הנושאים החמים
הנושאים החמים
רקע:
שלום לכולם, חדשה כאן כמו שאתם רואים ומעלה פרק ראשון של סיפור בהמשכים. התחלתי לכתוב אותו בסביבות פורים תש"פ ונכתב עם ההתפתחויות. עם הזמן אשמח לרעיון עבור שם לסיפור. עדיין לא מצאתי שם כלבבי.
מצרפת כרגע פרק ראשון (מקווה שהאורך מתאים). אשמח להערות כחוכמתכם וניסיונכם.
פרק א /
ירושלים ישראל
אני נכנסת הביתה. זורקת את התיק על הספה ורצה להחליף לנעלי בית. ליד דלת החדר נעצרת, משהו בטון של שירה, אחותי, מאותת לי לא להיכנס.
"לקנות או לא לקנות?", קולה השואל של שירה נשמע מתוך החדר.
"השאלה היא האם להתייחס ליום הולדת שלה או לא", זו יעל.
"זה ישמח אותה שנתייחס. מי יתייחס אם לא אנחנו? נקנה לה את תמונת היהלומים הענקית, נכתוב מכתב יפה. מיכל תשמח".
"אבל, את לא חושבת שזה יצער אותה? בכל אופן... היא תהיה בת 25 ועדיין רווקה. אם נתייחס זה רק ידגיש את זה", קשה לי לשמוע את יעל כאובה. אני מוותרת על נעלי הבית ופונה יחפה לבדוק מה יש לאכול במטבח.
חמודות, אחיותיי הצעירות. רוצות לשמח אותי. חבל שהן חוששות, אבל כמו שאני מכירה אותן, שירה לא תוותר ויעל בסוף תשתכנע. בכל מקרה, אני מהרהרת לעצמי, זה שהן תתייחסנה ליום ההולדת שלי לא ישנה את המציאות הכאובה של רווקותי
וההתייחסות שלהן, רק יכולה לשמח.
***
"מיכל", נו איך המתנה?", אחותי יעל נכנסת לחדרנו המשותף.
"מקסים!", אני עונה בעודי קוראת את המכתב שהן צרפו: "יהי רצון, שתמונה זו, שתצרי במו ידייך, תפאר את ביתך שלך בקרוב".
"הלוואי שברכתכן תתקיים".
כשהברכות האלו מגיעות מהקרובים אלי ביותר, הן רצויות ומחממות לב, משום שאני מרגישה שהן באות ממקום של אהבה ולא ממקום של רחמים.
"רוצה לעזור לי להתחיל?", אני מציעה.
"כן, בטח", יעל נלהבת, "אני קוראת לשירה. היא גם תשמח".
רגע או שניים ושתיהן מפזזות לעברי, נרגשות.
אנחנו פותחות שקית אחר שקית של יהלומים זעירים בזהירות ושופכות אל תוך התאים בקופסת הפלסטיק שהן קנו.
מתיישבות שלושתנו סביב התמונה ומתחילות. לאט לאט.
מתוקות. הן קנו עוד שני "עטים" המיועדים להדבקת היהלומים, כדי שנוכל לעשות זאת יחד.
אחרי הכול, התמונה באמת ענקית, ולעשות אותה לבדי, זה בהחלט עלול לייאש...
כמעט כמו ההמתנה הארוכה הזו... להיות מאושרת... להינשא.
כל דבר שעושים יחד, הרבה יותר קל.
אולי באמת, אני צריכה לשתף אותן יותר, לטובתי, הן כבר לא קטנות כל כך... ואם לא אני, יעל כבר הייתה מתחילה בשידוכים בעצמה.
שירה שואלת משהו, כנראה כבר בפעם השנייה. ואני לא הקשבתי. לא נעים.
קולה של אמא הקורא לי מהסלון, מספק לי אפשרות להתחמק. "תמשכנה בינתיים", אני מפטירה לאחיותיי ויוצאת אל הסלון.
***
"זה נשמע משהו טוב", אומרת לי אמא, "בררנו הרבה ואמרים עליו דברים ממש מצוינים, אני נותנת לזה סיכוי טוב", היא מתנסחת בזהירות, למודת אכזבות עבר.
"מבחינתי, אני פנויה לפגישה", אני עונה מיד, "הפעם, עם הסגר הזה, שהתחיל כבר מיום חמישי שעבר, לא צריך לתמרן את הפגישה עם העבודה בבית הספר. כל שעה טובה מבחינתי".
"אוי, על זה לא חשבתי. איך תפגשו? הרי יש בעיה לנסוע ובכלל, הוא גר בבני ברק. איך יגיע מחוץ לעיר?"
"אני חושב שעדיין יש תחבורה בינעירונית", אבי מתערב בשיחה, "נכון שמאז פורים בכל יום – יומיים נוספו תקנות והוראות חדשות של משרד הבריאות וראש הממשלה יוצא בהצהרה לאומה כמעט בכל ערב... בכל מקרה, פגישה ראשונה אנו מקיימים תמיד בבית שלנו, כך שאין לנו בעיה עם כך שהמלונות נסגרו מחוסר מבקרים. הפעם הוא יבוא לכאן ואם זה ימשיך, נראה הלאה..."
***
הוא הגיע.
אמר שלא הייתה בעיה מיוחדת בדרך. להיפך, רוב האנשים נשארים בבית ולא יוצאים לעבודה, גם כל מקומות הבילוי סגורים כך שהכבישים היו ריקים והאוטובוס נסע חלק אפילו בשער הגיא.
היה נחמד. נעים ומעניין.
ולא. דווקא לא דברנו על הקורונה... נמאס.
"מבחינתי, אפשר להמשיך", אני נכנסת לחדרם של הורי.
עכשיו מתחילה ההמתנה מורטת העצבים לתשובה מהצד השני.
בכוח אני מדכאת את התקוות. 'זו בסך הכול פגישה ראשונה, וזה לא אומר דבר'. די לקוות ואחר כך להתאכזב. נחכה עם זה הלאה.
השדכנית מצלצלת ומקפיצה את כולנו: "הם רוצים להמשיך. צריך להחליט איפה ומתי".
מתי, זו לא בעיה, כבר אמרנו.
איפה, זה כבר יותר מורכב.
לכאורה, הפעם אני אמורה להגיע לכיוונו. אך בינתיים יצאו ההוראות החדשות של יציאה מהבתים רק לצרכים חיוניים ותגברו אכיפה ושוטרים.
לכולנו ברור שזהו צורך חיוני.
השאלה היא האם גם לשוטר התורן זה יהיה ברור...
"זה נראה לי מסובך מדי", מתחילה אמא לומר, "איך תיסעי מחוץ לעיר ככה? מה תגידי לשוטר אם יעצור אותך? אולי נקפיא את כל העסק למשך כמה ימים ונראה איך יתפתחו העניינים?"
"אני לא חושב שזה עניין של כמה ימים", אומר אבא, " מנכ"ל משרד הבריאות אמר שלאור הקפיצה המשמעותית במספר החולים, כבר 677 חולי קורונה , נראה שהסגר רק ילך ויתהדק וכנראה גם יתארך... לפי ההתרחשויות המהירות וההיגיון זה נראה כאילו סגר ארוך לפנינו".
בום.
שתיל התקווה הזעיר שזה עתה החל לנבוט כמעט ונתלש.
"אני לא רוצה להקפיא", אני מוצאת את עצמי אומרת, "נכון, הייתה רק פגישה אחת, אבל היא הייתה טובה. ואולי זה סוף סוף כן הוא? ואם לא אמשיך בפגישות, מן הסתם הוא לא יחכה לי... ואם השידוך ירד רק בגלל הסגר, לא אוכל שלא להרגיש החמצה".
"נכון", אומר אבא, "אחרי הכול, זו כבר תקופה די ארוכה שלא עלתה הצעה רצינית טובה. ומיכל... היא כבר לא בת תשע עשרה..."
"כן", עונה אמא, "אבל מה נעשה?".
***
"חייב להיות פתרון, מיכל. חייב להיות פתרון", נואמת לי אפרת אחותי הנשואה בפלאפון.
"כן, נכון", אני מהמהמת בנימה מיואשת אל תוך הפומית, "אבל איזה?"
"לא יודעת"... אפרת מהרהרת בקול, "אולי אבא יסיע אותך ברכב ישירות לבני ברק ותיפגשו באיזה בית של מישהו?"
"אבל, מה נגיד לשוטר אם יעצור אותנו?"
"...שאתם נוסעים לרמי לוי, אולי? הרי אין הגבלה כלשהי בחוק לאיזה סניף לנסוע ועקרונית, אתם יכולים לנסוע אפילו לרמי לוי בקרית שמונה... זה צורך חיוני..."
"נו, אפרת, זה נשמע מגוחך..."
"נכון, אבל, אם תטענו כך, לא תהיה לשוטר עילה לעצור אתכם מדרככם או לתת לכם דו"ח. חוקית זו זכותכם!"
"באמת, אפרת, אבא לא יסכים לעולם לשטות כזו. תחפשי רעיון אחר..."
"טוב, מיכל", מתרצה אחותי, "הי, רגע, יש לי רעיון מצוין. הרי סבא גר בבני ברק ובדיוק שלשום התקלקל לו המקרר... והוא, עם הגיל שלו, לא יוצא עכשיו בכלל מהבית... תגידו לשוטר שאתם נוסעים אליו, להניח לו מזון מאחורי הדלת..."
"הו, אפרת, הפעם הברקת!", אני מתלהבת, "זה אפילו לא צריך להיות שקר, בזמן שאני אהיה בפגישה, אבא ילך להניח דברים לסבא".
"יופי, מיכל, דברי עם אבא ואמא ותעדכני אותי אם זה עבר... אם לא, נחשוב על רעיון אחר".
***
כבר 16:00, עלי לצאת לתחנה.
בסוף, החלטנו, הורי ואני, להשתמש ברעיון של אפרת, רק שכל עוד עדיין יש אוטובוסים מחוץ לעיר, אין סיבה שאבא ייקח אותי.
זהו. סיימתי להתארגן כראוי. אני יוצאת מהבית.
אבא הורה לי לחבוש כפפות כל זמן הנסיעה ואני מביטה סביב ומרגישה הקלה משאני רואה שאינני היחידה שנוהגת כך. מעט האנשים הצועדים ברחוב אכן "מעוטרים" בכפפות ואפילו במסכות. טוב, לשם עוד לא הגעתי...
האוטובוס מגיע. אני מתמקמת באחד המושבים, דרוכה, מסדרת במחשבתי מה אומר לשוטר באם יעלה וישאלני למטרת נסיעתי.
אשר יגורתי בא לי.
ביציאה מירושלים עולה שוטר צעיר אל האוטובוס ומתחקר כל אחד ואחד מהנוסעים בקפדנות. אין סיכוי להתחמק.
הנה, הוא ניגש אלי.
אני מרגישה את הלחץ עולה בתוכי ודפיקות ליבי מואצות. אני לוחשת תפילה ללא קול 'רק שלא יורה לי לחזור הביתה... רק שלא..!'
אין לי זמן לחשוב, והוא פונה אלי:
"גברת, לאן?"
"אהם...", אני מוצאת את עצמי לא מוכנה והוא שם לב לזה מיד. פניו מתקשחות.
אני מבינה שכעת כבר לא אוכל לספר מעשיות על סבא ומקרר ששבת לפתע...
"את יודעת שיש סגר?"
"כן, אני יודעת", אני לא מוצאת טעם להכחיש ובהחלטה של רגע מחליטה לספר את האמת, "אני נוסעת לפגישה חשובה, למטרת שידוך".
"למטרת מה?", השוטר לא באמת מבין.
"למטרת שידוך", אני חושבת איך להסביר, "אני נוסעת להיפגש עם בחור על מנת לבדוק האם אנו מתאימים זה לזו...", אני מסתבכת בניסוח.
"מה", הוא מנסה להבין, "פגישה למטרת נישואין?"
"כן", אני שמחה בהגדרה, "בדיוק".
"אבל, אני לא מבין, מה הבעיה, תדברו בzoom , בסקייפ, בוואצפ, בכל אפשרות טכנולוגית אחרת... מה דחוף דווקא להיפגש במצב כזה? ממילא אתם צריכים לשמור על מרחק שני מטר..."
"זה לא עובד ככה...", אני נבוכה, "אי אפשר להכיר רק דרך הפלאפון או המחשב וכך להחליט על נישואין עתידיים"...
"מה?", השוטר נדהם, "את רוצה לומר לי שאתם בכלל לא מכירים? אז למה דווקא עכשיו להתחיל להכיר? ואיך בכלל את יודעת שהוא קיים, אם לא נפגשתם עד עכשיו?"
"לא, זה לא להכיר", אני מסתבכת, "קשה להסביר... בקיצור, זה נקרא שידוך... זה להיפגש".
"רגע אז בעצם עד עכשיו בכלל לא נפגשתם? חבל, בתקופה כזו, עדיף לחפש מישהו יותר קרוב להיפגש אתו, מהשכונה אולי...",
"זה לא עובד ככה...", אני כבר מייחלת לסיום השיחה, "אנחנו לא נפגשים סתם עם כל אחד, יש פה הורים, בירורים, שדכן... זה מורכב".
השוטר הסתקרן לגמרי, "אז כמה פגישות כאלה אתם עוד הולכים לעשות תוך כדי הסגר הזה? לא כל שוטר ייתן לך להמשיך בנסיעה... ההוראות מורות לנו לתת דו"ח על אי ציות להנחיות משרד הבריאות".
"לא יודעת"... אני מוצאת את עצמי מסמיקה באחת משאני קולטת ברגע את מבטיהם הסקרניים של כל יושבי האוטובוס... אפילו הנהג צדד את פניו על מנת להקשיב, מסוקרן מדוע השוטר מעכב אותנו כל כך... ובאוטובוס הדליל והשקט ממילא הייתה שיחתנו נחלת הכלל.
"טוב, נו", מתרצה השוטר, כשגם הוא שם לב להאזנה המלאה של כל הנוכחים ולמבוכתי הגוברת, "אאפשר לך להמשיך בדרכך, אבל תעשי חושבים לגבי הפעם הבאה".
אני ממלמלת, "תודה", בהרגשת רווחה והשוטר יורד במדרגות האחוריות של האוטובוס.
"ושיהיה לך בהצלחה", הוא קורא בקול לעברי כשהדלת מתחילה להיסגר אחריו.
כולם מחייכים, רק אני משפילה את עיני באי-נוחות ומייחלת לגמר הנסיעה.
***
כשאני נוקשת על הדלת הוא כבר שם. והזוג החביב מלווים אותנו למרפסת ביתם בנעימות.
אפילו מגישים לנו שתיה חמה ועוגיות. יפה מאוד מצדם.
"איך עברה הדרך?", הוא פותח בשיחה, "היו בעיות?"
"תשמע מה עברתי ואז תחליט איך לקרוא לזה", אני אומרת בנימה משועשעת ומגוללת באוזניו את עלילותיי האחרונות.
הכול לטובה, ופגישתנו מתחילה לה ברוח טובה ובנימת צחוק.
אנו צופים אל הנוף היפיפה הפרוש מתחתינו ומשוחחים בנחת.
הוא שואל ואני משיבה. אני מספרת והוא מוסיף. הוא מסביר ואני מקשה ובלי לשים לב חולפת לה שעה ומחצה ואנו נפרדים באיחולי ערב טוב ונסיעה נעימה.
יוצאת ראשונה לתחנה. לפני נסיעה לא קצרה ואני שמחה בזאת. משחזרת בראשי את שיחתנו, בודקת עם עצמי את רגשותיי ומשהו מתוק ומהסס עולה בתוכי. ליבי כבר לוחש לי שהפעם זה זה.
***
מחר פגישה שלישית.
והפעם הוא יגיע לירושלים. אבל היכן ניפגש? שוב בתוך בית?
אי אפשר להסתובב בשום מקום, המצב עם הקורונה החמיר, מספר החולים כבר עלה ל 705, עשרה במצב קשה והשוטרים ברחובות רק התרבו מאז אתמול. מה עושים?
"תפגשו בחניה של הסופר", מציעה השדכנית. כך כולם עושים עכשיו.
"ומה, תטיילו במעלית?", יעל צוחקת איתי.
"אולי תפגשו בתוך הסופר", מתלהב אחי הקטן, מנשה, בן השתיים עשרה. גם בימים כהרגלם קשה להסתיר ממנו משהו ובימים אלו, שכולנו בבית 24/7 על אחת כמה וכמה. "דווקא יפה שם, באושר עד", הוא מוסיף בטון מנצח, "יש המון שורות ומדפים שאפשר לעבור ביניהם"...
"ונוף מדהים של עגבניות ומלפפונים", צוחקת שירה.
"וכשתגיעו לחסה", מוסיפה יעל בעליזות, "תדברו על החסה בשטחים"...
"את מי מעניינת החסה בשטחים?", מגחכת שירה, "דברים הרבה יותר גדולים מתרחשים בעולם בימים אלו".
ואני מהרהרת בכך שפגישותיי עם אהרון מנביץ הפכו לשיחת בידור משפחתית ולא בטוחה שאני מרוצה מכך, לא כרגע.
הכול עוד לוט בערפל. שום דבר לא בטוח ומחר יכול כל העסק להיגמר כשם שהוא התחיל
ולי, אין כוח לעוד אכזבה.
אני פונה לחדרי, מעדיפה להיות לבד כרגע, לא לדבר על אהרון כל כך הרבה, לא לפני שהקשר יהיה יציב יותר.
אמא מבינה לרגשותיי ומפזרת את ההפגנה הקטנה שבסלון,
ואני מעריכה אותה על כך, יוצאת מעצמי לרגע וחושבת אליהם, על הורי, שבכל השנים הללו מנסים כל הזמן ללכת בין הטיפות: לתמוך, אבל לא לנדנד, לעודד אבל לא ללחוץ, לשדל אבל לא להכריח, לנתב להחלטה אבל לא להחליט במקומי,
וזה לא פשוט.
לא פשוט בכלל.
וברגע אחד של הארה, אני מתמלאת בהכרת תודה גדולה.
שלום לכולם, חדשה כאן כמו שאתם רואים ומעלה פרק ראשון של סיפור בהמשכים. התחלתי לכתוב אותו בסביבות פורים תש"פ ונכתב עם ההתפתחויות. עם הזמן אשמח לרעיון עבור שם לסיפור. עדיין לא מצאתי שם כלבבי.
מצרפת כרגע פרק ראשון (מקווה שהאורך מתאים). אשמח להערות כחוכמתכם וניסיונכם.
פרק א /
ירושלים ישראל
אני נכנסת הביתה. זורקת את התיק על הספה ורצה להחליף לנעלי בית. ליד דלת החדר נעצרת, משהו בטון של שירה, אחותי, מאותת לי לא להיכנס.
"לקנות או לא לקנות?", קולה השואל של שירה נשמע מתוך החדר.
"השאלה היא האם להתייחס ליום הולדת שלה או לא", זו יעל.
"זה ישמח אותה שנתייחס. מי יתייחס אם לא אנחנו? נקנה לה את תמונת היהלומים הענקית, נכתוב מכתב יפה. מיכל תשמח".
"אבל, את לא חושבת שזה יצער אותה? בכל אופן... היא תהיה בת 25 ועדיין רווקה. אם נתייחס זה רק ידגיש את זה", קשה לי לשמוע את יעל כאובה. אני מוותרת על נעלי הבית ופונה יחפה לבדוק מה יש לאכול במטבח.
חמודות, אחיותיי הצעירות. רוצות לשמח אותי. חבל שהן חוששות, אבל כמו שאני מכירה אותן, שירה לא תוותר ויעל בסוף תשתכנע. בכל מקרה, אני מהרהרת לעצמי, זה שהן תתייחסנה ליום ההולדת שלי לא ישנה את המציאות הכאובה של רווקותי
וההתייחסות שלהן, רק יכולה לשמח.
***
"מיכל", נו איך המתנה?", אחותי יעל נכנסת לחדרנו המשותף.
"מקסים!", אני עונה בעודי קוראת את המכתב שהן צרפו: "יהי רצון, שתמונה זו, שתצרי במו ידייך, תפאר את ביתך שלך בקרוב".
"הלוואי שברכתכן תתקיים".
כשהברכות האלו מגיעות מהקרובים אלי ביותר, הן רצויות ומחממות לב, משום שאני מרגישה שהן באות ממקום של אהבה ולא ממקום של רחמים.
"רוצה לעזור לי להתחיל?", אני מציעה.
"כן, בטח", יעל נלהבת, "אני קוראת לשירה. היא גם תשמח".
רגע או שניים ושתיהן מפזזות לעברי, נרגשות.
אנחנו פותחות שקית אחר שקית של יהלומים זעירים בזהירות ושופכות אל תוך התאים בקופסת הפלסטיק שהן קנו.
מתיישבות שלושתנו סביב התמונה ומתחילות. לאט לאט.
מתוקות. הן קנו עוד שני "עטים" המיועדים להדבקת היהלומים, כדי שנוכל לעשות זאת יחד.
אחרי הכול, התמונה באמת ענקית, ולעשות אותה לבדי, זה בהחלט עלול לייאש...
כמעט כמו ההמתנה הארוכה הזו... להיות מאושרת... להינשא.
כל דבר שעושים יחד, הרבה יותר קל.
אולי באמת, אני צריכה לשתף אותן יותר, לטובתי, הן כבר לא קטנות כל כך... ואם לא אני, יעל כבר הייתה מתחילה בשידוכים בעצמה.
שירה שואלת משהו, כנראה כבר בפעם השנייה. ואני לא הקשבתי. לא נעים.
קולה של אמא הקורא לי מהסלון, מספק לי אפשרות להתחמק. "תמשכנה בינתיים", אני מפטירה לאחיותיי ויוצאת אל הסלון.
***
"זה נשמע משהו טוב", אומרת לי אמא, "בררנו הרבה ואמרים עליו דברים ממש מצוינים, אני נותנת לזה סיכוי טוב", היא מתנסחת בזהירות, למודת אכזבות עבר.
"מבחינתי, אני פנויה לפגישה", אני עונה מיד, "הפעם, עם הסגר הזה, שהתחיל כבר מיום חמישי שעבר, לא צריך לתמרן את הפגישה עם העבודה בבית הספר. כל שעה טובה מבחינתי".
"אוי, על זה לא חשבתי. איך תפגשו? הרי יש בעיה לנסוע ובכלל, הוא גר בבני ברק. איך יגיע מחוץ לעיר?"
"אני חושב שעדיין יש תחבורה בינעירונית", אבי מתערב בשיחה, "נכון שמאז פורים בכל יום – יומיים נוספו תקנות והוראות חדשות של משרד הבריאות וראש הממשלה יוצא בהצהרה לאומה כמעט בכל ערב... בכל מקרה, פגישה ראשונה אנו מקיימים תמיד בבית שלנו, כך שאין לנו בעיה עם כך שהמלונות נסגרו מחוסר מבקרים. הפעם הוא יבוא לכאן ואם זה ימשיך, נראה הלאה..."
***
הוא הגיע.
אמר שלא הייתה בעיה מיוחדת בדרך. להיפך, רוב האנשים נשארים בבית ולא יוצאים לעבודה, גם כל מקומות הבילוי סגורים כך שהכבישים היו ריקים והאוטובוס נסע חלק אפילו בשער הגיא.
היה נחמד. נעים ומעניין.
ולא. דווקא לא דברנו על הקורונה... נמאס.
"מבחינתי, אפשר להמשיך", אני נכנסת לחדרם של הורי.
עכשיו מתחילה ההמתנה מורטת העצבים לתשובה מהצד השני.
בכוח אני מדכאת את התקוות. 'זו בסך הכול פגישה ראשונה, וזה לא אומר דבר'. די לקוות ואחר כך להתאכזב. נחכה עם זה הלאה.
השדכנית מצלצלת ומקפיצה את כולנו: "הם רוצים להמשיך. צריך להחליט איפה ומתי".
מתי, זו לא בעיה, כבר אמרנו.
איפה, זה כבר יותר מורכב.
לכאורה, הפעם אני אמורה להגיע לכיוונו. אך בינתיים יצאו ההוראות החדשות של יציאה מהבתים רק לצרכים חיוניים ותגברו אכיפה ושוטרים.
לכולנו ברור שזהו צורך חיוני.
השאלה היא האם גם לשוטר התורן זה יהיה ברור...
"זה נראה לי מסובך מדי", מתחילה אמא לומר, "איך תיסעי מחוץ לעיר ככה? מה תגידי לשוטר אם יעצור אותך? אולי נקפיא את כל העסק למשך כמה ימים ונראה איך יתפתחו העניינים?"
"אני לא חושב שזה עניין של כמה ימים", אומר אבא, " מנכ"ל משרד הבריאות אמר שלאור הקפיצה המשמעותית במספר החולים, כבר 677 חולי קורונה , נראה שהסגר רק ילך ויתהדק וכנראה גם יתארך... לפי ההתרחשויות המהירות וההיגיון זה נראה כאילו סגר ארוך לפנינו".
בום.
שתיל התקווה הזעיר שזה עתה החל לנבוט כמעט ונתלש.
"אני לא רוצה להקפיא", אני מוצאת את עצמי אומרת, "נכון, הייתה רק פגישה אחת, אבל היא הייתה טובה. ואולי זה סוף סוף כן הוא? ואם לא אמשיך בפגישות, מן הסתם הוא לא יחכה לי... ואם השידוך ירד רק בגלל הסגר, לא אוכל שלא להרגיש החמצה".
"נכון", אומר אבא, "אחרי הכול, זו כבר תקופה די ארוכה שלא עלתה הצעה רצינית טובה. ומיכל... היא כבר לא בת תשע עשרה..."
"כן", עונה אמא, "אבל מה נעשה?".
***
"חייב להיות פתרון, מיכל. חייב להיות פתרון", נואמת לי אפרת אחותי הנשואה בפלאפון.
"כן, נכון", אני מהמהמת בנימה מיואשת אל תוך הפומית, "אבל איזה?"
"לא יודעת"... אפרת מהרהרת בקול, "אולי אבא יסיע אותך ברכב ישירות לבני ברק ותיפגשו באיזה בית של מישהו?"
"אבל, מה נגיד לשוטר אם יעצור אותנו?"
"...שאתם נוסעים לרמי לוי, אולי? הרי אין הגבלה כלשהי בחוק לאיזה סניף לנסוע ועקרונית, אתם יכולים לנסוע אפילו לרמי לוי בקרית שמונה... זה צורך חיוני..."
"נו, אפרת, זה נשמע מגוחך..."
"נכון, אבל, אם תטענו כך, לא תהיה לשוטר עילה לעצור אתכם מדרככם או לתת לכם דו"ח. חוקית זו זכותכם!"
"באמת, אפרת, אבא לא יסכים לעולם לשטות כזו. תחפשי רעיון אחר..."
"טוב, מיכל", מתרצה אחותי, "הי, רגע, יש לי רעיון מצוין. הרי סבא גר בבני ברק ובדיוק שלשום התקלקל לו המקרר... והוא, עם הגיל שלו, לא יוצא עכשיו בכלל מהבית... תגידו לשוטר שאתם נוסעים אליו, להניח לו מזון מאחורי הדלת..."
"הו, אפרת, הפעם הברקת!", אני מתלהבת, "זה אפילו לא צריך להיות שקר, בזמן שאני אהיה בפגישה, אבא ילך להניח דברים לסבא".
"יופי, מיכל, דברי עם אבא ואמא ותעדכני אותי אם זה עבר... אם לא, נחשוב על רעיון אחר".
***
כבר 16:00, עלי לצאת לתחנה.
בסוף, החלטנו, הורי ואני, להשתמש ברעיון של אפרת, רק שכל עוד עדיין יש אוטובוסים מחוץ לעיר, אין סיבה שאבא ייקח אותי.
זהו. סיימתי להתארגן כראוי. אני יוצאת מהבית.
אבא הורה לי לחבוש כפפות כל זמן הנסיעה ואני מביטה סביב ומרגישה הקלה משאני רואה שאינני היחידה שנוהגת כך. מעט האנשים הצועדים ברחוב אכן "מעוטרים" בכפפות ואפילו במסכות. טוב, לשם עוד לא הגעתי...
האוטובוס מגיע. אני מתמקמת באחד המושבים, דרוכה, מסדרת במחשבתי מה אומר לשוטר באם יעלה וישאלני למטרת נסיעתי.
אשר יגורתי בא לי.
ביציאה מירושלים עולה שוטר צעיר אל האוטובוס ומתחקר כל אחד ואחד מהנוסעים בקפדנות. אין סיכוי להתחמק.
הנה, הוא ניגש אלי.
אני מרגישה את הלחץ עולה בתוכי ודפיקות ליבי מואצות. אני לוחשת תפילה ללא קול 'רק שלא יורה לי לחזור הביתה... רק שלא..!'
אין לי זמן לחשוב, והוא פונה אלי:
"גברת, לאן?"
"אהם...", אני מוצאת את עצמי לא מוכנה והוא שם לב לזה מיד. פניו מתקשחות.
אני מבינה שכעת כבר לא אוכל לספר מעשיות על סבא ומקרר ששבת לפתע...
"את יודעת שיש סגר?"
"כן, אני יודעת", אני לא מוצאת טעם להכחיש ובהחלטה של רגע מחליטה לספר את האמת, "אני נוסעת לפגישה חשובה, למטרת שידוך".
"למטרת מה?", השוטר לא באמת מבין.
"למטרת שידוך", אני חושבת איך להסביר, "אני נוסעת להיפגש עם בחור על מנת לבדוק האם אנו מתאימים זה לזו...", אני מסתבכת בניסוח.
"מה", הוא מנסה להבין, "פגישה למטרת נישואין?"
"כן", אני שמחה בהגדרה, "בדיוק".
"אבל, אני לא מבין, מה הבעיה, תדברו בzoom , בסקייפ, בוואצפ, בכל אפשרות טכנולוגית אחרת... מה דחוף דווקא להיפגש במצב כזה? ממילא אתם צריכים לשמור על מרחק שני מטר..."
"זה לא עובד ככה...", אני נבוכה, "אי אפשר להכיר רק דרך הפלאפון או המחשב וכך להחליט על נישואין עתידיים"...
"מה?", השוטר נדהם, "את רוצה לומר לי שאתם בכלל לא מכירים? אז למה דווקא עכשיו להתחיל להכיר? ואיך בכלל את יודעת שהוא קיים, אם לא נפגשתם עד עכשיו?"
"לא, זה לא להכיר", אני מסתבכת, "קשה להסביר... בקיצור, זה נקרא שידוך... זה להיפגש".
"רגע אז בעצם עד עכשיו בכלל לא נפגשתם? חבל, בתקופה כזו, עדיף לחפש מישהו יותר קרוב להיפגש אתו, מהשכונה אולי...",
"זה לא עובד ככה...", אני כבר מייחלת לסיום השיחה, "אנחנו לא נפגשים סתם עם כל אחד, יש פה הורים, בירורים, שדכן... זה מורכב".
השוטר הסתקרן לגמרי, "אז כמה פגישות כאלה אתם עוד הולכים לעשות תוך כדי הסגר הזה? לא כל שוטר ייתן לך להמשיך בנסיעה... ההוראות מורות לנו לתת דו"ח על אי ציות להנחיות משרד הבריאות".
"לא יודעת"... אני מוצאת את עצמי מסמיקה באחת משאני קולטת ברגע את מבטיהם הסקרניים של כל יושבי האוטובוס... אפילו הנהג צדד את פניו על מנת להקשיב, מסוקרן מדוע השוטר מעכב אותנו כל כך... ובאוטובוס הדליל והשקט ממילא הייתה שיחתנו נחלת הכלל.
"טוב, נו", מתרצה השוטר, כשגם הוא שם לב להאזנה המלאה של כל הנוכחים ולמבוכתי הגוברת, "אאפשר לך להמשיך בדרכך, אבל תעשי חושבים לגבי הפעם הבאה".
אני ממלמלת, "תודה", בהרגשת רווחה והשוטר יורד במדרגות האחוריות של האוטובוס.
"ושיהיה לך בהצלחה", הוא קורא בקול לעברי כשהדלת מתחילה להיסגר אחריו.
כולם מחייכים, רק אני משפילה את עיני באי-נוחות ומייחלת לגמר הנסיעה.
***
כשאני נוקשת על הדלת הוא כבר שם. והזוג החביב מלווים אותנו למרפסת ביתם בנעימות.
אפילו מגישים לנו שתיה חמה ועוגיות. יפה מאוד מצדם.
"איך עברה הדרך?", הוא פותח בשיחה, "היו בעיות?"
"תשמע מה עברתי ואז תחליט איך לקרוא לזה", אני אומרת בנימה משועשעת ומגוללת באוזניו את עלילותיי האחרונות.
הכול לטובה, ופגישתנו מתחילה לה ברוח טובה ובנימת צחוק.
אנו צופים אל הנוף היפיפה הפרוש מתחתינו ומשוחחים בנחת.
הוא שואל ואני משיבה. אני מספרת והוא מוסיף. הוא מסביר ואני מקשה ובלי לשים לב חולפת לה שעה ומחצה ואנו נפרדים באיחולי ערב טוב ונסיעה נעימה.
יוצאת ראשונה לתחנה. לפני נסיעה לא קצרה ואני שמחה בזאת. משחזרת בראשי את שיחתנו, בודקת עם עצמי את רגשותיי ומשהו מתוק ומהסס עולה בתוכי. ליבי כבר לוחש לי שהפעם זה זה.
***
מחר פגישה שלישית.
והפעם הוא יגיע לירושלים. אבל היכן ניפגש? שוב בתוך בית?
אי אפשר להסתובב בשום מקום, המצב עם הקורונה החמיר, מספר החולים כבר עלה ל 705, עשרה במצב קשה והשוטרים ברחובות רק התרבו מאז אתמול. מה עושים?
"תפגשו בחניה של הסופר", מציעה השדכנית. כך כולם עושים עכשיו.
"ומה, תטיילו במעלית?", יעל צוחקת איתי.
"אולי תפגשו בתוך הסופר", מתלהב אחי הקטן, מנשה, בן השתיים עשרה. גם בימים כהרגלם קשה להסתיר ממנו משהו ובימים אלו, שכולנו בבית 24/7 על אחת כמה וכמה. "דווקא יפה שם, באושר עד", הוא מוסיף בטון מנצח, "יש המון שורות ומדפים שאפשר לעבור ביניהם"...
"ונוף מדהים של עגבניות ומלפפונים", צוחקת שירה.
"וכשתגיעו לחסה", מוסיפה יעל בעליזות, "תדברו על החסה בשטחים"...
"את מי מעניינת החסה בשטחים?", מגחכת שירה, "דברים הרבה יותר גדולים מתרחשים בעולם בימים אלו".
ואני מהרהרת בכך שפגישותיי עם אהרון מנביץ הפכו לשיחת בידור משפחתית ולא בטוחה שאני מרוצה מכך, לא כרגע.
הכול עוד לוט בערפל. שום דבר לא בטוח ומחר יכול כל העסק להיגמר כשם שהוא התחיל
ולי, אין כוח לעוד אכזבה.
אני פונה לחדרי, מעדיפה להיות לבד כרגע, לא לדבר על אהרון כל כך הרבה, לא לפני שהקשר יהיה יציב יותר.
אמא מבינה לרגשותיי ומפזרת את ההפגנה הקטנה שבסלון,
ואני מעריכה אותה על כך, יוצאת מעצמי לרגע וחושבת אליהם, על הורי, שבכל השנים הללו מנסים כל הזמן ללכת בין הטיפות: לתמוך, אבל לא לנדנד, לעודד אבל לא ללחוץ, לשדל אבל לא להכריח, לנתב להחלטה אבל לא להחליט במקומי,
וזה לא פשוט.
לא פשוט בכלל.
וברגע אחד של הארה, אני מתמלאת בהכרת תודה גדולה.
