פרק ארוך יותר לבקשתכם. כל הערה/ הארה תתקבל בברכה.
פרק כ"א / כמעט אלפיים שנה
מאז שנטשתי בית, מצאתי את עצמי בדרכים. נוסעת מבני ברק לרמת גן, מרמת גן לפתח תקווה. מחפשת את עצמי באשדוד ובכפר סבא.
זה היה התחביב שאימצתי לעצמי אחרי שיצאתי לגלות. לא היה לי תחביב טוב יותר לעסוק בו. כמעט תמיד מצאתי את עצמי נכנסת לאוטובוס, מדביקה מצח לחלון, צופה בחיים שהשארתי מאחור. בחוץ מעברי חציה ואנשים על שפת מדרכה. ואני ממשיכה עם הרוח, ממשיכה לנסוע לשומקום.
הדמויות מסביבי מתמעטות לאט לאט, נעלמות. לכל אחת תחנה ברורה ומדויקת.
בתחנה האחרונה גם אני יורדת.
* * *
מהרגע שנחתו רגלי על אדמת ירושלים, ידעתי שכאן אשאר. לא שכחתי את הפעם האחרונה שביקרתי בה. זכרתי את הסמטאות העתיקות והאוויר הממכר. זכרתי גם חלק מהאנשים. ידעתי שעם התמוהים שבהם, אצליח להשתלב היטב.
עמדתי בתחנה המרכזית. צפיתי בנחנחים שטיפסו על טנדר מעוטר בסטיקרים זורחים. פאותיהם נעו מצד לצד, רגליים צעדו קדימה ואחורה. ידיים השתוללו באוויר.
רכבות עצרו בתחנה. בלעו ופלטו אנשים, נעלמו. האנשים מסביבי המשיכו לרקוד.
המשכתי להביט בשמחה פורצת רכבות. רציתי גם. שמחה הייתה משהו שמעולם לא הצלחתי לפברק.
"סלחי לי", אישה בשנות השישים לחייה קטעה את מחשבותיי. כוס חד פעמית רעדה בידה. "תוכלי לעזור לי בכמה שקלים?".
הבטתי על הבדים הדקים שהיו תלויים על גופה, על האבק שכיסה את אצבעותיה הרזות. כמעט אמרתי 'אין לי מזומן' ו'סלחי לי, אבל אני ממהרת', אבל אז גיליתי שדווקא יש לי כמה מטבעות בתיק האחורי שאולי יוכלו לעזור, והיעד הבא שאני ממהרת אליו הוא מקום חסר שם וזהות.
המשכתי להביט בה בזמן שפתחתי רוכסן פנימי.
לראשונה בחיי פגשתי מקרוב אישה בלי בית. קרטון במקום מיטה. שמים תחת גג. ולבד לה.
שלפתי עשרה שקלים מתא נסתר, הנחתי בכף ידה.
"יברך אותך הקל וישמרך", נמתחו הכיווצים שעיטרו את שפתיה.
נשארתי לעמוד שם. אולי כי רציתי להכיר מקרוב, ואולי כי פחדתי.
פחדתי להיות שם במקומה בעוד כמה ימים, לבקש מטבעות מעוברי אורח. להרגיש רוח וגשם ושמש וסתיו. להיות עדה לשלכת.
לא פחדתי שיתעלמו מנוכחותי כמו שפחדתי על נפש נשארת מאחור. רואה אלפי רגליים רצות, ממהרות. שמים מתחלפים לאינספור גוונים ומדרכה נשארת.
אז ישבתי על מדרכה, סמוך לאישה רחוקה. שאלתי: "יש עוד משהו שאני יכולה לעזור בו?"
פליאה חלפה בריסיה המהבהבות. "את יכולה להשיג לי את רוטשילד?", אור נדלק באישוניה. לא הצלחתי לזהות את הנימה החבויה במילותיה.
"לא", חייכתי. "לא יכולה להשיג לך את רוטשילד, כי הוא לא קיים. כן יכולה להקשיב".
והקשבתי.
הקשבתי לסיפור חיים כאוב על בן שחצה את הים: עזב את הדת, נשא אישה נוכריה והיגר לארץ אחרת. בעל שנח בבית קברות עשרות שנים. וכסף שמעולם לא דפק על הדלת. יכולתי למשש את הבדידות שלה כאילו הייתה היא בלון מים קטן. נמעך ונמתך. כמעט מתפוצץ.
אחרי כמה דקות היא הסיטה לעברי עיניים שקטות, שאלה: "ומה הסיפור שלך?"
"איך את יודעת שיש לי סיפור?", מצמצתי, מופתעת.
"אני יודעת", היא אמרה בביטחון. "טעיתי?"
"לא טעית. אבל איך את יודעת?" המשכתי להתעקש.
"זה פשוט", היא נאנחה. "את רואה את כל האנשים האלו?"
הסתכלתי על עולם שבוי בקרוסלה: רמזור מתחלף. רכבת נוסעת. רגליים הולכות קדימה ואחורה. אמרתי: "כן. אני רואה".
"אז הנה לך התשובה, אני כאן שלוש שנים, בדיוק באותה הפינה. קורה שאנשים זורקים כמה פרוטות, קורה שהם מחמיצים מבט רווי רחמים אל הנייד או לאיש שלצידם. אבל לא בכל יום מישהו מתיישב לידך, שואל מה סיפור חייך. לא בכל יום מישהו רואה אותך בכלל. אני נמצאת כאן שלוש שנים של סתיו ואת הבחורה היחידה שפנתה אלי".
היא שתקה לרגע. רציתי שתמשיך, אז שאלתי :"ואז? מה זה אומר עלי?"
"מה זה אומר עלייך?", היא שאלה רטורית. "לא יודעת. אבל כן חששתי שמשהו חסר לך. אולי זו הדרך היחידה להרגיש את האחר".
משהו הבהב בתוכי, כמעט נשרף. אולי היו אלו תמונות מהעבר הלא רחוק. נערה עוברת מדרכה בחפזה. לא מבחינה בדמות שרועה על אספלט. לא אומרת: היא לא צריכה להיות כאן.
"אומר את האמת", לחשתי. "גם אני לא תמיד מבחינה באנשים בצידי הדרך".
"אבל עכשיו כן שמת אלי לב. אפילו נשמה. אז מה קרה?"
"זה סיפור ארוך", כבשתי חיוך חמוץ. אמרתי שאני צריכה ללכת, הבטחתי לחזור.
רגלי הובילו אותי אל הכותל. לא רק ליבי ביקש נחמה.
לא מצאתי מילים גבוהות מול פתקים ואבנים. רוח נשבה בין זרועתיי, כמעט נשאה אותי איתה. בצעדים עלובים צעדתי אל הקיר העתיק. בין המון האנשים, חיפשתי פינה שאוכל להיבלע לתוכה.
לא ידעתי אם יש לה זכות להתפלל, לילדת רחוב שהייתי. שיער פזור גולש על כתפיים. שמלה קצרה מתנופפת מעל הברכיים. ונפש פצועה.
המשכתי להעמיק את צעדי לכיוון הקיר שהיה פעם בית, לחשתי: "אז אולי אני לא מי שרצית שאהיה. אולי לא רק שרה שנירר הייתה מתביישת בי. אבל אני הבת שלך, ואין לי אבא אחר. תסכים לקבל אותי ככה? תסכים לאהוב?"
הצמדתי מצח לאבנים קרות, בכיתי עם השכינה. לא סידרתי את המילים שחמקו משפתי: "אז אולי ככה אתה מרגיש כבר כמעט אלפיים שנה?", מצמצתי אל השמים שנמתחו מעלי. "אנחנו כאן בגלות. אבל מה איתך? גם לך אין בית. ומי שומע אותה, את זעקת השכינה?" המשכתי לספר לו עלי, על הילדות שלא הייתה לי. על מי שרציתי להיות ולא הייתי. דמעות חנקו את מילותיי.
ציפורים חגו מעלי, פתקים נבלעו בין החריצים, ואני המשכתי לבכות על אבנים, גבי רעד.
"המורה חיה אמרה לדבר אליך, היא אמרה שאתה אף פעם לא בממתינה. היא אמרה שאתה שומע כל תפילה וחי את הכאב של כל יהודי. אז הנה לך, התפילה שלי. התפילה שרעדה על קצה לשוני כבר שנים. מי ישמע אותה אם לא אתה. מי ידאג לי, אבא. מי ידאג?"
כבר לא הרהרתי רק בעצמי באותם הרגעים. זכרתי את האישה שפגשתי בבוקר: נפש שרועה על מדרכה. לא שכחתי גם את השכנה מהקומה התחתונה. עשר שנים עמדנו באותה התחנה. אני לבית הספר והיא לעבודה. "אבא, כבר עשור שהיא מחכה. מה זה בשבילך להעמיד אותה תחת חופה?"
המשכתי לספר לו על כל האנשים שאין להם בית. ובית בשבילי לא היה רק דלת וגג. בית היה מקום שאפשר לברוח אליו משדה הקרב. "ומה עם מי שהבית שלו זה שדה הקרב? איך יברח ממלחמה למלחמה? תן לי עיר מקלט, אבא. כל חיי רצף של כאב ושגגה".
שמש נטשה את השמים הרחבים. הרוח התחזקה בהדרגתיות, גבעולים זעירים נעו בין חריצים. יונים התחלפו באוויר, נחתו על אבנים גבוהות.
אני המשכתי להתפלל.
משהו התחזק בתוכי ביחד עם הרוח. מילים שנולדו בי נשלחו לשמים שפיזרו עלי חוטים של אהבה וקסם.
לראשונה בחיי, גיליתי מהי תפילה אמיתית.
וכשגיליתי, לא הצלחתי להפסיק.