סיפור בהמשכים לא קוראים לי 'בת של'

[ספרי מוסר]

הכתיבה כל כך יפה,
קולחת ונעימה

אגב, שטרן זה משפחה אשכנזית...

 

[Avigail Amram]

הכתיבה כל כך יפה,
קולחת ונעימה

תודה רבה!

אגב, שטרן זה משפחה אשכנזית...

ציינתי באחד מן הפרקים הקודמים שהיא חצי-חצי.

"מה היא?" אני שואלת.

"חצי אשכנזייה חצי ספרדייה" הוא אומר,

.

 

[Avigail Amram]

בס"ד

פרק 27-

להיות חדורת מטרה זה מקסים. בפרט כשאת קולטת שהמנהלת וכל צוות המורות עומדות להגיע לאירוסין.

"מזל שאני רק שנה הבאה בסמינר", הדסה מרוצה באופן מעצבן, משחקת בידה במברשת שיער.

"את אפילו לא קיבלת תשובה אם התקבלת עדיין!", אני מוחה את השאננות שלה. "תביאי את המברשת", אני מבקשת.

"קחי", היא מעבירה לי אותה. "זה ברור שהתקבלתי, זו אפילו לא שאלה". היא מעקמת את אפה.

"קצת ענווה לא תזיק לאף אדם. גם אם קוראים לו הדסה ימיני", אני זורקת. מנסה לחשוב על הכל, חוץ מעל המפגש הלא נחמד היום עם כל הצוות.

הדסה מתעלמת. "מה את עושה?", היא שואלת.

"קוקו עם בייביליס", עונה בחוסר עניין. מברישה בלי משים את שערי.

"למה את כזו אדישה? אח שלנו מתארס היום! איפה השמחה שלך? איפה האנרגיות?"

הפעם תורי להתעלם. "ואת?"

"אני דווקא אעשה מחליק". היא מסתכלת על תלתליה בעיון. זורמת עם ההתעלמות שלי. הדסה טיפוס שאוהב להשמיע, התגובות של השומעים פחות רלוונטיות.

"קיצור עושים החלפות", אני מסכמת בחיוך קטן.

"רק ליום אחד!" היא ממהרת לומר. "אגב, אילו חברות הזמנת?", שואלת תוך כדי מבט מעמיק במראה.

"איזה מה?", אני ממשיכה לסלסל את קצוות שערי. נוגעת בטעות בחלק החם של הבייביליס. אי.

"חברות".

חברות. שכחתי מזה לחלוטין. למה צריך בכלל להזמין. "אמ.. אני.. כאילו", אני מגמגמת.

"בטח את אפרת נעמי ושירה, נכון?"

אני שותקת.

הדסה מסיבה את מבטה לפתע, נועצת בי מבט חודר. "אל תגידי לי שלא הזמנת".

ממשיכה לשתוק.

"את רוצה להגיד לי שלא הזמנת אף אחת?", הוא פוערת את פיה.

"אני.. כלומר, אני..", מנסה להסביר.

"את נורמלית?", היא נדהמת. "למה לא הזמנת את החברות שלך?"

אולי כי אין לי כמעט כאלה? "אני לא חשבתי ש-"

"הן יכולות להיעלב!" היא קוטעת אותי. "באמת תהילה את החברות הבודדות שעוד יש לך את ככה מזניחה?"

אני מאדימה, ממש. מילותיה נכנסות כמו חץ לליבי, קורעות את הרקמה העדינה ממילא.

"אני לא מזניחה אני פשוט-", קולי דקיק, מתגונן. פגוע. פגיע.

"איך את חושבת שיהיו לך חברות ככה?", היא תוהה.

"כי אני..", אני מנסה בכל זאת.

"אחרי זה את מתלוננת שאין לך חברות...", היא נאנחת, קולה עצור.

"הדסה!" אני צועקת עליה, קולי יוצא צרוד מעט. היא לא חושבת שהיא מגזימה?

"את לא מבינה שאני רוצה לעזור לך?", היא שואלת, כמעט אפשר להאמין לה. "את יודעת איזה רושם זה עלול ליצור בכיתה? מה זה לא להזמין אפילו את החברות הטובות שלך? יחשבו שאת סנובית, שאת מתנשאת!" הדסה לא חושכת שבטה.

"שיחשבו!" אני מכריזה. הן ממילא כבר חושבות ככה.

"מה זה ש'יחשבו'?!", הדסה רועמת. "לא אכפת לך מעצמך? יש לך עוד שנתיים להעביר בסמינר, ככה את רוצה שהן ייראו? בלי חברות?"

כל מילה שלה קורעת לי עוד מיתר בלב. שתפסיק כבר, שתפסיק!

"תעשי טובה ואל תתערבי", ארס בקולי. "יש לך מספיק חיי חברה משלך. את לא צריכה להכניס את הראש שלך גם אל החברות שלי!"

"את לא מבינה שאכפת לי ממך?!" היא צועקת. "אכפת לי שלאחותי אין את ההבנה הבסיסית הזו שצריך להזמין חברות, שהן עלולות להיעלב", היא מתנשפת בקול.

"לא אכפת לי שאכפת לך", אני מטיחה בה. "את מטיפה לי פה על חברה כאילו שאת יודעת מה זה קושי חברתי בכלל!"

"אני אף פעם לא התייחסתי לחברה כעול, אף פעם לא הרגשתי יותר חכמה ונעלה מכולן, אולי בגלל זה", היא שולחת אלי מבט כעוס, מתנצח.

"אני? מרגישה יותר נעלה מכולן!?", אני שואלת. משום מה זה הכי תופס אותי. "מי שמדברת!"

הדסה לא מגיבה, חושבת רגע. "אני עושה את זה בשבילך, ולמרות מה שאמרת עדיין אכפת לי ממך", היא אומרת, ובטרם אני מצליחה לרדת לסוף דעתה היא חוטפת לי מהר את הטלפון.

"הדסה!" שמישהו יעצור את מה שהולך כאן. אחרי עשר שניות היא מניחה לי את הטלפון צמוד לאוזן. אני לא מספיקה להבין מה היא עושה והיא כבר יוצאת מהחדר בטריקת דלת.

"הלו?", אני שומעת קול מוכר בוקע מהפומית. אוי השם!

נושמת מהר עמוקות. "הלו? אפרת?"

"כן, מה נשמע?"

"ברוך השם, מצויין". מה זה מצויין? מדהים! אין מאושרת ממני בתבל. כל שמתחשק לי כעת הוא לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות כששיר מזדמר על שפתיי.

"יופי", אני כבר מזהה בקולה את השאלה המתבקשת, למה התקשרתי אליה.

הבעיה היא שלא אני התקשרתי. מה אני עושה?!

"איך יש לך זמן להתקשר אלי בכלל? אין לחץ לפני האירוסין?" היא שואלת בעניין.

הדסה הזאת! "זהו, ש... שרציתי לוודא שאת באה היום". מנסה להתעשת.

"לאירוסין?" היא קצת מופתעת, מסווה זאת היטב. או לפחות מנסה.

"כן, מרוב ההתרגשות שכחתי להזמין אתכן, את יכולה גם להתקשר לנעמי ושירה? לעדכן אותן? אני אשמח כל כך לראות אתכן, לא יודעת איך זה ברח לי מהראש...", שונאת את כל העולם באותו הרגע. אולי דווקא בגלל ההבנה שלמרות הכל הדסה צודקת. כמו תמיד. כמו כולם.

"וואו, תודה על ההזמנה!" היא מתלהבת. "אני אדבר איתן, נגיע בעזרת השם".

"איזה יופי!", יופי טהור, מזוקק. אין הגדרה יותר מדויקת. "תודה!", ממהרת לנתק. באה לכבות את הבייביליס. שוכחת שהוא עדיין מחובר לחשמל. חוטפת כוויה. הפעם רצינית יותר.

איה! אני לא צועקת. כואבת בשקט, רגילה להחניק. זורקת את הטלפון למיטה, מצידי שיישבר. יוצאת מהחדר. רצה לכיור, לשים את היד מתחת לזרם מים. שורף לי.

אחרי דקה הכאב נרגע מעט. "הדסה!" אני צועקת, אחרי הכל הלב שלי שורף יותר.

היא במטבח, מסדרת עוגות במנג'טים. "מה?", קולה כפעיית שה תמים.

"מה חשבת לעצמך בדיוק?! מי הרשה לך להתקשר לאפרת? לקחת לי את הטלפון? זה יעבור לאבא ואמא!"

היא מושכת בכתפיה. "שיהיה, הם יסכימו איתי שעברת כל גבול".

אני מגחכת. הדסה אף פעם לא עוברת גבולות פשוט בגלל שאין לה כאלה. "הם לא!" אני זועמת. יודעת שאני צודקת. אבא ואמא בחיים לא יצדיקו מעשה כמו של הדסה. "למה בדיוק את חושבת שיש לך זכות להחליט בשבילי? השיחה הזו הייתה עלולה לסבך אותי יותר מסתם לא להזמין לאירוסין".

היא לא עונה. מזמזמת לעצמה שירי חתונה.

נושכת את שפתיי. מחליטה להבליג, לשתוק. לא לחולל רעש ובלגן ביום כזה. למרות הכל.

הולכת לארון התרופות, לוקחת משם תחבושת קטנה. עוטפת את הזרת שעדיין שולחת לי איתותיי כאב קטנים. נאנחת.

איפה השמחה שלי? איפה האנרגיות?


להיות חדורת מטרה זה מקסים. בפרט כשאין לך שום ברירה אחרת.





.....

 

[ליאורהA]

וואו, איך האחיות שונות כל כך... בנית ממש יפה את ההבדלים ביניהן ומה שהם יוצרים.

מי הרשה לך להתקשר להדסה?

אפרת (אפשר עדיין לערוך)

אני מגחכת. הדסה אף פעם לא עוברת גבולות פשוט בגלל שאין לה כאלה.

מצוין!
מעניין לחשוב את המשפט הזה על תהילה... תהילה אף פעם לא עוברת גבולות. נקודה.

 

[Avigail Amram]

בס"ד

פרק 28-

"תהילה", אמא שלי קוראת לי. "בואי, תעמדי ליד הדסה. זו הזדמנות מצוינת לתפוס את שתיכן סוף סוף לתמונה נורמלית".

הזדמנות מצוינת, אין מה לומר.

נעמדת ליד הדסה. שתינו לובשות שמלה דומה בצבע טורקיז. כל כך דומות. כל כך שונות. אמא מסתכלת מהצד, מרוצה.

"שלוש ארבע ו-", הצלם מכריז. מקליק במרץ מספר תמונות.

"תהילה? למה את לא מחייכת?", אמא שואלת בפליאה.

רבתי עם אחותי ואני כועסת עליה. אין לי כוח לעמוד לידה ולחייך.

"נו, תהילה", הדסה ממרפקת אותי.

אני בודקת שאמא לא מסתכלת ושולחת אליה מבט מפלח, עייני מצומצמות, יוקדות אש.

היא נבהלת, יש לציין. שזה מוזר, לא אופייני ומשמח מאוד. עכשיו אפשר לחייך, מכל הלב.

קליק קצר נשמע ולאחריו הבזק מהיר עובר על פני.

"איזה יופי של תמונה!", אמא מרוצה. משחררת אותי ואת הדסה לדרכנו.

כאסיר שנמסו אזיקיו ונפרצו חומות כלאו אני הולכת להסתובב באולם הענק. מסתכלת על הבר העשיר, על סידורי הפרחים המרהיבים, על התזמורת, על הקייטרינג היקר והאיכותי. מרגישה כל כך לא קשורה לכל זה.

בטח הדסה הביאה את כל המאה אלף חברות שלה, כאילו היא בעצמה מתארסת. מסכן הצלם, אני חושבת שצריך לשלם לו תעריף כפול רק על התמונות שהיא הולכת לדרוש.

מתיישבת על אחד הכיסאות, מביטה על כל ההמולה סביב כשלפתע שתי ידיים מכסות על עייני.

"תנחשי מי אני", הבחורה עלומת הזהות דורשת את שלה. איזה כיף לי.

"אין לי מושג", אני אומרת. "אבל די כואב לי שאת מצמידה עם הידיים שלך את המשקפיים שלי לפנים".

היא צוחקת. "נו, תהילה. אל תהיי כבדה! תנחשי". אני שומעת צחקוקים נוספים ברקע.

"טוב. הצחוק של אפרת הסגיר אותך. זאת נעמי", אני עונה.

"יפה!", היא מואילה להוריד את ידיה.

"איזו דרך מעניינת להגיד שלום", אני מתרוממת. "איזה כיף לראות אתכן, תודה שבאתן", מחייכת. זו לא אשמתן שהן פה רק בגלל הדסה.

אפרת בוחנת את האולם בעיון. "מזל טוב! איזה יפה פה!"

"שירה לא יכלה להגיע אבל היא מוסרת מזל טוב", מעדכנת נעמי. "אה, היא גם בקשה שנביא לה תמונה של המורה שטרן כי היא חייבת לדעת איך היא נראית בתור מאורסת".

אני צוחקת בעל כורחי. רעיון צץ לפתע במוחי המותש מהעמדת פנים ממושכת. "בואו, שבו", אני מחווה בידי רנדומלית על אחד השולחנות. מסיטה למענן כיסאות.

"לא, מה פתאום", נעמי מוחה ברוב טקט.

"כן", אפרת תומכת. "באנו רק להגיד מזל טוב".

"תשבו, הכל בסדר, יש הרבה מקום. חשוב לי שתישארו", אני מנסה לשכנע. באמת יש הרבה מקום ואני חייבת שהן יישארו. הן מחליפות מבטים מחויכים, מרוצות.

יופי. והרי לי תעסוקה הולמת עד סוף האירוע. תירוץ מצוין לכל באי אולם פן ישאלוני על נוכחותי הדלה במרכז העניינים. אולי זה לא כל כך נורא להזמין חברות.

במהלך העשרים דקות הבאות אנחנו מקשקשות על כל מיני נושאים מרתקים שמדברים עליהם באירועים כגון: 'איזה סידורי פרחים מהממים', 'איזו שמלה מהממת' 'איזה בר מהמם' ועוד כל מיני מהממים אחרים.

אמנם אני לא טיפוס של כל הקשקשת הזו אך אני מעדיפה לדבר עם אפרת ונעמי מאשר להמשיך להסתובב באולם כשה אובד. לחלוף בינות לשולחנות מלאים בנשים מקסימות, נשים שהיתקלות חזיתית איתן עלולה לגרום לי חוסר נעימות מתמשך ועוד.

עיין ערך מנהלת. עיין ערך יעל שטרן. עיין ערך הדסה ימיני.

משום יש לי הרגשה שבימים הקרובים עומדים להתווסף עוד בני אדם לרשימה השחורה הזאת.

"קדימה תהילה, בואי לרקוד!", מרים צצה לפתע, כמעט משום מקום.

"לרקוד?", אני פוערת עיניים. מבחינה סטטיסטית הרבה יותר הגיוני שאמחל הרגע לכלה הנכבדת שכעת רוקדת במרכז המעגל עם אמא שלה.

"כן, לרקוד!", חורצת מרים. "לא רואים אותך, ואת אחות של החתן!"

"זה לא בשבילי מרים, את יודעת. גם הרגליים שלי ממש כואבות מהעמידה בצילומים ונעלי העקב שלי לוחצו-"

היא מגחכת. "נו בבקשה, בואי", היא קוטעת אותי, גוון מתחנן בקולה. אני נושכת את שפתיי.

מרים קולטת את ההיסוס שלי, שולחת מבט מהיר לאפרת ונעמי. כמה חכמה ותעוזה בילדה אחת בת שתיים עשרה.

"קדימה", שתיהן תופסות אותי לפתע. כמעט גוררות.

"די, נו באמת", אני נאנחת. "אני לא רוצה..."

וזה לא שאני לא רוצה לרקוד כי אני לא שמחה. ממש לא. זה גם לא בגלל שיעל היא הכלה. לא. אין לי לב אבן ואני בהחלט מתרגשת מכך שאח שלי מתארס.

פשוט זה כל כך לא אני לרקוד, בכללי.

"אנחנו גם נבוא איתך. בואי, יהיה כיף", נעמי מפגינה נאמנות.

"כדאי לך. שלא תתחרטי אחר כך, שלא רקדת באירוסין של אח שלך...", מוסיפה אפרת בהגיון מה.

שוב דבר מזה לא ממש משכנע אותי.

לא משכנע כמו לראות את כולן בלעדיי במעגל. אמא, סבתא, יעל, הדסה, מרים ואפילו נועה הקטנטונת.

משהו בי מתמרד. הן רק חושבות שהן יכולות להסתדר בלעדיי.

בהחלטה של רגע אני מתקדמת עם אפרת ונעמי למעגל. מצטרפת.

זה לא כל כך נורא.

עד הרגע שבו דוחפים אותי למרכז המעגל ושטרן אוחזת בידיי. אוף. באמת.

אני חושבת שאם זה היה ספר הייתה יכולה להיות פה נקודת שיא מרגשת שהייתה נותנת לעלילה טוויסט מפתיע.

מדמיינת את עצמי לוחשת לשטרן באוזן תוך כדי ריקוד שאני סולחת לה. היא תבקש סליחה בדמעות, ותגיד שלא התכוונה לפגוע בי. ואני אמחל לה.

היא תחבק אותי ותלחש לי שאני מקסימה. ואני אחזיר לה חיבוק ואגיד לה שלא יכולתי לאחל לאח שלי כלה יותר מדהימה.

הצלמת תנציח את הרגע בתמונה נדירה, ואבא יהיה מאושר לשמוע על ירידתי מהבמה עליה אני משחקת כבר שבוע. סוף.

הדמיון הזה כל כך מופרך ומגוחך שחיוך ענק עולה על הפנים שלי.

מעולה. זה טוב ליח"צ המדומה שאני מתאמצת להציג כבר שבוע.

באמת שאין לאבא סיבה לדאגה. הכל בשליטה.



............

 

[ELIZABET]

"אבל די כואב לי שאת מצמידה עם הידיים שלך את המשקפיים שלי לפנים".

משקפים באירוסין של אח??... על עדשות היא לא שמעה אני מאמינה...

 

[Avigail Amram]

משקפים באירוסין של אח??... על עדשות היא לא שמעה אני מאמינה...

האמת שלא חשבתי על זה אפילו.
אבל אני מדמיינת אותה עם משקפיים גם באירוסין של אח, מתאים לה באופי...

 

[Avigail Amram]

בס"ד

פרק 29-

אנחנו עומדים מחוץ לאולם, משפחה חגיגית ועייפה.

"זהו", אבא מתנשף. "אנחנו אחרי זה".

"הביתה ולמיטות", אמא מסכמת בחיוך.

"רגע, איפה הדסה?" אבא שואל.

"לא יודעת", משיבה מרים. אני לא טורחת לענות.

"שמואל? ישראל?" אמא מפנה מבט. הם מניעים ראשיהם לשלילה.

"נועה?", אבא שואל. מקבל בתשובה פיהוק בעיניים עצומות ומלמול לא ברור.

"תהילה, לכי תחפשי אותה", מבקשת אמא.

אני מהנהנת בדממה, נכנסת חזרה לאולם. "הדסה?" אין שמץ של עניין בקולי.

"הדסה?" קוראת שוב. "הדסה?" הקריאה יוצאת תקיפה מפי.

"אני כאן, תנשמי". היא צצה לפתע משום מקום.

"תודה באמת. כל המשפחה בחוץ, עייפה ומותשת. מחכה לנסיכה", אני קדה לעברה בלעג. היא מחזירה לי קידה לועגת לא פחות.

"בואי כבר", אני זורקת לה. ממהרת לצאת מאולם. בלעדיה.

"איפה הדסה? לא מצאת אותה?", חשש ותמיהה מהולים בקולה של אמא.

אני מצביעה ללא מילים לפתח האולם. עשר שניות לאחר מכן הדסה יוצאת.

"למה לא באתן ביחד?", היא לא מבינה.

"ככה", אני מרימה כתפיים. "היא הולכת לאט".

אבא פוער עיניים בשאלה, מעיף בי מבט תמה. אני מפנה ראשי לאחור, נכנסת לרכב.

"רגע", אבא עוצר אותי. "את הדסה ואני נשארים כאן".

"מה? למה?" אני רוטנת.

"אין מספיק מקום ברכב, נחזור במונית".

"אבל יש שבעה מקומות!" אני מתנגדת. "למה שלושה אנשים צריכים להישאר?!"

"קיפלנו את שני המושבים האחוריים ועכשיו יש רק חמישה מקומות ולא שבעה. יש הרבה ציוד ומתנות שצריך להחזיר".

"אבל למה אני?" אני מתלוננת.

"ככה אמא ואני החלטנו וזהו", קולו של אבא מתון.

"זה לא הוגן". אני מכריזה בטון שנשמע ילדותי אף באוזניי.

אבא לא מתייחס. אני מצליחה לראות אותו שולח מבט שואל לאמא. היא מנידה בראשה כאומרת 'הכל היה טוב עד עכשיו, לא יודעת מה קרה לה'.

גם אני לא יודעת מה בדיוק קורה לי. משהו בתוכי רוצה לכעוס ולצעוק, להתנגד בכוח, אפילו בלי לדעת על מה ולמה.

"אז מה שלומכן? איך היה לכן?", אבא שואל בחיוך מותש אחרי ששאר בני המשפחה כבר יצאו לדרך.

"מדהים!" הדסה ששה על השיתוף. "אבא, היה פשוט מהמם. כל כך יפה ומרגש! וחברות שלי באו והתלהבו-"

"מתי המונית באה?" אני קוטעת אותה בשאלה עצבנית.

"אבא נאנח. "מה קורה לך?"

"כלום, אני עייפה", אני משיבה בחדות.

"היא אמורה להגיע ממש עוד רגע, אל תדאגי", אבא בולע את רוקו, מתגבר. "אז מה היית באמצע להגיד הדסה?"

"לא חשוב...", היא ממלמלת. שותקת.

"ואיך היה לך?" אבא שואל אותי. מאוכזב מהאווירה העכורה.

איך היה לי? האמת, די נחמד. זה מרגש אותי ששמואל עומד להתחתן בקרוב.

"מקסים", אני עונה לקונית. בוהה בכביש מולנו.

אבא מסתכל עלי ואז על הדסה. "הכל טוב בניכן? קרה משהו?" דאגה בקולו.

"ממש לא!" אני משקרת. בדיוק כשהדסה אומרת "כן!".

אבא נרתע לאחור מעוצמת המשפטים, מהמשקל הטעון שהם נושאים.

"בואו", אבא מצביע על ספסל קרוב. "אולי נשב?"

הדסה מתיישבת בקצה אחד של הספסל. אני ממשיכה לעמוד.

"וזה עוד בלי שקרה כלום", אבא מגחך. מתיישב.

"רגע", אני מנסה לעצור את הבית משפט שדה שמוקם כאן. "מה עם המונית, כמה זמן?!"

אבא מגלגל עיניים, לא מרוצה בעליל מהתנהגותי. אך מוציא בכל זאת טלפון, מחייג לחברה. "שלום. הזמנו מונית מלפני עשר דקות והיא עדיין לא הגיעה. כן, כן. בסדר. הבנתי. טוב. תודה, להתראות". הוא מכניס את הטלפון לכיס החליפה. "יש איזה עיכוב".

"תתבע אותם!" אני קצרת רוח לחלוטין. כמה זמן צריך לחכות!

"על מה בדיוק?" אבא מחליט לזרום איתי. "על זה שהתהפכה משאית ויצרה פקק? שכל הכבישים באזור פקוקים וחסומים?"

"כן! באיזו רשות משאית נוסעת בשעה כזאת מאוחרת!", אני מתלהמת.

שניה לאחר שאני מוציאה את המשפט מפי אני קולטת כמה אני מגוחכת ונלעגת, מצחקקת בעל כורחי. מפסיקה מיד כשאני רואה את החיוכון שתלוי על שפתיה של הדסה.

"טוב", אבא מתמתח, נשען מעט אחורנית. "רוצות לספר לי מה קרה?"

"תהילה לא הזמינה את חברות שלה לאירוסין", הדסה אומרת כאילו לעצמה.

אבא מסתכל עלי לרגע. אני ממש יכולה לראות את הפליאה שמבזיקה באישוניו, את שאלת ה'באמת?' שהוא חונק. "מה זה עניינך הדסה?", הוא שואל ברוגע במקום זאת, אין התרסה בקולו. הוא באמת רוצה לדעת.

"היא אחותי", הדסה מעדכנת. "למרות שהיא נורא מעצבנת. מסתבר שאכפת לי ממנה יותר משאכפת לה מעצמה", היא מכריזה בפשטות.

"די, הדסה", אבא נוזף. "ומה קרה בעקבות זאת?" הוא מפנה את השאלה אלי.

"היא חטפה לי את הטלפון והזמינה בנות בלי רשותי", אני ממשיכה לבהות בנוף המשעמם מולי.

"זה לא נכון!" היא מתפרצת. "אני רק התקשרתי לחברה שלה ונתתי לה את הטלפון".

"כדי שהיא תהיה חייבת להזמין אותה?" אבא מוודא.

"כן!" הדסה מאשרת בלי טיפת בושה.

"זה חמור מאוד בעייני", אבא אומר בשקט.

חיוך קטן מאוד עולה על שפתיי. ידעתי שאבא יהיה בעדי.

"אני הצלתי אותה!" מתעקשת הדסה, "בלעדיי המעמד החברתי הנמוך ממילא שלה היה יורד דרסטית והיא הייתה יותר לבד ממה שהיא כבר עכשיו, בקושי יש למסכנה הזאת חברות! אני חד משמעית הצל--"

"הדסה!" אבא מרים קולו, המום. "איך את מדברת? זה לא התפקיד שלך לדאוג למעמד החברתי של תהילה".

"אם אני לא אעשה את זה, אף אחד אחר לא יעשה את זה", היא החלטית.

"זה לא התפקיד שלך", אבא חוזר. "את יכולה להציע לה בעדינות מה לעשות, לייעץ לה מה לדעתך נכון. לא להחליט במקומה ולהעמיד אותה במקום לא נעים שכזה".

שתיקה כבדה משתררת באחת.

שתיקה שלמרות הצער המהבהב באישוניו של אבא, לא תופר בקרוב.



.........

 

[Avigail Amram]

בס"ד

פרק 30-

שמואל נוסע שבת למשפחת שטרן, זו הזדמנות מצוינת להוכיח לאבא שהכל תקין.

את התכנית אני הוגה כבר ביום חמישי בערב, כשאבא יוצא לקניות ואני מבקשת מאמא להוסיף ריבת חלב וקורנפלור לרשימה. אמא מסכימה.

אני מחכה שהיא תשאל למה אני צריכה ריבת חלב וקורנפלור. היא לא שואלת. לא נורא, יהיו עוד הזדמנויות מחר.

אני קמה ביום שישי מלאת מרץ, מחביאה חיוך ערמומי שמנסה לצאת בכוח.

מתחילה לעמול על התכנית הנחמדת שלי.

במהלך כל השבוע אבא לא הפסיק לשלוח אליי מבטים מודאגים. כאילו בוחנים האם אוכל לעמוד במשימה שהצבתי לעצמי.

אני גם שולחת מבטים לאבא, מנסה לתפוס אותו רגע ולדבר איתו. לבקש ממנו שיסמוך עלי, אני ילדה גדולה ואחראית.

מבטים, מבטים, ואין לי באמת אומץ להגיד לו את זה. אז חשבתי על דרך אחרת להפגין את בגרותי ולשווק את אהבתי לכלה המהוללת.

אני מוציאה מוצרים מהארון במטבח. מעמידה אותם בחשיבות יתרה. קמח, קורנפלור, ריבת חלב, חמאה. מה עוד?

מכניסה למיקסר חלק מהחומרים. מחייכת לעצמי בסיפוק בעוד המיקסר מטרטר ומחריש את אוזניהם של כל בני הבית. בואו, בואו, אנשים. תשאלו מה אני עושה.

"מה את עושה שם?" הדסה צועקת מהסלון.

לא עונה, ולא כי הרעש מפריע לי לשמוע. התכוונתי אנשים שהם לא הדסה.

אמא נכנסת למטבח, "נראה טוב", היא מתקרבת למיקסר, נוגעת בעדינות בבצק.

"יופי", אני מרוצה.

"מה את מכינה?" היא מסתקרנת, נפנית לעבר השיש.

"אלפחורס!" אני מריעה בחדווה.

"איזה כיף, מזמן לא הכנת אלפחורס", אמא מעיינת בחוברת המתכונים. "שמואל יתאכזב שדווקא כשהוא נוסע את מכינה", היא מחווה דעה. "אולי תשמרי לו כמה בצד?"

"נראה לי שדווקא אנחנו נתבאס שעד שאני מכינה, הכל הולך לשמואל", אני אומרת כאילו בסתמיות.

אמא מכווצת גבות. אני מנדבת הסבר, "אני מכינה שייקח איתו למשפחת שטרן".

"וואו", אמא מתפעלת כנדרש. "מקסימה שאת, איזו מחשבה יפה וביצוע!"

"תודה", אני כאילו מסמיקה. ממשיכה לערבל את הבצק.

זהו. אני מוציאה את הבצק מהמיקסר. עוטפת בניילון נצמד, מכניסה למקרר.

אחרי שעוברת חצי שעה אני מוציאה את הבצק, מתחילה לקרוץ עיגולים עיגולים. מיד לאחר מכן מכניסה לתנור, מחכה. אייכה אבא?

"למה דווקא אלפחורס?" אמא מתעניינת.

"סתם", אני אומרת בתמימות. "זה טעים ויפה", ושמועה גונבה לאוזניי שאלו העוגיות החביבות על שטרן.

"זה משמח לראות אותי איך שאת מקבלת את יעל בפשטות ובאהבה", אומרת אמא.

אותי זה משמח לשמוע שכך זה נראה. אבא, האם שומע?

"זה כל כך לא מובן מאליו", אמא מחייכת.

אוהו כמה שזה לא מובן מאליו. "זה ממש בקטנה, אני אוהבת לאפות..." אני מצטנעת. מוציאה את העוגיות מהתנור, מחכה שיתקררו.

"מה זה?", נועה נכנסת למטבח.

"עוגיות", אני משיבה.

"גם אני רוצה", היא מכריזה. אני מגישה לה עוגייה אחת ללא ריבת חלב. עדיין לא הספקתי לשים.

"לא, אני רוצה להכין איתך", היא רוקעת ברגלה, מושכת בכתפה.

"אי אפשר נועל'ה", אני עונה, מעניקה לה עוד עוגייה כפיצוי.

"למה?" היא משרבבת שפתיה.

"כי.. כי...", כי אני צריכה שהעוגיות יהיו רק ממני. אדם נוסף שיעזור ימזער את האפקט, גם אם הוא בן ארבע.

"בואי לעזור לי", אמא לוקחת את נועה אליה.

אני מודה לה בליבי. ניגשת לזלף ריבת חלב, לחבר את העוגיות ולצפות בקוקוס. איזה יופי. כבר שכחתי כמה פשוט זה. מכניסה את העוגיות לקירור.

"איפה אבא?", אני שואלת את אמא בתום.

"הלך לכמה קניות אמור לחזור בקרוב".

מצוין. אני הולכת להביא מהחדר צלופן וסרט יפה.

כמה דקות לאחר מכן אבא חוזר הביתה. ברגע שהוא מתיישב במטבח כדי לאכול ארוחת צוהריים אני שולפת מהמקרר את העוגיות בשתיקה. מניחה אותן על השיש. אבא אתה רואה?

מסדרת את העוגיות בקופסה חד פעמית שקופה. עוטפת את הקופסה בצלופן וקושרת בסרט בצבע ורוד עתיק יפהפה.

מתי שאבא קם רגע לקחת כוס מים מהמיני-בר שעל השיש, אני מתרחקת מהזירה בטבעיות, הולכת להביא דף ברכה מעוטר מהחדר. 'שבת שלום', אני רושמת בכתב מסולסל, הולכת להניח ליד הקופסה הארוזה בחן.

משאירה שם את הקופסה. אבוא לקחת אותה לפני שמואל יצא. בינתיים אתן לאבא את כל הזמן שבעולם להתרשם, להסתכל ולדבר עם אמא על הבת המקסימה שלהם.

שעתיים לאחר מכן כשאבא כבר עומד לקחת את שמואל לביתה של משפחת שטרן בפתח תקווה, אני הולכת לקחת את הקופסה, מביאה אותה לשמואל.

"קח", אני מגישה לו אותה." תהנה".

שמואל פותח עיניים מופתעות. "תודה, לא היית צריכה, אמא כבר הביאה לי כל מיני דברים לקחת למשפחת שטרן".

"רציתי גם להביא משהו ממני", אני מחייכת.

"תודה תהילה", אור והערכה בעיניו של שמואל. "לא מובן מאליו".

אני יודעת. "בכיף ובשמחה", אני משחררת אותו לדרכו, "שבת שלום וד"ש ליעל".


סוף מערכה, מסך נסגר. מחיאות כפיים.

אני קדה בפני הקהל, מקבלת את התרועות.

מי כמוני יודעת כמה הן מגיע לי.




.......

 

[efratLit]

כמה אני אוהבת את הכתיבה שלך!

 

[אביגלוש]

פרק מהמם!
כמו תמיד...

מי כמוני יודעת כמה הן מגיע לי.

לא כל כך הבנתי...

 

[Avigail Amram]

לא כל כך הבנתי...

מי כמוני יודעת כמה הן מגיעות לי.

טעות שלי בהקלדה, זה אמור להיות "מי כמוני יודעת כמה הן מגיעות לי". שמתי לב אליה רק לאחר שכבר לא היה ניתן לערוך...

פרק מהמם!
כמו תמיד...

תודה רבה לך

 

[Avigail Amram]

בס"ד

פרק 31-

חוזרת הביתה אחרי יום חמישי משמים בסמינר, שמחה לראות את שמואל בבית.

"אז איך היה?" אני מתיישבת על יד השולחן, מול שמואל.

"איפה? בישיבה?" הוא מכווץ גבותיו. "ממתי מעניין אותך מה קורה בישיבה?"

"לא, גאון! אצל משפחת שטרן".

"אהה. היה מקסים, ברוך השם", הוא מחייך.

"הייתי בטוחה שתחזור הביתה במוצ"ש".

"הפסדתי הרבה ימים בישיבה בשבועיים האחרונים, העדפתי לחזור ישר לירושלים", הוא חצי מתנצל. "אה! שתדעי שהעוגיות שלך היו ממש מוצלחות, יעל ביקשה למסור לך תודה ענקית".

"בשמחה". המשימה הושלמה. "אז מחר אתה חוזר לישיבה?"

"לא", כל התימהון בעולם דחוס ב'לא' הקצר הזה.

"מה לא?"

"אני מתפלא עלייך! את שוכחת שיעל באה אלינו השבת?"

אני נשנקת מבהלה. באמת שכחתי ואולי טוב שכך. "יש! איזה כיף!" אני קוראת בקול, זה כבר נהיה אינסטינקט. "סוף סוף היא באה אלינו הביתה!"

"את יודעת", שמואל אומר לפתע, "היה לי חשוב שיהיה קשר טוב ביניכן. שמחתי ממש לראות איך דיברת על יעל בוורט". הוא מובך קמעה.

"ברור שמואל!" אני אומרת, חוששת שהוא עלה על משהו. "היא כזו מדהימה, זכית! אני עוד מכירה אותה מהסמינר, אתה יודע שהיא הייתה הרכזת החברתית שלי?" אני בודקת כמה הוא יודע, אם בכלל.

"כן, היא אמרה לי איזה משהו".

"מה היא אמרה לך?" אני מנסה להסוות את הלהיטות שבקולי.

"היא סיפרה שיצא לה לדבר איתך במסגרת התפקיד שלה, והיא התרשמה שאת נערה בוגרת".

אני כאילו מסמיקה. נושמת לרווחה שהיא לא אמרה לו שום דבר מפליל.

"בקיצור זה היה מדהים איך ברגע דיברתן אחת עם השנייה בטבעיות", הוא מסכם, גלוי לב.

מרוב שיחות איתה במשרד זה כבר נהיה לי טבעי.

"טוב, אני חייב ללכת למנחה", הוא מכריז, נעלם ברגע.

נותן לי זמן לקלוט את מה שאני מנסה לעכל בדקות האחרונות. שבת. שלמה. עם יעל.

סלע ענק מתיישב על הלב שלי, מקשה על הנשימה. זה הולך להיות קשה.

'היי!' קול בתוכי מוחה. 'לך? שלך יהיה קשה? את הבטחת לאבא שלא יהיו בעיות!'

ולא יהיו בעיות! אני משיבה לעצמי. שום דבר לא ישבור אותי.

'אז מה זו החולשה הזאת?' הקול ההוא מקשה. 'אל תראי סימני שבירה!' הוא מצווה אותי.

אני מצייתת, מקשיחה את פניי. נושמת עמוק. משננת לעצמי שאין דבר בעולם כולו שמשמח אותי כמו שבת עם יעל.

עוד נשימה. אין דבר בעולם כולו שמשמח אותי כמו שבת עם יעל.

ושוב. אין דבר בעולם כולו שמשמח אותי כמו שבת עם-

"תהילה?" אבא צץ משום מקום.

אני מתנערת בחדות.

"את פנויה כמה דקות?"

"כן, למה?"

"רציתי לדבר איתך". הוא אומר קצרות. "רוצה לבוא למרפסת?"

"כן". אני מתרוממת מהכיסא. אוויר יעשה לי טוב עכשיו.

"אז מה שלומך?" הוא מתיישב על כיסא פלסטיק, אני מתיישבת על הערסל.

"ברוך השם, מצוין". אני מחייכת חיוך ענק מדי.

"את בטוחה?" קולו בוחן.

"בטוחה שמה?" אני שואלת באטיות.

"שהכל מצוין".

"בטח אבא!" אני מכניסה להט בקולי.

"זה לא נראה ככה", הוא משיב.

"חבל". אני אומרת בכנות. חבל שעל אבא אי אפשר לעבוד, חבל שהעוגיות לא קנו את אבא כמו שהן שבו את ליבה של יעל. חבל. בזבוז משווע של ריבת חלב טעימה.

"תהילה", אבא אומר ברוך, "אולי אחרים לא רואים, אני רואה. המשחק הזה לא טוב לך".

"אני בסדר אבא". אני מסתכלת על הנוף המשעמם שנשקף מן המרפסת.

"את לא", הוא קובע. "יכול להיות שגם את אפילו לא שמה לב מה קורה איתך. את עצבנית יותר, את לחוצה... אני לא מאשים, אני רק רוצה שתשימי לב".

"אני בכלל לא עצבנית", אני מכחישה בעצבנות, דוחקת כל אשמה פוטנציאלית.

"את כן", הוא מגיב, שותק לרגע. "המריבה עם הדסה למשל".

"אבא!" אני נזעקת. "היא דיברה אלי בצורה מזעזעת!"

"הדסה הייתה לא בסדר, אבל התגובה שלך לא שקולה בכלל למה שהיא עשתה. היא דיברה לא יפה, אני יודע. אבל מהיום של האירוסין לא לדבר איתה? לא להתייחס אליה? זה הגיוני באירוסין לברוח ממנה כל הזמן? שבתמונות מהאירוע יש לכן בקושי תמונה אחת טובה?"

"זה מגיע לה", אני טוענת.

"זה לא מגיע לה, ולא לך", אבא טוען. "אני בטוח שההתנהגות שלך קשורה בעקיפין למשחק המתיש הזה. אם לא זה כבר הייתן משלימות שלשום. זה לא אנושי להעמיד פנים עשרים וארבע שעות ביממה, ואך הגיוני שהלחץ הזה ישפיע עלייך גם בתחומים אחרים", אני מצליחה למשש את הכאב של אבא בין המילים.

"זה אנושי, עובדה שאני מצליחה". אני משיבה לקונית.

אבא מסתכל עלי, נאנח. "אני ממש מבקש ממך, תסלחי לה כבר. לא בשבילה, בשבילך".

"להדסה?!" אפילו הערסל משמיע חריקה צורמנית.

"גם. אבל התכוונתי ליעל", אבא משיב בשקט. "כבר בקשתי ממך אחרי הוורט, אמרת שאת תסתדרי. לא רציתי להכריח אותך, את נערה בוגרת. אבל אחרי שאני רואה מה עובר עלייך כמעט שבועיים, אני מבקש ממך שוב פעם. תרפי, תסלחי... מהצד הסיפור הזה נראה הרבה יותר שולי ומזערי מאיך שאת מתארת אותו".

אני לא מוכנה שימעיטו מערך הפגיעה שחוויתי, מה פתאום. ובכלל, שטרן הזאת, אני לא אסלח לה ויהי מה. "אני הייתי השבוע בסדר גמור, מדהימה אפילו!" אני מתעלמת משאר הדברים שאבא אמר.

"את מדהימה תמיד", אבא משחרר חצי חיוך, "אבל זה לא סותר שאת לא יכולה להמשיך ככה. אין לי בעיה שתכיני עוגיות למי שאת רוצה, כן? פשוט כל המופע שארגנת לי ביום שישי היה קצת אממ..." הוא מטה את ראשו מעט, "מוגזם".

אני קצת מובכת. אך מעט מבוכה לא תגרום לי לאבד עשתונות, או לחילופין לסלוח. "אבא, בבקשה תסמוך עלי. אני בסדר גמור, ואני באמת מרגישה טוב מאוד". השקר צורם וגס גם באוזניי. "אני אסתדר, אין לך סיבה להילחץ". שמואל לא מרגיש כלום וזה הכי חשוב.

"את יודעת שהיא מחר באה?" הוא מוודא.

"כן, ואני אקבל אותה יפה כמו שהייתי מקבלת כל כלה ששמואל היה מביא".

אבא נאנח בתסכול. "מה ישכנע אותך בכל זאת?"

"שום דבר", אני נחרצת.

"חבל". אבא מתרומם, נכנס הביתה.

שוב מועקה מתפשטת בתוכי, גורמת לי להתנשם בכבדות.

אז אני עוצמת עיניים. נושמת עמוק ומשננת, בשלב מסוים זה בטוח ייכנס לתת מודע.

אין דבר. בעולם כולו. שמשמח אותי. כמו שבת. עם יעל.





...

 

[שיבת ציון]

אביגיל, הסיפור הזה צריך לצאת בספר.
באופן כללי, הכתיבה שלך מיוחדת. שוטפת. מעניינת.
בניית הדמויות מעולה, ועל הדיאלוגים אני בכלל לא מדברת...

באמת שהכתיבה שלך בנויה היטב, מחכה לראות את השם שלך בחנויות!

 

[מה שניחשת]

איזה פרק מקסיםםם
כיף להוציא שבת עם כזה דבר

 

[Avigail Amram]

אביגיל, הסיפור הזה צריך לצאת בספר.
באופן כללי, הכתיבה שלך מיוחדת. שוטפת. מעניינת.
בניית הדמויות מעולה, ועל הדיאלוגים אני בכלל לא מדברת...

באמת שהכתיבה שלך בנויה היטב, מחכה לראות את השם שלך בחנויות!

הלוואי בעז"ה, איזה מחמיא ומשמח לקבל תגובה שכזו. תודה!

איזה פרק מקסיםםם
כיף להוציא שבת עם כזה דבר

תודה! כיף לשמוע.

 

[Avigail Amram]

בס"ד

פרק 32-

"תהילה את בסדר?", אמא דאוגה מעט.

"בטח", אני מביימת פיהוק. אבא שולח אלי מבט.

השעה כבר שתים עשרה והסעודה עדיין בעצומה, אני מתמתחת אגב אנחה. זוכה לקבל עוד מבט דואג מאמא.

אבא אומר דבר תורה, שמואל אומר אחריו. ישראל גם מרגיש צורך למסור דבריו לאומה, עושה לנו חידות בציורים על הפרשה. המבט שלי מעורפל משהו.

"את בסדר?" אמא שואלת שוב, בלחש. מצחיק כמה שזה מיותר. יעל יושבת ממילא לידי, שומעת כל מילה.

"רק קצת עייפה", אני משיבה בקול. יען להראות לכלה הנחמדת שאני לא מסתירה ממנה כלום, ויען לרמוז למשפחתי המכובדת שאני משתוקקת להגיע לסיום הסעודה הזו. מקבלת מבט מתרה מאבא.

נאלצת להתאפס, לחכות בסבלנות לסוף הסעודה. מפה לשם חצי שעה עוברת והסוף המיוחל מגיע, ברוך מתיר אסורים.

יעל כמובן הולכת לבית שבו היא מתארחת בליווי שמואל.

אני נושמת לרווחה, כמה שהבית גדול פתאום, ענק. ואיזה אוויר טוב! אני מכניסה אוויר לריאותיי המכווצות, קולטת פתאום שכל החלונות בבית סגורים כי המזגן דולק. טוב, אולי טיפה נסחפתי.

יש לי עכשיו כמה שעות חסד, מעכשיו עד הבוקר. אני מתכוונת לנצל אותן, ואולי גם להגיע לסעודה בבוקר במצב נפשי יותר מרנין.

היום הזה היה כל כך מתיש, הכל היה כל כך אינטנסיבי ומהיר, בלי זמן לנשום.

בישולים, כביסות, ניקיונות. והכל בקצב אוטוסטרדה.

עד שסיימנו להתארגן לשבת הייתה לי בקושי חצי שעה להתכונן ולהתלבש. חצי שעה שבסופה נחתה יעל והצריכה ממני לשאוב כוחות נפש מהמאגר שממילא בגירעון אצלי.

זה מוזר כמה שהנוכחות של יעל מעיקה עלי. למרות שאני כועסת עליה אני מצליחה להבחין באובייקטיביות מסוימת שכעת היא בסך הכל בסדר גמור, נחמדה ומנומסת, עדינה ומתחשבת.

טוב, לא באמת ציפיתי לראות אותה נלהבת ומופרעת כאילו היא באמצע לנהל עכשיו עוד תוכנית בסמינר. בכל זאת, היא כלה, שבת ראשונה אצל משפחת החתן.

נמאס לי מפילוסופיות. לוקחת איתי ספר. הולכת לקרוא בנחת לאור מנורת השבת הקטנה.

"לא אמרת שאת עייפה?" הדסה שואלת. אני הופכת עוד עמוד בספר.

ספר טוב, כנראה. עובדה היא שאחרי שעתיים וחצי אני סוגרת את הספר ומסתכלת בבעתה על השעה, שלוש ועשרים. אמאל'ה.

שה' יעזור לי מחר. עייפות לא תוסיף לי נקודות, וגם לא יישוב הדעת.

***

"קומי כבר, מביכה אחת", מרים מנענעת לי את השמיכה.

פוקחת עיניים לאט, מפהקת על אמת. "למה מביכה?"

"כי עוד עשרים וחמש דקות אבא והבנים חוזרים מבית הכנסת ואת עדיין לא קמת, יעל כבר פה!" היא מסננת, לחוצה.

זה מה שחסר לי עכשיו. אני מתרוממת בבהלה, ולא כי שטרן כבר פה.

מתארגנת במהירות שיא, תוך שש דקות אני כבר בסלון, מתפללת.

כשאבא נכנס עם הבנים, אני כבר אחרי תפילה. יושבת עם מרים ויעל ומפטפטת להנאתי.

זה היה קרוב.

ושוב מתחילה הסאגה. נועה מנסה לספר ליעל על חיי הגן המרתקים שלה, הדסה מנסה להיות מגניבה ובוגרת ומספרת לה על הסמינרים שהלכה לבדוק, מתייעצת איתה. מרים, מספרת לה על איזה פרויקט משמים שהמורה נתנה לה לעשות. ישראל מנסה להיות גדול עם חידות נוספות על הפרשה. ושמואל מסתכל על הכל בחיוך מרוצה.

רק אני מתעלמת, נעלמת.

כל כך משתדלת להיות חלק מהשולחן, להעיר ולדבר. אבל באמת שאין לי כוחות כבר.

בשלב מסוים, גם הסעודה הזאת נגמרת.

שטרן כל כך מנסה להיות נחמדה אלי, שאני אפילו קצת מרחמת עליה. אין לה באמת דרך להבין למה פתאום אני מתנהגת מוזר. למרות שיכול להיות שהיא סתם נחמדה ולא שמה לב לכלום, הלוואי. בעקרון די קשה להבחין ברמת הזיוף של החיוכים שלי.

הסעודה השלישית מגיעה. אני כבר מריחה את סוף הסבל הזה. נזכרת בעובדה שבקרוב הסבל הזה יגיע לבקר כל שבת שניה. מדחיקה.

איכשהו מגיע מוצאי שבת, ושלושת הכוכבים נוצצים לי בלב כמו שלא נצצו בחיים.

היו לשבת הזו את כל הנתונים כדי לא להיות שבת שלום.

***

"את זוכרת שמחר יש לך חוג, נכון?" אמא שואלת אחרי שהבית שב לקדמותו ורוב בני הבית עמוק במיטותיהם.

"האמת ששכחתי, תודה שהזכרת לי". מחר חוג כינור ראשון שלי!

הולכת מהר לחדרי, פותחת את הנרתיק. אצבעי עוברת ברכות על שערות הקשת, מלטפת את מיתרי הכינור.

אני נוטלת אותו ברטט, מרימה ומקרבת לאפי, מריחה את ריחו המשכר של העץ החדש.

איך יכולתי לשכוח מהדבר היפה הזה.

הלב שלי פועם בעדינות מתרגשת, שילוב דקיק של קסם ומנגינה של התחלה חדשה.





...

 

[מה שניחשת]

איזה כיף לקרוא עוד פרק!!!
וואי אני ממש מקווה שתהילה תתפכח ותסיים את הסאגה המיותרת הזו.. היא סתם סובלת..

 

[Avigail Amram]

וואי אני ממש מקווה שתהילה תתפכח ותסיים את הסאגה המיותרת הזו.. היא סתם סובלת..

אבל זה יהיה די משעמם אם היא תעשה את זה, לא?

בכל אופן, מעריכה את הדאגה הכנה, בטוחני שגם תהילה, לו הייתה קיימת

 

[efratLit]

@Avigail Amram , חייבת לציין שהכנסת אותנו עמוק לרגשותיה של תהילה.
בתחילה הייתי די סקפטית. סיפור על נערה. סמינר. דמות חינוכית מעצבנת. מה יכול להיות יותר מזה.
אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאבת לעולמה של תהילה.

אני כן הייתי מצפה שתהילה תמשיך כבר הלאה. הלא היא בחורה בוגרת. ואני די מאמינה בה שהיא מסוגלת לייצר עלילה נוספת...