סיפור בהמשכים סודות מן החדר

סבתא חביבה · 18/3/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
כמובן שגם אצל המשפחות הקיצוניות ספר כזה לא יהיה כמו פלאפון לא כשר, (ולכן כתבתי להבדיל) כי באמת אין מה להשוות בין שני הדברים.

אבל בהתחשב בעובדה שיש מי שריסס את התמונה שהתנוססה על גבי הספר "מהללאל", אני לא אתפלא אם יש מי שיצא כנגד הספר הזה

יש גם מי ששובר חלונות ראווה של חנויות בגדים. יש מי שגוזר פאות. יש מי שקורע מדבקות של זכויות ישיבה על חלונות האוטובוס.
יש קיצונים בכל מקום. גם בסיפור הזה

לא חושבת שזה צריך להיות השיקול. אם ההחלטות שלנו יהיו מותאמות להתנהגויות קיצוניות לא נגיע לשום מקום אף פעם.
השיקולים צריכים להיות מתוך חשיבה בוגרת, אחראית ובראיה רחבה ככל האפשר.

הודיה לוי. · 19/3/24

נכתב ע"י פירי:
כשאני קוראת תגובות שלך, זה נראה שאת בעצם שלמה בדעתך ולא באמת מתייעצת בראש פתוח

מאחר וביני לבין אמא למתבגרות מפרידים מספר לא מובטל של שנים, התגובה של @סבתא חביבה באמת עזרה לי.
למען האמת, אפילו שאני לא בשלב הזה של לגדל בנות מתבגרות, הייתה לי תחושה שהספר הזה פחות יתאים לנערות. והוא אשר כתבתי כאן:

נכתב ע"י הודיה לוי.:
חשבתי על המתבגרת הראשונה שתקרא את זה ומשהו בחשיבה ישתנה אצלה, כל מיני שאלות על בחירה יתעוררו פתאום. כמו מי אמר שאני צריכה ללכת בדיוק בדרך של ההורים שלי? או מי אמר שמה שטוב להם טוב גם לי וכו'.

נכתב ע"י סבתא חביבה:
אני מזדהה עם הדילמה, ומסכימה איתה.
לדעתי זה סיפור שמיועד להורים בלבד.

ולכן דעה ממישהי שהיא כן בשלב הזה, אימתה את החשש הבראשיתי שלי, ונתנה לי לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. אז לא יודעת אם אפשר לומר שדעות מבחוץ לא באמת עוזרות לי.

פירי · 19/3/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
ולכן דעה ממישהי שהיא כן בשלב הזה, אימתה את החשש הבראשיתי שלי, ונתנה לי לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. אז לא יודעת אם אפשר לומר שדעות מבחוץ לא באמת עוזרות לי.

אני מתנצלת.
קיבלתי את הרושם הזה מכיוון שהתייעצת האם כדאי להוציא את הסיפור כספר או לא, ומיד אחר כך את כותבת על הספר כעובדה מוגמרת.

וכמו שכתבתי, לא רק בשאלה הספציפית הזו אבל אני מבינה עכשיו שיתכן ורק היה נראה לי כך

סבתא חביבה · 19/3/24

אם הספר אכן ייצא לאור, ואם את חושבת לעבור עליו לערוך את התוכן לפני, ואם יורשה לי שוב להביע את דעתי:
מכיון שנראה שאת מייעדת את הספר למבוגרים, יש מקום להגדיל את הקונפליקט ולאפשר לקוראים חוויה עמוקה יותר. אני הייתי מציעה לתת מקום לדמויות הנוספות, בגוף ראשון, אולי בצורה של חלוקת כל פרק לשני חלקים, או באופן אחר.
הדמויות כולן עוברות משבר, ביחד עם אפרת, גם ההורים כל אחד בנפרד, גם רחלי, אמונה שנראה שיש לה עבר לא פשוט.
את נוגעת בדמויות שמסביב על קצה המזלג כי הסיפור נכתב מנקודת המבט של אפרת בלבד, אבל ברור שכל דמות עוברת מסע משלה במקביל למסע של אפרת.
זה יעשיר את הסיפור מאד והכתיבה שלך כל כך רגישה ומיוחדת שלדעתי זה יקפיץ את הרמה של הספר. שוב, במיוחד אם הוא מיועד למבוגרים שיעדיפו תוכן מורכב ומעורר מחשבות ותובנות.
ותודה על האפשרות להגיב ועל הבמה הפתוחה שאת נותנת פה

איוליס · 19/3/24

לדעתי אם את רוצה שהספר יתקבל בהבנה וקבלה כשתוציאי אותו
כדאי שתביאי גם את הצד של ההורים בצורה מעניינת כלשהי.
כדי שיבינו שהם לא הורים רעים או רוצים ברעת ביתם
אלא יש להם התמודדות מסוימת שגורמת להם לפעול כך
ושהמניע הוא פחד על ביתם וכו.
פשוט אני חושבת שברגע שהעניין הזה יודגש ויובהר הסיפור יהיה "קביל" יותר

(יש ספרים שיש בהם ביקורת על הורים אבל יש הדגשה על בעיה ספציפית של ההורה
כמו הספר פגע וברח לדוגמא)

הודיה לוי. · 20/3/24

נכתב ע"י סבתא חביבה:
אם הספר אכן ייצא לאור, ואם את חושבת לעבור עליו לערוך את התוכן לפני, ואם יורשה לי שוב להביע את דעתי:
מכיון שנראה שאת מייעדת את הספר למבוגרים, יש מקום להגדיל את הקונפליקט ולאפשר לקוראים חוויה עמוקה יותר. אני הייתי מציעה לתת מקום לדמויות הנוספות, בגוף ראשון, אולי בצורה של חלוקת כל פרק לשני חלקים, או באופן אחר.
הדמויות כולן עוברות משבר, ביחד עם אפרת, גם ההורים כל אחד בנפרד, גם רחלי, אמונה שנראה שיש לה עבר לא פשוט.
את נוגעת בדמויות שמסביב על קצה המזלג כי הסיפור נכתב מנקודת המבט של אפרת בלבד, אבל ברור שכל דמות עוברת מסע משלה במקביל למסע של אפרת.
זה יעשיר את הסיפור מאד והכתיבה שלך כל כך רגישה ומיוחדת שלדעתי זה יקפיץ את הרמה של הספר. שוב, במיוחד אם הוא מיועד למבוגרים שיעדיפו תוכן מורכב ומעורר מחשבות ותובנות.
ותודה על האפשרות להגיב ועל הבמה הפתוחה שאת נותנת פה

נכתב ע"י איוליס:
לדעתי אם את רוצה שהספר יתקבל בהבנה וקבלה כשתוציאי אותו
כדאי שתביאי גם את הצד של ההורים בצורה מעניינת כלשהי.
כדי שיבינו שהם לא הורים רעים או רוצים ברעת ביתם
אלא יש להם התמודדות מסוימת שגורמת להם לפעול כך
ושהמניע הוא פחד על ביתם וכו.
פשוט אני חושבת שברגע שהעניין הזה יודגש ויובהר הסיפור יהיה "קביל" יותר
(יש ספרים שיש בהם ביקורת על הורים אבל יש הדגשה על בעיה ספציפית של ההורה
כמו הספר פגע וברח לדוגמא)

וואו, קיבלתי השראה מהתגובות שלכן. תודה רבה.
הייתה לי מחשבה בעבר להכניס לסיפור מונולוג של רחלי. אחרי שלא התקבלה לסמינר הרגשתי שאין מישהו שיבטא את התחושה הזאת טוב יותר ממנה. איכשהו הזמן עבר והמשכתי להתמקד באפרת, אבל עכשיו הייתי רוצה לכתוב מונלוג של כל אחת מהדמויות: מיטל (אמא של אפרת), אמונה ורחלי.
אישית, הרגשתי שהדמויות הללו לא קיבלו מספיק מקום בסיפור, וגם אם הם קיבלו הכל היה סביב אפרת.
בעז"ה מקווה לעלות בקרוב קטע של מיטל, על ההתמודדות עם החזרה בתשובה והקושי במציאת שידוך.

אליש:) · 26/3/24

דיון אינטלגנטי במיוחד.
אין לי מה להוסיף..
רק מחכה להמשך הסיפור

סבתא חביבה · 27/3/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
האמת שבכתיבה עצמה לא חשבתי על טוב ורע.

יש בסיפור ביקורת סמויה על הוריה של אפרת. מאד קל להאשים הורים בנשירה של הילד שלהם. לפעמים זה ממש נראה "מתבקש" שהילד ינשור כי ההורים חונקים וכד' כמו בסיפור הזה. מהפרקים הראשונים אפשר להבין לאן הסיפור הולך.
אני חושבת שכדאי להתייחס לזה מאד בכובד ראש ולהזהר מאד מלהטיל אשמה או לבקר את ההורים. שני צדדים למטבע, ולפעמים גם יותר משניים. לא כל נער נושר יש לו הורים חונקים או קשים, ולא כל הורה חונק יש לו ילד נושר. זה הרבה יותר מורכב.
הסיפור הזה מציג תמונה אופיינית ומוכרת לנשירה של בחורה חנוקה ולא מוכלת. ועדיין צריך להזהר מביקורת על ההורים שלה. הם עושים כמיטב יכולתם, אוסרים עליה דברים מכיון שהם מאמינים שזה הדבר הנכון והם רוצים בטובתה מאד.
בנוסף, אולי זה לא פוליטקלי קורקט בדור שלנו, אבל גם לאפרת יש בחירה חופשית כמו לכל בת ישראל, והנשירה שלה, גם אם יש לה גורמים שקשורים בסגנון המשפחה והילדות שלה, וגם אם נראנ שהיא נגררת ופועלת ללא שליטה, עדיין תמיד יש שליטה וההתנהגות של כל אחד לעולם היא מתוך בחירה.
לא יודעת למה כתבתי את כל הנ"ל. אולי בגלל שמדובר בסיפור אמיתי.

הודיה לוי. · 27/3/24

נכתב ע"י סבתא חביבה:
יש בסיפור ביקורת סמויה על הוריה של אפרת. מאד קל להאשים הורים בנשירה של הילד שלהם. לפעמים זה ממש נראה "מתבקש" שהילד ינשור כי ההורים חונקים וכד' כמו בסיפור הזה. מהפרקים הראשונים אפשר להבין לאן הסיפור הולך.
אני חושבת שכדאי להתייחס לזה מאד בכובד ראש ולהזהר מאד מלהטיל אשמה או לבקר את ההורים. שני צדדים למטבע, ולפעמים גם יותר משניים. לא כל נער נושר יש לו הורים חונקים או קשים, ולא כל הורה חונק יש לו ילד נושר. זה הרבה יותר מורכב.
הסיפור הזה מציג תמונה אופיינית ומוכרת לנשירה של בחורה חנוקה ולא מוכלת. ועדיין צריך להזהר מביקורת על ההורים שלה. הם עושים כמיטב יכולתם, אוסרים עליה דברים מכיון שהם מאמינים שזה הדבר הנכון והם רוצים בטובתה מאד.
בנוסף, אולי זה לא פוליטקלי קורקט בדור שלנו, אבל גם לאפרת יש בחירה חופשית כמו לכל בת ישראל, והנשירה שלה, גם אם יש לה גורמים שקשורים בסגנון המשפחה והילדות שלה, וגם אם נראנ שהיא נגררת ופועלת ללא שליטה, עדיין תמיד יש שליטה וההתנהגות של כל אחד לעולם היא מתוך בחירה.
לא יודעת למה כתבתי את כל הנ"ל. אולי בגלל שמדובר בסיפור אמיתי.

אין לי יותר מדי מה לומר חוץ מלהסכים איתך.
אף על פי שניסיתי לנטרל מעצמי אמפתיה לאחד מהצדדים, מסתבר שבלי משים חטאתי בזה.
בכל זאת למדתי איתה באותה הכיתה, ראיתי אותה נובלת ולא יכולתי לעזור. כנראה כל זה השפיע עלי בלבחור צד.
- כל זה היה לפני ההידרדרות . לאחר מכן הרגשתי שאני מצליחה לחוות את שני הצדדים באותה המידה. במיוחד שההידרדרות של אפרת הייתה חריפה יותר מהמתואר, (מאחר ולא הכל מתאים שאכתוב כאן) אבל אין ספק שהורים כאלו עוברים גיהנום

אליש:) · 27/3/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אין לי יותר מדי מה לומר חוץ מלהסכים איתך.
אף על פי שניסיתי לנטרל מעצמי אמפתיה לאחד מהצדדים, מסתבר שבלי משים חטאתי בזה.
בכל זאת למדתי איתה באותה הכיתה, ראיתי אותה נובלת ולא יכולתי לעזור. כנראה כל זה השפיע עלי בלבחור צד.
- כל זה היה לפני ההידרדרות . לאחר מכן הרגשתי שאני מצליחה לחוות את שני הצדדים באותה המידה. במיוחד שההידרדרות של אפרת הייתה חריפה יותר מהמתואר, (מאחר ולא הכל מתאים שאכתוב כאן) אבל אין ספק שהורים כאלו עוברים גיהנום

והיא הסכימה שתכתבי את זה?.
היא חזרה הביתה?

קרב · 28/3/24

אני עוקבת אחרי הסיפור כבר הרבה זמן... אבל לא יכולתי להגיב.
רק לאחרונה קיבלתי הרשאת כתיבה כאן-
הסיפור הזה מיוחד ממש!
הכתיבה עוצמתית ומשאירה הרבה מקום למחשבה ולשלוש נקודות....
ואפרת גיבורה באמת. המסע שלה לא קל גם בתחילתו וגם אחרי שיגמר... (בטוב, אני מקווה....)

נכתב ע"י הודיה לוי.:
חשבתי על המתבגרת הראשונה שתקרא את זה ומשהו בחשיבה ישתנה אצלה, כל מיני שאלות על בחירה יתעוררו פתאום. כמו מי אמר שאני צריכה ללכת בדיוק בדרך של ההורים שלי? או מי אמר שמה שטוב להם טוב גם לי וכו'.

אני חושבת שמחשבות כאלו חולפות בראש של כל מתבגרת באיזשהו שלב, שעוברת מיני מסע כמו של אפרת אבל הרבה יותר בקטנה, ובד"כ גם בלי ביטויים חיצוניים מהותיים ודרמטיים.
ואם היא (כלומר המתבגרת הממוצעת) בריאה בנפשה, ויש לה בית טוב, יציב, חזק ותומך, אז החיים ימשיכו והשלב הזה יחלוף. ומהנקודה הזו הם יעברו להיות במימד גבוה יותר, של הליכה בדרך של הבית מתוך בחירה והזדהות.

הודיה לוי. · 29/3/24

נכתב ע"י סבתא חביבה:
אולי בגלל שמדובר בסיפור אמיתי

נכתב ע"י אליש:):
והיא הסכימה שתכתבי את זה?.
היא חזרה הביתה?

מאחר וקיבלתי הרבה תגובות על הנושא של אמיתות הסיפור. חשוב לי שוב להדגיש שהסיפור אמנם מבוסס על סיפור אמיתי אבל האפיזודות שקיימות בו הן פרי דמיוני.
קרי - הסיטואציה שאפרת נכנסה לחדר המנהלת או ההתקף לב של אביה לא באמת קרו. כנ"ל לגבי סיטואציות נוספות.
גם האירועים שכן התרחשו, נכתבו בשינוי משמעותי מפאת צנעת הפרט.

הודיה לוי. · 29/3/24

נכתב ע"י קרב:
אני חושבת שמחשבות כאלו חולפות בראש של כל מתבגרת באיזשהו שלב, שעוברת מיני מסע כמו של אפרת אבל הרבה יותר בקטנה, ובד"כ גם בלי ביטויים חיצוניים מהותיים ודרמטיים.
ואם היא (כלומר המתבגרת הממוצעת) בריאה בנפשה, ויש לה בית טוב, יציב, חזק ותומך, אז החיים ימשיכו והשלב הזה יחלוף. ומהנקודה הזו הם יעברו להיות במימד גבוה יותר, של הליכה בדרך של הבית מתוך בחירה והזדהות.

מסכימה איתך. אני חושבת שבסופו של דבר הכל קשור ביציבות הנפשית והרוחנית של אותה הנערה.

נכתב ע"י קרב:
אני עוקבת אחרי הסיפור כבר הרבה זמן... אבל לא יכולתי להגיב.
רק לאחרונה קיבלתי הרשאת כתיבה כאן-
הסיפור הזה מיוחד ממש!
הכתיבה עוצמתית ומשאירה הרבה מקום למחשבה ולשלוש נקודות....

שמחתי לקרוא.
.

אליש:) · 29/3/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
מאחר וקיבלתי הרבה תגובות על הנושא של אמיתות הסיפור. חשוב לי שוב להדגיש שהסיפור אמנם מבוסס על סיפור אמיתי אבל האפיזודות שקיימות בו הן פרי דמיוני.
קרי - הסיטואציה שאפרת נכנסה לחדר המנהלת או ההתקף לב של אביה לא באמת קרו. כנ"ל לגבי סיטואציות נוספות.
גם האירועים שכן התרחשו, נכתבו בשינוי משמעותי מפאת צנעת הפרט.

וזה סיפור מדהים ומרגיש הכי אמיתי שיש.
תודה עליו.
מחכה כבר לפרקים הבאים.
אני הראשונה שקונה את הספר!

הודיה לוי. · 2/4/24

פרק ארוך יותר לבקשתכם. כל הערה/ הארה תתקבל בברכה.

פרק כ"א / כמעט אלפיים שנה

מאז שנטשתי בית, מצאתי את עצמי בדרכים. נוסעת מבני ברק לרמת גן, מרמת גן לפתח תקווה. מחפשת את עצמי באשדוד ובכפר סבא.

זה היה התחביב שאימצתי לעצמי אחרי שיצאתי לגלות. לא היה לי תחביב טוב יותר לעסוק בו. כמעט תמיד מצאתי את עצמי נכנסת לאוטובוס, מדביקה מצח לחלון, צופה בחיים שהשארתי מאחור. בחוץ מעברי חציה ואנשים על שפת מדרכה. ואני ממשיכה עם הרוח, ממשיכה לנסוע לשומקום.

הדמויות מסביבי מתמעטות לאט לאט, נעלמות. לכל אחת תחנה ברורה ומדויקת.

בתחנה האחרונה גם אני יורדת.

* * *

מהרגע שנחתו רגלי על אדמת ירושלים, ידעתי שכאן אשאר. לא שכחתי את הפעם האחרונה שביקרתי בה. זכרתי את הסמטאות העתיקות והאוויר הממכר. זכרתי גם חלק מהאנשים. ידעתי שעם התמוהים שבהם, אצליח להשתלב היטב.

עמדתי בתחנה המרכזית. צפיתי בנחנחים שטיפסו על טנדר מעוטר בסטיקרים זורחים. פאותיהם נעו מצד לצד, רגליים צעדו קדימה ואחורה. ידיים השתוללו באוויר.

רכבות עצרו בתחנה. בלעו ופלטו אנשים, נעלמו. האנשים מסביבי המשיכו לרקוד.

המשכתי להביט בשמחה פורצת רכבות. רציתי גם. שמחה הייתה משהו שמעולם לא הצלחתי לפברק.

"סלחי לי", אישה בשנות השישים לחייה קטעה את מחשבותיי. כוס חד פעמית רעדה בידה. "תוכלי לעזור לי בכמה שקלים?".

הבטתי על הבדים הדקים שהיו תלויים על גופה, על האבק שכיסה את אצבעותיה הרזות. כמעט אמרתי 'אין לי מזומן' ו'סלחי לי, אבל אני ממהרת', אבל אז גיליתי שדווקא יש לי כמה מטבעות בתיק האחורי שאולי יוכלו לעזור, והיעד הבא שאני ממהרת אליו הוא מקום חסר שם וזהות.

המשכתי להביט בה בזמן שפתחתי רוכסן פנימי.

לראשונה בחיי פגשתי מקרוב אישה בלי בית. קרטון במקום מיטה. שמים תחת גג. ולבד לה.

שלפתי עשרה שקלים מתא נסתר, הנחתי בכף ידה.

"יברך אותך הקל וישמרך", נמתחו הכיווצים שעיטרו את שפתיה.

נשארתי לעמוד שם. אולי כי רציתי להכיר מקרוב, ואולי כי פחדתי.

פחדתי להיות שם במקומה בעוד כמה ימים, לבקש מטבעות מעוברי אורח. להרגיש רוח וגשם ושמש וסתיו. להיות עדה לשלכת.

לא פחדתי שיתעלמו מנוכחותי כמו שפחדתי על נפש נשארת מאחור. רואה אלפי רגליים רצות, ממהרות. שמים מתחלפים לאינספור גוונים ומדרכה נשארת.

אז ישבתי על מדרכה, סמוך לאישה רחוקה. שאלתי: "יש עוד משהו שאני יכולה לעזור בו?"

פליאה חלפה בריסיה המהבהבות. "את יכולה להשיג לי את רוטשילד?", אור נדלק באישוניה. לא הצלחתי לזהות את הנימה החבויה במילותיה.

"לא", חייכתי. "לא יכולה להשיג לך את רוטשילד, כי הוא לא קיים. כן יכולה להקשיב".

והקשבתי.

הקשבתי לסיפור חיים כאוב על בן שחצה את הים: עזב את הדת, נשא אישה נוכריה והיגר לארץ אחרת. בעל שנח בבית קברות עשרות שנים. וכסף שמעולם לא דפק על הדלת. יכולתי למשש את הבדידות שלה כאילו הייתה היא בלון מים קטן. נמעך ונמתך. כמעט מתפוצץ.

אחרי כמה דקות היא הסיטה לעברי עיניים שקטות, שאלה: "ומה הסיפור שלך?"

"איך את יודעת שיש לי סיפור?", מצמצתי, מופתעת.

"אני יודעת", היא אמרה בביטחון. "טעיתי?"

"לא טעית. אבל איך את יודעת?" המשכתי להתעקש.

"זה פשוט", היא נאנחה. "את רואה את כל האנשים האלו?"

הסתכלתי על עולם שבוי בקרוסלה: רמזור מתחלף. רכבת נוסעת. רגליים הולכות קדימה ואחורה. אמרתי: "כן. אני רואה".
"אז הנה לך התשובה, אני כאן שלוש שנים, בדיוק באותה הפינה. קורה שאנשים זורקים כמה פרוטות, קורה שהם מחמיצים מבט רווי רחמים אל הנייד או לאיש שלצידם. אבל לא בכל יום מישהו מתיישב לידך, שואל מה סיפור חייך. לא בכל יום מישהו רואה אותך בכלל. אני נמצאת כאן שלוש שנים של סתיו ואת הבחורה היחידה שפנתה אלי".

היא שתקה לרגע. רציתי שתמשיך, אז שאלתי :"ואז? מה זה אומר עלי?"

"מה זה אומר עלייך?", היא שאלה רטורית. "לא יודעת. אבל כן חששתי שמשהו חסר לך. אולי זו הדרך היחידה להרגיש את האחר".

משהו הבהב בתוכי, כמעט נשרף. אולי היו אלו תמונות מהעבר הלא רחוק. נערה עוברת מדרכה בחפזה. לא מבחינה בדמות שרועה על אספלט. לא אומרת: היא לא צריכה להיות כאן.

"אומר את האמת", לחשתי. "גם אני לא תמיד מבחינה באנשים בצידי הדרך".

"אבל עכשיו כן שמת אלי לב. אפילו נשמה. אז מה קרה?"

"זה סיפור ארוך", כבשתי חיוך חמוץ. אמרתי שאני צריכה ללכת, הבטחתי לחזור.

רגלי הובילו אותי אל הכותל. לא רק ליבי ביקש נחמה.

לא מצאתי מילים גבוהות מול פתקים ואבנים. רוח נשבה בין זרועתיי, כמעט נשאה אותי איתה. בצעדים עלובים צעדתי אל הקיר העתיק. בין המון האנשים, חיפשתי פינה שאוכל להיבלע לתוכה.

לא ידעתי אם יש לה זכות להתפלל, לילדת רחוב שהייתי. שיער פזור גולש על כתפיים. שמלה קצרה מתנופפת מעל הברכיים. ונפש פצועה.

המשכתי להעמיק את צעדי לכיוון הקיר שהיה פעם בית, לחשתי: "אז אולי אני לא מי שרצית שאהיה. אולי לא רק שרה שנירר הייתה מתביישת בי. אבל אני הבת שלך, ואין לי אבא אחר. תסכים לקבל אותי ככה? תסכים לאהוב?"

הצמדתי מצח לאבנים קרות, בכיתי עם השכינה. לא סידרתי את המילים שחמקו משפתי: "אז אולי ככה אתה מרגיש כבר כמעט אלפיים שנה?", מצמצתי אל השמים שנמתחו מעלי. "אנחנו כאן בגלות. אבל מה איתך? גם לך אין בית. ומי שומע אותה, את זעקת השכינה?" המשכתי לספר לו עלי, על הילדות שלא הייתה לי. על מי שרציתי להיות ולא הייתי. דמעות חנקו את מילותיי.

ציפורים חגו מעלי, פתקים נבלעו בין החריצים, ואני המשכתי לבכות על אבנים, גבי רעד.

"המורה חיה אמרה לדבר אליך, היא אמרה שאתה אף פעם לא בממתינה. היא אמרה שאתה שומע כל תפילה וחי את הכאב של כל יהודי. אז הנה לך, התפילה שלי. התפילה שרעדה על קצה לשוני כבר שנים. מי ישמע אותה אם לא אתה. מי ידאג לי, אבא. מי ידאג?"

כבר לא הרהרתי רק בעצמי באותם הרגעים. זכרתי את האישה שפגשתי בבוקר: נפש שרועה על מדרכה. לא שכחתי גם את השכנה מהקומה התחתונה. עשר שנים עמדנו באותה התחנה. אני לבית הספר והיא לעבודה. "אבא, כבר עשור שהיא מחכה. מה זה בשבילך להעמיד אותה תחת חופה?"

המשכתי לספר לו על כל האנשים שאין להם בית. ובית בשבילי לא היה רק דלת וגג. בית היה מקום שאפשר לברוח אליו משדה הקרב. "ומה עם מי שהבית שלו זה שדה הקרב? איך יברח ממלחמה למלחמה? תן לי עיר מקלט, אבא. כל חיי רצף של כאב ושגגה".

שמש נטשה את השמים הרחבים. הרוח התחזקה בהדרגתיות, גבעולים זעירים נעו בין חריצים. יונים התחלפו באוויר, נחתו על אבנים גבוהות.

אני המשכתי להתפלל.

משהו התחזק בתוכי ביחד עם הרוח. מילים שנולדו בי נשלחו לשמים שפיזרו עלי חוטים של אהבה וקסם.

לראשונה בחיי, גיליתי מהי תפילה אמיתית.

וכשגיליתי, לא הצלחתי להפסיק.

סבתא חביבה · 2/4/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
פרק ארוך יותר לבקשתכם. כל הערה/ הארה תתקבל בברכה.

פרק כ"א / כמעט אלפיים שנה

מאז שנטשתי בית, מצאתי את עצמי בדרכים. נוסעת מבני ברק לרמת גן, מרמת גן לפתח תקווה. מחפשת את עצמי באשדוד ובכפר סבא.

זה היה התחביב שאימצתי לעצמי אחרי שיצאתי לגלות. לא היה לי תחביב טוב יותר לעסוק בו. כמעט תמיד מצאתי את עצמי נכנסת לאוטובוס, מדביקה מצח לחלון, צופה בחיים שהשארתי מאחור. בחוץ מעברי חציה ואנשים על שפת מדרכה. ואני ממשיכה עם הרוח, ממשיכה לנסוע לשומקום.

הדמויות מסביבי מתמעטות לאט לאט, נעלמות. לכל אחת תחנה ברורה ומדויקת.

בתחנה האחרונה גם אני יורדת.

* * *

מהרגע שנחתו רגלי על אדמת ירושלים, ידעתי שכאן אשאר. לא שכחתי את הפעם האחרונה שביקרתי בה. זכרתי את הסמטאות העתיקות והאוויר הממכר. זכרתי גם חלק מהאנשים. ידעתי שעם התמוהים שבהם, אצליח להשתלב היטב.

עמדתי בתחנה המרכזית. צפיתי בנחנחים שטיפסו על טנדר מעוטר בסטיקרים זורחים. פאותיהם נעו מצד לצד, רגליים צעדו קדימה ואחורה. ידיים השתוללו באוויר.

רכבות עצרו בתחנה. בלעו ופלטו אנשים, נעלמו. האנשים מסביבי המשיכו לרקוד.

המשכתי להביט בשמחה פורצת רכבות. רציתי גם. שמחה הייתה משהו שמעולם לא הצלחתי לפברק.

"סלחי לי", אישה בשנות השישים לחייה קטעה את מחשבותיי. כוס חד פעמית רעדה בידה. "תוכלי לעזור לי בכמה שקלים?".

הבטתי על הבדים הדקים שהיו תלויים על גופה, על האבק שכיסה את אצבעותיה הרזות. כמעט אמרתי 'אין לי מזומן' ו'סלחי לי, אבל אני ממהרת', אבל אז גיליתי שדווקא יש לי כמה מטבעות בתיק האחורי שאולי יוכלו לעזור, והיעד הבא שאני ממהרת אליו הוא מקום חסר שם וזהות.

המשכתי להביט בה בזמן שפתחתי רוכסן פנימי.

לראשונה בחיי פגשתי מקרוב אישה בלי בית. קרטון במקום מיטה. שמים תחת גג. ולבד לה.

שלפתי עשרה שקלים מתא נסתר, הנחתי בכף ידה.

"יברך אותך הקל וישמרך", נמתחו הכיווצים שעיטרו את שפתיה.

נשארתי לעמוד שם. אולי כי רציתי להכיר מקרוב, ואולי כי פחדתי.

פחדתי להיות שם במקומה בעוד כמה ימים, לבקש מטבעות מעוברי אורח. להרגיש רוח וגשם ושמש וסתיו. להיות עדה לשלכת.

לא פחדתי שיתעלמו מנוכחותי כמו שפחדתי על נפש נשארת מאחור. רואה אלפי רגליים רצות, ממהרות. שמים מתחלפים לאינספור גוונים ומדרכה נשארת.

אז ישבתי על מדרכה, סמוך לאישה רחוקה. שאלתי: "יש עוד משהו שאני יכולה לעזור בו?"

פליאה חלפה בריסיה המהבהבות. "את יכולה להשיג לי את רוטשילד?", אור נדלק באישוניה. לא הצלחתי לזהות את הנימה החבויה במילותיה.

"לא", חייכתי. "לא יכולה להשיג לך את רוטשילד, כי הוא לא קיים. כן יכולה להקשיב".

והקשבתי.

הקשבתי לסיפור חיים כאוב על בן שחצה את הים: עזב את הדת, נשא אישה נוכריה והיגר לארץ אחרת. בעל שנח בבית קברות עשרות שנים. וכסף שמעולם לא דפק על הדלת. יכולתי למשש את הבדידות שלה כאילו הייתה היא בלון מים קטן. נמעך ונמתך. כמעט מתפוצץ.

אחרי כמה דקות היא הסיטה לעברי עיניים שקטות, שאלה: "ומה הסיפור שלך?"

"איך את יודעת שיש לי סיפור?", מצמצתי, מופתעת.

"אני יודעת", היא אמרה בביטחון. "טעיתי?"

"לא טעית. אבל איך את יודעת?" המשכתי להתעקש.

"זה פשוט", היא נאנחה. "את רואה את כל האנשים האלו?"

הסתכלתי על עולם שבוי בקרוסלה: רמזור מתחלף. רכבת נוסעת. רגליים הולכות קדימה ואחורה. אמרתי: "כן. אני רואה".
"אז הנה לך התשובה, אני כאן שלוש שנים, בדיוק באותה הפינה. קורה שאנשים זורקים כמה פרוטות, קורה שהם מחמיצים מבט רווי רחמים אל הנייד או לאיש שלצידם. אבל לא בכל יום מישהו מתיישב לידך, שואל מה סיפור חייך. לא בכל יום מישהו רואה אותך בכלל. אני נמצאת כאן שלוש שנים של סתיו ואת הבחורה היחידה שפנתה אלי".

היא שתקה לרגע. רציתי שתמשיך, אז שאלתי :"ואז? מה זה אומר עלי?"

"מה זה אומר עלייך?", היא שאלה רטורית. "לא יודעת. אבל כן חששתי שמשהו חסר לך. אולי זו הדרך היחידה להרגיש את האחר".

משהו הבהב בתוכי, כמעט נשרף. אולי היו אלו תמונות מהעבר הלא רחוק. נערה עוברת מדרכה בחפזה. לא מבחינה בדמות שרועה על אספלט. לא אומרת: היא לא צריכה להיות כאן.

"אומר את האמת", לחשתי. "גם אני לא תמיד מבחינה באנשים בצידי הדרך".

."אבל עכשיו כן שמת אלי לב. אפילו נשמה. אז מה קרה?"

"זה סיפור ארוך", כבשתי חיוך חמוץ. אמרתי שאני צריכה ללכת, הבטחתי לחזור.

רגלי הובילו אותי אל הכותל. לא רק ליבי ביקש נחמה.

לא מצאתי מילים גבוהות מול פתקים ואבנים. רוח נשבה בין זרועתיי, כמעט נשאה אותי איתה. בצעדים עלובים צעדתי אל הקיר העתיק. בין המון האנשים, חיפשתי פינה שאוכל להיבלע לתוכה.

לא ידעתי אם יש לה זכות להתפלל, לילדת רחוב שהייתי. שיער פזור גולש על כתפיים. שמלה קצרה מתנופפת מעל הברכיים. ונפש פצועה.

המשכתי להעמיק את צעדי לכיוון הקיר שהיה פעם בית, לחשתי: "אז אולי אני לא מי שרצית שאהיה. אולי לא רק שרה שנירר הייתה מתביישת בי. אבל אני הבת שלך, ואין לי אבא אחר. תסכים לקבל אותי ככה? תסכים לאהוב?"

הצמדתי מצח לאבנים קרות, בכיתי עם השכינה. לא סידרתי את המילים שחמקו משפתי: "אז אולי ככה אתה מרגיש כבר כמעט אלפיים שנה?", מצמצתי אל השמים שנמתחו מעלי. "אנחנו כאן בגלות. אבל מה איתך? גם לך אין בית. ומי שומע אותה, את זעקת השכינה?" המשכתי לספר לו עלי, על הילדות שלא הייתה לי. על מי שרציתי להיות ולא הייתי. דמעות חנקו את מילותיי.

ציפורים חגו מעלי, פתקים נבלעו בין החריצים, ואני המשכתי לבכות על אבנים, גבי רעד.

"המורה חיה אמרה לדבר אליך, היא אמרה שאתה אף פעם לא בממתינה. היא אמרה שאתה שומע כל תפילה וחי את הכאב של כל יהודי. אז הנה לך, התפילה שלי. התפילה שרעדה על קצה לשוני כבר שנים. מי ישמע אותה אם לא אתה. מי ידאג לי, אבא. מי ידאג?"

כבר לא הרהרתי רק בעצמי באותם הרגעים. זכרתי את האישה שפגשתי בבוקר: נפש שרועה על מדרכה. לא שכחתי גם את השכנה מהקומה התחתונה. עשר שנים עמדנו באותה התחנה. אני לבית הספר והיא לעבודה. "אבא, כבר עשור שהיא מחכה. מה זה בשבילך להעמיד אותה תחת חופה?"

המשכתי לספר לו על כל האנשים שאין להם בית. ובית בשבילי לא היה רק דלת וגג. בית היה מקום שאפשר לברוח אליו משדה הקרב. "ומה עם מי שהבית שלו זה שדה הקרב? איך יברח ממלחמה למלחמה? תן לי עיר מקלט, אבא. כל חיי רצף של כאב ושגגה".

שמש נטשה את השמים הרחבים. הרוח התחזקה בהדרגתיות, גבעולים זעירים נעו בין חריצים. יונים התחלפו באוויר, נחתו על אבנים גבוהות.

אני המשכתי להתפלל.

משהו התחזק בתוכי ביחד עם הרוח. מילים שנולדו בי נשלחו לשמים שפיזרו עלי חוטים של אהבה וקסם.

לראשונה בחיי, גיליתי מהי תפילה אמיתית.

וכשגיליתי, לא הצלחתי להפסיק.

וואו
אחד הפרקים הכי מיוחדים!! אולי אין בו דרמות אבל הוא נוגע מאד מאד עמוק.
סגנון הכתיבה משתבח מפרק לפרק. התיאורים שלך מיוחדים. כל משפט מכניס יותר ויותר לתוך הסצנה. אני מדמיינת את עצמי עומדת מהצד וצופה בסיפור שאת מספרת כמו בהצגה חיה. הכל חי מוחשי מול העיניים! מרגש ומפעים!
פרק עצוב כי הוא מתאר בדידות קשה אבל יש בו התקדמות אישית של אפרת בתפילה ובחיבור הישיר שלה. מדהים!
הלחיץ אותי הקטע של ההומלסית. הם בדרך כלל אנשים שהגיעו לכזה מקום נמוך פיזית שזה משפיע מאד על הנפשי, או להיפך. אבל זה הדגיש לי יותר את המצב הבודד של אפרת, ותכלס היא הומלסית כרגע בעצמה.
עצוב.

סבתא חביבה · 2/4/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
מהרגע שנחתו רגלי על אדמת ירושלים, ידעתי שכאן אשאר.

ירושלים! עיר עם נשמה וחום שאי אפשר להסביר. תודה ששלחת אותה לשם ולא לתל אביב!
ומבחינה ספרותית, החיבור של אפרת לירושלים יוצר מיד קונוטציה רוחנית ללא צורך בהסברים

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אבל עכשיו כן שמת אלי לב. אפילו נשמה

מיוחד! אהבתי!

נכתב ע"י הודיה לוי.:
וכשגיליתי, לא הצלחתי להפסיק.

סיום מעולה

Yes it's me · 2/4/24

זה חד משמעית הפרק הכי יפה בסיפור!!!

אליש:) · 2/4/24

התרגשתי.
והחיבור של אפרת. הרגשתי שממש חיבר אותי..

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אז אולי ככה אתה מרגיש כבר כמעט אלפיים שנה?", מצמצתי אל השמים שנמתחו מעלי. "אנחנו כאן בגלות. אבל מה איתך? גם לך אין בית. ומי שומע אותה, את זעקת השכינה?" המשכתי לספר לו עלי, על הילדות שלא הייתה לי. על מי שרציתי להיות ולא הייתי. דמעות חנקו את מילותיי.

מרגש.

נכתב ע"י הודיה לוי.:
שאתה שומע כל תפילה וחי את הכאב של כל יהודי. אז הנה לך, התפילה שלי. התפילה שרעדה על קצה לשוני כבר שנים. מי ישמע אותה אם לא אתה. מי ידאג לי, אבא. מי ידאג?"

וואו.

נכתב ע"י הודיה לוי.:
"ומה עם מי שהבית שלו זה שדה הקרב? איך יברח ממלחמה למלחמה? תן לי עיר מקלט, אבא. כל חיי רצף של כאב ושגגה".

משפט משפט..
כמו חץ ללב.

נכתב ע"י הודיה לוי.:
משהו התחזק בתוכי ביחד עם הרוח. מילים שנולדו בי נשלחו לשמים שפיזרו עלי חוטים של אהבה וקסם.

יש משהו במשפט הזה כזה פשוט וכזה קולע..

נכתב ע"י הודיה לוי.:
וכשגיליתי, לא הצלחתי להפסיק.

סוף מושלם.
נקודה!

הודיה לוי. · 3/4/24

תודה רבה על התגובות. כיף לקרוא : - )
יש גם ביקורת? הערות?

אם יש איזה משפט שלא עבר לכם מספיק טוב אשמח שתכתבו לי.
אני אוהבת לשחק במילים ולא תמיד יודעת איך זה עובר. למשל המשפט הזה:

נכתב ע"י הודיה לוי.:
המשכתי להביט בשמחה פורצת רכבות.

מבוסס על שמחה פורצת גבולות, ונכתב כך בגלל השורות שקדמו לו ובגלל שאני שונאת שהקורא כבר יודע את ההמשך של המילה שעתידה להיכתב - לכן לא כתבתי גבולות.

נכתב ע"י סבתא חביבה:
הלחיץ אותי הקטע של ההומלסית. הם בדרך כלל אנשים שהגיעו לכזה מקום נמוך פיזית שזה משפיע מאד על הנפשי, או להיפך.

הלחיץ אותך הקטע שאפרת שוחחה איתה?

נכתב ע"י סבתא חביבה:
ירושלים! עיר עם נשמה וחום שאי אפשר להסביר. תודה ששלחת אותה לשם ולא לתל אביב!

האמת שתל אביב לא הייתה אופציה בכלל, על אף קרבתה לבני ברק. לדעתי זה מדי קלישאתי לכתוב על מישהי שקצת ירדה מהדרך ומחפשת את עצמה בתל אביב. ירושלים, לעומת זאת, היא באמת בית לכולם.

סיפור בהמשכים סודות מן החדר

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש פעיל

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש פעיל

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

אשכולות דומים

פסח כשר ופרימיום!

תגיות נפוצות