סיפור בהמשכים לא קוראים לי 'בת של'

[Sara led]

פרק מטורף.
קראתי פעמיים.
כל כך מכניס לסיטואציה...
הכאב ראש, המילים שברחו
ממש עמדתי איתה ליד הדלת.

 

[Avigail Amram]

בס"ד


פרק 37-

אני יוצאת מהחדר, ליבי פועם בטירוף. מבטו של שמואל מושפל, גם שלי.

הולכת לחדרי. לוקחת בהחלטיות תיק צד קטן. מכניסה אליו רב קו, בקבוק מים של חצי ליטר, ומפתח. מחליפה את התלבושת בבגדי יום יום, ומסדרת את שערי למול המראה.

מישירה מבט לנערה הכבויה שמחזירה לי מבט, אין לי מה לומר לה.

פוסעת למטבח בכדי לקחת שני כדורי אקמול למקרה הצורך, רואה שם את שמואל. הוא מפנה אלי את גבו, מזדרז לצאת מן המטבח.

בולעת את רוקי, מדחיקה כאב עמום. יוצאת מן הבית.

לא מאמינה שזו פעם שניה שאני בורחת היום.

יורדת למטה, הולכת לכיוון התחנה. אוטובוס נכנס לתחנה, אני עולה עליו בלי לבדוק לאן הוא מגיע, העיקר להתרחק מן הבית. להתרחק משמואל.

מתיישבת בשקט, בוהה בחלון. אחרי סיבוב קצר האוטובוס יוצא מן העיר, פונה שמאלה.

'כל הדרכים, השבילים, הכבישים, השלטים מובילים לירושלים', צלצול נשמע לפתע. לוקח לי כמה שניות לקלוט שזה הטלפון שלי, ישראל אוהב להתעסק לי בצלצולים, כך שכל יומיים בערך אני זוכה לצלצול חדש.

'כל התפילות, הדמעות, בקשות, מחשבות, מובילות לירושלים', הטלפון ממשיך לנדנד, מזכיר את קיומו.

אני ממהרת לשלוף אותו מן התיק ולהסתכל על הצג. אמא.

היא כבר יודעת שיצאתי מהסמינר בלי רשות? שמואל סיפר לה על מה שקרה?

"שלום, אמא". אני מתעסקת עם הרב קו בין ידיי, קולי כבד.

"איפה את? התקשרתי לסמינר כדי לבקש ממך להוציא את נועה היום מהגן, אמרו לי שאת לא נמצאת".

אני משתעלת. "אני לא מרגישה טוב, חזרתי הביתה". זה לא שקר, באמת חזרתי, ויצאתי.

"אוי, מה קרה?"

"כאב לי הראש, ממש".

"הבהלת אותי", אמא נאנחת. "טוב, אני אבקש מהדסה".

"תודה".

"פעם הבאה תבקשי אישור. ממש דאגתי לך... ממתי את יוצאת ככה מהסמינר בלי רשות? עלולים לעשות לך בעיות" אפשר למשש את הדאגה שבקולה.

"צודקת אמא", קולי יבש.

"טוב. אז אני אעדכן את הסמינר שאני אישרתי לך לצאת. תנוחי, תיקחי אקמול, אני חוזרת היום בארבע, את תסתדרי עד אז?"

"בעזרת השם".

"מצויין, להתראות". השיחה מתנתקת.

אני משעינה את ראשי על החלון, בוהה בנוף המוכר רק מעט. מעניין לאיזה קו עליתי. לא הסתכלתי על המספר, והכרוז לא עובד. לשאול כמובן אני לא יכולה. לא רוצה לדמיין את המבט של זאת שאשאל אותה 'איזה קו זה'.

משעמם לי באוזניים, מאוד. לא רגילה להיות בלי הנגן שלי בנסיעה. זכר הנגן המוחרם גורם לי לקפוץ את ידיי.

זה באמת קרה היום בבוקר? נשמע לי לא הגיוני.

מסכמת בליבי את מאורעות היום עד כה: נגן מוחרם. בריחה מהסמינר. מריבה עם שמואל. מה הלאה?

דמעות זרות עולות בעיניי. זרות עד כדי הבכה.

מנסה לעצור אותן, לא מצליחה. מילותיו של שמואל מסתחררות סביבי. מערפלות את צלילות מחשבתי. שמואל. דווקא אתה מכולם?

'אם למישהו נמאס פה זה לא לך אלא לכולנו. לאבא ואמא, להדסה ומרים, לחברות שלך' המילים חגות בראשי, במחול אימים מחריד.

'לא כיף להיות לידך... את כל הזמן זועפת ומתלוננת ... כל כך סגורה ומתנשאת...' הן ננעצות בליבי חדות ומלובנות עד שאני חשה שנשימתי נעצרת מרוב כאב.

דמעותיי נוטפות, מרטיבות את לחיי ההמומות למראה הנוזל החריג.

לחברות בכיתה נמאס ממני? איך בדיוק? הן אפילו לא מכירות אותי. אני כבר שנה וחצי איתן בכיתה ואף אחת מהן לא יודעת עלי יותר מאשר שאני 'הבת-של רפאל ימיני'.

להדסה נמאס? למה היא צריכה אותי בכלל, בתוך כל ההמון החברתי שמקיף אותה? אילו הייתה תחרות מה יש יותר, חברות להדסה או עצים ביערות ברזיל היא כנראה הייתה מנצחת בפער.

אני מונה בראשי את העלבונות שחלק לי שמואל, פגועה ונזעמת.

איך אפשר להטיח בי ככה שאני זועפת ומתלוננת? איך? אני בקושי מדברת, בקושי מביעה דעה. עושה כל מה שמבקשים ממני, בשקט וביעילות.

מושכת באפי, מתוסכלת.

איך בדיוק כולם כל כך מסכנים מעצם נוכחותי אם אני היא הנפגעת הראשית?

אין לי תשובות, רק בכי קטן ושקט, שאני מנסה להחניק.

פניו הזועמות של שמואל עולות למולי. לא רוצה לדמיין את אכזבתו של אבא לאחר ששמואל יספר לו מה קרה היום.

זו בכלל לא אשמתי, אני מתנערת. מה עשיתי לו שככה הוא מתנהג אלי?

קבוצת נערות מתלהבת מלהגת בקול כמה מושבים מאחוריי. לפי הרעש נראה שהן בטוחות שהאוטובוס בדרך למחנה של הסמינר.

בכל זמן אחר זה היה משגע אותי, עכשיו אני שמחה שהדיבורים שלהן מחפים על הבכי שלי.

'די תהילה!' קול קטן מוחה לי את הדמעות באסרטיביות אופיינית. 'תפסיקי עם ההתבכיינות הזו, היא לא מתאימה לך!'.

הדמעות לבושתי כבר מגיעות לחולצה. אני מחפשת טישו בתיק שלי, לא מוצאת. ממהרת להתרומם. הולכת כמה מושבים קדימה, לבקש טישו.

ניגשת לבחורה שיושבת כמה מושבים לפני, עיניי מתעמקות בדוגמא הלא ברורה שעל הכיסא. "סליחה, יש לך אולי טישו?"

"כן, בטח", היא מגישה לי חבילה. אני לוקחת כנמה ממחטות. מודה לה בשקט וחוזרת למקומי.

חבורת הבנות ממשיכה לפטפט בהתרגשות קולנית, לא מודעות לכך שזה ממש לא מעניין את נוסעי האוטובוס שאח של מלכי גרוסמן התארס אתמול.

"איפה מירי המדריכה תחכה לנו?" אחת בעלת קול גבוה במיוחד, נשמעת מעל כולן.

"בגן סאקר", נערה עם מנעד מרשים לא פחות, משיבה. "זה נכון שאחרי זה הולכים לכותל?" היא מבררת.



צלצול מוכר עולה בראשי, חיוך רטוב על פניי.

כל הדמעות מובילות לירושלים.





......

 

[שירת הכוכבים]

זה לא הוגן.
למה אם תהילה בוכה, גם אני צריכה כמעט לבכות?
ממש לא בסדר, ככה לצער את אנשי ישראל. אני דורשת פרק נוסף הכי מהר שאפשר, ואם אפשר שיהיה עליז יותר... בבקשה.

 

[ELIZABET]

יוהוווו תהילהההההה
שתדעי שאני תומכת בך!!!

אביגיל את כל פעם מחדש מצליחה להכניס אותי לסיטואציה.

אני דורשת פרק נוסף הכי מהר שאפשר, ואם אפשר שיהיה עליז יותר... בבקשה.

מצטרפת

 

[מה שניחשת]

אולי שאבא שלה ינחם אותה?
אני תוהה עם היא באמת היתה כזו נוראית או ששמואל הגזים קצת.. זה לא פר לעשות לה אתזה..!

 

[Sara led]

אולי שאבא שלה ינחם אותה?
אני תוהה עם היא באמת היתה כזו נוראית או ששמואל הגזים קצת.. זה לא פר לעשות לה אתזה..!

מניחה שהם צודקים.
אנחנו כל כך רואים את הצד שלה מהתחלה שפשוט לא שמנו לב שזה משקפיים מאד מצומצמות שרואות הכל בשחור לבן.
זו דווקא הזדמנות מעולה להוציא אותה ממעגל הסבל ולהתחיל לראות צבעוני.
זה לא שטוב לה בדרך שהיא הולכת בה.

 

[מה שניחשת]

תכלס..
מה שבטוח שלא היתה לה כוונה או משהו- סתם נדפקה מהחיים.. אולי שתלך לאיזה מטפלת של פסיכודרמה? יעזור לה קצת..תרפיה בנגינה

 

[sh.t.down]

מניחה שהם צודקים.
אנחנו כל כך רואים את הצד שלה מהתחלה שפשוט לא שמנו לב שזה משקפיים מאד מצומצמות שרואות הכל בשחור לבן.
זו דווקא הזדמנות מעולה להוציא אותה ממעגל הסבל ולהתחיל לראות צבעוני.
זה לא שטוב לה בדרך שהיא הולכת בה.

מסכימה ממש,
בגלל שזה כתוב בגוף ראשון והכל מהזווית של תהילה אנחנו נורא מסכימים עם ההתמסכנות שלה,
אבל בואו נודה, מבחוץ היא אגואיסטית בטירוף, ממורמרת וגם די בטוחה שהכל סובב סביבה...
הגיע הזמן שמישהו ישים לה מראה מול הפרצוף, ומתאים מאד שזה יהיה שמואל שהוא כביכול האדם הכי נחמד בחדר.
וזה דווקא טוב, כי אני חושבת שלתהילה יש פוטנציאל עצום להתפתח ולצאת מההשתבללות שלה, היא חכמה ומבינה עניין, כשרונית ועמוקה מאד.
כשהיא תבין איך לצאת מהבועה שלה, היא תגיע רחוק.

 

[Avigail Amram]

כמו ש- @sh.t.down ו- @Sara led אמרו בהחלט בגלל שהסיפור בגוף ראשון קשה לראות שתהילה חיה בתוך איזו בועה, מנותקת מהמציאות. תפיסת החיים של תהילה עלולה להראות לקורא כאמת צרופה.


זה החיסרון בכתיבה בגוף ראשון. לא רואים את הצדדים האחרים בסיפור. זה גם היתרון בעיניי, כי אם הסיפור היה נכתב ממבט על כנראה שתהילה לא הייתה דמות אהובה במיוחד, ובצדק...

אולי שתלך לאיזה מטפלת של פסיכודרמה? יעזור לה קצת..תרפיה בנגינה

הכינור עוד ישוב בעז"ה...


@שירת הכוכבים @Sara led @ELIZABET @מה שניחשת @sh.t.down תודה רבה לכן על התגובות!

 

[ליאורהA]

הצעת חוק: לסיפור "לא קוראים לי בת של" מותר להתפרסם רק כספר, לא כסיפור בהמשכים שמותח את עצבי כולנו.

האמת שהופתעתי מההתפרצות של שמואל יותר מזו של תהילה. כנראה כי הכנת אותנו לכך שהיא לא תחזיק מעמד יותר מדי זמן, אבל את המאחורי־הקלעים של שמואל לא קראנו, כך שהוא נראה בחור שקול ומאופק לגמרי, בלי סכנת פקיעה.

אבל עשית את זה מושלם! הפרקים באורך מדויק ופשוט תענוג צרוף לקרוא.

 

[שיבת ציון]

פרק מדהים.
מרגיש התחלה של שינוי אצל תהילה. קמה. עושה מעשה שיעשה לה טוב. הולכת לנשום אוויר שלא קשור למקצוע של אבא שלה...

האמת שהופתעתי מההתפרצות של שמואל יותר מזו של תהילה.

היא פגעה בכלתו, אל תשכחי. לא אמרה לו דברים בעלמא.

 

[Avigail Amram]

האמת שהופתעתי מההתפרצות של שמואל יותר מזו של תהילה.

כאמור, זאת התשובה לדעתי:

היא פגעה בכלתו, אל תשכחי. לא אמרה לו דברים בעלמא.

ולגבי זה:

אבל את המאחורי־הקלעים של שמואל לא קראנו, כך שהוא נראה בחור שקול ומאופק לגמרי, בלי סכנת פקיעה.

בפרקים הקודמים שמואל ניסה לדבר איתה בנחת, לא הלך לו. כנראה שיש גבול גם ליכולת האיפוק של שמואל...

יתר על כן, אני חושבת שדווקא בגלל ששמואל הוא זה שהתפרץ על תהילה זה מערער אותה יותר, הוא האדם האחרון שהייתה מדמיינת שככה יגיד לה.


אגב, לא פעם כשכתבתי סצנות ששמואל נמצא בהן, הייתי צריכה לשכתב את שמואל ולעדן אותו. לעשות אותו האח הרגוע ולמתן אותו ב- 'חכה, עוד מעט יגיע תורך'...
דיי מההתחלה הוא היה האח השפוי שרק מחכה לחנך את אחותו *מתוך דאגה אמיתית ואכפתיות כנה* אפשר לראות את זה בשיחה לפני התחרות ובשיחה בבית המלון.
אז הנה, הגיע תורו של שמואל....



@ליאורהA ו @שיבת ציון , תודה רבה לכן על התגובות המפרגנות לא מובן מאליו...

 

[שם שצריך להיות מקורי]

וואו אין מילים.
היה לי כייף עכשיו.
כי פיספסתי כמה פעמים שכתבת והיהי לי הרבה מה לקרוא...
כתיבה מטורף.
עלילה יפה!
אהבתי את השנינות בשיחות שלה עם הדסה!
מחכה בכליון עיניים להמשך.
שיהיה מהר.
אמן.

 

[-Frida-]

אחד הסיפורים הממש ממש טובים!!
הדמויות מאופיינות מטורף והכתיבה זורמת וקולחת...
מדהים איך סיפור כל כך יומיומי יכול להיות כל כך מעניין.
שמואל כזה חמוד...
מזכיר לי את אח שלי...
והקונפליקטים אצל תהילה - ממש אמין ויפה. (גם אותה אני אוהבת אל תדאגי...)
מה שכן קצת חסר לי זה שלא לגמרי ברור שהיא לא אוהבת את העבודה של אבא שלה. כאילו הסיפור קצת סובב סביב זה ואין שם מספיק בשר. לא היו מספיק סיטואציות שבהן היא הובכה / שקרה לה משהו מעצבן בעקבות העבודה שלו.
יותר היא מסתבכת בגלל האופי שלה ובגלל יעל מאשר בגלל אבא שלה.
אבל אולי רק אני הרגשתי ככה.
מחכה להמשך!!!

 

[Avigail Amram]

@שם שצריך להיות מקורי ו- @-Frida- תודה רבה לכן על התגובה!


ולגבי זה-

מה שכן קצת חסר לי זה שלא לגמרי ברור שהיא לא אוהבת את העבודה של אבא שלה. כאילו הסיפור קצת סובב סביב זה ואין שם מספיק בשר. לא היו מספיק סיטואציות שבהן היא הובכה / שקרה לה משהו מעצבן בעקבות העבודה שלו.

תודה שאת אומרת. זה מזכיר לי להתחיל להתקדם עם העניין הנ"ל. יש לי כמה סצנות שתכננתי ולא מצאתי עד כה היכן להכניסם.


אז שוב תודה על התזכורת, אשתדל מעתה להכניס יותר קטעים כאלו.

 

[Avigail Amram]

בס"ד

פרק 38-

ביום רגיל הייתי מתקשרת עכשיו להתייעץ עם שמואל איפה לרדת. היום אין לי את הפריווילגיה הזו, וכנראה שגם לא תהיה בעתיד הקרוב.

עצב כנה פושה בי. עמוק ומכביד. אני ממהרת לגרש אותו. לא רוצה לבכות שוב. אני אמצא דרך לתקן את מה שהיה, ביני לבין שמואל. אני חייבת. הוא עוד רגע מתחתן ו-

דפיקות הלב שלי מואצות, אני נושכת את שפתיי. מצטמררת.

חייבת לעשות משהו. דחוף.

למרות שאת כועסת עליו? קול בוחן מרים ראש.

אני חושבת לרגע. עונה לעצמי כן. 'כן' כי עם כל הכבוד לכעס שלי, שמואל חשוב לי יותר. אני אולי אכעס עכשיו, אבל בהמשך אני בהחלט אצטרך למצוא זמן לדבר עם שמואל ולסדר איתו את כל העניינים.

מבט מעמיק בחלון מספר לי שהנוף הבין- עירוני התחלף מזמן בנוף עירוני למהדרין.

נוף שמזכיר שאין לי מושג איפה לרדת.

"סליחה?" אני פונה בלית ברירה לנערה שיושבת מאחוריי. "את יודעת באיזו תחנה אני צריכה לרדת כדי להגיע לתחנה מרכזית?" אני שואלת, מגיעה למסקנה שזו שאלה לגיטימית.

"כן", היא משיבה. "את צריכה לרדת ב'ירמיהו/הצבי'. זה עוד שתי תחנות".

"תודה". אני חוזרת למקומי, מחליטה לרדת בתחנה הבאה. בתחנה מרכזית אין לי מה לעשות אבל לפחות זה נותן לי כיוון. עכשיו אני יודעת שאנחנו כבר במרכז העיר. לוחצת על כפתור ה'עצור'. מתכוננת לירידה.

לאחר שאני יורדת מן האוטובוס אני מרימה עיניים אל השלט שתלוי מעל התחנה. 'ירמיהו/שמגר' כתוב שם, לא אומר לי כלום.

אני מתחילה לפסוע במורד רחוב ירמיהו. חסרת מעש, חסרת כיוון. מרוב שעמום עיניי עוברות על השלטים הרבים שברחוב, קוראות ברפרוף.

שלט, ועוד שלט, ועוד. נעצרת לפתע למול שלט בינוני בגודלו, צבעוני ומסוגנן.

'תמיד רצית ללמוד כינור?' כתוב בו בגדול באותיות גדולות. אני מהנהנת בתשובה בלי משים.

ממשיכה לקרוא בלהט את תוכן המודעה. מתייקת אותה בראשי, בליבי, וב'פתקים' שבטלפון. רעיון אדיר מנץ במוחי. ותקווה קטנה. ממש.

***

לאחר שעה של שיטוטים מרגיעים וטווית חלומות מהורהרת אני קולטת שני דברים:

אלף, השעה כבר שתיים ועשרים ואמא חוזרת הביתה בארבע.

בית, אין לי מושג קלוש היכן אני ממוקמת על המפה, לא כל שכן איך חוזרים מפה לתחנה ומשם לאלעד.

מסתכלת סביב בייאוש, הכל נראה לי זר. לא זוכרת מאיזה כיוון הגעתי. כל אחת מארבעת הפניות שלפני נראית לי כהימור עם סטטיסטיקה של 25% סיכויי הצלחה. מביך. מאוד.

אם כי בהתחשב בתוכן המחשבות שמוחי עסק בהן, לא מפתיע.

כמו להכעיס הטלפון שלי מצלצל. אמא. אני עונה.

"מה שלומך תהילה? את מרגישה יותר טוב?" היא מבררת.

"כן, ברוך השם".

"יופי, דאגתי לך. בסוף אני חוזרת היום יותר מוקדם. אני רוצה לראות אותך, לבדוק אם את צריכה תור לרופא. הבנתי משמואל שאת ממש לא מרגישה טוב".

אני בולעת את רוקי, כמעט נחנקת. "מה זאת אומרת יותר מוקדם?" מתעלמת משמואל לעת עתה.

"לפני ארבע, אפילו בשלוש וחצי כבר".

"אה. מצויין", קולי מחרחר מעט. "ממש ממש מצויין".

השיחה מסתיימת. וגם האוויר כנראה. שכן תחושת מחנק משתלטת עלי.

שולחת מבטים לחוצים לכל עבר, אבודה.

אני חייבת להיות בבית בזמן. זה יהיה מוזר ומחשיד אם לא. אמא יודעת שיצאתי מהסמינר כי אני לא מרגישה טוב, היא מצפה למצוא בבית נערה חולה ומותשת ששוכבת במיטה. לא אחת שיצאה באימפולסיביות לגלות עולם.

"את צריכה עזרה?" קול עדין חודר לתוך הבועה שלי. אני נרתעת לאחור. מסתובבת לכיוונו.

"סליחה... לא התכוונתי להבהיל", הקול אומר. יש לו משקפיים שנוטות מעט כלפי מטה. ושיער חום. מתולתל.

"הכל טוב", אני אומרת. "את יודעת אולי איך מגיעים מפה לתחנה 'ירמיהו, שמגר'?" אני אוזרת אומץ. הצורך שאני חשה להגיע הביתה, וכמה שיותר מהר, גובר על הכל.

"כן, בטח", הנערה שמולי מחייכת, "בואי אחריי".

"לא, לא". אני מתנגדת. "אל תטרחי, רק תכווני אותי". בליבי אני מקווה שהיא תבטל את דבריי שכן חוש הכיוון שלי הוכיח את עצמו.

"זה בסדר, אני ממילא עוברת שם".

אני פולטת בשקט אנחת רווחה, צועדת אחריה. היא מנסה ליצור איתי שיח, מצליחה חלקית בלבד. מפטפטת לעצמה בחשק ומרץ ואני עונה בין לבין בתשובות ממצות של 'כן' ו'לא'.

שבע דקות מאוחר יותר אני מוצאת עצמי בתחנה לכיוון אלעד. "תודה רבה", אני נזכרת לומר לה, מעיפה מבט ללוח הזמנים. הלוח מראה שהקו יגיע עוד חמש דקות. נס.

"בשמחה", היא מחייכת וממשיכה בדרכה. נראית עליזה למדי ומרוצה מהחיים באופן כללי.

האוטובוס מגיע, אני עולה עליו, בודקת בלחץ מה השעה, שתיים שלושים ושבע. מחליטה להקדים תרופה למכה. מחייגת. "אמא?"

"כן?"

"אני מרגישה יותר טוב ברוך השם. אני יוצאת לסיבוב קצר לנשום קצת אוויר, בסדר?"

"סיבוב? לא עדיף שתנוחי? סיבוב יתיש אותך..." היא מחוה דעה.

"כבר נחתי. אוויר יעשה לי טוב".

"בסדר", אני כמעט יכולה לראות את כתפיה שמורמות אי שם מעבר לקו. "תהני".

"תודה אמא. אם עדיין לא חזרתי כשאת מגיעה אל תיבהלי". אני מנמקת את תמצית השיחה באלגנטיות.

"בסדר, להתראות".

שעה וחמש דקות לאחר מכן אני נכנסת הביתה. כל מה שניסיתי להדחיק בבריחתי שב אלי באחת. אני הולכת לחדרי, לנוח מעט. עוד מעט אנסה לדבר עם שמואל שוב.



חצי שעה לאחר מכן אני פוסעת לחדרו. נושמת עמוק. "שמואל?"

הוא לא עונה.

"שמואל?" אני מנסה שוב. "שמואל?"

"הוא לא כאן", ישראל אומר מאחוריי.

"מה זאת אומרת?"

"הוא חזר לישיבה".

"מתי?!"

"לפני עשר דקות בערך", ישראל ממשיך לענייניו. ואני נותרת נטועה למול דלת חדרו הסגורה של שמואל.

שמואל חזר לישיבה מבלי להגיד שלום. מבלי להחליף איתי מילה. חריג מאוד על גבול הקטסטרופלי.



בפעם השנייה להיום אני מפנימה איזו שטות עשיתי.

בפעם הראשונה להיום אני מבינה שיהיה קשה לתקן אותה.




*