יום רביעי כג כסליו, הפעם נעשה את זה כמו שצריך.
שלום,
חברים שלי קוראים לי רפאלי, אתם יכולים לקרוא לי גם סתם רפאל. אני בן אחת עשרה, נראה קצת קטן לגילי, יש לי עיניים כחולות וקול דק מידי. נפסיק עם התיאורים כאן, זה לא מעניין אתכם.
אני לא אוהב להגיד שאני חלק מחבורת ילדים - אני יודע שמיד תתייחסו אליי אחרת. האמת שגם אין לנו סיסמא או כל מיני שטויות כאלה, אבל זה לא עוזר. ברגע שהסתבכת עם פושע אחד תסתבך עם כל השאר, וברגע שיש איתך עוד כמה ילדים אתם כבר חבורה.
אז בלי לאהוב להגיד:
אני חלק מחבורת ילדים. כמו בספרים, רק שהלב דופק הרבה יותר חזק וההורים שלנו שונאים את העניין. גם המשטרה, גם הרווחה, גם הפושעים (אבל מסיבות אחרות). זה לא עוזר, תמיד אנחנו נמצאים במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
פעם זה היה לי כיף. הייתי קטן יותר, לא הבנתי את ההשלכות או את המבטים של ההורים שלי. אני לא יודע מתי התעייפתי. אולי באלול האחרון כשפושע אחד, לא מאוד חכם אבל חזק, שבר לי את הרגל כמו שאתם חוצים פסק זמן כדי להתחלק עם אחים'שלכם. זה היה אציו, אגב.
לכן לא רציתי לכתוב על זה. רציתי שהיומן הזה יהיה מקום שקט, שיהיה לי אפשרות לרגעים רגילים יותר בחיים. כמו שאתם רואים, זה לא כל כך הצליח.
בכל אופן, הבטחתי תקציר:
גדעון, שהוא האב בית, הביא לי את הארנקים שנעלמו. מויישה, שהוא ילד, לקח לי את השעון כי הוא האמין למכתב מטופש של אציו, שהוא הפושע.
ועכשיו הוא הולך לתוך המלכודת, ומי יודע מה אציו יעשה כשהוא יגלה שילד אחר הגיע במקומי.
הרמתי את ראשי, רואה את גדעון.
אין במוח שלי גלגלים, לאף אחד אחד אין, אז גלגלי המוח שלי לא הסתובבו במהירות. במקום זה, קצב זרימת הדם שלי למוח הואץ.
הוא יעזור לי? אני יכול לבטוח בו?
"הכל בסדר ילד?" גדעון שאל בזעפו הרגיל.
סקרתי את הכיס שלו, "יש עליך פלאפון?"
"לא" הוא תמה, "הוא בחדר שלי".
-שמויישה נעל כנראה.
"והמפתחות שלך?" שאלתי רק כדי לוודא.
"איפה הם באמת?" ידיו של גדעון עברו במהירות מחגורתו לכיסי מכנסיו, כמו מאבטח שעושה בידוק בטחוני לעצמו.
אני חייב לבטוח בו, אני צריך שהוא יעזור לי, אני מוכרח לנסות.
החלטתי.
(רק בשביל ההגינות, לפני שממשיכים. נעזרתי במילון בשביל כל המילים הנרדפות בפסקה הקודמת. זהו, תמשיכו לקרוא).
"גדעון" היססתי, תמיד הקול שלי ניהיה בכייני ברגעים כאלה "אני צריך את העזרה שלך".
גדעון השמיע צליל שנשמע כמו שילוב של מנוע קיטור וטיגריס נוהם. "לא" הוא אמר, "אני לא משתף פעולה עם השטויות של חבורות הילדים שלכם. הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילכם הוא לגרום שתצאו מהקומיקס שאתם חיים בו ותפסיקו לשלוח מבטים חשדניים באנשים".
"אבל אני לא חשדתי בך" צייצתי "להפך! אני חושב שאתה טוב לב, לכן אני מבקש שתעזור לי".
גדעון נשף אוויר, ספק-עייף ספק-רוטן ספק-משועמם. "אז אתה חי בקומיקס קצת יותר חכם" הוא אמר "במקום להאמין שאנשים מפחידים חייבים להיות רעים, אתה מאמין שחייבים לגלות בסוף שהם טובי לב" הוא כמעט נאנח, "הסופרים של היום".
אם הייתי חי בקומיקס, היה לי באותו רגע סימן קריאה מעל הראש, הבעת פנים מוקצנת שמשקפת את התדהמה הנעלבת שלי, וכל השיער שלי היה קופץ (האמת שהחלק עם השיער קורה לי גם במציאות). במקום כל זה, סתם עניתי בטון שקט וקצת מושפל: "אני לא, אני סתם חושב שכל היהודים טובי לב".
לרגע גדעון שתק. גם אני.
"פעם שנייה שאני טועה לגביך בחור" הוא אמר לבסוף "ועדיין, אני לא אשתף איתך פעולה" גדעון נשף ושאף אוויר, כאילו הוא מנפח בלון "אתה עדיין ילד, אני לא יכול להסביר לך."
תליתי בו את העיניים הכי גדולות ושואלות שלי, אבל הוא המשיך לנפח את הבלון הדמיוני.
"אני יכול להגיד רק שהייתי במלחמה. הייתי נחוש כמוך, כמו האנשים שהיו איתי, האנשים שהובלתי..." קולו נסדק לרגע, והוא נדם.
לא שאלתי מה קרה. אולי ידעתי שהוא לא יגיד, אולי לא רציתי לדעת. במקום זה, ניסיתי לנחש על איזו מלחמה מדובר, ואם גדעון מספיק מבוגר כדי שזו תיהיה מלחמת יום הכיפורים.
אבל לא יכולתי לברוח למחשבות, הייתי חייב להמשיך לדבר. מויישה צריך אותי, אותנו.
"אני לא רוצה לשמוע מה קרה" לחשתי "ואולי אני באמת לא יכול להבין". ניסיתי להרים את ראשי "אבל אני יודע דברים אחרים. כמו הרגשה של אחריות מועכת כמו תיק ענקי שדחסו לתוכו מערבל בטון, או להרגיש שאין לך סיכוי כי אתה נלחם בפושעים מבוגרים ובטוח תעשה טעות בסוף, או המצפון שדוקר לך את הלב יותר משודד ים מושחת של גדי פולק ומזכיר לך שהאנשים שהכי סובלים מהמעשים שלך הם האלה שהכי אכפת לך מהם" גדעון האזין לי, אבל לא באמת הקשיב.
אין לי סיכוי לשכנע אותו.
"גם אני ניסיתי להתעלם" קרעתי מפי עוד לחישה צרודה, "ולהתעסק בדברים אחרים. ניסיתי לחיות בספר דרמה, לא בקומיקס" בחנתי את הציפורניים שלי, "אבל זה לא עזר. סתם הייתי מסכן" עוד לחישה קטנטנה נפלטה מפי "ועכשיו מויישה בסכנה".
רעש פתאומי גרם לי להרים מבט מצפורניי המרתקות. זה היה הזינוק של גדעון.
"חבר שלך בסכנה?" הוא כמעט צעק "למה לא אמרת לי מההתחלה?"
אני לא אכתוב שהסמקתי, כי לא ראיתי את עצמי מבחוץ "חשבתי שזה ברור" מלמלתי.
"ואנחנו מדברים על רגשות..." גדעון כבר היה מחוץ לכיתה, הוא כל כך מיהר שהוא כמעט ולא רטן "איפה החבר שלך?"
"במקלט" אמרתי, רץ אחרי גדעון "אבל אנחנו צריכים גם להילחם עם אציו. זה הפושע" הסברתי.
לפתע גדעון עצר, "לא אנחנו" הוא אמר.