סיפור בהמשכים אני רק רוצה לכתוב על קצת שעמום נחמד

[שמואל י]

פרק חדש באיחור קל

 

[שמואל י]

יום שלישי כב כסליו, כבר מאוחר בלילה. אני לא כותב שאני עייף כי צריך לכתוב כל פעם משהו אחר, שיהיה מעניין.


מעניין איך מרגישים ילדים כמו - זה לשון הרע להגיד מי - שכל היום כועסים עליהם. הם מתרגלים מתי שהוא? הם ממשיכים לשים לב? הם כועסים בחזרה על כל העולם? או שהם כועסים בעיקר על עצמם?

אני רגיל שמתוסכלים ממני כי אני מרחף או מאחר, ותמיד חשבתי שזה אותו דבר, אבל זה לא.

אולי כי היה מדובר על חבר ממש טוב שלי, אולי כי אני קצת הרבה אשם בזה שהוא כעס עליי, ואולי כי גם אני קצת כעסתי, למרות שזה לא בדיוק היה עליו. אני שונא לכעוס, ואולי זה גם קשור. העיקר שהייתי אומלל.

רק אחרי שראיתי את חזקי והאוטובוס מתרחקים הבנתי שאני תקוע בלי רב-קו, אז חיכיתי בתחנה ופיספסתי עוד אוטובוס עד שהגיע ילד מהכיתה שלי. השאלתי ממנו ניקוב, מודע לעובדה שעד לפני שעה הוא החרים אותי.

בסוף הנסיעה השקטה מאוד באוטובוס הקופצני מאוד נגמרה. עליתי לבית שלי (שהיה ריק), אכלתי צהריים, עשיתי עוד כל מיני דברים חסרי משמעות, בשלב מסויים הגיע הזמן ששמתי מעיל, הלכתי לבית כנסת והתפללתי ערבית.

הערב היה קר ויבש, אף אחד מהחברים שלי לא היה שם אז הלכתי לבד לכיוון המרכז המסחרי. אמא שלי אמרה לי אתמול שהיא תבוא ישר לשם.

התנחמתי שלקחתי איתי את היומן אז אם יהיה לפניי תור תיהיה לי אפשרות לכתוב בו. בנתיים הפרק משעמם מאוד.

איך הרחוב כל כך שקט לילה לפני ערב חנוכה, אנשים לא אמורים ללכת לקנות סופגניות?
בהיתי בקצוות מגפיי הדורכות על המדרכה. צליל הסוליה שלהם נתן מקצב כלשהו לשקט שמסביבי. מעניין אם באמת הרחוב הרבה יותר שקט מהרגיל או שזה הבדידות שבראשי...

אאוץ!

"מה יהיה איתך?" חזקי עמד מולי, משפשף את מצחו.

שפשפתי גם אני את מצחי. אני אמור לבקש סליחה עכשיו. ואם כבר מבקשים, אז אולי גם על זה שכעסתי לא בצדק.

שתקתי, בודק ביסודיות שהמשקפיים שרדו את ההתנגשות.

"הם בסדר" חזקי כבר המשיך ללכת, לא טורח להסתכל אחורה.

הלכתי אחריו, כמעט נתקע בעמוד שלידו.
"אתה הולך לפצוע את עצמך עד שאני ארחם עליך?" הוא אמר מבלי להאט.

"אני לא צריך שירחמו עליי" עניתי, מרגיש כמו ילד מעצבן.

"כן, כי ממש הסדרת שם, ילד שאפילו לא שם לב שמחרימים אותו". רק אחרי שהמשפט נורה לעברי, חזקי סובב לרגע את ראשו ואז המשיך ללכת, אבל קצת יותר לאט.

כנראה באמת נראתי מסכן.

התקדמתי לעברו, מצליח לא להיתקע בשום עמוד. "שמת לב שמחרים ומרחם זה אותם אותיות?" הפעם הרגשתי כמו ילד טמבל.

"לא וזה לא מדויק." הוא משיך ללכת תוך כדי קביעה.

"לאן אתה הולך בכלל?" העברתי נושא באלגנטיות של בחור ישיבה צעיר בעדאלאידע שרק רצה לברך את כולם ו...לא משנה.

חזקי בכל זאת ענה, "לקנות רב קו חדש, נעלם לי הארנק, אמא שלי מחכה לי שם".

"היי גם אני! רגע... מה קרה לארנק?" מצמצתי. חזקי לא אחד שמאבד ארנקים, או כל דבר אחר בעצם.

"נעלם, כמו שלך, כמו של מויישה." הוא לא אמר נגנב, אבל המילה טיילה בשמחה בין השורות.

"הייתי שם לב אם מישהו חשוד היה מנסה לגנוב-" התחלתי להגיד, ואז נזכרתי שלא שמתי לב שעשו עליי חרם. השפלתי מבט.

"תודה שעזרת לי בכיתה היום" אמרתי.

הפעם חזקי נעצר. "אתה לא אתה בזמן האחרון" הוא אמר בקול הקר הנוזף שלו, אבל איפה שהוא בעיניים קוויתי לראות דאגה.

"נראה לי שאף פעם לא הייתי שם לב לחרמות" ניסיתי להחזיר בקלילות.

"זה לא מה שמוזר בך עכשיו" הוא ענה.

השתררה שתיקה ארוכה ומביכה למשך קצת פחות מחלקיק שנייה.

"קניתי תיק כמו שלך ומויישה קנה תיק כמו שלי" אמרתי לבסוף, "אולי יש בו איזה חור שהארנקים נופלים דרכו?"

"אולי גם יש גנב, ואני מקווה שזה לא קשור לאציו" ענה חזקי "הוא עדיין מסתובב חופשי והוא רוצה לנקום בך".

"אל תדאג" הפעם באמת החזרתי בקלילות, מצביע על השעון שלי "יש בו מעקב ולחצן מצוקה, שינסו להתקרב אליי"
"טוב, זה כבר יותר אתה" חזקי נכנס למרכז המסחרי, מנופף לשלום אל אימו.

התיישבתי בתור לחידוש רב-קו, וחיכיתי לתורי ולאימי. אני עדיין מחכה, ומעדכן את היומן.

"מה אתה עדיין מחכה?" חזקי עכשיו סיים.

"כן" אני עונה וכותב בו זמניר

-מצטער, ניסיתי לכתוב את המילה זמנית, אבל חזקי חטף לי את היומן, הוא תמיד עושה את זה. אני מרשה לו כמובן, לא שהוא שואל.

הוא קרא את הכל במהירות. בדיוק אימי הגיעה והתחילה לדבר עם אימו, אז היה לו זמן.

"אתה מנסה להפוך את החיים שלך לסיפור דרמה" הוא החזיר לי את היומן, מנסה להסתיר חיוך מעצבן.

"לא, לסיפור משעמם" החזרתי את היומן לתיקי.

"לא משנה" הוא כבר כמעט חייך "זה רק מצחיק כי בספרי דרמה כולם רבים".

הוצאתי לו לשון. בתגובה, הוא רדף אחריי. אפשר לקרוא לזה חזרה לשגרה?

 

[שמואל י]

ובעוד איחור קל. מקווה לחזור לקצב. תכנון המערכה האחרונה לקח קצת זמן...

 

[שמואל י]

יום רביעי כג כסליו. אין לי משהו חשוב להוסיף כאן.

יש בעיה בכתיבת יומן בשעות מאוחרות בלילה. בסוף קמים בבוקר עייפים, לא שמים לב לדברים חשובים ונרדמים כל הזמן. זה מה שקרה לי היום.
למכתב דווקא שמתי לב, בעיקר כי הוא היה מונח מול הפרצוף שלי. רגע, עוד לא סיפרתי לכם על המכתב...אוף, מצטער.

אז קמתי בבוקר ממש עייף. בזבזתי יותר מעשר דקות רק על שטיפות הפנים שעשיתי כדי להתעורר, זה לא כל כך עזר. איחרתי בגלל זה.

אחר כך כמעט פיספסתי את התחנה של התלמוד תורה. התעוררתי רק מהחבטות של החלון בראש שלי ( ...וזה וזו לא הייתה אשמתו של החלון). זה היה נס כי חזקי לא בא היום, אז החלון היה היחיד שיכל להעיר אותי.

הצלחתי לרדת בזמן, מתנדנד רק קצת פחות מבחור בעדאלאידע. קשה להיות עייף.

התנחמתי בעובדה שהיום ערב חנוכה, אז נלמד רצוף עד השעה אחד עשרה ואחר כך נלך הביתה להתארגן לאבות ובנים. אני לא בטוח שהייתי מתנחם בכך אם הייתי יודע לאן האירועים יתפתחו, אבל הייתי מאוד עייף.

בכל מקרה, המכתב.
הוא חיכה לי על השולחן בכיתה. דף מחברת חצוי לשניים עם טקסט מלא שגיאות כתיב. וזה בערך מה שהיה כתוב בו:

"שלום.
גם עני ילד כמו שאתה. גם עני אוהב להשטובב ולטפס על העצים ובאיקר לפתור תהלומות. כי גם עני סכרן שאוהב ארפתקאות.

עני יודע על התעלומה המסטורית שאתה מסתבך איתה עכשיו. אבל עני צריך את העזרה שרק אתה יכול לטט לי.כי רק אתה יכול לעזור לי בגלל העומץ שלך וגם הטושיה שלך.

עני יודע מי החשוד המרקזי. זה האיש הזועף והכואס ששונה ילדים, ועני מדבר קמובן על גדעון עם הצלקט המפחידה. בטוח שאיש כזה הוא פושע נחון?

אבל יש לי תוחנית מבריכה שתהפוך אוטנו לגיבורים: בסוף איום, תשים את השעון שלך רפאלי בחדר שלו שיקליט רעיות. אחר קח תיכך לו את המפתכות ואז טבוא אליי למקלט ונתפוס אוטו.

בהצלכה!!"

עד שסיימתי לקרוא את המכתב הזה נרדמתי שלושה פעמים, ופיהקתי כמעט כל שורה. כמעט ריחמתי על אציו, שבזמן שלפושעים עשירים יותר יש מחשבי על ואולי אפילו כלבים רובוטים, הוא כותב מכתבים מזויפים בעזרת בינה מלאכותית חינמית. חוץ מזה, הוא באמת מאמין שאני אוריד את מכשיר המצוקה שלי רק כי קראתי מכתב?

חשבתי בטישטוש על זה שמה שמשותף בין פושעים שנלחמים בחבורות ילדים וסופרים שכותבים על חבורות כאלה, זה ששניהם חושבים שילדים טיפשים. לא הצלחתי לפתח את המחשבה הזאת, כי כמו שכתבתי כבר הייתי עייף. אז קיפלתי אך המכתב למטוס נייר, זרקתי אותו לכיוון הפח ונרדמתי.

התעוררתי רק כשהלימודים נגמרו ונשארו בתלמוד תורה שלושה אנשים, אבל אולי כדאי שאכתוב קודם מה פיספסתי.

פספסתי את זה שמויישה הרים את המכתב שזרקתי, והכניס אותו לכיס.
פספסתי את זה שגדעון, אב הבית פתח את דלת הכיתה. הוא נראה ממהר. אולי הוא רצה להגיד משהו למישהו, אולי לילד שישן.

פיספסתי את זה שהוא כל כך מיהר, שהוא שכח את הטלפון והמפתחות בחדר הקטן שלו. אבל האמת שאת זה לא הייתי יודע גם אם הייתי ער לחלוטין.

פיספסתי את זה שכיתה שלימה שחשדה בו בתור גנב, הביטה בדלת הנפתחת. פיספסתי את זה שהדלת נסגרה באיטיות, אולי אפילו במבוכה.

פיספסתי את זה שילד אחד ביקש לצאת לשתות, פיספתי את זה שרגע לפני כן השעון שלי הורד מהיד שלי.

פיספסתי את זה שחילקו סופגניות.

פיספסתי את זה שכולם הלכו, אבל רק ילד אחד הלך לכיוון המקלט.

זה היה הרגע שהוערתי.

"ילד, ילד" קול זועף הקים אותי על רגליי.

זה היה גדעון, עומד מולי, מביט בי מלמעלה.

מצמצתי בעייפות, מרגיש משהו מוזר בידי.
גדעון הכניס יד לאחד מכיסי הדגמ"ח שלו, וללא אזהרה מוקדמת זרק לעברי -

שלושה ארנקים, אחד מהם מוכר מאוד.

"הם היו זרוקים בכל מיני פינות בתלמוד תורה" הוא אמר "נראה כאילו הם סתם נפלו לכם, לאיודע איך".

חשבתי על התיאוריה שלי בקשר לחורים בתיקים. אני אבדוק אותה אחר כך, מה השעה בכלל?

הצצתי במקום-שבו-היה-אמור-להיות שעוני, מביט בזרוע ריקה לגמרי.

"אויי ויי" אמרתי לעצמי. אם היה לי אסימון הוא היה נופל עכשיו בצלצול עמוק. מויישה יושב בשורה הקדמית, הפח ליד, המכתב נפל שם.
זיכרון מטושטש מהזמן שישנתי לחש שמויישה ביקש לשתות כשמשהו נגע לי ביד.
הוא הוריד את השעון שלי, הוא נעל אותו בחדר. הוא בטח במקלט כבר, מחכה לילד המסתורי.
אציו אמור להגיע לשם בכל רגע.
לאיטלקים יש דם חם, וכשאציו רוצה לנקום בי, הדם שלו רותח. הוא לא ירחם על ילד אקראי שעמד בדרכו.
הוא לא ירחם על מויישה.

הרמתי את עיניי.
רציתי לכתוב על שיעמום נחמד. האמת שאני עדיין רוצה את זה, אבל לחיות בהכחשה זה לא פתרון.
אני צריך לתקן קצת את היומן הזה. אני אעשה את זה עוד רגע, בפרק הבא.

ואולי אני צריך להוסיף גם תקציר...

 

[מוריופ]

בתקווה שהסיפור לא נגמר כאן!
הסאב-טקסט של ה'יומן המשעמם' הזה מיוחד מאוד
עכשיו יהיה חלק ב': 'כשאציו נכנס בכוח לתוך השעמום המיוחל שלי'...
נכון?

 

[שמואל י]

יום רביעי כג כסליו, הפעם נעשה את זה כמו שצריך.

שלום,
חברים שלי קוראים לי רפאלי, אתם יכולים לקרוא לי גם סתם רפאל. אני בן אחת עשרה, נראה קצת קטן לגילי, יש לי עיניים כחולות וקול דק מידי. נפסיק עם התיאורים כאן, זה לא מעניין אתכם.

אני לא אוהב להגיד שאני חלק מחבורת ילדים - אני יודע שמיד תתייחסו אליי אחרת. האמת שגם אין לנו סיסמא או כל מיני שטויות כאלה, אבל זה לא עוזר. ברגע שהסתבכת עם פושע אחד תסתבך עם כל השאר, וברגע שיש איתך עוד כמה ילדים אתם כבר חבורה.

אז בלי לאהוב להגיד:
אני חלק מחבורת ילדים. כמו בספרים, רק שהלב דופק הרבה יותר חזק וההורים שלנו שונאים את העניין. גם המשטרה, גם הרווחה, גם הפושעים (אבל מסיבות אחרות). זה לא עוזר, תמיד אנחנו נמצאים במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
פעם זה היה לי כיף. הייתי קטן יותר, לא הבנתי את ההשלכות או את המבטים של ההורים שלי. אני לא יודע מתי התעייפתי. אולי באלול האחרון כשפושע אחד, לא מאוד חכם אבל חזק, שבר לי את הרגל כמו שאתם חוצים פסק זמן כדי להתחלק עם אחים'שלכם. זה היה אציו, אגב.

לכן לא רציתי לכתוב על זה. רציתי שהיומן הזה יהיה מקום שקט, שיהיה לי אפשרות לרגעים רגילים יותר בחיים. כמו שאתם רואים, זה לא כל כך הצליח.

בכל אופן, הבטחתי תקציר:

גדעון, שהוא האב בית, הביא לי את הארנקים שנעלמו. מויישה, שהוא ילד, לקח לי את השעון כי הוא האמין למכתב מטופש של אציו, שהוא הפושע.
ועכשיו הוא הולך לתוך המלכודת, ומי יודע מה אציו יעשה כשהוא יגלה שילד אחר הגיע במקומי.

הרמתי את ראשי, רואה את גדעון.
אין במוח שלי גלגלים, לאף אחד אחד אין, אז גלגלי המוח שלי לא הסתובבו במהירות. במקום זה, קצב זרימת הדם שלי למוח הואץ.

הוא יעזור לי? אני יכול לבטוח בו?

"הכל בסדר ילד?" גדעון שאל בזעפו הרגיל.

סקרתי את הכיס שלו, "יש עליך פלאפון?"

"לא" הוא תמה, "הוא בחדר שלי".

-שמויישה נעל כנראה.

"והמפתחות שלך?" שאלתי רק כדי לוודא.

"איפה הם באמת?" ידיו של גדעון עברו במהירות מחגורתו לכיסי מכנסיו, כמו מאבטח שעושה בידוק בטחוני לעצמו.
אני חייב לבטוח בו, אני צריך שהוא יעזור לי, אני מוכרח לנסות.
החלטתי.

(רק בשביל ההגינות, לפני שממשיכים. נעזרתי במילון בשביל כל המילים הנרדפות בפסקה הקודמת. זהו, תמשיכו לקרוא).

"גדעון" היססתי, תמיד הקול שלי ניהיה בכייני ברגעים כאלה "אני צריך את העזרה שלך".

גדעון השמיע צליל שנשמע כמו שילוב של מנוע קיטור וטיגריס נוהם. "לא" הוא אמר, "אני לא משתף פעולה עם השטויות של חבורות הילדים שלכם. הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילכם הוא לגרום שתצאו מהקומיקס שאתם חיים בו ותפסיקו לשלוח מבטים חשדניים באנשים".

"אבל אני לא חשדתי בך" צייצתי "להפך! אני חושב שאתה טוב לב, לכן אני מבקש שתעזור לי".

גדעון נשף אוויר, ספק-עייף ספק-רוטן ספק-משועמם. "אז אתה חי בקומיקס קצת יותר חכם" הוא אמר "במקום להאמין שאנשים מפחידים חייבים להיות רעים, אתה מאמין שחייבים לגלות בסוף שהם טובי לב" הוא כמעט נאנח, "הסופרים של היום".

אם הייתי חי בקומיקס, היה לי באותו רגע סימן קריאה מעל הראש, הבעת פנים מוקצנת שמשקפת את התדהמה הנעלבת שלי, וכל השיער שלי היה קופץ (האמת שהחלק עם השיער קורה לי גם במציאות). במקום כל זה, סתם עניתי בטון שקט וקצת מושפל: "אני לא, אני סתם חושב שכל היהודים טובי לב".

לרגע גדעון שתק. גם אני.
"פעם שנייה שאני טועה לגביך בחור" הוא אמר לבסוף "ועדיין, אני לא אשתף איתך פעולה" גדעון נשף ושאף אוויר, כאילו הוא מנפח בלון "אתה עדיין ילד, אני לא יכול להסביר לך."

תליתי בו את העיניים הכי גדולות ושואלות שלי, אבל הוא המשיך לנפח את הבלון הדמיוני.

"אני יכול להגיד רק שהייתי במלחמה. הייתי נחוש כמוך, כמו האנשים שהיו איתי, האנשים שהובלתי..." קולו נסדק לרגע, והוא נדם.

לא שאלתי מה קרה. אולי ידעתי שהוא לא יגיד, אולי לא רציתי לדעת. במקום זה, ניסיתי לנחש על איזו מלחמה מדובר, ואם גדעון מספיק מבוגר כדי שזו תיהיה מלחמת יום הכיפורים.

אבל לא יכולתי לברוח למחשבות, הייתי חייב להמשיך לדבר. מויישה צריך אותי, אותנו.

"אני לא רוצה לשמוע מה קרה" לחשתי "ואולי אני באמת לא יכול להבין". ניסיתי להרים את ראשי "אבל אני יודע דברים אחרים. כמו הרגשה של אחריות מועכת כמו תיק ענקי שדחסו לתוכו מערבל בטון, או להרגיש שאין לך סיכוי כי אתה נלחם בפושעים מבוגרים ובטוח תעשה טעות בסוף, או המצפון שדוקר לך את הלב יותר משודד ים מושחת של גדי פולק ומזכיר לך שהאנשים שהכי סובלים מהמעשים שלך הם האלה שהכי אכפת לך מהם" גדעון האזין לי, אבל לא באמת הקשיב.

אין לי סיכוי לשכנע אותו.

"גם אני ניסיתי להתעלם" קרעתי מפי עוד לחישה צרודה, "ולהתעסק בדברים אחרים. ניסיתי לחיות בספר דרמה, לא בקומיקס" בחנתי את הציפורניים שלי, "אבל זה לא עזר. סתם הייתי מסכן" עוד לחישה קטנטנה נפלטה מפי "ועכשיו מויישה בסכנה".

רעש פתאומי גרם לי להרים מבט מצפורניי המרתקות. זה היה הזינוק של גדעון.

"חבר שלך בסכנה?" הוא כמעט צעק "למה לא אמרת לי מההתחלה?"

אני לא אכתוב שהסמקתי, כי לא ראיתי את עצמי מבחוץ "חשבתי שזה ברור" מלמלתי.

"ואנחנו מדברים על רגשות..." גדעון כבר היה מחוץ לכיתה, הוא כל כך מיהר שהוא כמעט ולא רטן "איפה החבר שלך?"

"במקלט" אמרתי, רץ אחרי גדעון "אבל אנחנו צריכים גם להילחם עם אציו. זה הפושע" הסברתי.

לפתע גדעון עצר, "לא אנחנו" הוא אמר.

 

[שמואל י]

פרק שהרגיש לי קצת מורכב לכתיבה. אשמח להארות!

 

[מה שניחשת]

איזה כיף שחזרת!
התגעגענו...

 

[מקליד...]

קראתי בשקיקה.
סיפור מרתק.
תודה רבה

 

[שמואל י]

איזה כיף שחזרת!
התגעגענו...

קראתי בשקיקה.
סיפור מרתק.
תודה רבה

תודה רבה!! נותן חשק להמשיך!

כמובן שאפשר גם הערות

 

[מרדכי דוד קרלין]

אהבתי את הפרק
מאוד יפה!!!
מחכים להמשך.

 

[שמואל י]

יום רביעי כג כסליו, הבטחות צריך לקיים

וזו אחת מאוד מטופשת. תקציר. ביומן.
באמת שאני לא מבין את עצמי, זה שאני עושה הפסקות כי קשה לי לכתוב על היום הזה ברצף לא אומר שאם מישהו יקרא את היומן הוא יעשה הפסקה בקריאה כל פעם שאני הפסקתי בכתיבה... מי בכלל יקרא את היומן הזה חוץ מחזקי?

בכל מקרה, תקציר:
מויישה, הילד מהכיתה שלי, בדרך למקלט. כנראה גם אציו, הפושע (זה אתם חייבים לזכור, כמה אציוים אתם מכירים חוץ ממנו?) בדרך למקלט.

אחרי מאמץ אדיר, שהיה נמנע אם הייתי פחות טיפש, שכנעתי את גדעון האב בית שלנו לעזור לי להציל את מויישה מאציו.

הוא הסכים, אבל-

-טוב. מכאן זה כבר לא תקציר-

"אני אטפל באציו, אתה תרחיק את החבר שלך ותזמין משטרה" אמר גדעון.

הסתכלתי עליו במבט של שוטר לונדוני שמגלה את כמות הילדים במשפחה של '21 בבית אחד'.

"ומי יאבטח אותך?" גימגמתי בדאגה.

כמו ראי, גם הפרצוף של גדעון הפך לשוטר הלונדוני הנ"ל "אתה ילד בן תשע".

"אחד עשרה" היססתי לרגע "וחצי".

"יש לי נשק ויש לי ניסיון, ואני מקווה שגם אותם אני לא אצטרך" הוא הוריד את עיניו כדי להביט בעיניי, "אני לא צריך שתיהיה שם" הוא אמר, מתחיל לרוץ.

מצמצתי שוב ושוב בעודנו רצים לכיוון המקלט, מביט במסדרון במשקפיים רטובים.

עד לפני רגע רק רציתי לכתוב על שיעמום נחמד, אני לא הייתי אמור לשמוח שיש מישהו מבוגר שעושה במקומי את החלק הלא-משעמם?

גדעון סובב את ראשו לעברי, מבחין במצמוץ נוסף. "מצטער ילד" הוא נאנח בעודו ממשיך לרוץ "גם את היית שוטר בן שלושים לא הייתי יכול לסכן מישהו שוב".

אני שונא שהקול שלי רועד, "זה בסדר" אמרתי בלי ליצור קשר עין "אני רק-"

גדעון קטע אותי "חושב שאתה כל כך חשוב שאתה מי שאחראי לתפוס את כל פושעי העולם".

נשכתי את שפתיי, אוכל את התוכחה הסמויה "אני פשוט רוצה לעשות את מה שאני צריך".

הגענו למדרגות המקלט באמצע המסדרון האפרורי, השתופפנו.

"אתה עושה מה שצריך" לחש גדעון, ידו טפחה באיטיות על כתפי "רק תן לאנשים אחרים לעשות גם" הוא ניסה לחייך "תן לאבא שבשמיים לנהל אותך".

פסיעות מהירות נשמעו משני צידי המסדרון. פסיעותיו הקטנות של מויישה נשמעו מימיננו, פוסעות לכיווני. הליכתו הצבאית של אציו נשמעה משמאל, לצד של גדעון. אנחנו רק צריכים להתפצל ומויישה ואציו לא יפגשו לעולם. השגחה פרטית או לא?

משכתי באפי , מתעלם מהדמעות "אני לא רוצה שתמות"

"אני לא" גדעון חייך מעליי, "תגיד תהילים".

והוא נגע בבליטה שבירכו, שקיוויתי שהיא אקדח, ונעלם בקצה המסדרון.

שמעתי מרחוק קולות שיחה.

בטח אציו אמר משהו בסגנון "שוב אנחנו נפגשים"
וגדעון ענה "מה?"

ואז שמעתי קול שהזכיר שולחן נופל , וצעקות, וקולות של מאבק.

נשענתי על הקיר, מרגיש זקן כמו מבוגר ומתבכיין כמו תינוק. מביט במשקפיי הרטובות במויישה שמגיע.

 

[מה שניחשת]

הופהה אחרי כזו הפסקה ארוכה..

 

[מרדכי דוד קרלין]

סוף סוף חזרת!!! כבר התחלתי להתגעגע.... פרק יפה.

מי בכלל יקרא את היומן הזה חוץ מחזקי?

אמממ אני.

גם את היית שוטר בן שלושים לא הייתי יכול לסכן מישהו שוב".

*אם
ומחכים להמשך!!

 

[שמואל י]

הופהה אחרי כזו הפסקה ארוכה..

זה הפרקים האחרונים של הסיפור אז הם לוקחים לי יותר זמן... מקווה בעז"ה לפרק חדש אחרי החג.