29
דרישות חצופות.
מטה המשטרה המרכזי, שכונת שייח ג'ראח, מזרח ירושלים:
השעה הייתה שבע וארבעים בערב.
מכונית לבנה, נושאת לוחיות רישוי משטרתיות, נעצרה בשטח החנייה המיועד לאורחים מיוחדים. הדלת הקדמית נפתחה, דמותו הגוצית של סגן ניצב אפרים שוקן יוצאת ממנה.
אפרים היה נרגש ולחוץ, ממתין בציפייה דרוכה לפגישה המתקרבת עם מפכ"ל המשטרה. לבושו היה מוקפד במיוחד. מכנסיים מגוהצים, נעליים מצוחצחות, מעיל רוח משטרתי כבד מאחוריו הציץ צווארון של חולצה תכולה חדשה.
על אף שהמעיל היה מסוג משובח, אפף את אפרים גל קור מקפיא מיד כשיצא מהמכונית. הוא הצטמרר, מופתע מעוצמת הקור. הפער בין מזג האוויר ששרר בבאר-שבע ממנה יצא, לעומת הקור החזק בירושלים, היה גדול מאוד והוא לא היה מוכן לכך.
ממולו התנשא המבנה של מטה המשטרה המרכזי. זה היה מבנה גבוה בעל רוחב עצום, מקושט בשורות צפופות של חלונות מוארים, מתחתיתו ועד לגגו. על תורן בגג הבניין התנופף דגל ישראל ענקי בפראות, מעיד על עוצמתה של הרוח המשתוללת.
מפתח הבניין יצא גבר גבוה, לבוש חליפה מהודרת וענוב עניבה אדומה. הוא התקדם הישר לעבר אפרים, סוקר אותו בדקדקנות, הבעת הקלה מתפשטת על פניו למראה הדרגות הרקומות על כתף המעיל. ״אתה סגן ניצב אפרים שוקן?״ שאל רק כדי לוודא. ״קדימה, תיכנס. המפכ"ל כבר ממתין לך״.
"המפכ"ל ממתין לי?" התפלא אפרים. "הפגישה נקבעה לשעה שמונה! זה עוד עשרים דקות!"
האיש הביט בשעונו. "אתה צודק". אישר. "ובכל זאת, קיווינו שתקדים". הוא בחן בחיוך את אפרים שהחזיר לו מבט תוהה. "אל תחשוש, זה לא קשור אליך". מיהר להבהיר. "זה רק עניינים של לוח זמנים. פגישה שהייתה אמורה להיערך עכשיו התבטלה ופגישה חשובה אחרת נקבעה לשעה תשע".
אפרים משך בכתפו. "אני מבין אם כן, שאין לי זמן לשיחה עם אשתי". אמר בחיוך.
האיש חייך בחביבות. "אתה מבין מצוין". אמר. "כעת, בוא אחריי. המפכ"ל ביקש ממני באופן אישי ללוות אותך עד ללשכתו, כדי שלא תצטרך לעבור את התשאול בקבלה".
אפרים פסע בעקבותיו, חולף על פני עמדת הקבלה בה ישבו מספר שוטרים. האיש נענע להם לשלום, הם החזירו לו שלום בניד ראש, מאפשרים לו ולאפרים לעבור, בדרכם אל שורת מעליות.
"ובכן," אמר האיש מיד כשנכנסו למעלית. "אציג את עצמי ברשותך. אני גיא, מזכיר אישי ומנהל הפגישות של המפכ"ל". הוא לחץ על המספר שבע בלוח המקשים שבקיר המעלית, ממשיך. "לפני שתיכנס לפגישה, אני צריך שתחתום על המסמכים האלה". הוא הניח בידו של אפרים קובץ מסמכים ועט מהודר. "זוהי הצהרת סודיות. אתה מתחייב לא להקליט את תוכן הפגישה ולא למסור ממנה מידע לגורמים שלא מאושרים על ידי צוות ביטחון המידע שלנו".
"אוקי". אפרים חתם בקלילות, אפילו לא טורח לקרוא את הכתוב בדפים.
המעלית נעצרה, חושפת אולם מפואר. "זה אולם ההמתנה שלנו," הסביר גיא. "אנחנו כמובן נדלג עליו". הם פסעו יחד אל קצה האולם, חוצים מסדרון קצר, מוצאים את עצמם מול דלת עץ מגולפת, נעולה באמצעות מערכת אלקטרונית לזיהוי סיסמא. שלט לצד הדלת הכריז, "לשכת מפכ"ל המשטרה".
גיא הקיש סיסמא מפורטת. נורה ירוקה נדלקה, זמזום ארוך נשמע. "כנס," הורה לאפרים.
אפרים הזדקף, עוטה על פניו חיוך מנומס, הודף את הדלת.
ברגע בו קלטו עיניו של אפרים את מראה החדר, תקף אותו בלבול פתאומי, שהתחלף בן רגע בתחושת אכזבה.
עד לאותו רגע, ברור היה לאפרים שהפגישה בינו לבין המפכ״ל תהיה בארבע עיניים. כל ההיערכות שלו לפגישה, ומרבית החומרים שהכין לקראתה, הותאמו עבור פגישה אישית – כזו שגורמים נוספים אינם צפויים להתערב בה.
אולם בפועל, הייתה המציאות רחוקה מזו שבדמיונותיו של אפרים.
בתוך החדר הגדול, מאחורי שולחן העבודה הכבד, ישבו שלושה גברים חמורי סבר. למשך שבריר שניה הספיק אפרים לקלוט שהם משוחחים ביניהם שיחה ערה, אולם מיד כשהבחינו השלושה בנוכחותו – הם השתתקו, וכמו על פי אות מוסכם – שילבו כולם את ידיהם ומבטיהם הפכו קרים כקרח.
ההתנהגות של שלושת הגברים גרמה לאפרים לחוש אי נעימות, כאילו היה מזומן לוועדת ביקורת ולא לפגישה חמימה וידידותית. תחושת אי הנעימות התגברה כאשר הבחין אפרים באופן בו סודרו מקומות הישיבה בחדר. בשונה משלושת הגברים שישבו כולם בצדו האחד של השולחן כשפניהם מול הפתח – אפרים מוכרח היה להתמקם בכיסא היחיד הפנוי שהוצב בצדו השני של השולחן, כך שהתחושה שהתקבלה היא ששלושת היושבים ממולו מחזיקים בעמדת הכוח, ואילו הוא – אמור לענות על שאלותיהם או להישפט בפניהם.
על אף תחושת אי הנעימות, ועל אף הכעס על עמדת הנחיתות שנכפתה עליו, הצליח אפרים לשמור על הבעה סתמית, כזו שקשה לזהות בה את המתחולל במחשבותיו. תוך כדי שהוא פוסע אל תוך החדר, ניסה אפרים לבחון את הדמויות שממולו, מתוך מחשבה שאם יבין מיהם האנשים מולם הוא עתיד להתמודד – הדבר יהיה קל יותר.
את האיש שבמרכז, יכול היה אפרים לזהות גם מתוך שינה. היה זה מפכ״ל המשטרה, אדם שמערכת היחסים בינו לבין אפרים הייתה מורכבת למדי, דבר שניכר על הבעת פניו, שמצד אחד העידה שהוא מכיר היטב את אפרים, ומצד שני הביעה הסתייגות או רצון לשמור מרחק.
אולם שני האנשים שישבו מימינו ומשמאלו, היו זרים לחלוטין לאפרים. זרים עד כדי כך, שלמרות מאמציו הכבירים של אפרים לדלות ממעמקי מחשבתו ולו פרט מידע קטן על אחד מהם – עלו ניסיונותיו בתוהו.
לא רק ששני הגברים היו זרים עבור אפרים, אלא שעצם נוכחותם בפגישה – הייתה חריגה ובלתי מוסברת.
ככל שיכול היה אפרים לקבוע על פי ראות עיניו בלבד, השניים שממולו לא היו אנשי משטרה, ולכן – הנוכחות שלהם בלשכת המפקד הכללי של משטרת ישראל, בפגישה שכל האווירה בה הייתה כזו שמתאימה לאנשי משטרה, נראתה בלתי טבעית. ההופעה החיצונית של שני הגברים הוכיחה שהם לא השקיעו מאמץ בניסיון להתאים את עצמם אל הפורום בו הם יושבים. הם לבשו חליפות כהות ומחויטות מעל חולצות בהירות מכופתרות, והתהדרו בשעוני יד יוקרתיים ובחפתים נוצצים. אם היה צריך אפרים להמר על עיסוקם של השניים, הוא היה מנחש שהם כנראה אנשי עסקים, או נושאי משרות ציבוריות יוקרתיות. אפרים לא יכול היה שלא לתמוה כיצד השתחלו השניים לפגישה ומה בדיוק הקשר שלהם לנושאים העתידים לעלות בה.
לאורך הרגעים בהם פסע אפרים אל הכיסא שהוכן עבורו, נמנעו שלושת הגברים שמולו מלדבר. הם רק סקרו אותו בעניין, כאילו ניסו לאבחן אותו על פי צורת הילוכו ותנועותיו. רק כאשר התיישב אפרים על מושב העור המרופד, הרשו הגברים שממולו לעצמם להסב ממנו את מבטם.
״תכירו,״ פתח המפכ״ל ללא גינונים מיותרים. ״זהו אפרים שוקן, מפקד מחלק תשאול ביחידה המרכזית נגב. כמו שתוכלו בוודאי לראות בעצמכם, שוקן בקי בפרטים עליהם עומדים אנו לדון בפגישתנו היום, והוא בוודאי ישמח להגיש בפניכם סקירה מתומצתת בנוגע לנושא שבשבילו התכנסנו״.
ברור היה לאפרים, שהצורה המחמיאה בה בחר המפכ״ל להציג אותו, נועדה עבור שני הזרים, וככל הנראה – אמורה הייתה לרצות אותם. את האישור לכך קיבל אפרים מיד, כאשר הביטו הזרים זה בפני זה, והבעה קלושה של חוסר שביעות רצון ניכרה על פניהם. ״אמור לי בבקשה,״ אמר אחד מהם מיד, ולאפרים ארכה שנייה לקלוט שהוא לא מדבר אליו אלא למפכ״ל. ״האם לא דובר על כך שהפגישה תהיה בנוכחות מפקד המחוז?״
על פניו של המפכ״ל חלפה הבעה של חוסר נוחות. ״מפקד המחוז הוזמן לפגישה,״ הוא השיב מיד, ״אך בשל שיקולים של לוח זמנים צפוף – הוא בחר להיעדר ממנה. לצערי, בשל החיסיון שהוטל על פרטי הפגישה, הייתי מנוע מלהסביר לו את החשיבות שבהשתתפותו, כך שההיעדרות שלו – מבחינתו, מוצדקת למדי״.
״עם זאת,״ מיהר המפכ״ל להמשיך, ״אני מבטיח לכם שתקבלו את כל המידע בעבורו התכנסנו לכאן. כפי שכבר אמרתי, סגן ניצב שוקן הוא קצין משטרה מעולה, והעובדה שהחקירה התבצעה במחלקה שתחת פיקודו – בוודאי הופכת אותו לאישיות המועדפת מבחינתנו. אני מבטיח לכם שחסרונו של הממ״ז לא יפגע באיכות המידע שתקבלו״.
ברור היה לאפרים שמילות הפירגון שהשמיע המפכ״ל לא היו טבעיות, ועל פי הבעות פניהם של שני הזרים – ברור היה לו שגם הם מבינים כך. למשך כמה רגעים שררה בחדר שתיקה לא נעימה, ולאחריה – אמר אחד מהם: ״אם כך, כדאי שנתחיל״.
המפכ״ל הנהן הנהון קצר, מביט מיד אל תוך עיניו של אפרים. ״הנושא שבעבורו התכנסנו כאן,״ הוא פתח מיד, ״נוגע לחקירה שמתנהלת כעת באחריותה של המחלקה שלך. מרבית הפרטים הנוגעים לחקירה זו חוסים תחת איפול, כך שלצערי הרב, מטבע הדברים – לא יינתן לך מידע שאינו בתחום הסיווג שלך. אני מתנצל מראש, ואני מוכרח להזהיר אותך שייתכן ותצא מכאן עם כמה שאלות בלתי פתורות״.
תחושת אי הנוחות של אפרים התגברה, ובליבו הוא חש זעם על מפקד המחוז שכנראה הבין היטב את ההשפלה שבהשתתפות בפגישה, והתחמק מלהשתתף בה מבלי לעדכן את אפרים לקראת מה הוא הולך. עם זאת, לאפרים לא היו הרבה ברירות. ״כמובן, כמובן,״ הוא אמר תוך כדי שהוא מותח על פניו חיוך מעושה. ״אתם יכולים להיות בטוחים בשיתוף הפעולה שלי, אני מבטיח למלא את חובתי על הצד הטוב ביותר״.
המפכ״ל בחן את אפרים בדקדוק, ברור היה לאפרים שגם הוא מבין שמדובר במילים ריקות בלבד. לבסוף נשען המפכ״ל אחורנית. ״אם כך, נתחיל עכשיו. לא הייתי רוצה לבזבז את זמנו של סגן ניצב שוקן״.
הגבר שישב משמאלו של המפכ״ל רכן מיד קדימה, ובמחשבתו של אפרים צץ דימוי של חיית טרף שהשתחררה מכלובה. ״סגן ניצב שוקן,״ פתח האיש מיד, ללא מילות נימוס ומבלי שהזדהה תחילה. ״אתמול בלילה עצרו שוטרים מהמחלקה שלך חשוד בשם שמשון מלכיאלי. החשוד נלקח אל תחנת משטרת באר שבע, ומבדיקה שערכנו התברר שהוא עצור בחשד לניסיון רצח. אנחנו רוצים לקבל סקירה מלאה בנוגע לסיבה בשלה הוא נעצר״.
הדרישה הפתיעה את אפרים, וניכר היה שהוא לא ציפה לה. למשך כמה רגעים הוא הביט באיש שממולו במבט מבולבל, כאילו ניסה להיזכר מיהו שמשון מלכיאלי ובאילו נסיבות הוא נעצר. לבסוף, כשהתעשת אפרים, הייתה על פניו הבעה של שמחה לאיד. ״צר לי,״ אמר בנימה שלא הסתירה את שביעות רצונו. ״אתם כנראה לא מעודכנים, אבל שמשון מלכיאלי כבר משעות הבוקר אינו עצור בתחנת המשטרה. הוא נלקח להסתכלות פסיכיאטרית לאחר שכנראה לקה בהתקף חרדה״.
האיש שממול לאפרים לא נראה מופתע. ניכר היה שהמידע אינו חדש לו, ואפרים לא אהב את ההבעה המרוצה שעל פניו. ״חוששני,״ הוא אמר, ״שאתה אינך מעודכן בפרטים. לפי הידוע לי, מר מלכיאלי שוחרר מהמיון הפסיכיאטרי, וברגעים אלו הוא עושה את דרכו אל התחנה״.
אפרים כיווץ את גבותיו, מתקשה להאמין. ״אני מצטער,״ הוא אמר, ״אבל אני חושש שאתה טועה. לפי חומרת מצבו של מר מלכיאלי, לא נראה לי הגיוני שהוא השתחרר מהר כל-כך״.
האיש חייך חיוך זחוח. ״אני חוזר שוב,״ הוא אמר בנימה מתנשאת. ״אתה לא מעודכן בפרטים. אילו היית מעודכן, בוודאי היית שומע שבמחלקה בה אושפז מלכיאלי רק לפני שעות ספורות, נערכה לאחרונה ממש ישיבת צוות, שבמהלכה – הוחלט לשחרר את מר מלכיאלי לאלתר, בכפוף לטיפול תרופתי למשך עשרה ימים. הישיבה התקיימה בנוכחותו של הפסיכיאטר המחוזי, שאף אישר במסמך רשמי וחתום את האבחנה המשמחת, על פיה מר מלכיאלי כשיר לחלוטין - למרות ההתקף הקל בו הוא לקה בשעות הבוקר״.
ההבעה על פניו של אפרים הוכיחה שהמידע הפתיע אותו לחלוטין. ״אני לא מבין כיצד זה ייתכן,״ הוא אמר בנימה מתוסכלת. ״אתם אולי לא מבינים את זה, אבל אני ראיתי את מלכיאלי בזמן ההתקף שלו. הוא היה נראה נורא, הוא תקף שוטרים, זה פשוט לא הגיוני ששחררו אותו כל-כך מהר. ובכלל – העניין עם הפסיכיאטר המחוזי הוא בלתי סביר בעליל. אני מכיר את המערכת, ואני יודע שחוות דעת כמו זו שאתם מדברים עליה – מתקבלת לפחות אחרי כמה ימים. איך זה הגיוני שהדברים קרו כל-כך מהר? איך זה ייתכן שהוא מקבל החלטה מקילה כל-כך? אתם לא מבינים שמישהו מושך כאן בחוטים?״
נראה היה שהאיש שאליו הופנו הטענות כבר הכין תשובה לתמיהותיו של אפרים, אולם באותו רגע מחא המפכ״ל כף, מונע ממנו לדבר. ״חברים,״ אמר המפכ״ל בנימה עניינית. ״אני חושב שאתם עושים עוול לסגן ניצב שוקן, שבסך הכול הגיע לכאן כדי למלא את חובתו. לדעתי, מן הראוי שתציגו את עצמכם ותתנו לו סקירה קצרה – בגבולות המותר כמובן, כדי שהאווירה כאן תישאר מקצועית״.
למרות הטינה של אפרים למפכ״ל, ברגע זה הוא לא יכול היה שלא להודות לו בליבו. על פניהם של לובשי החליפות עלתה הבעה של מורת רוח, ועם זאת – נראה היה שאין בהם את האומץ להתנגד לדרישה המפורשת.
״בסדר,״ אמר האיש שדיבר קודם לכן, ולא ניתן היה שלא לשים לב לשינוי שחל בדיבורו. ״כמו שאמר המפכ״ל, ראוי שאציג את עצמי תחילה. אני אביגדור, ואני נוכח כאן כנציג של אחד הגופים הביטחוניים הגדולים במדינה, יחד עם חברי אביב״.
המידע היה כה מפתיע, עד שאפרים פער את פיו בתדהמה. לפי לבושו של האיש שממולו, הגוף בו הוא משרת אינו צבאי, ובמדינה ישנם רק שני גופים ביטחוניים גדולים שאינם צבאיים. העובדה שאחד מן הגופים הללו מתעניין בחקירה המתנהלת כעת בתחנה, הייתה מסעירה ומילאה את מחשבותיו של אפרים באינסוף תמיהות.
״כמו שכבר בוודאי הבנת,״ המשיך האיש שאפרים ידע כעת ששמו אביגדור, ״הגוף בו אני משרת מנהל כעת חקירה נרחבת, ומאחר שמטבע הדברים אנו חשופים למידע שאתה אינך חשוף אליו – אנו חושבים שיש שגיאה רצינית ביחס של משטרת ישראל אל החקירה המתנהלת כעת בתחנת באר שבע ונוגעת בין השאר למר מלכיאלי.
״למען האמת, הפגישה בה אנו נוכחים כרגע – לדעתנו לא הייתה אמורה להתקיים. כבר בבוקר, כששמענו על המעצר של מלכיאלי ועל החקירה המתנהלת, הגשנו בקשה דחופה אל הגורמים האחראים, כאשר הדרישה הראשונה שלנו הייתה לשחרר את מלכיאלי.
״למרות זאת, הגורמים האחראים התעקשו לפעול על פי הספר, ולכן – למרות שלדעתנו הטיפול של משטרת ישראל בחקירה היה מסוכן ויצר נזקים בלתי הפיכים, נאלצנו להמתין עד עתה.
״כעת, מאחר שהגורמים האחראים אינם מוכנים להכיר בצורך לפעול בדחיפות, אנו נדרשים להחליט יחד על עתידה של החקירה, ומאחר שהיא מתנהלת תחת סמכותך – תפקידך הוא להסביר מדוע נעצר מר מלכיאלי, ומדוע לדעתך נכון להשאיר אותו במעצר״.
הצורה בה אמר האיש את הדברים, קוממה את אפרים, וכשדיבר - קולו היה גבוה משרצה. ״מלכיאלי יושב במעצר כי הוא חשוד בחטיפה וברצח,״ הוא אמר בנימה פסקנית. ״הראיות נגדו מוצקות, ההתנהגות שלו בחקירה הוכיחה שהוא מסתיר מידע, ואחרי אירועי הבוקר במהלכם הוא תקף מספר שוטרים - צריך להיות מנותק מהמציאות כדי לחשוב שהחשדות נגדו הם חשדות שווא״.
״עם כל הכבוד להילה המסתורית שאתם משדרים,״ המשיך אפרים, מילותיו מלאות כעס, ״עד כמה שידוע לי – מדינת ישראל היא מדינת חוק, והחוק קובע שחקירות רצח הן באחריותה הבלעדית של משטרת ישראל. אני מבין שיש כאן רגישות, אבל אני לא רואה איך זה מצדיק את ההתערבות הבוטה בעבודתה של המשטרה. המציאות הזו, שבה אתם מטילים ספק בחשדות המבוססים שלנו כלפי החשוד - אינה מקובלת עליי, והעובדה שאתם דורשים ממני להוכיח שהמעצר מוצדק – היא מגוחכת. אתם אלו שפועלים בחוסר סמכות, וחובת ההוכחה היא עליכם״.
על פניו של הגבר שהציג את עצמו בשם אביגדור, עלה חיוך משועשע. ״סגן ניצב שוקן,״ הוא הגיב, ״אני חושב שיש לך טעות די רצינית בנוגע לסמכויות שלך בתוך הפורום הזה.
״הטענות שהעלית הן אכן טענות כבדות משקל, אולם הן כבר נידונו בהרחבה בדרגים גבוהים ממך. בשלב זה, הדיון על אודות הסמכויות שלנו כבר הוכרע, כך שהפרטים בעבורם נקראת ואותם התבקשת לתת – הם פרטים טכניים בלבד. השאלה עליה אתה נדרש לענות היא פשוטה למדי, והיא נוגעת רק לתחום המקצוע שלך. אני חוזר שוב ושואל אותך, מה היו הנסיבות בגללן עצרתם מתחילה את מלכיאלי, וכיצד התקדמה החקירה עד עתה״.
אפרים נשך את שפתו התחתונה בכעס. האיש שממולו דחק אותו לפינה, ולמעשה – לא נותרה לו ברירה כי אם להשיב על השאלה, דבר שבעבורו נחשב להשפלה.
״מלכיאלי נעצר מלכתחילה,״ הוא אמר תוך כדי התנשפות נמרצת, ״בגלל היותו עד יחידי לאירוע ניסיון הרצח של רות חזן. מלכתחילה, הוא סירב להשיב מדוע היה נוכח בזירה בעת האירוע, וגם לאחר שהסכים לנדב מעט מידע – הוא חזר בו בעקבות פגישה עם עורך הדין שלו. לאחר מכן הוא טען שהוא מאוים, ולבסוף אירע האירוע המפורסם – בו הוא תקף באלימות מספר שוטרים מהיחידה שלי, ששלושה מהם נזקקו לטיפול רפואי״.
לראשונה מאז תחילת הפגישה, חש אלישע שהגברים שממולו מתנהגים במקצועיות המצופה מהם. הם האזינו לדבריו בשתיקה, ולאחר שסיים – שקעו שלושתם בהרהורים, מעבדים את המידע.
שניות ארוכות חלפו, לאחריהן – שמע אפרים לראשונה את קולו של הגבר שמשמאלו של המפכ״ל. ״לפי מה שאתה אומר,״ הוא סיכם בקול עמוק, ״המידע שבידיכם אינו כולל ראיות חזותיות או הודאה מפורשת על פיה בוצע ניסיון הרצח על ידי מר מלכיאלי. החשד שלכם מבוסס על השערה כללית שנתמכת רק על ידי נסיבות ההימצאות של מלכיאלי בזירה״.
גבותיו של אפרים הורמו בתמיהה. ״לזה אתה קורא השערה כללית?!״ הוא שאל בתוקפנות. ״הרי מדובר בראיה נסיבתית, שמוכיחה למעלה מכל ספק שלמלכיאלי יש אחריות, מלאה או חלקית, לפשעים המיוחסים לו. אני לא מצליח להבין כיצד אתה יכול לכנות ראיה כזו בשם השערה!״
האיש לא התרשם מהתנגדותו הנחרצת של אפרים. מבטו הופנה אל המפכ״ל, וחיוך מסופק עלה על פניו. ״שמעת?!״ הוא אמר בנימה מרוצה. ״כמו שאמרתי לך, אין ממצאים שתומכים בחשדות, ואין אפילו הודאה של הנאשם. רק ראיות נסיבתיות, כאלו שאינן מוכיחות אשמה״.
על פניו של המפכ״ל הייתה הבעה חתומה. ״אני נאלץ להסכים איתך,״ הוא אמר בנימה של חוסר ברירה. עיניו הופנו אל אפרים, והיה בהן משהו מאשים. ״ההחלטה התקבלה,״ קבע. ״שמשון מלכיאלי ישוחרר עוד הלילה. סגן – ניצב שוקן יהיה אחראי לכך״.
משום מה, על פניו של אפרים היה מבע שלו, נחוש, כאילו צפה מראש את ההחלטה והתכונן לקראתה. ״אני מצטער,״ הוא אמר, ״אבל זוהי פקודה בלתי חוקית. אני מסרב למלא אותה״.
עיניו של המפכ״ל הצטמצמו. ״סליחה?!״ הוא סינן.
אפרים חייך. ״כמו שאמרתי, לאף שוטר אין סמכות לשחרר חשוד ברצח ממעצר, כאשר הדבר נעשה בניגוד לדעתם של חוקרי היחידה האחראית. גם למפכ״ל, למיטב ידיעתי, אין סמכות להחליט החלטה כזו. מבחינתי, מה שקורה כאן – זו שחיתות. אני לא מוכן לתת יד לדבר כזה, המחיר גבוה מדי. כל עוד אין לי צו חתום על ידי שופט, שמשון מלכיאלי יישאר במעצר״.
שלושת הגברים הביטו זה בזה, היה משהו משועשע במבע שבעיניהם. ״אתה חושב שאנחנו פועלים בניגוד לחוק?״ אמר האיש שהציג את עצמו כאביגדור. ״תסתכל ימינה בבקשה...״
אפרים סובב את ראשו ימינה, מגלה להפתעתו שבקיר ממולו קבוע צג דולק, מחולק לשני ריבועים שווים. הגרפיקה המוכרת הבהירה מיד לאפרים את מה שפספס. מסתבר שלאורך הפגישה כולה נכחו בה שני משתתפים נוספים, כאלו שצפו בה מרחוק.
מחצית המסך הימנית הייתה מושחרת, דבר שמשמעותו שאחד מן המשתתפים העדיף שלא להציג את פניו. על מחצית המסך השמאלית לעומת זאת, נעה דמות מעורפלת של אישה מבוגרת, שצולמה מזווית מוזרה – גבוהה מדי.
״הציגי את עצמך בבקשה, גבירתי,״ אמר אביגדור, בקולו נימה מפתיעה של יראת כבוד.
האישה המצולמת הביטה אל עבר המצלמה, על פניה היה חיוך אדנותי, כזה שיש בו מעין הצטנעות מעושה. ״שלום לכולם,״ היא אמרה בקול שקט. ״לטובת מי שאינו מכיר אותי ולטובת הפרוטוקול, אני עורכת הדין אריאלה טרוביץ – ספיר, בתפקידי אני משרתת כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים מיוחדים״.
״בפורום הזה,״ היא המשיכה, ובדממה ששררה בחדר נשמעה כל מילה היטב, ״אני פועלת כמתאמת בין גופי החקירה והביטחון השונים, כאשר המטרה היא לחלק את פעולות החקירה בין הגופים באופן שיהלום את הצרכים ויכולות הביצוע השונות. למותר לציין, שנוכחותי כאן היא בהתאם לחוק, וכל הדיונים כאן הם תחת פיקוחי״.
על פניו של אפרים עלה מבע מיואש. שריריו רפו באחת, גופו נזרק אחורנית אל משענת הכיסא, כאילו איבד את הכוח להישאר זקוף. ״מה קורה כאן?״ הוא לחש, מליט את פניו בכפות ידיו. ״מה, לכל הרוחות, גרם לדרגים הבכירים ביותר להתערב באופן קיצוני כל-כך בחקירה? מה יודע שמשון מלכיאלי, שהמערכת כולה משתוללת בניסיון להרחיק אותו מחברת בני אדם? איזה מידע אוצר האיש במחשבתו, ששווה היה להקפיץ בעבורו את הפסיכיאטר המחוזי, את המפכ״ל, את נציגיהם של גופים ביטחוניים עלומים, ומעל הכול – את המשנה ליועמ״ש, חברת הדרג הפקידותי הבכיר ביותר, שאינו מתכופף לשום מערכת ואינו חושש להתעמת עם אף גורם?״
לאפרים לא היו תשובות. כמו בכל פעם בה נדמה היה לו שיש התפתחות בחקירה, התוצאה הייתה רק עוד שאלות.
השאלה היחידה שניקרה במוחו באותו רגע, היא מה יודעים האנשים האחרים בחדר.
האם בידיהם נמצאות כל התשובות, או שגם הם מגששים באפלה.
למזלו של אפרים, את הפרט החשוב הזה – הוא עומד לגלות בקרוב ממש.