פרק ו
בולטימור, מרילנד ארה"ב.
יצי (יצחק) שלייפר עולה במהירות ובנחישות את מדרגות בנין העיריה. הוא פוסע במסדרונות הריקים בתחושה של שליחות. אמש הודיע טראמפ על חלוקת ארוחות חינם לילדי אזרחי ארצות הברית. ההחלטה התקבלה בעקבות סגירת כל בתי הספר הממלכתיים. במשך שנת הלימודים מוגשות לתלמידי בית הספר שתי ארוחות ביום ובכך מבטיחה הממשלה את הזנתם הבסיסית של ילדי ארצות הברית על אף שרבים מהם מתגוררים בשכונות מצוקה ועוני. כעת, התקבל תקציב ענק המיועד לחלוקת מזון. יצי שלייפר ממהר לישיבת חברי העיריה שתדון באופן חלוקת התקציב לחלקי העיר השונים ובביצוע המורכב של החלוקה תוך שמירה הדוקה על ההנחיות ומניעה מהתקהלויות.
יצי שלייפר הוא היהודי היחיד בין חברי עירית בולטימור והוא זה המייצג את 47th district (האזור ה47 של העיר), רוב חברי הקהילה היהודית מתגוררים בתוך 47th district והוא משתדל לייצג את צורכיהם נאמנה.
הישיבה תתחיל בעוד רגעים ספורים. יצי מתיישב במקומו על יד השולחן העגול כשהוא מחליף ברכות שלום עם הנוכחים. עקב המצב, מקומות הישיבה סודרו באופן שישמור על המרחק החברתי, שש רגל, בין אדם לאדם, מה שהוביל אוטומטית לתועלת נוספת – האזנה מלאה לנושא הדברים.
הישיבה מתחילה. יצי, כדרכו, מוצא את הרגע הנכון להציג את בקשתו להקצאת חלק יחסי, בהתאם לגודל אוכלוסיית היעד, מהתקציב על מנת לספק מזון כשר עבור תלמידי בתי הספר היהודים. הוא מקבל את האישור לכך ומיד כשננעלת הישיבה פונה לעבוד על יישום התכנית.
***
משה – צבי מאט את מהירות רכבו וחונה במקום המסומן. מתנדב אחד מציץ על השלט שהצמיד לזגוגית הקדמית, המודיע כמה ילדים יש לו ופונה לאחוריו, אל ערימות קופסאות המזון המונחות זו על גבי זו. הוא עורם שלושה מכל סוג בידיו וניגש אל הרכב מאחור. משה – צבי פותח לו את תא המטען בלחיצת כפתור והבחור מכניס לו את הקופסאות מאחור. "תודה", מסמן לו משה – צבי דרך מראת הרכב ומתניע.
כמה רגעים אחר כך, הוא מחנה את רכבו על יד ביתו, לוקח את הארוחות הארוזות, נוקש קלות על הדלת ונכנס.
"אבא בא", מריע אליהו, בן השבע, בשמחה.
"איזה אוכל הביאו היום?", שואלת מרים, בת השלוש, בסקרנות ובאה אחריו אל המטבח.
משה – צבי מניח את כל הכבודה על השיש ושיינא, אשתו, ניגשת לחלק לילדים את הארוחה. היא פותחת את הקופסאות המיועדות לארוחת הצהרים ומרים שגררה כיסא עד לשיש, מטפסת עליו וצופה בכל הנעשה.
" beautiful (נהדר)", היא קוראת, "יש היום שניצלים ופסטה. בדיוק מה שאני אוהבת".
"יאמי", קורא גם שמשון שנכנס הרגע מחצר הבית, מחזיק בידיו את הכדור ופניו עדיין משולהבות מהמשחק.
"אני שמחה שאתם מרוצים", אומרת שיינא, "כולם לשטוף ידיים ולגשת לשולחן".
הילדים ממהרים לציית להוראה, בשעה הזו כולם כבר רעבים ועד מהרה הם ישובים סביב השולחן ואוכלים בתאבון.
משה – צבי ושיינא מתיישבים גם הם לאכול ושיינא אומרת בסיפוק: "יש גם דברים טובים שיצאו מכל השינויים האחרונים... מתי בימים רגילים היינו יושבים כל המשפחה לארוחת צהרים יחדיו? תמיד אכלו הבנים בבית ספרם (TI- 'Torah Institute, Yeshivas Kochav Yitzchak She'eris Hapleita - 'ישיבת כוכב יצחק(', הבנות בבית יעקב Bais Yaakov ), אתה היית אוכל בעבודה ואני... לרוב בכלל הייתי מדלגת על ארוחת הצהרים ומחכה לארוחת הערב הזוגית שלנו..."
"הרבה יותר כיף ככה", אומר שמשון שהקשיב, כמו כולם, לכל מילה. "לא שאני לא מתגעגע לחברים וללימודים", הוא ממהר לסייג את דבריו, "אבל לאכול בבית, זה תמיד יותר נעים מאשר לשבת ליד השולחן בחדר האוכל של בית הספר".
"החלוקה הזו ממש במקום", אומר לה משה – צבי אחר כך, כשהילדים כבר סיימו את ארוחתם, לקחו כל אחד את הפרי שצורף לו למנת הצהרים ונפנו למשחקיהם, "היא חוסכת לך את זמן הכנת הארוחות ואת נפנית יותר להיות עם הילדים שזו משימה שדורשת את כל כולך, כל הזמן וגם מקלה עלינו לא מעט מבחינה כלכלית".
"נכון", היא מסכימה, "כל הכבוד ליצי שלייפר שעבד על מנת שנהנה גם אנחנו מהתקציב המיוחד. ובכלל, הם מביאים הכול ביד רחבה, גם ארוחה מבושלת, גם פרי, גם בקבוקוני חלב, גם לחמניות ועוד ועוד".
"הכי מצחיק", מזכיר לה משה – צבי, "שביום חמישי הם חילקו בתור ארוחת צהרים חלות, קוגל סלטים וחמוצים... שיהיה לאנשים לכבוד שבת. רק היה חסר לי הטשולנט של 'ליל שישי' שהייתי אוכל כשלמדתי בישיבה בירושלים בתור בחור".
"אתה רואה", שיינא מעודדת גם את עצמה, "ד' עוזר ולמרות שהמצב הכלכלי שלנו כרגע בכי רע ואין לנו מושג מהיכן נשלם את כל צורכי החג, הילדים שלנו לא מרגישים כרגע מחסור. אני מרגישה בידיים של אלוקים, משהו כמו הרגשה של קבלת מן במדבר... גם אז בני ישראל קבלו כל יום את המזון של אותו יום כשהם צריכים להאמין בד' שיספק להם את המזון של מחר כשם שהבטיח".
"צודקת", מגיב משה – צבי, "הנה, לפני כחודשיים כשהפסקת לעבוד בעקבות החולשה הכללית שתקפה אותך והמלצתו של דוקטור סמית למנוחה, לא ידענו מה נעשה והנה, עכשיו, רוב הוצאות המזון מכוסות, בשליחותו האדיבה של טרמפ. אז אומנם, אף אחד עוד לא הבטיח לנו דבר לגבי ההמשך. צדקה, אני מאוד לא רוצה לקבל והלוואי שלא נאלץ לפנות לוועד הצדקה. כרגע, אני חושב שנסתפק במועט, ככל האפשר ונקנה באשראי רק מה שממש הכרחי. ו... ד' יעזור".
אליהו, מגיע אליהם בריצה, נמשיו הקטנטנים זוהרים וכולו מזיע ונרגש, "ניצחתי, אמא. ניצחתי את שמשון במשחק! פעם ראשונה! עכשיו אני יודע שאני כבר באמת גדול".
שיינא אוספת אותו אל חיקה בחיבוק חם, "אליהו", היא אומרת לו בחיבה, "אתה האוצר הכי גדול שיש. בלי קשר לכלום. כי אתה הבן שלנו".
הרגעים הקטנים האלו שמזכירים לה את כל הטוב שקבלה,
והיא מחליפה חיוך של אושר עם בעלה.
יש להם שלושה אוצרות בבית.
יש דבר שיכול להעיב על האושר הזה?
***
מרדכי גלברמן מביט בתחושת חוסר אונים באשתו המתייפחת. במה הוא יכול לעזור? זה כבר שעתיים תמימות שרחל – לאה ממררת בבכי ללא יכולת להפסיק. הכאב כל כך עצום. האובדן התרחש כל כך בפתאומיות. רק לפני פחות משבוע התקשר לכאן אביה והודיע על מחלתו ועכשיו... הוא כבר איננו.
"אף אחד לא היה אתו", הוא שומע את רחל – לאה ממלמלת מתוך בכי ונחפז להתקרב אליה, "הוא פשוט היה לבד... כל כך לבד... אפילו לא יכולנו לעמוד ליד מיטתו ברגעיו האחרונים ולקרוא 'שמע ישראל'", נראה היה שהדיבור משיב אותה קמעה למציאות והיא מגששת בידה, מחפשת את חבילת הטישו. מרדכי מגיש לה את הטישו ונשאר קשוב לידה. מוכן להכיל ולתמוך.
"הוא נפטר כמו גלמוד", היא פותחת בבכי מחודש, "בלי להיפרד, בלי לומר מילים אחרונות... זה כל כך קשה לי", היא משתנקת לרגע ומרדכי לוחש בשקט: "זה באמת קשה"... ולא יודע איך להמשיך.
הפלאפון שלו מצלצל. שמואל, בעלה של יעל, על הקו. מרדכי עונה: "הלו".
"ההלוויה תצא בעוד כשש שעות", מעדכן אותו שמואל ומרדכי מתנער – צריך לבדוק מה עושים.
הוא מתקשר אל הרב ושואל האם הם יכולים לנסוע להלוויה. והרב עונה שהם יכולים לנסוע אך שישמרו מרחק מהנוכחים, כולל מהאחות והגיס. שייחבשו מסכה לאורך כל הזמן וכשהם חוזרים יכנסו מיד לבידוד של שבועיים. אחרי הכול, ניו – יורק היא מוקד התפרצות משמעותי ואל להם לסכן את הציבור שכאן.
הם מתארגנים במהירות ויוצאים לדרך.
הם נכנסים לרכב ומרדכי מחליט להניח לרחל – לאה, אם היא תרצה לדבר – הוא כאן ואם תעדיף לשתוק – הוא גם כאן, בשביל לאפשר לה זאת.
הנסיעה עוברת עליהם בשתיקה. כשרחל – לאה מתייפחת וחבילת הטישו שבידה מתרוקנת במהירות.
הם מגיעים למקום. הוא חונה כעבור 5 שעות של נסיעה רצופה, מותש. וכשהם יוצאים מהרכב, חבושים במסכות, אומרת רחל – לאה רק מילה אחת: "תודה" ומישירה אליו שתי עיניים אדומות.
ההלוויה הקטנטנה מתחילה ומרדכי מחייג ליהושע. הוא ביקש להשתתף, לפחות בדרך זו, בהלווייתו של אביו.
בתקשורת דווח על חולה מספר 11,273 כבן 65 שנפטר היום מהנגיף. אבל, בשביל המשפחה הקטנה שעמדה כעת על יד הקבר הטרי היה זה אביהם האהוב והיחיד. אבא יקר, שעקב סכנת ההדבקה והנהלים החמורים לא יכלו אפילו לבקרו בבית החולים ברגעיו האחרונים. אבא שלא יכלו לעמוד לידו, להחזיק את ידו וללחוש באוזנו שלנצח לא ישכחוהו ואת כל אשר עשה תמיד למענם. אבא אהוב אשר נבצר מהם לבקש את סליחתו על ערש דווי ולהבטיח לו נאמנה את כל אשר יבקש.
הוא כבר שם,
אבל להם,
לשתי האחיות והאח, שתמיד יישארו הילדים הקטנים של אבא, להם נפער חור גדול ופתאומי בלב.
ההלוויה הייתה קטנה ומהירה ואפילו לשבת שבעה יחדיו, הם לא יכולים.
מרדכי ורחל – לאה שבים לביתם. היא מתיישבת על כיסא האבלים שהצליח להשיג
ואין מנחם.
הם בבידוד
ובביתם, רק הוא והיא.
***