הנושאים החמים
הנושאים החמים
"אני עוד מצפה להתנצלות." משקפי המנהלת מתנדנדות על אפה בצורה מסוכנת, אני חונקת את גוש הצחוק כשאני מדמיינת את כוס התה עולה על גדותיה כשהן צוללות לתוכן.
"גיטי! אני מדברת איתך."
"פסדר, אני מתנצלת."
"גיטי" העיניים שלה נהיות פתאום קטנות. מכווצות. הלב שלי גם מתכווץ.
"מה? מה אני צכ'ה לעשות כדי לרצו... אה.. כדי להתנצל?"
שום דבר לא מכין אותי לסטירה שחוטפת הלחי שלי.
הדמעות מטפסות לעיניים ומתגלשות החוצה.
"אמא, אני בחורה בת שמונה עשרה"
"שקט ילדה" קולה עצבני וצווחני. "לכי לחדר, אני כבר יחשוב עם אבא איזה עונש לתת לילדה כל כך רעה. תשכחי מלצאת עם חברות לכותל מחר."
נכנסת לחדר. נועלת את הדלת. מכניסה את האזניות ומתמכרת לצלילים מעולם אחר.
האזניות נתלשות לי בפראות. והלב שלי נוחת נחיתה לא רכה. איך היא פתחה את הדלת למען השם?!
"זה מה שאת שומעת?" קולה מקרקר. היד שלה נשלחת לעוד סטירה. "מי הביאה לך את השירים האלה שהשם ישמור. ואיך הצלחת להסתיר אותם ממני? פעם ביומיים אני עוברת על כל הנגנים בבית. אני הרגע מתקשרת למחנכת שלך להבין מי יכולה להיות המנוולת הזו שחושפת אותך לטומאה הזו"
לפי עוצמת הצווחות אני מניחה שהמנוולת שמתגוררת בקצה השני של העיר שומעת בעצמה את התכניות.
כשנעלי הבית המקרקשות בזעם שלה מתרחקות, אני מרשה לעצמי להתייפח מתחת לשמיכה. לא חולמת איזה עונש היא מבשלת לי.
שבוע אחרי. של שתיקה זועקת מצידה, אבא קורא לי, עיניו אדומות. אני מרחמת על אבא שלי הטוב והעדין. מידי.
"גיטי, אמא חושבת שהגיע הזמן שלך להתקדם בחיים" הוא מנסה לרכך. "יש הצעה רצינית על הפרק. אמא כבר ענתה תשובה חיובית. מחכים לתשובה מהם שתגיע בימים הקרובים"
"הצעה של מה, אבא. לא הצלחתי להבין." הראש שלי מסתחרר. מה היא בישלה לי? מה?
"שידוך, בחורה גדולה שלי." הוא אומר. מנסה להעביר בקולו תחושות ששנינו לא יודעים לקרוא להם בשם.
"אני עוד קטנה אבא" לא מצליחה לקלוט. עד היום היתה לאמא משנה סדורה שלא נעזוב את הבית לפני גיל 22. הדיבורים האלה שלה גרמו לי להרגיש רווקה כבר מגיל 15. מה בוער לה?
"תחשבי על זה. יהיה לך הרבה יותר טוב." הוא לוחש. ואני מבינה פתאום שהוא מבין הרבה יותר ממה שהוא נותן לנו להרגיש.
הכל קורה כל כך מהר.
ותוך חודשיים אני נשואה לנתי. בחור שברירי עם לב גדול שההורים שלו הסתנוורו מהשם הטוב של המשפחה שלנו.
חודש נוסף עובר עד שאנחנו אורזים בכמה מזוודות את החיים הצעירים שלנו וקונים כרטיס לצד אחד.
אם בארץ אמא היתה האלוקים שלי ובאודסה היא לא היתה, הייתי משוחררת מכל מחוייבות.
זנחתי הכל מושכת איתי את נתי, הבחור הצדיק.
לא היה לו קל, אבל הוא רצה לעשות הכל כדי לשמור על הבית שלנו שלם. ואני הייתי עקשנית מידי.
אחרי שנטמענו קצת יותר מידי בנוף האוקראיני, חשבתי שניצחתי את אמא במערכה.
בערב אחד שחור גיליתי שנתי הוא לא רק שלי. היצר שבה אותו אצלו. משאיר את ליבי המנופץ להישבר שוב. כשהמדרון חלקלק מידי הסוף שלו הוא רק תהום. הבנתי.
השארתי מכתב מדמם והלכתי לסיים את החיים האלה.
הים היה תמיד הנחמה שלי. עכשיו הוא שוב מוכן לקבל אותי אליו, זרועותיו פתוחות לקראתי ואני משתוקקת להטביע בו את יגוני, ולא רק אותו.
על החוף אני שומעת ניגון מיוחד שמפרפר לי את הלב.
"הניגון הנפלא הוא ניגון כל נדרי בפי חי עדיין הטעם" השיר של פריד- ר' יום טוב הערליך עולה בי כמו משום מקום. הרגליים שלי מובילות אותי בעקבות הניגון כמו אותו חייל יהודי מספינת המלחמה.
השקיעה באודסה מרהיבה. אני לא רואה אותה.
הפה שלי ממלמל יחד עם החזן "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"
טובעת
בתוך ים של דמעות.
"גיטי! אני מדברת איתך."
"פסדר, אני מתנצלת."
"גיטי" העיניים שלה נהיות פתאום קטנות. מכווצות. הלב שלי גם מתכווץ.
"מה? מה אני צכ'ה לעשות כדי לרצו... אה.. כדי להתנצל?"
שום דבר לא מכין אותי לסטירה שחוטפת הלחי שלי.
הדמעות מטפסות לעיניים ומתגלשות החוצה.
"אמא, אני בחורה בת שמונה עשרה"
"שקט ילדה" קולה עצבני וצווחני. "לכי לחדר, אני כבר יחשוב עם אבא איזה עונש לתת לילדה כל כך רעה. תשכחי מלצאת עם חברות לכותל מחר."
נכנסת לחדר. נועלת את הדלת. מכניסה את האזניות ומתמכרת לצלילים מעולם אחר.
האזניות נתלשות לי בפראות. והלב שלי נוחת נחיתה לא רכה. איך היא פתחה את הדלת למען השם?!
"זה מה שאת שומעת?" קולה מקרקר. היד שלה נשלחת לעוד סטירה. "מי הביאה לך את השירים האלה שהשם ישמור. ואיך הצלחת להסתיר אותם ממני? פעם ביומיים אני עוברת על כל הנגנים בבית. אני הרגע מתקשרת למחנכת שלך להבין מי יכולה להיות המנוולת הזו שחושפת אותך לטומאה הזו"
לפי עוצמת הצווחות אני מניחה שהמנוולת שמתגוררת בקצה השני של העיר שומעת בעצמה את התכניות.
כשנעלי הבית המקרקשות בזעם שלה מתרחקות, אני מרשה לעצמי להתייפח מתחת לשמיכה. לא חולמת איזה עונש היא מבשלת לי.
שבוע אחרי. של שתיקה זועקת מצידה, אבא קורא לי, עיניו אדומות. אני מרחמת על אבא שלי הטוב והעדין. מידי.
"גיטי, אמא חושבת שהגיע הזמן שלך להתקדם בחיים" הוא מנסה לרכך. "יש הצעה רצינית על הפרק. אמא כבר ענתה תשובה חיובית. מחכים לתשובה מהם שתגיע בימים הקרובים"
"הצעה של מה, אבא. לא הצלחתי להבין." הראש שלי מסתחרר. מה היא בישלה לי? מה?
"שידוך, בחורה גדולה שלי." הוא אומר. מנסה להעביר בקולו תחושות ששנינו לא יודעים לקרוא להם בשם.
"אני עוד קטנה אבא" לא מצליחה לקלוט. עד היום היתה לאמא משנה סדורה שלא נעזוב את הבית לפני גיל 22. הדיבורים האלה שלה גרמו לי להרגיש רווקה כבר מגיל 15. מה בוער לה?
"תחשבי על זה. יהיה לך הרבה יותר טוב." הוא לוחש. ואני מבינה פתאום שהוא מבין הרבה יותר ממה שהוא נותן לנו להרגיש.
הכל קורה כל כך מהר.
ותוך חודשיים אני נשואה לנתי. בחור שברירי עם לב גדול שההורים שלו הסתנוורו מהשם הטוב של המשפחה שלנו.
חודש נוסף עובר עד שאנחנו אורזים בכמה מזוודות את החיים הצעירים שלנו וקונים כרטיס לצד אחד.
אם בארץ אמא היתה האלוקים שלי ובאודסה היא לא היתה, הייתי משוחררת מכל מחוייבות.
זנחתי הכל מושכת איתי את נתי, הבחור הצדיק.
לא היה לו קל, אבל הוא רצה לעשות הכל כדי לשמור על הבית שלנו שלם. ואני הייתי עקשנית מידי.
אחרי שנטמענו קצת יותר מידי בנוף האוקראיני, חשבתי שניצחתי את אמא במערכה.
בערב אחד שחור גיליתי שנתי הוא לא רק שלי. היצר שבה אותו אצלו. משאיר את ליבי המנופץ להישבר שוב. כשהמדרון חלקלק מידי הסוף שלו הוא רק תהום. הבנתי.
השארתי מכתב מדמם והלכתי לסיים את החיים האלה.
הים היה תמיד הנחמה שלי. עכשיו הוא שוב מוכן לקבל אותי אליו, זרועותיו פתוחות לקראתי ואני משתוקקת להטביע בו את יגוני, ולא רק אותו.
על החוף אני שומעת ניגון מיוחד שמפרפר לי את הלב.
"הניגון הנפלא הוא ניגון כל נדרי בפי חי עדיין הטעם" השיר של פריד- ר' יום טוב הערליך עולה בי כמו משום מקום. הרגליים שלי מובילות אותי בעקבות הניגון כמו אותו חייל יהודי מספינת המלחמה.
השקיעה באודסה מרהיבה. אני לא רואה אותה.
הפה שלי ממלמל יחד עם החזן "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"
טובעת
בתוך ים של דמעות.
נערך לאחרונה ב:
