הנושאים החמים
הנושאים החמים
עוד הרבה לפני שהמורה אביטל לקחה אותה לשיחת אש"ף ,ידעה שלסמינר היא לא תלך.
מראש חודש אדר, רק על זה דיברו בכיתה שלה. איזה מקצוע ללמוד. באיזה סמינר.
נתנה מבט ברשימה העלובה שהציעו הסמינרים, בלעה צחוק. אמרה ליעלי ומיכל שבסמינרים יש באמת הרבה אפשרויות להתקדם. כל-כך הרבה נתיבים פתוחים לפניה, שכל מה שהיא צריכה לעשות זה לבחור.
זה פשוט: היא יכולה להיות מורה לחינוך מיוחד, ובמידה והיא לא מתחברת יש לה אפשרות להיות מורה למתמטיקה או לאנגלית. ואם חשקה נפשה במשהו אחר, היא יכולה להיות מורה לספרות או לטבע. מורה לחינוך גופני זו גם אופציה.
"את צינית, נכון?" וידאה יעלי.
"אני מקווה שזו שאלה רטורית", השיבה לה בתסכול. "ומה אם אני לא רואה את עצמי מורה?! ומה אם משכורת של חמשת אלפים שקל בחודש לא מספיקה לי? ומה אם -"
"את מדברת שטויות" קטעה אותה מיכל. סיפרה על דודה אסתר, מורה שעל התלוש שלה מתנוססות חמש ספרות מדי חודש.
"ומה עם תכנות? ייעוץ מס?", שאלה יעלי. היו עוד כמה מקצועות בודדים שהסמינרים הציעו להן חוץ מהוראה.
לאה דחתה את הרעיון. "לא מתחברת לשום מקצוע מהמקצועות הללו", אמרה ביובש מהול בתסכול.
"תואר אקוויולנטי זו בדיחה", הסבירה למורה אביטל שהתחננה אליה שתישאר במסגרת הסמינר. "זה לא משנה מה תלמדי", אמרה לה המחנכת. "ראיית חשבון או פסיכולוגיה. מדעי החברה או מחשבים. יש לי רק בקשה אחת אליך: בבקשה לאה. בבקשה אל תשכחי את הקודש. בבקשה אל תאבדי את עצמך".
הבטיחה למורה אביטל שיהיה בסדר. היא בחורה עקרונית. וחכמה. אף אחד בעולם לא יצליח לנפץ את החומה הרוחנית שתלך איתה לכל מקום.
היא בסך הכל לא רוצה לצייר את העתיד שלה כמו שציירו אותו אחיותיה. שלוש שנים השקיעו בהוראה. לאחר שקיבלו את התעודה המיוחלת, מצאו את עצמן כלואות בתוך ארבע קירות, משוועות לשיחת הטלפון שתגאל אותן.
התחננו להתקבל לכל בית ספר שרק יסכים לפתוח להן דלת. ולב. ימים שלמים ישבו בבית. בימים הנותרים רצו ממילוי מקום למשנהו. קיוו שאחרי הגלות הזו, תגיע גאולה.
לעיתים הרגישו שגדולה עליהן המציאות הזו. מן צומת חיים מוזרה כזו שממנה אין לאן לפנות.
לאה, לעומתן, ידעה היטב לאיזה מסלול היא תפנה. באיזו מכללה היא תיבחר. המקצוע שלה מבוקש. עם על השאר, היא תסתדר.
אבל אז הגיע אלול. וכמו בכל שנה, משהו באוויר השתנה. נהרות של אנשים זרמו אל הכותל. נשמו את האבנים. ספגו דמעות בין פתקים. חיפשו קרבה.
גם היא חיפשה את עצמה בתוך עצמה. לא מצאה. ניסתה להיזכר בכל ההרצאות מהסמינר. מהשיחות של הרבנים. בקבלות שקיבלה על עצמה אז. ימי העיון היו ארוכים. כמעט תמיד הייתה בורחת אחרי ההרצאה השלישית. מעולם לא חשבה שיגיע רגע בו היא תתגעגע לימים ההם. לו הייתה יכולה לשחק עם הזמן, הייתה מחזירה אותו לאחור. הייתה מוכנה לשבת גם עשרים שעות. רק להקשיב. לחכות שמשהו יזוז בתוכה. יתמלא.
וכאילו כדי להרגיז, שום דבר לא זז בתוכה. הכל המשיך כרגיל. השמים התחלפו מהר מדי. עננים הסתירו שמש. ושוב הפציעו קרנים מבעד לשמים.
ועוד יום שחלף.
ושוב בוקר, ושוב השמש שוקעת, ושוב הכוכבים מפציעים. ושום דבר לא קורה. חיכתה לזריחה. לרעש של ציפורים. לדבר הזה שפועם בה כל שנה והשנה פשוט נמס והתפוגג.
חיפשה את האריה ששואג ברחובות, את המלך שמטייל בין השדות. לא מצאה. הבינה שמשהו השתנה אצלה. שנים שהיא מארחת את אלול בבית. בכיתה. בכל מקום שנתנה לו מקום. מעולם לא הייתה צריכה לחפש ביערות ובשדות. תמיד אלול היה קרוב כל-כך. הרגישה אותו פועם בין הצלעות.
###
אהבה את שיעורי פסיכולוגיה ב"מכללת שומר ישראל" אבל בכל יום מחדש מצאה את עצמה מתגעגעת. מתגעגעת לאלול שהכירה אז. לאוויר שנשמה בתקופה ההיא. להתחדשות ולזריחה. לשיעורים של המורה אביטל. לציטוטים שהביאה מהזוהר ומהמקרא. לקרבה לשמים. לתפילות בין הכוכבים. לאמונה הזו, שהמלך כאן. והוא קרוב. והוא מחכה רק לה.
ומבלי להרגיש הגיעה לראש השנה. וללא הסבר מוצדק היא לא מצאה לא מילים ולא תפילה. הייתה מביטה לשמים. מחכה לשיחות עם אלוקים. לדמעות שהיו שוטפות את הלחיים מבלי מאמץ. לרגעים של הריפוי. של החמלה.
ולפני שהספיקה להחליף את בגדי החג, הגיעו עשרת ימי תשובה. שיכנעה את עצמה שבימים האלו היא חייבת להתעורר. אסור לה, פשוט אסור לה לקמט עוד הזדמנות שניתנה לה.
ושוב, כלום לא קרה.
אפס.
גם יום כיפור עבר בסוף. הלימודים אחרי החגים היו אינטנסיביים יותר משחשבה. הציונים העידו עד כמה היא משקיעה. תמיד הלכה עם הבחירות שלה עד הסוף, לא ויתרה על ההצלחה.
# # #
מעיין ועינת היו קצת שונות ממיכל ויעלי, אבל הן היו זורמות ומצחיקות. השתדלה להנות איתן. את הנשמה היא השתיקה רק לבינתיים. בסוף היום, בפנימיה, מול קיר מקולף ומיטה מקרקרת, רגע לפני שלקחו אותה חבלי השינה למסע לילי, הייתה בוכה עם הנשמה שלה. מבטיחה לה שיהיה בסדר. נכון, היא קצת שונה ברקע של "מכללת שומר ישראל". אבל המקצוע שלה מעניין וייחודי, והבחירה שלה נכונה.
# # #
לקח לה בדיוק שבועיים לגלות שהטלפון שלה מונע ממנה להתקדם בלימודים. היה את הוואטסאפ הקבוצתי בו העבירו הודעות ועדכונים. המרצה הייתה שולחת שיעורי בית, עונה לכל השאלות. הבינה שהיא חייבת את זה לצורך הלימודים. לא הייתה צריכה לחפש היתרים. הם הגיעו עד אליה. גם לחדווה ויהודית, שמאז ומתמיד הגדירה אותן "חניוקיות", התירו לקנות מכשיר מסונן לצורך העבודה. ואפילו לגיטי, השכנה מקומה ארבע, היה גלקסי מהסוג המעודכן. מי היה חולם שאחת כמוה תדע להחליק על המסך. בקושי את השקיות של הסופר הייתה מצליחה לפתוח.
אחרי חודש גם היא החזיקה פלאפון חכם. מעיין וענבל כבר לא ניסו להדליק את המזגן עם הטלפון שלה. גם עינת הפסיקה להסתלבט. סך הכל היא הרגישה בסדר. השמש זרחה כל בוקר באותו הכיוון. הלימודים היו מעניינים, החברות היו נחמדות.
מדי פעם הגיח קול פנימי מתוכה, הזכיר לה את "לאה מהסמינר". קצת אחרת. הרבה יותר גאה בעצמה.
אהבה להיזכר במורה אביטל. בעיניה הטובות, השותקות. אף פעם לא העירה לה לא על שום דבר. לא הפסיקה לחפש בה טוב. גם שהחצאית הייתה קצרה, והגרביים לא עבות במיוחד, הייתה מחפשת נתיב אחר, מחמיאה לה על העגילים: "הן עדינות, והולמות אותך. מאוד".
כל יום שחלף, לקח ממנה עוד חלקים מלאה. פיסות שהתפוררו לאט לאט.
ויום אחד, שחיפשה חומר לצורך מאמר שהתבקשה להגיש, מצאה פנקס קטן ומאובק בארון העליון. פתחה אותו בסקרנות. ראתה את הקבלות שקיבלה על עצמה אז, בתור "לאה מהסמינר". בעמוד הראשון היה כתוב: 1. לא לדבר לשון הרע. 2. לקרוא "אשר יצר" מתוך סידור. 3. להשתדל ללכת עם חצאיות עשרים סנטימטר אחרי הברך - - -
משהו התכווץ בתוכה. משהו שרצתה להתכחש אליו ולא ארפה ממנה. מן עקצוץ פנימי של החמצה מלאה שהלכה לאיבוד.
ניסתה לשכנע את עצמה שבאמת אין לה מה לקנא ביעלי ומיכל ובחברות אחרות שתרו אחרי משרה זעומה בשוק ההוראה המוצף. ובאמת שלא קינאה בהן.
כן קינאה בעצמה.
בבחורה ההיא שהייתה פעם. בתמימות הזו שלא רצתה שתהיה שייכת רק לעבר שלה.
המשיכה לדפדף בעמודים הצהובים בערגה. נעצרה. בפנקס הדהוי שקנתה לפני שנתיים "מהכול בזול" בעמוד השני בשורה השלישית מלמטה, היה כתוב באותיות קטנות וצפופות: "להישאר עם טלפון כשר".
מראש חודש אדר, רק על זה דיברו בכיתה שלה. איזה מקצוע ללמוד. באיזה סמינר.
נתנה מבט ברשימה העלובה שהציעו הסמינרים, בלעה צחוק. אמרה ליעלי ומיכל שבסמינרים יש באמת הרבה אפשרויות להתקדם. כל-כך הרבה נתיבים פתוחים לפניה, שכל מה שהיא צריכה לעשות זה לבחור.
זה פשוט: היא יכולה להיות מורה לחינוך מיוחד, ובמידה והיא לא מתחברת יש לה אפשרות להיות מורה למתמטיקה או לאנגלית. ואם חשקה נפשה במשהו אחר, היא יכולה להיות מורה לספרות או לטבע. מורה לחינוך גופני זו גם אופציה.
"את צינית, נכון?" וידאה יעלי.
"אני מקווה שזו שאלה רטורית", השיבה לה בתסכול. "ומה אם אני לא רואה את עצמי מורה?! ומה אם משכורת של חמשת אלפים שקל בחודש לא מספיקה לי? ומה אם -"
"את מדברת שטויות" קטעה אותה מיכל. סיפרה על דודה אסתר, מורה שעל התלוש שלה מתנוססות חמש ספרות מדי חודש.
"ומה עם תכנות? ייעוץ מס?", שאלה יעלי. היו עוד כמה מקצועות בודדים שהסמינרים הציעו להן חוץ מהוראה.
לאה דחתה את הרעיון. "לא מתחברת לשום מקצוע מהמקצועות הללו", אמרה ביובש מהול בתסכול.
"תואר אקוויולנטי זו בדיחה", הסבירה למורה אביטל שהתחננה אליה שתישאר במסגרת הסמינר. "זה לא משנה מה תלמדי", אמרה לה המחנכת. "ראיית חשבון או פסיכולוגיה. מדעי החברה או מחשבים. יש לי רק בקשה אחת אליך: בבקשה לאה. בבקשה אל תשכחי את הקודש. בבקשה אל תאבדי את עצמך".
הבטיחה למורה אביטל שיהיה בסדר. היא בחורה עקרונית. וחכמה. אף אחד בעולם לא יצליח לנפץ את החומה הרוחנית שתלך איתה לכל מקום.
היא בסך הכל לא רוצה לצייר את העתיד שלה כמו שציירו אותו אחיותיה. שלוש שנים השקיעו בהוראה. לאחר שקיבלו את התעודה המיוחלת, מצאו את עצמן כלואות בתוך ארבע קירות, משוועות לשיחת הטלפון שתגאל אותן.
התחננו להתקבל לכל בית ספר שרק יסכים לפתוח להן דלת. ולב. ימים שלמים ישבו בבית. בימים הנותרים רצו ממילוי מקום למשנהו. קיוו שאחרי הגלות הזו, תגיע גאולה.
לעיתים הרגישו שגדולה עליהן המציאות הזו. מן צומת חיים מוזרה כזו שממנה אין לאן לפנות.
לאה, לעומתן, ידעה היטב לאיזה מסלול היא תפנה. באיזו מכללה היא תיבחר. המקצוע שלה מבוקש. עם על השאר, היא תסתדר.
אבל אז הגיע אלול. וכמו בכל שנה, משהו באוויר השתנה. נהרות של אנשים זרמו אל הכותל. נשמו את האבנים. ספגו דמעות בין פתקים. חיפשו קרבה.
גם היא חיפשה את עצמה בתוך עצמה. לא מצאה. ניסתה להיזכר בכל ההרצאות מהסמינר. מהשיחות של הרבנים. בקבלות שקיבלה על עצמה אז. ימי העיון היו ארוכים. כמעט תמיד הייתה בורחת אחרי ההרצאה השלישית. מעולם לא חשבה שיגיע רגע בו היא תתגעגע לימים ההם. לו הייתה יכולה לשחק עם הזמן, הייתה מחזירה אותו לאחור. הייתה מוכנה לשבת גם עשרים שעות. רק להקשיב. לחכות שמשהו יזוז בתוכה. יתמלא.
וכאילו כדי להרגיז, שום דבר לא זז בתוכה. הכל המשיך כרגיל. השמים התחלפו מהר מדי. עננים הסתירו שמש. ושוב הפציעו קרנים מבעד לשמים.
ועוד יום שחלף.
ושוב בוקר, ושוב השמש שוקעת, ושוב הכוכבים מפציעים. ושום דבר לא קורה. חיכתה לזריחה. לרעש של ציפורים. לדבר הזה שפועם בה כל שנה והשנה פשוט נמס והתפוגג.
חיפשה את האריה ששואג ברחובות, את המלך שמטייל בין השדות. לא מצאה. הבינה שמשהו השתנה אצלה. שנים שהיא מארחת את אלול בבית. בכיתה. בכל מקום שנתנה לו מקום. מעולם לא הייתה צריכה לחפש ביערות ובשדות. תמיד אלול היה קרוב כל-כך. הרגישה אותו פועם בין הצלעות.
###
אהבה את שיעורי פסיכולוגיה ב"מכללת שומר ישראל" אבל בכל יום מחדש מצאה את עצמה מתגעגעת. מתגעגעת לאלול שהכירה אז. לאוויר שנשמה בתקופה ההיא. להתחדשות ולזריחה. לשיעורים של המורה אביטל. לציטוטים שהביאה מהזוהר ומהמקרא. לקרבה לשמים. לתפילות בין הכוכבים. לאמונה הזו, שהמלך כאן. והוא קרוב. והוא מחכה רק לה.
ומבלי להרגיש הגיעה לראש השנה. וללא הסבר מוצדק היא לא מצאה לא מילים ולא תפילה. הייתה מביטה לשמים. מחכה לשיחות עם אלוקים. לדמעות שהיו שוטפות את הלחיים מבלי מאמץ. לרגעים של הריפוי. של החמלה.
ולפני שהספיקה להחליף את בגדי החג, הגיעו עשרת ימי תשובה. שיכנעה את עצמה שבימים האלו היא חייבת להתעורר. אסור לה, פשוט אסור לה לקמט עוד הזדמנות שניתנה לה.
ושוב, כלום לא קרה.
אפס.
גם יום כיפור עבר בסוף. הלימודים אחרי החגים היו אינטנסיביים יותר משחשבה. הציונים העידו עד כמה היא משקיעה. תמיד הלכה עם הבחירות שלה עד הסוף, לא ויתרה על ההצלחה.
# # #
מעיין ועינת היו קצת שונות ממיכל ויעלי, אבל הן היו זורמות ומצחיקות. השתדלה להנות איתן. את הנשמה היא השתיקה רק לבינתיים. בסוף היום, בפנימיה, מול קיר מקולף ומיטה מקרקרת, רגע לפני שלקחו אותה חבלי השינה למסע לילי, הייתה בוכה עם הנשמה שלה. מבטיחה לה שיהיה בסדר. נכון, היא קצת שונה ברקע של "מכללת שומר ישראל". אבל המקצוע שלה מעניין וייחודי, והבחירה שלה נכונה.
# # #
לקח לה בדיוק שבועיים לגלות שהטלפון שלה מונע ממנה להתקדם בלימודים. היה את הוואטסאפ הקבוצתי בו העבירו הודעות ועדכונים. המרצה הייתה שולחת שיעורי בית, עונה לכל השאלות. הבינה שהיא חייבת את זה לצורך הלימודים. לא הייתה צריכה לחפש היתרים. הם הגיעו עד אליה. גם לחדווה ויהודית, שמאז ומתמיד הגדירה אותן "חניוקיות", התירו לקנות מכשיר מסונן לצורך העבודה. ואפילו לגיטי, השכנה מקומה ארבע, היה גלקסי מהסוג המעודכן. מי היה חולם שאחת כמוה תדע להחליק על המסך. בקושי את השקיות של הסופר הייתה מצליחה לפתוח.
אחרי חודש גם היא החזיקה פלאפון חכם. מעיין וענבל כבר לא ניסו להדליק את המזגן עם הטלפון שלה. גם עינת הפסיקה להסתלבט. סך הכל היא הרגישה בסדר. השמש זרחה כל בוקר באותו הכיוון. הלימודים היו מעניינים, החברות היו נחמדות.
מדי פעם הגיח קול פנימי מתוכה, הזכיר לה את "לאה מהסמינר". קצת אחרת. הרבה יותר גאה בעצמה.
אהבה להיזכר במורה אביטל. בעיניה הטובות, השותקות. אף פעם לא העירה לה לא על שום דבר. לא הפסיקה לחפש בה טוב. גם שהחצאית הייתה קצרה, והגרביים לא עבות במיוחד, הייתה מחפשת נתיב אחר, מחמיאה לה על העגילים: "הן עדינות, והולמות אותך. מאוד".
כל יום שחלף, לקח ממנה עוד חלקים מלאה. פיסות שהתפוררו לאט לאט.
ויום אחד, שחיפשה חומר לצורך מאמר שהתבקשה להגיש, מצאה פנקס קטן ומאובק בארון העליון. פתחה אותו בסקרנות. ראתה את הקבלות שקיבלה על עצמה אז, בתור "לאה מהסמינר". בעמוד הראשון היה כתוב: 1. לא לדבר לשון הרע. 2. לקרוא "אשר יצר" מתוך סידור. 3. להשתדל ללכת עם חצאיות עשרים סנטימטר אחרי הברך - - -
משהו התכווץ בתוכה. משהו שרצתה להתכחש אליו ולא ארפה ממנה. מן עקצוץ פנימי של החמצה מלאה שהלכה לאיבוד.
ניסתה לשכנע את עצמה שבאמת אין לה מה לקנא ביעלי ומיכל ובחברות אחרות שתרו אחרי משרה זעומה בשוק ההוראה המוצף. ובאמת שלא קינאה בהן.
כן קינאה בעצמה.
בבחורה ההיא שהייתה פעם. בתמימות הזו שלא רצתה שתהיה שייכת רק לעבר שלה.
המשיכה לדפדף בעמודים הצהובים בערגה. נעצרה. בפנקס הדהוי שקנתה לפני שנתיים "מהכול בזול" בעמוד השני בשורה השלישית מלמטה, היה כתוב באותיות קטנות וצפופות: "להישאר עם טלפון כשר".
נערך לאחרונה ב:
