פרק כ"ג / בורא נפשות רבות. וחסרונן.
אשמח לביקורת: כל הערה, הארה, תובנה או תמיהה שעלתה לכם בעקבות הפרק.
נכנסתי לחדרו של הרב בליווי אם הבית.
ארבעה ספרים מעוטרים בכריכת עור דקה היו פתוחים על ספריית העץ הגדולה. הרב לא התיק את עינו מהספרים גם אחרי שנכנסנו. שעון הקיר הכסוף השמיע רעש מתכתי מרגיז, נראה היה שהמחוגים מתעקשים להנציח כל שניה שחולפת.
לא יודעת מתי התחילו להזדחל לתוכי זרועות הפחד. אולי במעלית המפרכסת, אולי במסדרון הארוך. אבל כשנכנסתי לחדרו של הרב הרגשתי את אותן הזרועות לופתות אותי מבפנים.
לא ידעתי למה אני מפחדת, אבל פחדתי. פחד היה אחת התחושות שמעולם לא הצלחתי לתמצת למילים.
אם הבית הייתה בשנות הארבעים לחייה. הרב נראה כמי שחצה את העשור החמישי לחיו. ואני הייתי ילדה, או כך לפחות הרגשתי: ילדה בליווי מבוגר.
"ברוכים הבאים", הרב סגר שני ספרים וסימן לאם הבית שהיא יכולה לעזוב את החדר.
היא הנהנה ויצאה. הסתובבתי לאחור, ולרגע אחד, טיפשי, רציתי לאחוז בשולי שמלתה, להתחנן שתישאר.
הרב ביקש שאתיישב, ואני גלשתי באיטיות אל הכיסא המנטה המרופד.
כשהרב הישיר לכיווני את מבטו, ושאל מה הביא אותי הנה, מפלס הפחד ירד. היה משהו שקט וחודר במבט שלו. משהו שלא ידעתי להגדיר, אבל לא נתן לזרועות הפחד לחנוק את התקווה האחרונה שעוד הייתה בי: התקווה לבית.
"פגשתי את אמילי, רחל תהילה ועמליה בכותל", השפלתי מבט אל הרגליים שהסתבכו אחת בתוך השנייה. "ו..הן סיפרו על המקום הזה".
"נדמה לי שיש לך טעות קטנה", נמתחו שפתיו לכדי חיוך מאופק. "לא הן הביאו אותך הנה. מלאכי שמים הובילו אותך לכאן. הם אלו שנשאו אותך על כפיים והניחו אותך בכותל בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון בשביל שתיפגשי את הבנות שלנו ותגיעי לכאן. אבל ברור לי שאם לא היו בך מעשים טובים, משמים לא היו שולחים אותך אלינו. ספרי לי, איזה מעשה טוב עשית לפני שהגעת לכאן?".
אני?! מעשים טובים? מצוות!? כנראה שאתה לא מכיר אותי מספיק. כנראה שאתה לא מכיר אותי בכלל.
"לא עשיתי שום דבר טוב. לפחות לא בחצי שנה האחרונה", הודיתי. זה היה משפט כנה שלא פחדתי לשחרר לחלל החדר. מילים שהאמנתי בהן באמת ובתמים.
"איך את אומרת דבר כזה?", תמיהה צבעה את מילותיו. העיניים התכולות חדרו לתוך נשמתי, ביקשו לחשוף פיסות נסתרות.
"אני לא משקרת", יישרתי מבט. "זה נכון. לא סתם הגעתי לרחוב".
הרב הנהן באמפתיה ואני מצאתי את עצמי ממשיכה למרות שלא התכוונתי לתת שום בדל של מידע על העבר 'המפואר' שלי.
"אני באמת לא זוכרת מתי לאחרונה גרמתי למישהו לחייך", לחשתי אל ברכיי. פניה של אמא עמדו מולי, ספוגות בכאב. רחלי ישבה שם, סמוך לשולחן. מרפקים רועדים, נפש מצולקת. המכתב מהסמינר לפניה. אחות שהרסה את עתידה מאחוריה. אבא שכב שם, על מדרכה מוכתמת בשאריות אוכל, אנשי מד"א סביבו. ושוב אני, מאחוריו. ככל שהעמקתי בתמונות שחלפו מול עיני, יכולתי לגלות עד כמה אני צודקת.
"אין דבר כזה יהודי שלא עשה טוב", המשיך הרב בקולו השקט. "הרי בשביל זה נבראנו. לכולנו יש כאן שליחות מיוחדת. גם לך!".
"השליחות שלך זה המקום הזה. כאן, תוכלי להשפיע על נשים נוספות ולהרחיב את המעגל המשפחתי שלנו. כאן תוכלי לצמוח רוחנית וגשמית. כאן, במקום הנשגב הזה, כל החומות בתוכך יתפוררו. לא סתם מתגלגלות נשמות בעולם".
"רק הגעתי לראות, להתרשם", שלושת המשפטים האחרונים של הרב הכריחו אותי להוציא את האמת אל האור. "אני לא יודעת אם אשאר כאן".
הבעת עלבון חלפה על פניו. "לא – יודעת – אם - תישארי?", כל אחת ממילותיו קיבלה את תשומת הלב הנדרשת. "מה עשינו לך רע?".
"חס ושלום", רעד קל חלף בגווי. "אף אחד כאן לא עשה לי שום דבר רע, אני פשוט לא יודעת אם המקום יתאים לי ולכן באתי לבדוק במה מדובר".
"השאלה כאן היא אחרת לחלוטין", חיוך צנוע עלה על שפתיו. המקום הזה הוא תכלית הקודש, תכלית השלמות. אין מי שלא מתאים לכאן. ומי שמרגיש כך, זה רק בגלל שנשמתו עוד לא שלמה, שפיו ומעשיו אינם שווים, שליבו לא הולך תמים אחרי אלוקיו. אבל אל דאגה, עם הזמן, הנשמה הכי פצועה שתגיע לכאן, תצא שלמה ומכובסת. הפחד והחשש הינם עצתו של היצר, תולדותיו של הדמיון".
הרב דיבר לאט, במנגינה. כל מילה נתנה לי הזדמנות לעכל את משמעותה. לא הצלחתי לנצל את ההזדמנות, לא הבנתי משמעות. שתקתי מול מילים שהיו בשבילי כחידה.
"לאט לאט, את תגיעי לשלמות הזו, את עוד תביני את החכמה שעומדת מאחורי הדברים", הרב קרא את המילים שלא עברו תחת לשוני, השיב לי תשובה על שאלה שלא שאלתי.
מצמצתי, מופתעת, מול דבריו. הוא חייך: "נכון שזה בדיוק מה שחלף לך בראש?"
לא יכולתי לשקר. הנהנתי בביישנות.
הרב שוב חייך. הפעם נמסך בחיוכו שמץ של גאווה, ואם הצלחתי לאבחן נכון, אולי גם קורטוב של רחמים: "אל דאגה, את עוד תביני הכל. זה רק עניין של זמן".
***
אם הבית טיילה איתי במסדרונות המעונות דקות אחדות לאחר שיצאתי מחדרו של הרב. היא הראתה לי את חדר האוכל, החצר הירוקה, חדר הישיבות ובית המדרש - המקום בו הרב נותן את הרצאותיו.
אם הבית שאלה המון שאלות על העבר שלי. הייתי עייפה מלדבר, מותשת ממחשבה וזיכרון. הבטחתי לספק תשובות כשהדבר יתאפשר לי על אף שידעתי: לנפש שלי אין דד ליין ברור עד מתי היא תהיה חייבת להתרפא.
אם הבית הנהנה בסלחנות כשהתחמקתי, חייכה חיוך שהיה נכון לחלוק איתי כל כאב. אחרי שתיקה של שלוש שניות, היא הניחה כף יד מעוטרת בטבעת זרקון ירוקה על כתפי, אמרה: "יהיה לך כאן טוב".
***
לא ידעתי אם יהיה לי טוב. כן ידעתי שהרחוב הוא לא מקום לבני אדם.
הרבה מחשבות חלפו בראשי בלילה ההוא, הלילה הראשון בו שהיתי במעונות .ישנתי על מיטה. אמיתית, יציבה. אפס סיבות להתלונן. גם לפוך היה ריח מתוק של פרחי לבנדר. זה קצת הזכיר לי את הבית.
מעלי ישנה אמילי, מתחתי עמליה. רחל תהילה נמה על מיטה בודדת מימני.
מזרן החליף ספסל, את השמים ראיתי רק מבעד לחלון מלבני צר שהתייצב לשמאלי.את הרוח בכלל לא הרגשתי.לא הצלחתי להבין למה הרגשות בתוכי לא מסונכרנות עם הזמן. אתמול נדדתי בין ציפורים, היום אני חלק מתוך קהל אנשים. זה מה שאמרתי לעצמי כשהחלל בתוכי הלך והתרווח, בורות שמצאו חלקת אדמה טובה כדי להישאר. מים לא יכלו למלא את הבורות הללו. אפילו לא נחשים ועקרבים.
ניסיתי להסביר לעצמי שאני חסרה, בגלל זה אני מרגישה כך: ריקה מחיות, מרוקנת מתוכן. מילותיו של הרב כמו נעו סביבי במעגלים: 'את עוד תגיעי לשלמות הזאת. יהיה לך כאן טוב'. לא רציתי לבכות, ידעתי שדמעות לא יעזרו למלא את החסר. לא הבנתי בשביל מה בכלל צריך דמעות. הייתי צריכה להיות מאושרת. זכיתי. כך אמר הרב, כך גם הדהדה אם הבית.
שלושה לילות נטולי ירח, היו סיבה טובה להירדם. זה מה שחשבתי לעצמי כשהנחתי את ראשי על הכרית ובהיתי בסדקים קטנים שפצעו את התקרה. לא הרהרתי במציאות אחרת: שקט שמניב מחשבות קשות, לילה שמצמיח זיכרונות כואבים.ה תחננתי לחבלי השינה שיבואו וייקחו אותי למסע לילי. רק אז יכולתי להתנתק מכל מה ששרף ופצע והזכיר: את חסרה. כזו נולדת, כך גם תישארי.
שקט עטף את החדר, מלווה במנגינה של נשימות קצרות ושטוחות שהגיעו מכיוון מיטתה של רחל תהילה. שני המחוגים התעקשו לעמוד בו זמנית על השעה שתיים כשאני עדיין ניסיתי למצוא את התנוחה הנכונה.
מבעד למלבן הזכוכית יכולתי להבחין בירח חרמשי זוהר טובע בתוך השמים השחורים. ייקח לו רק חודש להתמלא.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
