכו' וכו' יושבים בבית בתו הרבנית שושנה הימלברג רח' האירוס 7 באר שבע.

מה למען השם המודעה הזו עושה כאן,

כאן?

כאן???



הוא חוזר למכונית מהורהר והלסת שלו חוזרת לאט לאט למקומה.

"מה הפשט, מה הפשט" הוא ממלמל ומדליק סיגריה,

אוי איזה יום....

הרחוב הזה הוא המקום האחרון בעולם שהוא היה מצפה לראות בו מודעה על פטירת המשגיח,
והוא מבין שכנראה אולפני דיקנס אינם התחנה האחרונה להיום,
מסתבר שהיעד הבא במסע שלו הוא הרבה יותר רחוק,
הוא הולך לנסוע עכשיו ישר ל....

"באר שבע" הוא צועק.

"רחוב האירוס 7"

והפעם הוא לא עשה זאת רק בגלל המנהג לדבר לעצמו כשהוא נרגש,
הוא עשה זאת כשהוא לוחץ על סמל המיקרופון של הווייז.

"הכול מוכן בוא נצא לדרך" ענה לו המכשיר,
הרב כיבה את הסיגריה והתניע, בבאר שבע יפתרו לו את החידה, והוא גם יזכה לקיים מצוות ניחום אבלים בבית רבו האהוב.

הוא עוצר ליד חנות כלי בית, וקונה מברשת בגדים ומשחת נעליים נוזלית.
הוא מבריש את הפראק ואת שולי המכנסיים,
ומעניק לעצמו צל"ש כשמצליח לצחצח את הנעליים מבלי להכתים את החולצה.
כמעט.
הוא מסיר את משקפי השמש, ומחליף את הקסקט בהמבורג.

מציץ במראה, והנה,
הרה"ג רבי יהושע גלנץ שליט"א במלא הדרו.

אבל אין לו הרבה זמן להתענג על מראהו, או להתעצבן על המרפסת שמגביהה את עניבתו,
השעון לא מחכה לו,
הוא נחפז אל הרכב, בוחן את מד הדלק ואת אחוזי הסוללה בווייז, מגביר את המזגן ובנהמת מנוע פונה דרומה.

ששש
זה נחמד לנסוע בכביש החוף,
זה נחמד לראות את השמש צוללת באלכסון אלגנטי לעבר הים,
אבל לא כשאתה במרוץ נגד השקיעה, והתנועה בכביש לא מספיק זורמת.

הרב גלנץ לא לוקח סיכונים, ומחליט שלא לעכב עוד את ה"יומית" שלו,
הוא ילמד כאן,
יש לו הרי ערימה של ספרים חדשים, תודות לרוזנפלד.

הוא מחנה את רכבו ליד חורשה, ומוצא לו ספסל עץ ושולחן,
פותח את הרעק"א שקנה,
אחח, דפוס חדש ומאיר עיניים,
שו"ת תניינא,
הוא מדפדף לסימן פ"ט.

ו... מה זה?
יש פה שינוי בלשון,
במקום "נראה דאין לחלק" שהיה כתוב בספר העתיק שלו בבית, כאן מופיע "יקשה עלי מאד לחלק",
תיקון על פי כתב יד. שייתכן שישנה קצת את משקל הפסק שלו.
איזה סייעתא דשמיא שהוא קנה את השו"ת חדש בדיוק היום.

רוח ים משחקת בדפי הספר,
ריח עצי הברוש מתערב בריח הנייר הטרי,
אור קרני זהב משתעשע על השולחן מבין העלים.

איזו חוויה הכין לו הבוירא עיילום,

תודה השם תודה.

הוא מוצא בכיסו את חשבונית הקניה של המשחת-נעליים,
ומתחיל לכתוב עליה את פסק הדין של ירושת קורנפלד, מאותו מקום בו הפסיק בבוקר.


שעתיים וחצי חלפו בלי להרגיש,
היה קשה להתנתק מרגעי העונג בגן העדן הזה. אבל השעון לא ויתר, השקיעה התקרבה במהירות והוא עוד צריך מנחה.

חוזר לאוטו.
עושה עצירה באשדוד,
קופץ לשטיבלך למנחה ולומד שם עד למעריב,
לימוד שהוא מכניס כבר לחשבון שלש השעות של הלילה.
מי יודע מתי יגיע הביתה היום...

אחרי מעריב הוא מוצא פינה חשוכה ונידחת בירכתי אשדוד לסיגריה שלא מן המניין,
הוא פשוט זקוק לזה לפני באר שבע.
הוא מעשן את חציה, משליך את השאר בחוסר סבלנות, ומתיישב סוף סוף ליד ההגה לנסוע אל התחנה....
"האחרונה להיום" הוא אומר בקול נרגש.

"נקווה" הוא מוסיף בחיוך, למוד ניסיון.

ששש
ששש

 

[אין פאנץ']

@הווה פשוט אני אולי (נכון יותר, "כנראה") מקדים את המאוחר, אבל איך יכול להיות שכשחזר, לא היה לרב גלנץ קשר הדוק עם המשגיח?

 

[הווה פשוט]

@הווה פשוט אני אולי (נכון יותר, "כנראה") מקדים את המאוחר, אבל איך יכול להיות שכשחזר, לא היה לרב גלנץ קשר הדוק עם המשגיח?

גלנץ גלה לצפון הרחוק

 

[אין פאנץ']

גלנץ גלה לצפון הרחוק

וזו גלות יותר רחוקה ממדמנת תל אביב?

 

[הווה פשוט]

וזו גלות יותר רחוקה ממדמנת תל אביב?

פיזית כן.
המשגיח היה גר בבני ברק

 

[אין פאנץ']

פיזית כן.
המשגיח היה גר בבני ברק

ואתה באמת חשבת שהשאלה שלי היתה פיזית?
וחוץ מזה, אין טלפונים?
(סליחה על ההצקה, אבל זה פשוט לא מסתדר לי).

 

[לרקוד על הירח]

המכשיר,

המכשיר?!.... שומו שמיים!!

פרק משובח.