יום שני כא כסליו, צהריים ואין לי משהו חשוב להוסיף כאן.
למה כולם מתלחששים כל הזמן?
לא באמת כולם. אף פעם לא ראיתי את המוכר במכולת מתלחשש, והקול של הרב אבן כל כך חזק שכדי להתלחשש הוא פשוט מזיז את השפתיים בלי להשמיע קול.
ועדיין שמעתי כל כך הרבה התלחששויות היום שאני כבר מקווה שלא שכחתי אוזניה מקולקלת בתוך אחת מהאוזניים שלי.
בדקתי ליתר ביטחון עכשיו, אין לי אחת כזאת באוזן.
טוב, נעזוב את זה, אני רוצה לספר לכם מה קרה.
אולי זה היה בגלל ההרגשה הזאת של התלחששויות, אולי כי חזקי שוב הסתכל עליי מוזר ואולי כי אני תמיד רחפן, אני לא יודע.
מה שאני יודע הוא שקמתי מהר מידי מהכיסא בסוף השיעור, ואז הלכתי מהר מידי לכיוון הדלת, והיד שלי בדיוק הכניסה את היומן לתיק (לא כתבתי לכם, אבל יש לי תיק צד קטן חדש שהיומן בדיוק בגודל להיכנס לתוכו) ולכן היא הייתה באוויר, ולכן היא פגעה בו.
ברגע הראשון הכל דימם. דמם, הכל דמם, אני מתכוון שכל ההתלחשויות בכיתה דממו.
אם שמשון גוטמן היה מדמם בגללי זה היה יותר מידי מלחיץ אותי.
שתבינו, אני מהילדים שמוצפים בנקיפות מצפון כי הם דרכו על נמלה, שכשהם משאילים אופניים לחבר הם מתנצלים על זה שהגלגל לא מנופח. אני לא אחד שייתן סטירה לילד אחר סתם. אני לא אשם שגוטמן נכנס בטעות ישר אל תוך היד שלי, אבל זה מה שקרה.
הוא נפל על הרצפה, המשקפיים שלו תלויים על אוזנו הימנית. הוא בהה בי כאילו הייתי לפחות שר הצבא מקאן.
הפרצוף שלו נראה חצי אדום - חצי ירוק, כמו התפוח שחזקי אכל בבוקר, והוא העביר יד על הלחי שלו כאילו נוצרה שם צלקת.
מי היה מאמין שאני יכול היות כל כך חזק כשאני לא מנסה.
"אוייש סליחה, זה לא היה אמור להיות כל כך חזק" שמעתי את עצמי מגמגם, "כאילו" ותיקנתי את עצמי מיד "זה לא היה אמור לקרות בכלל".
משכתי את ידו של שמשון גוטמן, מרגיש את הדממה שמסביבי.
החלטתי שאסור לי להסתכל אחורה, שאני לא אפגוש את המבטים הדוממים הננעצים בי, שאני לא ירגיש את הזרקור המטאפורי שמופנה אליי, שאני לא אחוש את רגע השקט הזה (כתבתי יפה? דפדפתי הרבה במילון).
מסתבר שזה לא עזר. הדמיון שלי מפותח מידי והשקט הספיק לי כדי לתאר לעצמי את כל השאר.
מצמצתי.
"הכל בסדר שימי" יריתי מילים, מצמיד לשמשון את המשקפיים על עיניו, מסובב את כיפתו ומיישר את צווארון חולצתו "תנוח, תשתה קצת מים, תשטוף פנים" דחפתי כיסא מתחת לרגליו, שופך על פניו מעט מהבקבוק שלי "רק תבדוק שאתה לא נרדם, אתה יודע, שזה לא זעזוע מוח או משהו..." הרמתי את פרק כף היד שלו, מנסה לנחש אם הדופק בסדר "העיקר שלא תיכנס ללחץ. זה יעובר...זה יעבור, זה יעבור. עד החתונה זה יעבור" ציטטתי את אמא שלי ונמלטתי מהכיתה, לא מעז להסתובב לכיוון ה-" רפאל!" שחזקי צעק אליי.
נשענתי על קיר המסדרון, מתנחם שהאירוע הזה נותן לי משהו לכתוב ביומן.
"ילד." גדעון איש התחזוקה רטן לעברי בברכה, קצה המטאטא שלו מטייל ליד רגליי.
"אויי, סליחה" זזתי קצת, נותן לו לעבור.
גדעון נהם בתגובה צליל לא ברור שכנראה רימז שהכל טוב. רק אז הבחנתי בחבורות הילדים שמתלחששים מאחוריו.
גדעון הבחין במבטי. "אני מעריך את זה שהחבורה שלך לא חושדת בי" הוא סינן, המפתחות שלו משקשקים בחגורה.
"טוב, רק אני וחזקי לומדים פה. זה לא ממש חבורה" גמגמתי.
"והאחד שעוקב אחריך כל הזמן?" גדעון דחף את האבק במטאטא שלו.
סובבתי את הראש, מבחין במויישה.
"הוא לא בחבורה," אמרתי "פשוט חבר".
גדעון השתעל קצת במקום לענות.
"אם אתה רואה את הארנקים שלנו בזמן שאתה מנקה" היססתי "תביא לכיתה של הרב אבן?"
גדעון הביט בי בהפתעה. "בטח...בטח..." הוא מלמל, מתרחק להמשך המסדרון, המטאטא סורק את הרצפה.
חזרתי להישען על הקיר, מוריד את עיני לחצי-תורן.
מויישה עמד עוד רגע במסדרון, ואז נעלם.
"הנה אתה" חזקי צץ לידי "קראתי לך קודם. כל הכבוד לך, לא ידעתי שאתה יכול לעשות את זה".
"לבקש סליחה על משהו שעשיתי בטעות?" אני מודה שהייתי מופתע, אני לא חושב שאני עד כדי כך גרוע.
חזקי שוב הביט בי במבט המוזר הזה.
"השיעור מתחיל" הוא אמר, נכנס לכיתה.
הרמתי רבע גבה, יודע שזה גורם לי להראות קצת כמוהו, ונכנסתי אחריו.