גם לי זה הציק, אולם לאחר מחשבה הבנתי, שזה מתואר מנקודת מבטו של הרב גלנץ כנער נושר, שהתייחס לדברים ללא אמונה.אוף, למה זה מציק לי?
גם לי זה הציק, אולם לאחר מחשבה הבנתי, שזה מתואר מנקודת מבטו של הרב גלנץ כנער נושר, שהתייחס לדברים ללא אמונה.אוף, למה זה מציק לי?
נכון מה שכתב @ר' יעקב ישראל (אם כי יש עוד רובד, שיתברר בהמשך).אוף, למה זה מציק לי?
ברור לי שזה לא דעת הכותב אלא תאור של אדם שנמצא במקום אחר.גם לי זה הציק, אולם לאחר מחשבה הבנתי, שזה מתואר מנקודת מבטו של הרב גלנץ כנער נושר, שהתייחס לדברים ללא אמונה.
תודה.נכון מה שכתב @ר' יעקב ישראל (אם כי יש עוד רובד, שיתברר בהמשך).
ובקשר לשורה האחרונה - זו שורה שהוספתי ברגע האחרון כדי ליצור ציפיה, ובאמת זה לא מוצלח ,מחקתי!
נשמח שישלחו לנטפרי לבדיקה, תודה מראש!ולמי שמעוניין להקשיב ל"כמיהה"
מזורקה אופוס 63
האיכות לא משהו, אבל הביצוע הזה לדעתי נהדר מכדי לוותר עליו לטובת צליל נקי
זה נשלף ממני בלי הרבה כוונות, ייתכן שזה באמת מיותר.כתיבה מיוחדת!
מה הענין עם הקיר הרביעי?
בשביל מה זה חסר?
לא הבנתיזה אמנם מוגש בחינניות, אבל בסוף מחייך אלי הפרצוף של צדיקמן.
לא הבנתי
פרק השיא של הסיפור מבחינתי!ששש
ששש
צפה בקובץ המצורף 1485522
ששש
ששש
ששששפרק חמישיש - שכיפת חרסינה
ששש
ששש
יום קר אחד, כשהאצבעות היו קפואות מכדי לנגן ומזג האויר עגמומי מכדי לשיר, הם הדליקו תנור ספירלה מלוכלך שפלט ריח יותר מחום, ושוחחו.
סופי נשאל על שמו המוזר, והוא סיפר שהוריו סיכמו שאם ייוולד להם בן הם יקראו לו פיל על שם דוקטור פיל אבי "החשיבה החיובית", ואם תהיה בת יקראו לה סופי על שם המדריכה שלמדה אותם את השיטה שלו.
וכשנולד בסוף בן אמרו להם שילד בשם פיל יהיה ללעג בין חבריו, ולקרוא לו סופי זה גם לא מוצלח, אבל שם אחר לא בא בחשבון והתחיל הוויכוח האם פיל או סופי - ויכוח פילוסופי, וגזר הדין הסופי היה - סופי.
שעשועי המילים חיממו את האוירה, שרתונים הוצתו, פקקים חולצו, וחרצובות הלשון שוחררו.
רפי סיפר מאיפה באה לו הצליעה.
זוהר סיפר על הגירושין הרעילים של הוריו.
בן תיאר התעללות בבית הספר, ואמא שזכתה במקום שלישי באליפות הונגריה בשחמט.
הם בקשו גם משייקה לספר קצת על עצמו.
כששמעו שהוא היה בחור ישיבה סקרנותם זינקה, ומטר שאלות ניתך על ראשו.
שייקה משך בכתפיו ונידב פיסות מידע יבשות וכלליות,
אבל הם מעולם לא פגשו בחור ישיבה בגודל טבעי והם רצו לדעת הכול, הכול.
ושייקה בחוסר חשק מופגן נאלץ להיכנס לפרטים ודקויות כדי לרצות את ידידיו החדשים.
החמישה גררו את כסאותיהם לעברו והקשיבו, כשלאט לאט התיאורים הטכניים התחלפו לדיונים מהותיים יותר, שאלות של איך ומתי הפכו ללמה ומה פתאום, ושייקה מצא את עצמו לפתע מגן על העולם שממנו ברח.
תאבונם האינטלקטואלי לא ידע גבולות וגם לא רחמים,
מעולם הישיבות התפתח הדיון אל העולם החרדי כולו, ומשם לתורת ישראל, וליהדות בכלל, וסתם לדתות, ולפילוסופיה מופשטת.
הם ישבו סביבו מרותקים, נדהמים מרמת הידע ויכולות הניתוח.
וגם הוא נדהם כמותם.
מעולם לא ידע כמה דברי חכמה הוא צבר במשך השנים, ואיזו חשיבה ביקורתית סיגל לעצמו בישיבה.
ששש
באותו יום חזר הביתה בהליכה כבדה ומהורהרת מאד,
הוא הרגיש שהוא שוקע לתוך משהו,
או אולי דואה אל משהו,
הוא לא התנגש בשום מידע חדש, הכול היה אצלו זה מכבר. אבל משהו השתנה בגישה, ביחס בינו לבין העולמות האלה, באיפה נקודת המיקום שלו במרחב המחשבתי הזה.
אם עד היום היו אלה שעשועים שכליים בלבד, מעין חידות שיש לפתור, תעסוקה לשעות הפנאי, פתאום הוא מרגיש שהוא בעצמו חלק מהרעיונות, כל טיעון הודף את נשמתו לצד אחר,
כאילו הוא תלוי מעל נהר כשהוא עובר מענף לענף, ויש לבדוק בזהירות מרבית איזה ענף יחזיק את משקלו ואיזה ייסדק, איזו תנוחה שומרת על מרכז הכובד בבטחה ובאיזו תנועה בלתי ערנית יאבד שווי המשקל,
והנהר שם למטה, הו, עמוק מאד מאד, ושורץ תנינים.
העיניים הבוערות של זוהר, הלסת המהודקת והבלתי מגולחת של סופי, קריאות התיגר המתפרצות של רפי ובן, גרמו לו להרגיש שהוא בתוך קרב,
וזה לא סתם, זה אמיתי, זה לא משחק מחשב, הוא מגן על הבית, אם כי לא ברור לו איזה בית.
בפגישה שלו באותו שבוע עם רב צבי, הוא התחיל לשאול שאלות שונות קצת, המשגיח הביט בו בפליאה אבל ענה לו מבלי לחפור מאיפה זה בא.
באולפני דיקנס חל שינוי,
עדיין עסקו במוסיקה אבל תמיד זה התקשר פתאום למחשבת ישראל וליסודות ההוויה, ואז קצב שריפת ה"שרתונים" התגבר, כמו גם קצב הבקבוקים הריקים שגולגלו לפינה שהוגדרה כ"אזור האשפה".
זה שייקה שמדבר רוב הזמן,
הוא כבר התרגל לפורום החדש הזה והחל לתת ביטוי לכריזמה שניחן בה, כשהוא יושב נינוח בכורסא הישנה שנעשתה "שלו", וקולו השקול משמיע משפטים מפותלים אך מושלמים לוגית, כשהוא בוחר את המילים המדויקות ואת סדר הגשת הטיעונים הנכון ויחד עם תזמון השתיקות האפקטיבי פשוט מהפנט את הקהל שלו.
הוא הפנט גם את עצמו.
רבדי תודעה חדשים, כוחות מחלחלים, תסיסה פנימית,
תהליך של פירוק כימי יסודי מתרחש בעולמו, תהליך עיקש שנדמה כי לא יפסק עד לחילוף חומרים אבסולוטי בקרבו.
רב צבי היה צריך להתאמץ באותם ימים, השאלות נעשו מסובכות יותר, והדקויות דרשו התעמקות אינטנסיבית יותר.
נוצר מעין דיאלוג בין אולפני דיקנס לבין אולם "צדפות"
ורעיונות נעו הלוך ושוב מהחברותא עם המשגיח במלון אל החברה גלויי הראש הרובצים בתוך ערפל שרתוני ואידי אלכוהול.
ששש
דביר היה השתקן שבחבורה אך גם החכם שבה.
בעצם ניתן למחוק את ה"אך גם" מהמשפט הקודם, סיג לחכמה שתיקה לא?
אלא שאין מה לעשות, ככה היא תפיסתם הקטנונית של בני האדם, הם ירדפו בהערצה אחרי מפגיזי המטחים הוורבליים ואת השתקנים יתייגו כ"אויל מחריש".
לדביר היה מצח גבוה ועיניים עגולות וישירות, והוא לא סתם שתק,
הוא הקשיב.
הקשיב לא רק עם האוזניים אלא בעיקר עם העיניים,
היית יכול לראות את השפתיים שלך משתקפות באגמים הצלולים של אישוניו הממוקדים בך.
"מוזר שקוראים לך "דביר" אמר לו פעם שייקה "אני חושב ש"שתיק" הרבה יותר מתאים לך"
ודביר חייך ו.....
שתק.
אפשר להבין אם כך, כמה תשומת לב קיבלו המשפטים הבודדים שכן נחלצו מפיו.
וכמה רצון טוב התעורר לענות לו ולמלא את בקשתו.
זה שכרו של שתקן,
האנרגיה המצטברת נפלטת במרוכז על הדברים החשובים באמת.
פעם כשנסובה השיחה על התורה ועל חכמת התורה, פצה פתאום דביר את פיו וביקש דוגמא לחוכמת התורה, זה מאד מעניין אותו.
כמה שניות הביטו כולם בדביר ואז הביטו בשייקה שנאלם, והחזירו את מבטם לדביר ושוב לשייקה.
"אני אכין לכם משהו".
וזה לא היה פשוט כמו שהוא חשב שזה יהיה,
למצוא משהו לא ארוך מידי ולא קצר, משהו שלא טעון הרבה הקדמות והגדרות מושגים הזרים למי שמחוץ לכותלי בית המדרש, משהו יפה ומבריק שיהיה גם הגיוני בשכל אנוש ומוסרי גם לפי ערכי העולם המודרני. הוא זכר הרבה מתלמודו אמנם, אבל במעומעם, ולא היו לו ספרים ולא חבר ללבן איתו.
בהעדר לבוש הולם הוא נאלץ להתגנב ל"אויצר" נידח בפאתי בני ברק בשעות הקטנות של הלילה, להכין דבר תורה, ולמחוק ולהוסיף ושוב למחוק ולשפץ ולקצר ולפרט ולסכם.
לבסוף הכניס בסיפוק שני דפי דפדפת לכיסו, יצא משהו לא רע, והוא נפל על משכבו עם אור בוקר.
"עשיתי משמר" אמר לעצמו בחיוך מריר.
ששש
רוזט סיימה לנגן את המונלייט - הלא היא סונטת אור הירח של בטהובן,
והפליאה בווירטואוזיות שלה בפרסטו המהיר המסיים את הסונטה.
אף אחד לא מחה כפיים ולא אמר מילה. הם סיפרו לשייקה איך בפעם האחרונה שמישהו אמר לה "בראבו" היא השתוללה כל כך עד שניפצה את הכיור ואפילו עקרה את הברז.
זוהר אמר שהוא מתפלא על בטהובן שקרא "מונלייט" למשהו כל כך רועש וטמפרמנטי, לו זה נשמע יותר כמו פלוגת פרשים קוזקים שדוהרים לקרב על דרך חצץ בתוך סופת ברקים וברד כבד, מאשר אור ירח ענוג ושליו.
"אז ראשית, לא בטהובן נתן את השמות לסונטות שלו" אמר סופי
"ומונלייט קראו לה כנראה רק בגלל האדאג'יו בהתחלה, שהוא באמת נשמע בול כמו אור ירח".
"ואולי" אמר בן כשהוא פותח בקבוק "אולי יש חיצוניות ויש פנימיות כמו ששייקה אומר תמיד, יש למשל נוזל זהוב וקריר שליו וטהור, זך ותמים למראה, ואז...."
בן הטה את ראשו כלפי מעלה והניח את פתח הבקבוק על שפתיו, רק בעבוע הבירה נשמע כשכולם הסתכלו בשקט איך הבקבוק מתרוקן במקצועיות עד תומו מבלי לעצור לנשימה.
"ואז.... אתה מגלה מה מסתתר בתוך המשקה העוצמתי הזה, איזה גלים גועשים ופסיכודליים הוא מעורר בך" והוא גלגל את הבקבוק הריק בתנופה לכל אורך החדר עד להר הבקבוקים שב"אשפה".
הוא קם מכסאו, סמוק, והניף אצבע "זה כמו דביר שלנו, בובת שעווה חסרת חיים מבחוץ, ואלברט איינשטיין מבפנים".
רפי הניח עליו זרוע ידידותית והושיב אותו בכוח "דברנו עכשיו על בטהובן לא על..."
"בטח, זה בדיוק מה שרציתי לומר, קרני אור הירח החיוור והרגוע כשהן חודרות אלינו לנפש מה זה עושה לנו בפנים הא? פלוגת קוזקים בסערת אימים, נכון דביר?!"
דביר שתק.
"והתורה שחשבתם שהיא אוסף אגדות וטקסים פשטניים ובלתי מפותחים" אמר פתאום שייקה ושלף ניר מקופל מכיסו
"מסתירה בקרבה אוצר עמוק של חכמה אינסופית ו..... בואו תשמעו את זה"
ששש
הוא התחיל בנחת,
מציג את הנחות היסוד, מיישר את השטח למגדל המרשים העומד להיבנות לפניהם לבנה אחר לבנה.
הוא היה ממש במיטבו והם ישבו בדממה, מרותקים.
גם רוזט עצרה את נגינתה, היא באמת לא מבינה עברית זאתי?!
וכשהעניינים החלו להתחמם והפלפול נכנס להילוך גבוה, קם שייקה ממקומו הניף את אגודלו ומבלי משים הוחלפה גם שפתו לעגה הישיבתית,
ופתאום נתקל מבטו בחלון, ובהשתקפות דמותו.
...
"מה קרה?" שאלו כולם "למה הפסקת פתאום?"
"אני....אה....בלי כיפה.... לא שייך ככה לומר דברי תורה בלי כיפה".
"שום בעיה" קפץ זוהר ממקומו "זה אולפן סרטים פה, בטוח נמצא איזה כיפה"
זוהר ניגש לארגז גדול ופתחו "הנה בבקשה שתי כיפות, וגם כמה שפמים, ואפילו זקן אחד".
הוא הניח לראשו של שייקה כיפת צמר מעוטרת.
"גם אני אחבוש אחת, אנחנו בשיעור תורה, לא?" אמר ולבש את השנייה.
"יש גם בשבילי?" שאל סופי,
"אין יותר כיפות, אבל יש כובע קש, קח".
גם דביר עטף את ראשו בצעיף מקופל, ובן הניח על ראשו שקית ביסלי ריקה,
"זה ייפול לך"
"אם ייפול אז נרים"
ששש
רפי רוקן קערית חרסינה והניחה במהופך על ראשו.
"זה ייפול לך"
"אם זה יפול אז נרי...
...אז נחפש משהו אחר"
שתיקה השתררה בחדר כשרוזט פתחה את ארנקה הוציאה מטפחת משי לבנה ופרשה על ראשה.
שייקה רצה לומר שבנות לא צריכות אבל אוהד הניח אצבע על שפתיו ובידו השנייה הצביע על הכיור המנופץ והצינור השבור שהיה פעם ברז.
השיעור נמשך,
הסוגיא נפרסת לפניהם ביד אמן, והפלפול מגיע לנקודת שיא כשכל הסתירות מתיישבות וכל השאלות מתורצות והכל מסתדר בנקישה כשהיסוד שנבנה בעמל מחבר כל פרט כמו לגו, ומשפט הסיום חותם את היצירה ונועל את הדיון באופן שלא ניתן להפרכה.
שייקה התנשף הזיע וחייך, ונתן לקהל המעריצים להתנפל עליו בקריאות התפעלות ובלחיצות ידיים שהפכו לאט לחיבוקים.
שייקה נחלץ מהם כשהוא מגמגם תודה ומיהר אל הדלת, הוא לא רצה שיראו את עיניו הרטובות.
"להתראות שייקה, ואנחנו רוצים עוד" קראו אחריו, והוא עצר בפתח וקד להם בראשו כי לא היה מסוגל לדבר.
הם עמדו שם בחצי מעגל והשתחוו לו עמוקות בחזרה,
והוא כבר היה ברחוב כשקול נפץ נשמע מבפנים
הכיפה של רפי נפלה.
ששש
לפגישה הבאה הוא בא עם ארבעה דפי דפדפת ובכיסו כיפה סרוגה נורמלית שקנה לצורך העניין,
להפתעתו הוא ראה שגם הם קנו כיפות סרוגות, כולל סיכות ראש.
השיעורים נעשו דבר שבשגרה, והתרחבו לעוד תחומים כמו מקרא, הלכה, אגדתא ואפילו קבלה, מקצוע שלו עצמו לא היה בו מושג אבל בעזרת כשרונו עם קצת הכוונה מרב צבי והרבה חפירות בספרים נדירים ב"אויצר" - לשם היה מגיע בחולצה לבנה וכיפה שחורה - הצליח למסור שיעורי רקע כללי גם בסודות התורה.
הם מעולם לא שאלו אותו איך זה שהוא כל כל נאה דורש וכלום לא נאה מקיים,
אבל העיניים שלהם שאלו זאת גם שאלו.
ופעם בסוף השיעור אחרי קרב מוחות בו ידו הייתה שוב על העליונה, הוא ראה את השתקפותו בחלון,
קומתו הזקופה בהחלטיות, האגודלים שעדיין בתנוחת תקיפה, הכיפה שתחתיה המצח החרוש, והעיניים שלו המחייכות בשביעות רצון, העיניים שלו ששאלו אותו בדיוק את אותה שאלה
"רק נאה דורש?"
והוא החליט שעליו לברר עם עצמו כמה דברים.
ששש
ששש
גלנץ גלה לצפון הרחוק@הווה פשוט אני אולי (נכון יותר, "כנראה") מקדים את המאוחר, אבל איך יכול להיות שכשחזר, לא היה לרב גלנץ קשר הדוק עם המשגיח?
וזו גלות יותר רחוקה ממדמנת תל אביב?גלנץ גלה לצפון הרחוק
פיזית כן.וזו גלות יותר רחוקה ממדמנת תל אביב?
ואתה באמת חשבת שהשאלה שלי היתה פיזית?פיזית כן.
המשגיח היה גר בבני ברק
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:
4.06
כ"ז אייר
קורס משולב בינה מלאכותית
קורס פיתוח ובניית אתרים
קריירה מתקדמת, ביקוש עצום, וממוצע משכורות גבוה במיוחד!
מלגות גבוהות ומשתלמות!
2.06
כ"ה אייר
פתיחת מסלול
קורס עריכת וידאו
מלגות והנחות משמעותיות!
4.06
כ"ז אייר
#רקבפרוג
הרצאה מרתקת:
הכירו את טווינמושן
עם גל אקסלרוד
עולם מטורף משל הדמיות! ממשק חדשני שמאפשר לבצע הדמיה כמעט כמו משחק מחשב
לתלמידים ובוגרים בלבד!
27.06
כ"א סיוון
פתיחת מסלול
עיצוב ואדריכלות פנים
מלגות גבוהות!
27.06
כ"א סיוון
השקה חגיגית!
עיצוב גרפי ודיגיטל - בסילבוס חדש ומטורף!
מלגות גבוהות!
תהילים פרק קנ
א הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ:ב הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ:ג הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר:ד הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב:ה הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה:ו כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ: