פרק כ'/ שבורה
בשעה תשע בבוקר התייצבתי ב"שמלה לכל בת" עם חיוך מאולץ מדי ובגדים במצב לא רע. אף כתם או קמט לא הסגירו את הלילה שעברתי.
ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות היה חמץ שנשאתי איתי לכל מקום. הלילה הזה רק מרור.
ופתאום כבר לא האמנתי בשום דבר. אנשים חלפו מולי. וכולם היו נראים במצב תקין. לפחות כמו הבגדים שלבשתי. וגם אני הייתי כזאת: שגרתית ואחרת. אפס ממציאים מחשידים להווה לא שגרתי. איש לא ידע שהבגדים שעטיתי על גופי היו הבגדים של אתמול. והחיוך שמרחתי על פני בכלל לא היה שייך לי.
הבטחתי להניח עבר מאחור כשנכנסתי לחנות. אבל אז הגיע איש מוכר מדי, אמר "לכי הביתה".
אמונה פזלה לאיש מקומט מכעס. היא עמדה סמוך לתאי המדידה, תלתה שמלות על קולבים. מצחה התעוות, גבותיה התרוממו. ראיתי שהיא מנסה להבין את הסיבה שעומדת מאחורי ההתפרצות של הבוס.
גם אני ניסיתי. שאלתי "למה?"
"ככה", הוא ענה, החלטי. "לא צריך פעלולונים בעבודה שלי. צריך עובדים".
"פעלולנים?", ניסיתי שוב.
"כן, כן. פעלולנים לא מוצלחים כמוך".
שמעתי את עקביה של אמונה צועדים לקראתו בזמן שהפטישים היכו במוחי: 'פעלולנית'.
"עמוס אני מבקשת לדבר בכבוד!", הגיחה אמונה מבעד לסטנד של המבצעים. טיפות של בושה ניגרו משורשי שערותי. תהיתי לעצמי מדוע אני שוב צריכה לחכות ליד הארוכה שתמשה אותי מן המים, תדאג שלא אטבע.
צפיתי בהם מהצד. כאילו אני לא נושא השיחה. כאילו איני סיבת הזעם. וברגע אחד צפו מולי פיסות חיי. אנשים שידעו שאני דג הסכימו לעצמם להיות כריש. ולי רק נותר לשתוק. לשתוק ולקנא במי שפיו מעולם לא נמלא במים.
"אני מדבר יותר מדי בכבוד", המשיך עמוס לכרסם בכבודי. "לא רוצה לראות אותה פה יותר".
"אני הולכת", לא חיכיתי לשמוע עוד מילים שיטביעו אותי. פשוט לקחתי את התיק ויצאתי.
אמונה רצה אחרי, צעקה "אפרתתת ". הרוח הצטרפה אליה. משכה אותי לאחור, אל הקול שלה.
המשכתי ללכת נגד הרוח.
"אפרת אני מתחננת! תעצרי!", רק לאחר מספר דקות של הליכה מהירה, סובבתי לעברה פנים שטופות מדמע. אמרתי: "מה את רוצה?"
"אפרת", דפיקות הלב המואצות ניכרו בקולה. "רציתי לבקש שלא תתייחסי אליו. הוא לא שווה את זה".
"זה לא רק הוא, אמונה. זה לא רק הוא", בלעתי את החמוציות שעלתה וירדה בגרוני. "זה פשוט כולם. כולם נגדי. אחותי לא התקבלה לסמינר, עזבתי את הבית, כל העיר לועסת את השם שלי. והכל בגלל העבודה הזאת. ועכשיו מה? מה יצא לי מזה? תראי אותי: מסתובבת סביב עצמי, לא מגיעה לשומקום. תראי בעצמך, כל מה שאני מנסה לתפוס נופל לי בין הידיים, מתרסק".
"זה מה שאת רואה?", התעגלו העיניים הדובשנית של אמונה. "זה באמת מה שאת רואה!? כי אני ראיתי בחורה שנלחמת בכל הכח ולא חולמת לוותר. אני ראיתי מישהי שמחפשת אמת בכל מקום ולא מתעייפת למצוא אותה. אני ראיתי בחורה עם תעצומות נפש לא רגילות-". היא הושיטה את ידה לעברי. ורגע לפני שאצבעותיה נגעו בכתפי הימנית, הסתובבתי לאחור והחשתי את צעדי. זרות היו לי המילים ההן, המרפדות את הנפש. מוזר היה לי הקול ההוא, המציע מרגוע ונחמה למי שנפשו עייפה.
"דברי איתי בפון פליז!", התגלגל אחרי קולה, נואש.
אוטובוסים פלטו עשן. אנשים הסתעפו לחנויות, לרחובות ולבתים. אני המשכתי ללכת כשהרוח שורקת באוזני "פעלולנית".
* * * * * * *
יום שלישי היה יום שאהבתי. כל השבוע חיכיתי ליום בו נאמר פעמיים כי טוב.
מאחורי לוח מוכתם בשאריות של משפטים באנגלית ומשוואות חצויות, עמדה אישה אחת, זוהרת. מטפחת מעטרת את ראשה. אצילות מלווה את תנועותיה.
לא יודעת מה שאב אותי אל שיעורי יהדות של המורה חיה. אולי היה זה הקול השקט והחודר. מים שטפטפו לתוכי באיטיות, שחקו סלעים עתיקים. ואולי היו אלו העיניים. העיניים החכמות והטובות, שירוק ותכלת שולטים בהם בערבוביה, היו צוהר לנשמה.
* * *
ישבתי על ספסל מנותק מרחוב, הקשתי על ספרות שהובילו אותי לאנשי קשר שיכולתי למחוק כבר מזמן.
המשכתי ללחוץ באובססיביות על מספרים שלא הובילו אותי לשומקום, עד שבהיסטוריית השיחות מצאתי את המספר של המורה חיה.
למדתי עשר ספרות בעל פה. בחנתי את הזיכרון שלי שוב ושוב ושוב. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.
כמעט לחצתי על מקש ימני, כמעט רוקנתי לב לתוך נייד. כמעט.
בכל פעם שניסיתי, היה משהו שעצר בעדי. מן מלאך שירד מן השמים, לא נתן לי לגדול. אולי היה זה החשש הטבעי שעצר בעדי. או אולי דווקא הבושה.
ואולי, אולי לא הרגשתי מספיק שלימה בשביל להודות שאני שבורה.