פרק כ"ה /אבא
הבטחה זו הבטחה... גם אם היא כרוכה בלילות לבנים : )אז מקיימת בזאת את הבטחתי. עדיין לא נגמר השבוע, נכון . ניראלי הפרק הכי ארוך - פיצוי על התקופה שלא יכולתי לכתוב. אשמח לתגובות.
אחרי לילה נטול שינה, הגיע בוקר מוזר. הרבה מחשבות ורגשות נולדו בתוכי עם קרני השמש.
היה לי טוב. היה לי רע. מעולם לא חשבתי ששני ניגודים יכולים לשלוט בי בערבוביה.
לא הייתי עוד אפרת מהרחוב. הייתי ילדה שרע לה. ולכן היה לי קצת טוב. רק בגלל שמישהו זיהה את הרע הזה. העניק לו שם וזהות.
באחת עשרה בבוקר נהרו כולן אל הקומה הראשונה, שם נמצא אולם ההרצאות הגדול. שבילים של נשים ובחורות התאגדו לשורה אחת מלאת גוונים.
רק אני הלכתי נגד הזרם. ידעתי שלא אצליח לעכל אף מילה. הייתי ריקה מדי בשביל להתמלא. עייפות ניכרה בכל תו
בפניי. לילה לבן התעקש לתת את אותותיו בכל פעולה שעשיתי.
מבלי למשוך תשומת לב מיותרת סובבתי את גבי לאחור וניתבתי את צעדיי לכיוון החדר.
בחשש קל פתחתי את הדלת. המיטות שהתייצבו מולי נראו כאחרי קרב. רק המיטה שלי הייתה מוצעת היטב, מחכה לאסוף אותי אליה.
כשחלצתי את נעלי, חלף בי דמיון פרוע שאי מי משקיף עלי מאחד המדפים העליונים או מבעד לחריץ הארון.
משב אוויר קריר חדר אל החדר מבעד לחלון המלבני, הזמין את כל דמיונותיי. התעטפתי בשמיכה מעוטרת בשמש אדומה על סף גלים. כיסיתי את פני עד שורשי שעורותיי. רציתי לשכוח מהחיים. זה הצליח רק לרגע אחד.
* * *
השעון הצביע על השעה אחת עשרה וחצי כשהדלת נפתחה בתנופה. אמילי הופיעה בפתח, עיניה אדומות. עיניי נפקחו עם הרוח שהביאה איתה הדלת. לא ידעתי לכמה זמן נרדמתי, ואם בכלל.
"את כאן?", היא לקחה פסיעה אחת אחורנית.
"כן", עניתי מעם המיטה. הרגשתי צורך להתנצל: "הייתי עייפה, לא יכולתי להישאר להרצאה של הרב".
"זה בסדר", היא דחתה את התנצלותי.
הרשיתי לעצמי גם להעיז כששאלתי: "ולמה את כאן?"
היא התקדמה לעבר המיטה שלה, המבט שלה היה מיוסר מעט.
רק לאחר שהניחה את עצמה על המיטה כששתי כפות ידיה נעמכות מתחת לראשה ועיניה משקיפות אל התקרה. היא אמרה: "שידוכים. מכירה את הסיוט הזה?".
ברגע הראשון צחקתי. ברגע שלאחר מכן החיוך נמחק. נזכרתי בילדה ההיא שהייתי. כמה כוחות נפש הייתי צריכה בשביל לעמוד מול אבא, להסביר לו: זה לא רק האיש, זו גם הדרך.
"האמת שאני קצת מכירה", לחשתי.
היא חייכה חיוך מר. אמרה: "בת כמה את, צוציקית?"
"תשע עשרה", עניתי.
"ילדונת" היא קבעה. "ברוכה הבאה לעולם של הגדולים. האמת... זה לא ממש קשור לשידוכים שלי כמו שזה קשור
לחילוקי הדעות ביני לבין ההורים", היא ביטאה את המילה שידוכים במבטא אמריקאי כבד. לחינם הצבתי סימן שאלה כשאמרתי "את אמריקאית, נכון?"
היא אישרה. סיפרה על כל הצעות השידוכים שעלו לאוויר, התאדו. "ההורים שלי ממש מוטרדים מהעניין הזה. כבר
שנים שהם מדמיינים את הרגע. שמלה לבנה ודאגות שנשארות מאחור. הם טוענים שהמרחק ביני לבין האושר מתרחק מיום ליום. אני באמת לא יודעת על מה הם מדברים. כל ההצעות שידוכים שהם שלחו לי פשוט לא התאימו. אני יודעת את זה בברור".
המשפט האחרון שלה עורר את סקרנותי, שאלתי: "נפגשת עם כולם?".
"זה לא עבר פגישה ראשונה", נראה היה שהיא מחכה לסימן השאלה שלי בכדי לירות את התשובה. "הרב ראה את
התמונות של המיועדים, אמר שאף אחד לא מתאים לי".
"למה את מתכוונת?", התרוממתי מהמיטה לכדי ישיבה מאולתרת.
אמילי המשיכה ברוגע שעטף אותה. "אם מישהו היה אומר לך שהשידוך שעומד על הפרק הוא לא השידוך הנכון. לא
האיש שייעד לך אלוקים. לא מי שהכריזה עליו בת קול מהשמיים ארבעים יום לפני בריאתך, היית נפגשת איתו?
"לא", עניתי בפשטות.
"אז יופי", היא חייכה חיוך מנצח. "כל ההצעות שההורים שלי שלחו אלי מעבר לים, כל השדכנים שהם נרשמו אליהם בחו"ל ובארץ – לא הצליחו לקלוע לשידוך הנכון".
"אבל מי אמר לך שהשידוך לא מתאים לך?", ניסיתי להבין יותר.
"הרב". ברקו עיניה. "הרב ראה את התמונות של כל ההצעות ששלחו לי, אמר שזה לא מתאים. הוא ידע לספר לי שאנחנו לא מאותו שורש נשמה. אבל זה כבר לא לפרסום".
"רק על פני תמונה?", ניסיתי להבין יותר.
"כן", היא הנהנה, נלהבת. נראה היה שהשאלה שלי מוצאת חן בעיניה. אולי חשבה שגם אני מתפעלת מהעובדה שבאמצעות תמונה בלבד ניתן לחשוף סודות נפש ואדם.
"ותאמיני לי שהרב יודע הכי טוב מה טוב בשבילי", היא המשיכה בביטחון. " אם הוא אומר שזה לא השידוך שלי הוא יודע מה הוא אומר. הוא רוצה רק לטובתי".
כשאמילי אמרה את הדברים, הרגשתי שהיא מדברת על הקב"ה. רק הוא יודע מה טוב בשבילנו. כל מה שעושה, לטובה הוא עושה.
אמילי לא שמעה את הבדידות שהמילים שלה צרחו. אני כן. ובאותם הרגעים חשבתי לעצמי: אולי לא לחינם הגעתי למקום הזה. אולי הכל היה שווה בשביל אמילי. אני חייבת להציל.
"והמראה היה בסדר?", שאלתי בשביל לשלול חלק ממחשבותיי.
אמילי ענתה שהמראה של רוב ההצעות היה בסדר גמור.
"תביני", היא התאמצה להסביר. "יש דברים שאנחנו לא יודעים, לעולם לא נדע. אנחנו רואים לעיניים. רק לעיניים. אבל הרב, הוא יכול לראות גם מעבר...".
***
היה משהו עצוב בסיפור החיים של אמילי. היא השאירה בית מעבר לים בשביל לעלות לארץ ישראל ולהרגיש שייכת. ויתרה על כל מה שהיה לה בשביל להרגיש שייכת. הייתה נכונה להקריב הווה ועתיד בשביל להרגיש שייכת.
ואני תהיתי לעצמי איך דווקא כאן היא מרגישה שייכת. ולמה אני עדיין מרחמת עליה כשהיא מספרת את סיפור חייה ומחייכת.
ראיתי את הבית שמתרחק מיום ליום, את אמילי שמתרחקת אתו. רציתי לנער אותה חזק, לטלטל מצד לצד. לצעוק לה שתתעורר. זו הייתה המשימה הבאה שהצבתי לעצמי באותם הרגעים : אמילי - נפש שחייב להציל.
השיחה שלנו נקטעה כשעמליה ורחל תהילה נכנסו לחדר. עמליה שאלה ברחרחנות. "למה לא הייתן בהרצאה?".
אמילי השפילה מבט, רק אז יכולתי להבחין בדמעה שהחלה לרדת באיטיות במורד לחיה. גם את הדמעה הזו רציתי להציל.
"היינו עייפות", הצלתי את שתינו.
***
"הייתי עייפה" אמרתי לאם הבית כשקראה לי לשיחת נפש מיד לאחר ההרצאה. היא טענה שאנחנו צריכות להכיר יותר. אמרה שוב ושוב שהרב נפגע באופן אישי שלא הגעתי להרצאה. אמרה גם: "היה לו מאוד חשוב שתגיעי, בעיקר בגלל שזו ההרצאה הראשונה שלך כאן".
"לא ישנתי כל הלילה", הבהרתי שוב, מותשת מהפער שלא הצלחתי להדביק.
אם הבית חייכה חיוך רחב, הסבירה שלפעמים צריך לבטל את הגוף, לשכוח ממנו. להקשיב לנפש שלנו. "היא רוצה להתמלא. וליצר יש הרבה יותר ממליון סיבות להסביר לנו למה לא כדאי למלא אותה. פעם אנחנו רעבים. פעם אנחנו צמאים. פעם עייפים ופעם סתם לא מתחשק לנו..."
***
בסוף מצאתי את עצמי מול חדרו של הרב.
אם הבית ביקשה שאכנס אליו בסיום השיחה שלנו ואני תפסתי את ההזדמנות.
הרב היה באמצע שיחה כשניכנסתי, הופתעתי שהוא סיים את השיחה מיד לאחר שהתיישבתי בכיסא המרופד מולו.
"נדבר מאוחר יותר. יש לי פגישה כעת", הוא לחש לפומית. נתן לי להרגיש חשובה ושייכת.
"למה את עומדת?", הוא שאל תוך כדי שהחזיר את השפופרת למקומה.
התיישבתי.
הרב השתהה רגע, נתן בי מבט חודר ואז אמר: "לא ראיתי אותך בהרצאה הבוקר. היה לי ממש חבל".
"אני מתנצלת", השפלתי מבט. "הייתי עייפה. ידעתי שלא אצליח להתרכז".
"איך שכחתי. צודקת", הוא טפח קלות על מצחו. "הרי זו היית את באולם ההרצאות בלילה האחרון. אז מה, לא הצלחת להירדם בשארית הלילה שנותר?".
"האמת שלא", חייכתי.
"הכל בסדר?", הוא שאל אחרי שתיקה קצרה, העיניים שלו ביקשו שאדבר.
"ברוך ה'", עניתי קצרות. ידעתי שזה לא הזמן להרחיב. המטרה שלי הייתה לדבר על מישהי אחרת הפעם. אמילי: נפש שהבטחתי להציל.
"הרב...", העזתי. "רציתי לשאול אותך על אמילי, דיברנו על השידוכים שלה וחשבתי ש..."
"אמילי בידיים טובות", הוא התרווח על כיסאו בנוחות.
"כן...אבל חשבתי ש... הזמן עובר ואולי כן כדאי לנסות".
הרב נשען לאחור, נראה היה שמוכן לחלוק איתי את כל הזמן בעולם. "אפרת. אני לא יכול
להרחיב יותר מדי, אני כן יכול לומר לך שיש דברים שאנחנו לא יודעים. יש דברים שלעולם לא נדע. ותאמיני לי שברגע שאמילי תקבל את ההצעה המתאימה, אני אהיה הראשון לעזור לה. אעשה הכל כדי שהשידוך ייצא לפועל".
הדהימו אותי הדברים של הרב, היה בהם הבנה ורגישות, לא הייתי צריכה יותר מהמילים הללו בשביל להאמין שאמילי
בידיים טובות. מצאתי את עצמי מודה לו אפילו לא ידעתי על מה.
רגע לפני שיצאתי מהחדר, שמעתי שוב את קולו מהדהד מאחורי גבי. סובבתי את ראשי לאחור בתנועה חדה.
"אפרת, תמשיכי עם התפילות", הוא נתן בי מבט רב משמעות ואז המשיך "שתדעי שה' אוהב אותך".
ליבי דילג פעימה. השפלתי את עיניי אל הרצפה, לא העזתי לשאול מאיפה הרב יודע?? למה הרב חושב?? האם הרב מכיר אותי בכלל??"
שלושת המילים האחרונות היו פצצות מדויקות שלא ידעתי איך לעכל.
יצאתי מהחדר, מסוחררת ומבולבלת. כל ריח, צליל וזיכרון לעגו לי :"ה' אוהב אותך".
המילים לא הפסיקו לנקר בראשי. "ה' -אוהב -אותך". אוהב אותי??
כ ן, כן. א - ו – ת – ך.
אותי?!?!
***
"את בידיים טובות", עדכנתי את אמילי בסוף יום. אפילו לא שמתי לב שהיו אלו אותם המילים שהשתמש בהם הרב.
"אמרתי לך", היא חייכה חיוך מנצח. ואז שאלה: "רגע, דיברת עם הרב?"
"כן, והוא אמר שברגע שיגיע השידוך הנכון הוא יהיה הראשון לעזור לך כדי שהשידוך יצא לפועל", דקלמתי את דבריו בשמץ של גאווה.
פניה זהרו באושר שרק הזמן היה יכול להעיד אם הוא מזויף.
"הוא אמר עוד משהו", לחשתי אל תוך ברכיי.
"מה?", היא פתחה זוג עיניים סקרניות. כל מסר מהרב היה יהלום, תובנה שלעולם אי אפשר להפסיק ללטש.
"לא... סתם משהו... שה' אוהב אותי".
"היה לך ספק בכלל?", היא התאכזבה מהסוד שלא חשפתי.
השפלתי מבט אל ברכיי כשחשפתי סודות מהעבר. "האמת...כששוטטתי ברחובות ירושלים ההומים, נבלעת בין רכבות ואנשים. לא מחפשת לחקור את המהות, בזה לכל מה שנכלל תחת הגדרה של משמעות - חשבתי שהוא כבר הפסיק.
כשצעדתי מבני ברק לרמת גן כשקית עוונות תלויה על כתפי, בגדים שידעתי שהוא לא אוהב – חשבתי שהוא כבר הפסיק.
כשראיתי את אבא שרוע על מדרכה בלב רחוב, חיוור ואחר. הרגשתי שכל המציאות הזו התהפכה רק בגללי. וגם אז חשבתי שהוא כבר הפסיק.
"הפסיק מה?", היא שאלה, חסרת סבלנות.
הרמתי עיניים שטופות מדמע, לחשתי: "הפסיק לאהוב".