סיפור בהמשכים סודות מן החדר

אליש:)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צודקת. בסיפור כל הרגשות של אפרת הרבה יותר מורגשות כי הכל כתוב מנקודת מבטה. ולכן הגיוני שתרגישי הרבה יותר את הבדידות שלה מאשר את הבדידות של רחלי שכמעט ולא מוזכרת בפרק הזה. אבל אני משוכנעת שאם הייתי כותבת את הקטע מנקודת מבטה של רחלי הוא היה נוטף בדידות וכואב. מתחשק לי באמת לכתוב קטע כזה שלא יהווה המשך לסיפור רק ייתן נקודת מבט נוספת.
זה מאוד יוסיף בקטע של הרגשות לדעתי.
#אני תומכת נלהבת:))
 

חיפושיתוש

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
סופסוף גיבורת הסיפור עומדת על שלה ויכולה להגיד את מה שעומד לה בלב בלי להיכנע לאמא\מנהלת נקיפות מצפון וכו
 

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צודקת. בסיפור כל הרגשות של אפרת הרבה יותר מורגשות כי הכל כתוב מנקודת מבטה. ולכן הגיוני שתרגישי הרבה יותר את הבדידות שלה מאשר את הבדידות של רחלי שכמעט ולא מוזכרת בפרק הזה. אבל אני משוכנעת שאם הייתי כותבת את הקטע מנקודת מבטה של רחלי הוא היה נוטף בדידות וכואב. מתחשק לי באמת לכתוב קטע כזה שלא יהווה המשך לסיפור רק ייתן נקודת מבט נוספת.
קודם כל @הודיה לוי הסיפור הזה כתוב ברגישות מדהימה, את מצליחה לחבר את הקוראים לחוויה העמוקה של אפרת וגם של ההורים שלה, ושאר גיבורי הסיפור.
את מתארת את הסיטואציות, את השיחות, הרגשות והמחשבות באומנות שגורמת, לי בכל אופן, להתחבר ולהרגיש עמוק את אפרת ואת כולם, וזה בלי תיאורים מעיקים. זה גבול דק ואת מיטיבה לכתוב סיפור עמוס ברגשות אבל לא חופר.
הפרק הזה מדהים! אפרת אימפולסיבית, לא מאוזנת רגשית בהמשך לכך שאינה מאוזנת בכל תחומי החיים שלה כרגע.
לגבי המשפט האחרון, מדובר במשפט סיום פרק. סוג של סיכום הפרק.
אני חושבת שהבדידות של אפרת מורגשת במשפט האחרון יותר מאשר הבדידות של רחלי והסיבה לדעתי היא שהפרק כולו מדבר על התסכול של אפרת, על הרגשת החוסר הוגנות שלה, על כך שאינה יוצרת דיאלוג או תקשורת בריאה אלא פועלת באימפולסיביות.
כל זה גרם לי להרגיש את הבדידות של אפרת מול עולם שלא מבין אותה ופועל נגדה.
משפט סיום של פרק עוצמתי כזה, גם אם מגיע אחרי כמה משפטים על רחלי, יתקשר לרגשות העוצמתיים שעלו מכל הפרק ולא רק מכמה שורות אחרונות.
בנוסף, המבנה של הפרק הוא רווח כפול בין פסקה לפסקה, וגם המשפט הזה הגיע אחרי רווח כפול. לכן הוא לא בהכרח המשך ישיר למשפטים הקודמים. אם את רוצה שהוא יביע את הבדידות של רחלי תצמידי אותו ישירות לפסקה הקודמת כהמשך ישיר ולא כפסקה בפני עצמה.
 

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סופסוף גיבורת הסיפור עומדת על שלה ויכולה להגיד את מה שעומד לה בלב בלי להיכנע לאמא\מנהלת נקיפות מצפון וכו
שימי לב שעכשיו היא הולכת לקיצוניות השניה, לאימפולסיביות. בעיטה במוסכמות. אומרת מה שבא לה בלי שום חשבון. זה לא פשוט המטוטלת הנפשית הזאת. אני ממש מרחמת עליה על הבלגן הרגשי הזה שהיא עוברת
 

אליש:)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
שימי לב שעכשיו היא הולכת לקיצוניות השניה, לאימפולסיביות. בעיטה במוסכמות. אומרת מה שבא לה בלי שום חשבון. זה לא פשוט המטוטלת הנפשית הזאת. אני ממש מרחמת עליה על הבלגן הרגשי הזה שהיא עוברת
זה מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד קשה.
מאוד.
זה מטלטל, זה מכניס אותה גם לחוסר אונים מסוים כי היא בועטת במי ששלט בה עד עכשיו..
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
קודם כל @הודיה לוי הסיפור הזה כתוב ברגישות מדהימה, את מצליחה לחבר את הקוראים לחוויה העמוקה של אפרת וגם של ההורים שלה, ושאר גיבורי הסיפור.
את מתארת את הסיטואציות, את השיחות, הרגשות והמחשבות באומנות שגורמת, לי בכל אופן, להתחבר ולהרגיש עמוק את אפרת ואת כולם, וזה בלי תיאורים מעיקים. זה גבול דק ואת מיטיבה לכתוב סיפור עמוס ברגשות אבל לא חופר.
הפרק הזה מדהים! אפרת אימפולסיבית, לא מאוזנת רגשית בהמשך לכך שאינה מאוזנת בכל תחומי החיים שלה כרגע.
לגבי המשפט האחרון, מדובר במשפט סיום פרק. סוג של סיכום הפרק.
אני חושבת שהבדידות של אפרת מורגשת במשפט האחרון יותר מאשר הבדידות של רחלי והסיבה לדעתי היא שהפרק כולו מדבר על התסכול של אפרת, על הרגשת החוסר הוגנות שלה, על כך שאינה יוצרת דיאלוג או תקשורת בריאה אלא פועלת באימפולסיביות.
כל זה גרם לי להרגיש את הבדידות של אפרת מול עולם שלא מבין אותה ופועל נגדה.
משפט סיום של פרק עוצמתי כזה, גם אם מגיע אחרי כמה משפטים על רחלי, יתקשר לרגשות העוצמתיים שעלו מכל הפרק ולא רק מכמה שורות אחרונות.
בנוסף, המבנה של הפרק הוא רווח כפול בין פסקה לפסקה, וגם המשפט הזה הגיע אחרי רווח כפול. לכן הוא לא בהכרח המשך ישיר למשפטים הקודמים. אם את רוצה שהוא יביע את הבדידות של רחלי תצמידי אותו ישירות לפסקה הקודמת כהמשך ישיר ולא כפסקה בפני עצמה.
קודם כל תודה. שמחה לשמוע שהסיפור הזה לא מכביד. כל פעם שאני רואה את הסמיילים העצובים והדומעים אני שואלת את עצמי אם הפרק היה יותר מדי עצוב. כי המטרה שלי בסיפור הזה היא לא לגרום לקוראים לדמוע מתחילתו ועד סופו. כמובן שיש קטעים קשים יותר, כמו בכל סיפור חיים. אבל כן חשוב לי שהסיפור הזה לא יענה להגדרה של סוחט דמעות.

לגבי הקטע האחרון: האמת שניסיתי להביע את הבדידות של שתיהן. מצד אחד את הבדידות של אפרת כשהיא מתפרצת לחדר, וצועקת, ומנסה לשכנע את המנהלת למה רחלי ראויה להתקבל לסמינר - אבל שום דבר לא באמת עוזר. ושום דבר לא באמת יכול לעזור. גם את היא תפגין, ותצעק ותסביר לכולם למה העולם הזה לא צודק. בסופו של דבר יש מישהו אחר שייקח את ההחלטות. והעובדה הזו, שהקול שלך לא באמת עוזר גם אם יש לך הזכות להשמיע אותו, היא עובדה כואבת שיש בה הרבה הרבה בדידות.

בנוסף ניסיתי להביע גם את הבדידות של רחלי במילים המודגשות.
התרחקתי מהשער כשעשרות חולצות תכולות מאחורי: תלמידות שיש להן בית. וכולן הביטו בי. הולכת לפני המנהלת, עוזבת. ולא שכחתי את רחלי. לא שכחתי את דמעותיה. הולכות ומתפוגגות ונעלמות.

ואין איש יודע.
כל התלמידות האלו, עם החולצות התכולות, שמנהלות חיי שיגרה רגילים, לא מודעות בכלל למציאות אחרת. מציאות שאין בה בית וסדר יום. רק דמעות.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק י"ט/ בעיות או לא להיות


חזרתי אל בית עולה בלהבות של כעס ואשם.

העיניים האדומות של רחלי עפעפו לעברי, שאלו מה עשית??

אמא תרגמה את השתיקה למילים, אמרה: "אם היה סיכוי קלוש שמתישהו רחלי תתקבל לסמינר – הרי שעכשיו הרסת אותו בשתי ידייך".

"אז עכשיו אני שוב אשמה?" שילבתי ידיים. הרגשתי את המתח זורם בזרועות ידיי ונעצר באצבעות שכיווצתי לאגרופים. "מה לא בסדר איתי? מה לא בסדר עם מה שעשיתי? השפלתי את עצמי בשביל רחלי. בשביל הסמינר שלה. כל מה שאני עושה לא בסדר? פשוט הכל?"

"אם לא תצרי בעיות, לא תצטרכי לפתור אותן", אמרה אמא. "השמועות כבר הציפו את כל הבתים. מישהי התפרצה לחדר המנהלת, צעקה. והמישהי הזאת היא הבת שלי. את יודעת איך אני מתביישת עכשיו??"


"צודקת", הלכתי אל החדר, פתחתי ארון. שלפתי את תיק הגב של כיתה ח' מהמדף העליון והכנסתי לתוכו כל מה שראיתי.

אמא פסעה בעקבותיי, שאלה: "מה את עושה?"

"הולכת", נלחמתי בריצ'רץ' מנופח שסירב לתחום את התכולה שאספתי אל התיק. "אני בושה. אני בעיה. ועכשיו אני עוזבת".

"אני לא אמרתי את זה", אמא נבהלה מהפרשנות שהענקתי למילותיה.

"את לא צריכה להגיד. אני יודעת", כיתפתי תיק והתקדמתי לכיוון הסלון. "את האמת שאני לא צריכה אף אחד. יש לי כסף. יש לי עבודה. אני יכולה לסבול את עצמי מצוין. חבל להישאר כאן ולהמשיך להיות נטל".

חלפתי במסדרון המוביל אל דלת היציאה.

עיניה של רחלי סרקו את התיק שנתלה על גבי, מופתעות. ילדה קטנה הבליחה מאחורי חלוק של אמא עם עיניים מודאגות.

יצאתי. דלת לא נטרקה. שום חפץ לא נע. נראה היה שמדובר ביציאה שגרתית לבית הספר או לעבודה.


רגע לפני שפסעתי אל המדרכה, שמעתי את קולה של איילה דוהר אלי מחדר המדרגות: "אפררתתת"
עם הקריאה הזאת יצאתי אל הרחובות.

עננים וציפורים וכבישים ואנשים. כולם צעקו "אפרתתת" בקול ארוך, מהדהד. אנשים בחוץ לחשו מילים שלא התאמצתי לשמוע. כולם הכירו את הסיפור שלא ניסיתי להסתיר.

עולם שלם פיזר לעברי עצות חכמות, פשוטות. וכולם ידעו איך אצליח להוציא את עצמי בקלות מתוך המים.

ורק אני, הקטנה, לא ידעתי איך עושים את זה.

המשכתי ללכת. שתי ידי אוחזות בכתפיות התיק, עיניי נשואות אל העננים. כאילו מתחננות לשלוף מידע מן השמים הגדולים. מה עוד מצפה לי כאן? איזה עוד מסע אצטרך לעבור בשביל לגלות את עצמי בדרך?


"אתה תצעק, אתה תצעק", קולו של איציק וינגרטן הסתלסל מעם התיק שלי בדיוק ברגעים שהכרחתי את מוחי למצוא פתרון חלופי למיטה שהשארתי מאחור.

מספר לא מזוהה עלה על הקו. עניתי.

"אפרת?", קול מהוסס נשפך אל הרחוב הסואן.

"כן", המשכתי לצעוד. מהר.

"אפרת זאת המורה חיה. מה שלומך?"

"בסדר", שיקרתי.

"אפרת, ראיתי אותך היום בסמינר. ראיתי אותך ו... אני לא יודעת מה לומר על כל מה שקרה מסביב, אני רק יכולה לומר שכשהסתכלתי לך בעיניים ראיתי חלל גדול. משהו שלא תמיד היה שם. ורציתי – "

"המורה אני לא יכולה לדבר על זה עכשיו", קטעתי. הרגשתי איך עשרים ושתיים אותיות מתחברות לאלפי מילים. מחפשות דלת להיכנס אל ליבי. לא מוצאות.

"אפרת זה בסדר", המשיכה המורה חיה בזהירות. "זה בסדר להתבודד. זה בסדר להתמרד. זה בסדר לא לרצות לקבל עזרה מאף אחד. זה בסדר לשנוא את כל העולם לפעמים. אני רק רוצה שתדעי שזה בסדר. אבל ברגע שתרגישי שאת יכולה תתקשרי אלי. ועד אז בבקשה אל תשכחי להתקשר אליו. הוא אף פעם לא בממתינה".

"תודה. ומצטערת... אני צריכה לנתק", סיימתי את השיחה.

הרמתי עיניים לשמים מעורבבים בצבעי אש, לחשתי: "אין לי איפה לישון הלילה. ואל הבית אני לא חוזרת".
 

איוליס

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אוף...
טוב שהכנסת את המורה חיה לפרק הזה, סוף סוף אדם שמנסה למצוא מסילות לליבה.
אההה נס
מחכים להתפתחויות...
ואגב נשמח לפרקים קצת יותר ארוכים
המעט אינו משביע את הרעב
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ואגב נשמח לפרקים קצת יותר ארוכים
המעט אינו משביע את הרעב
אני עדיין מנסה למצוא את האורך הנכון. בכל זאת מדובר בקריאה ממסך ולא מתוך דף, מה שיותר מקשה על הקריאה. לפחות לחלק מהקוראים. (500, 1000, 1500 מילים? )

טוב שהכנסת את המורה חיה לפרק הזה, סוף סוף אדם שמנסה למצוא מסילות לליבה.
אההה נס
מחכים להתפתחויות...
מתחיל לקרות לה משהו טוב...
אל תצפו שזה יקרה מהר מדי, כי עצם ידיעת הבעיה היא חצי פתרון. וכרגע אפרת לא נמצאת במקום הזה.

את גורמת לי להסתכל על חברות מפעם בצורה אחרת....
תודה. אני תמיד שמחה לשמוע איך דברים שלא תכננתי להעביר בסיפור עוברים מעצמם. מעצם כתיבת הסיפור.


נ.ב - מה עם ביקורת? הערות? מישהו?
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק כ'/ שבורה


בשעה תשע בבוקר התייצבתי ב"שמלה לכל בת" עם חיוך מאולץ מדי ובגדים במצב לא רע. אף כתם או קמט לא הסגירו את הלילה שעברתי.

ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות היה חמץ שנשאתי איתי לכל מקום. הלילה הזה רק מרור.

ופתאום כבר לא האמנתי בשום דבר. אנשים חלפו מולי. וכולם היו נראים במצב תקין. לפחות כמו הבגדים שלבשתי. וגם אני הייתי כזאת: שגרתית ואחרת. אפס ממציאים מחשידים להווה לא שגרתי. איש לא ידע שהבגדים שעטיתי על גופי היו הבגדים של אתמול. והחיוך שמרחתי על פני בכלל לא היה שייך לי.


הבטחתי להניח עבר מאחור כשנכנסתי לחנות. אבל אז הגיע איש מוכר מדי, אמר "לכי הביתה".
אמונה פזלה לאיש מקומט מכעס. היא עמדה סמוך לתאי המדידה, תלתה שמלות על קולבים. מצחה התעוות, גבותיה התרוממו. ראיתי שהיא מנסה להבין את הסיבה שעומדת מאחורי ההתפרצות של הבוס.

גם אני ניסיתי. שאלתי "למה?"
"ככה", הוא ענה, החלטי. "לא צריך פעלולונים בעבודה שלי. צריך עובדים".
"פעלולנים?", ניסיתי שוב.
"כן, כן. פעלולנים לא מוצלחים כמוך".

שמעתי את עקביה של אמונה צועדים לקראתו בזמן שהפטישים היכו במוחי: 'פעלולנית'.
"עמוס אני מבקשת לדבר בכבוד!", הגיחה אמונה מבעד לסטנד של המבצעים. טיפות של בושה ניגרו משורשי שערותי. תהיתי לעצמי מדוע אני שוב צריכה לחכות ליד הארוכה שתמשה אותי מן המים, תדאג שלא אטבע.

צפיתי בהם מהצד. כאילו אני לא נושא השיחה. כאילו איני סיבת הזעם. וברגע אחד צפו מולי פיסות חיי. אנשים שידעו שאני דג הסכימו לעצמם להיות כריש. ולי רק נותר לשתוק. לשתוק ולקנא במי שפיו מעולם לא נמלא במים.

"אני מדבר יותר מדי בכבוד", המשיך עמוס לכרסם בכבודי. "לא רוצה לראות אותה פה יותר".

"אני הולכת", לא חיכיתי לשמוע עוד מילים שיטביעו אותי. פשוט לקחתי את התיק ויצאתי.


אמונה רצה אחרי, צעקה "אפרתתת ". הרוח הצטרפה אליה. משכה אותי לאחור, אל הקול שלה.

המשכתי ללכת נגד הרוח.

"אפרת אני מתחננת! תעצרי!", רק לאחר מספר דקות של הליכה מהירה, סובבתי לעברה פנים שטופות מדמע. אמרתי: "מה את רוצה?"

"אפרת", דפיקות הלב המואצות ניכרו בקולה. "רציתי לבקש שלא תתייחסי אליו. הוא לא שווה את זה".

"זה לא רק הוא, אמונה. זה לא רק הוא", בלעתי את החמוציות שעלתה וירדה בגרוני. "זה פשוט כולם. כולם נגדי. אחותי לא התקבלה לסמינר, עזבתי את הבית, כל העיר לועסת את השם שלי. והכל בגלל העבודה הזאת. ועכשיו מה? מה יצא לי מזה? תראי אותי: מסתובבת סביב עצמי, לא מגיעה לשומקום. תראי בעצמך, כל מה שאני מנסה לתפוס נופל לי בין הידיים, מתרסק".

"זה מה שאת רואה?", התעגלו העיניים הדובשנית של אמונה. "זה באמת מה שאת רואה!? כי אני ראיתי בחורה שנלחמת בכל הכח ולא חולמת לוותר. אני ראיתי מישהי שמחפשת אמת בכל מקום ולא מתעייפת למצוא אותה. אני ראיתי בחורה עם תעצומות נפש לא רגילות-". היא הושיטה את ידה לעברי. ורגע לפני שאצבעותיה נגעו בכתפי הימנית, הסתובבתי לאחור והחשתי את צעדי. זרות היו לי המילים ההן, המרפדות את הנפש. מוזר היה לי הקול ההוא, המציע מרגוע ונחמה למי שנפשו עייפה.

"דברי איתי בפון פליז!", התגלגל אחרי קולה, נואש.


אוטובוסים פלטו עשן. אנשים הסתעפו לחנויות, לרחובות ולבתים. אני המשכתי ללכת כשהרוח שורקת באוזני "פעלולנית".

* * * * * * *

יום שלישי היה יום שאהבתי. כל השבוע חיכיתי ליום בו נאמר פעמיים כי טוב.
מאחורי לוח מוכתם בשאריות של משפטים באנגלית ומשוואות חצויות, עמדה אישה אחת, זוהרת. מטפחת מעטרת את ראשה. אצילות מלווה את תנועותיה.

לא יודעת מה שאב אותי אל שיעורי יהדות של המורה חיה. אולי היה זה הקול השקט והחודר. מים שטפטפו לתוכי באיטיות, שחקו סלעים עתיקים. ואולי היו אלו העיניים. העיניים החכמות והטובות, שירוק ותכלת שולטים בהם בערבוביה, היו צוהר לנשמה.

* * *
ישבתי על ספסל מנותק מרחוב, הקשתי על ספרות שהובילו אותי לאנשי קשר שיכולתי למחוק כבר מזמן.
המשכתי ללחוץ באובססיביות על מספרים שלא הובילו אותי לשומקום, עד שבהיסטוריית השיחות מצאתי את המספר של המורה חיה.

למדתי עשר ספרות בעל פה. בחנתי את הזיכרון שלי שוב ושוב ושוב. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.
כמעט לחצתי על מקש ימני, כמעט רוקנתי לב לתוך נייד. כמעט.

בכל פעם שניסיתי, היה משהו שעצר בעדי. מן מלאך שירד מן השמים, לא נתן לי לגדול. אולי היה זה החשש הטבעי שעצר בעדי. או אולי דווקא הבושה.

ואולי, אולי לא הרגשתי מספיק שלימה בשביל להודות שאני שבורה.
 

חיפושיתוש

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
פרק כ'/ שבורה


בשעה תשע בבוקר התייצבתי ב"שמלה לכל בת" עם חיוך מאולץ מדי ובגדים במצב לא רע. אף כתם או קמט לא הסגירו את הלילה שעברתי.

ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות היה חמץ שנשאתי איתי לכל מקום. הלילה הזה רק מרור.

ופתאום כבר לא האמנתי בשום דבר. אנשים חלפו מולי. וכולם היו נראים במצב תקין. לפחות כמו הבגדים שלבשתי. וגם אני הייתי כזאת: שגרתית ואחרת. אפס ממציאים מחשידים להווה לא שגרתי. איש לא ידע שהבגדים שעטיתי על גופי היו הבגדים של אתמול. והחיוך שמרחתי על פני בכלל לא היה שייך לי.


הבטחתי להניח עבר מאחור כשנכנסתי לחנות. אבל אז הגיע איש מוכר מדי, אמר "לכי הביתה".
אמונה פזלה לאיש מקומט מכעס. היא עמדה סמוך לתאי המדידה, תלתה שמלות על קולבים. מצחה התעוות, גבותיה התרוממו. ראיתי שהיא מנסה להבין את הסיבה שעומדת מאחורי ההתפרצות של הבוס.

גם אני ניסיתי. שאלתי "למה?"
"ככה", הוא ענה, החלטי. "לא צריך פעלולונים בעבודה שלי. צריך עובדים".
"פעלולנים?", ניסיתי שוב.
"כן, כן. פעלולנים לא מוצלחים כמוך".

שמעתי את עקביה של אמונה צועדים לקראתו בזמן שהפטישים היכו במוחי: 'פעלולנית'.
"עמוס אני מבקשת לדבר בכבוד!", הגיחה אמונה מבעד לסטנד של המבצעים. טיפות של בושה ניגרו משורשי שערותי. תהיתי לעצמי מדוע אני שוב צריכה לחכות ליד הארוכה שתמשה אותי מן המים, תדאג שלא אטבע.

צפיתי בהם מהצד. כאילו אני לא נושא השיחה. כאילו איני סיבת הזעם. וברגע אחד צפו מולי פיסות חיי. אנשים שידעו שאני דג הסכימו לעצמם להיות כריש. ולי רק נותר לשתוק. לשתוק ולקנא במי שפיו מעולם לא נמלא במים.

"אני מדבר יותר מדי בכבוד", המשיך עמוס לכרסם בכבודי. "לא רוצה לראות אותה פה יותר".

"אני הולכת", לא חיכיתי לשמוע עוד מילים שיטביעו אותי. פשוט לקחתי את התיק ויצאתי.


אמונה רצה אחרי, צעקה "אפרתתת ". הרוח הצטרפה אליה. משכה אותי לאחור, אל הקול שלה.

המשכתי ללכת נגד הרוח.

"אפרת אני מתחננת! תעצרי!", רק לאחר מספר דקות של הליכה מהירה, סובבתי לעברה פנים שטופות מדמע. אמרתי: "מה את רוצה?"

"אפרת", דפיקות הלב המואצות ניכרו בקולה. "רציתי לבקש שלא תתייחסי אליו. הוא לא שווה את זה".

"זה לא רק הוא, אמונה. זה לא רק הוא", בלעתי את החמוציות שעלתה וירדה בגרוני. "זה פשוט כולם. כולם נגדי. אחותי לא התקבלה לסמינר, עזבתי את הבית, כל העיר לועסת את השם שלי. והכל בגלל העבודה הזאת. ועכשיו מה? מה יצא לי מזה? תראי אותי: מסתובבת סביב עצמי, לא מגיעה לשומקום. תראי בעצמך, כל מה שאני מנסה לתפוס נופל לי בין הידיים, מתרסק".

"זה מה שאת רואה?", התעגלו העיניים הדובשנית של אמונה. "זה באמת מה שאת רואה!? כי אני ראיתי בחורה שנלחמת בכל הכח ולא חולמת לוותר. אני ראיתי מישהי שמחפשת אמת בכל מקום ולא מתעייפת למצוא אותה. אני ראיתי בחורה עם תעצומות נפש לא רגילות-". היא הושיטה את ידה לעברי. ורגע לפני שאצבעותיה נגעו בכתפי הימנית, הסתובבתי לאחור והחשתי את צעדי. זרות היו לי המילים ההן, המרפדות את הנפש. מוזר היה לי הקול ההוא, המציע מרגוע ונחמה למי שנפשו עייפה.

"דברי איתי בפון פליז!", התגלגל אחרי קולה, נואש.


אוטובוסים פלטו עשן. אנשים הסתעפו לחנויות, לרחובות ולבתים. אני המשכתי ללכת כשהרוח שורקת באוזני "פעלולנית".

* * * * * * *

יום שלישי היה יום שאהבתי. כל השבוע חיכיתי ליום בו נאמר פעמיים כי טוב.
מאחורי לוח מוכתם בשאריות של משפטים באנגלית ומשוואות חצויות, עמדה אישה אחת, זוהרת. מטפחת מעטרת את ראשה. אצילות מלווה את תנועותיה.

לא יודעת מה שאב אותי אל שיעורי יהדות של המורה חיה. אולי היה זה הקול השקט והחודר. מים שטפטפו לתוכי באיטיות, שחקו סלעים עתיקים. ואולי היו אלו העיניים. העיניים החכמות והטובות, שירוק ותכלת שולטים בהם בערבוביה, היו צוהר לנשמה.

* * *
ישבתי על ספסל מנותק מרחוב, הקשתי על ספרות שהובילו אותי לאנשי קשר שיכולתי למחוק כבר מזמן.
המשכתי ללחוץ באובססיביות על מספרים שלא הובילו אותי לשומקום, עד שבהיסטוריית השיחות מצאתי את המספר של המורה חיה.

למדתי עשר ספרות בעל פה. בחנתי את הזיכרון שלי שוב ושוב ושוב. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.
כמעט לחצתי על מקש ימני, כמעט רוקנתי לב לתוך נייד. כמעט.

בכל פעם שניסיתי, היה משהו שעצר בעדי. מן מלאך שירד מן השמים, לא נתן לי לגדול. אולי היה זה החשש הטבעי שעצר בעדי. או אולי דווקא הבושה.

ואולי, אולי לא הרגשתי מספיק שלימה בשביל להודות שאני שבורה.
וואו, אהבתי את המרור והחמץ, ואני מתה לדעת מה יהיה ההמשךךךך.....
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
פרק כ'/ שבורה


בשעה תשע בבוקר התייצבתי ב"שמלה לכל בת" עם חיוך מאולץ מדי ובגדים במצב לא רע. אף כתם או קמט לא הסגירו את הלילה שעברתי.

ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות היה חמץ שנשאתי איתי לכל מקום. הלילה הזה רק מרור.

ופתאום כבר לא האמנתי בשום דבר. אנשים חלפו מולי. וכולם היו נראים במצב תקין. לפחות כמו הבגדים שלבשתי. וגם אני הייתי כזאת: שגרתית ואחרת. אפס ממציאים מחשידים להווה לא שגרתי. איש לא ידע שהבגדים שעטיתי על גופי היו הבגדים של אתמול. והחיוך שמרחתי על פני בכלל לא היה שייך לי.


הבטחתי להניח עבר מאחור כשנכנסתי לחנות. אבל אז הגיע איש מוכר מדי, אמר "לכי הביתה".
אמונה פזלה לאיש מקומט מכעס. היא עמדה סמוך לתאי המדידה, תלתה שמלות על קולבים. מצחה התעוות, גבותיה התרוממו. ראיתי שהיא מנסה להבין את הסיבה שעומדת מאחורי ההתפרצות של הבוס.

גם אני ניסיתי. שאלתי "למה?"
"ככה", הוא ענה, החלטי. "לא צריך פעלולונים בעבודה שלי. צריך עובדים".
"פעלולנים?", ניסיתי שוב.
"כן, כן. פעלולנים לא מוצלחים כמוך".

שמעתי את עקביה של אמונה צועדים לקראתו בזמן שהפטישים היכו במוחי: 'פעלולנית'.
"עמוס אני מבקשת לדבר בכבוד!", הגיחה אמונה מבעד לסטנד של המבצעים. טיפות של בושה ניגרו משורשי שערותי. תהיתי לעצמי מדוע אני שוב צריכה לחכות ליד הארוכה שתמשה אותי מן המים, תדאג שלא אטבע.

צפיתי בהם מהצד. כאילו אני לא נושא השיחה. כאילו איני סיבת הזעם. וברגע אחד צפו מולי פיסות חיי. אנשים שידעו שאני דג הסכימו לעצמם להיות כריש. ולי רק נותר לשתוק. לשתוק ולקנא במי שפיו מעולם לא נמלא במים.

"אני מדבר יותר מדי בכבוד", המשיך עמוס לכרסם בכבודי. "לא רוצה לראות אותה פה יותר".

"אני הולכת", לא חיכיתי לשמוע עוד מילים שיטביעו אותי. פשוט לקחתי את התיק ויצאתי.


אמונה רצה אחרי, צעקה "אפרתתת ". הרוח הצטרפה אליה. משכה אותי לאחור, אל הקול שלה.

המשכתי ללכת נגד הרוח.

"אפרת אני מתחננת! תעצרי!", רק לאחר מספר דקות של הליכה מהירה, סובבתי לעברה פנים שטופות מדמע. אמרתי: "מה את רוצה?"

"אפרת", דפיקות הלב המואצות ניכרו בקולה. "רציתי לבקש שלא תתייחסי אליו. הוא לא שווה את זה".

"זה לא רק הוא, אמונה. זה לא רק הוא", בלעתי את החמוציות שעלתה וירדה בגרוני. "זה פשוט כולם. כולם נגדי. אחותי לא התקבלה לסמינר, עזבתי את הבית, כל העיר לועסת את השם שלי. והכל בגלל העבודה הזאת. ועכשיו מה? מה יצא לי מזה? תראי אותי: מסתובבת סביב עצמי, לא מגיעה לשומקום. תראי בעצמך, כל מה שאני מנסה לתפוס נופל לי בין הידיים, מתרסק".

"זה מה שאת רואה?", התעגלו העיניים הדובשנית של אמונה. "זה באמת מה שאת רואה!? כי אני ראיתי בחורה שנלחמת בכל הכח ולא חולמת לוותר. אני ראיתי מישהי שמחפשת אמת בכל מקום ולא מתעייפת למצוא אותה. אני ראיתי בחורה עם תעצומות נפש לא רגילות-". היא הושיטה את ידה לעברי. ורגע לפני שאצבעותיה נגעו בכתפי הימנית, הסתובבתי לאחור והחשתי את צעדי. זרות היו לי המילים ההן, המרפדות את הנפש. מוזר היה לי הקול ההוא, המציע מרגוע ונחמה למי שנפשו עייפה.

"דברי איתי בפון פליז!", התגלגל אחרי קולה, נואש.


אוטובוסים פלטו עשן. אנשים הסתעפו לחנויות, לרחובות ולבתים. אני המשכתי ללכת כשהרוח שורקת באוזני "פעלולנית".

* * * * * * *

יום שלישי היה יום שאהבתי. כל השבוע חיכיתי ליום בו נאמר פעמיים כי טוב.
מאחורי לוח מוכתם בשאריות של משפטים באנגלית ומשוואות חצויות, עמדה אישה אחת, זוהרת. מטפחת מעטרת את ראשה. אצילות מלווה את תנועותיה.

לא יודעת מה שאב אותי אל שיעורי יהדות של המורה חיה. אולי היה זה הקול השקט והחודר. מים שטפטפו לתוכי באיטיות, שחקו סלעים עתיקים. ואולי היו אלו העיניים. העיניים החכמות והטובות, שירוק ותכלת שולטים בהם בערבוביה, היו צוהר לנשמה.

* * *
ישבתי על ספסל מנותק מרחוב, הקשתי על ספרות שהובילו אותי לאנשי קשר שיכולתי למחוק כבר מזמן.
המשכתי ללחוץ באובססיביות על מספרים שלא הובילו אותי לשומקום, עד שבהיסטוריית השיחות מצאתי את המספר של המורה חיה.

למדתי עשר ספרות בעל פה. בחנתי את הזיכרון שלי שוב ושוב ושוב. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.
כמעט לחצתי על מקש ימני, כמעט רוקנתי לב לתוך נייד. כמעט.

בכל פעם שניסיתי, היה משהו שעצר בעדי. מן מלאך שירד מן השמים, לא נתן לי לגדול. אולי היה זה החשש הטבעי שעצר בעדי. או אולי דווקא הבושה.

ואולי, אולי לא הרגשתי מספיק שלימה בשביל להודות שאני שבורה.
וואו, איזה פרק עצוב...
:cry::cry::cry:
 

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
את מצליחה בכל פרק מחדש לגרום לי לאהוב את אפרת יותר ויותר! וואו איתך!!
הפרקים קצרים מידי. דחוףףף פרק הבא!

רק משהו קטן שקפץ לי, המקש הימני בטלפון הוא בדרך כלל מקש סיום שיחה, והמקש השמאלי הוא מקש החיוג.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה לכל מי שקרא והגיב. שמחה שאהבתם.

רק משהו קטן שקפץ לי, המקש הימני בטלפון הוא בדרך כלל מקש סיום שיחה, והמקש השמאלי הוא מקש החיוג.
צודקת טעות שלי :sne:. תודה על ההערה.

כמה מילות ביניים לפני ההמשך...
הסיפור הזה חוגג 20 והעובדה הזו מפתיעה ומרגשת אותי כאחד. כשכתבתי את הפרק הראשון לא חשבתי על התשע עשרה הבאים אחריו. ועכשיו, כשאני רואה את כל הפרקים כאן בזה אחר זה, יש לי עוד סיבה להתרגש. אז תודה לכל מי שהניע את הסיפור הזה למקום הזה.

לפני ההמשך הייתי רוצה להתייעץ לגבי שתי נקודות:
1. האם לדעתכם הוספת מתח יכולה לפגוע בסיפור כזה או להוסיף?
2. האם סיפור כזה יכול לעבור מסך אצל לפחות 80% מהציבור החרדי? - אשמח לשמוע בכנות, גם אם האמת פחות פוטוגנית. (יצא לי לחשוב לאחרונה יותר ברצינות על הוצאה לאור, למרות שאני עדיין לא בטוחה לגבי זה)

תודה מראש.
 
נערך לאחרונה ב:

חיפושיתוש

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
היי לגבי מתח, אני לא יודעת
לגבי פתיחות בציבור החרדי - אני חושבת שיהיו אנשים שיצאו נגד... אפילו שאני חושבת שצריך לשים את המראה מול העיינים וצריך שיהיה מישהו שיעשה. [אם את מוציאה אני קונה ראשונה]
לא אמרת שאת רוצה להוציא את זה כסרט?
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  108  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה