סיפורי התתי"ם הירושלמים [ולאו דווקא] מקיפים הם את כל הדור הביניים אלה שלא צמחו כאן ב20 השנים האחרונות.
אין ילד אחד שלא חווה או היה עד למקרה מזעזע, על ידי מי שנקראו פעם בתואר הלא נכון, ובטעות טרגית - כמחנכים, הם היו יותר מלמדים, היינו שלימדו אותנו המון, בעיקר איך לא להתנהג כפי שהם התנהגו.
הסיפורים מזעזעים מאוד, אבל אלה היו החיים של פעם, לא היינו עמוסים, בשלל תארים מפוצצים, ומילים מפולפלות של דיאגנוזות, ואבחונים, לא נשלחנו לפסיכולגים לאבחון, ולא ליועצים לקטלוג, היינו אנחנו עם היצרים מול המלמד עם יצריו.
ושני המחנות נלחמו זה בזה עם מיטב היצירתיות אכזריות, התבונות, וההבנות, שהקיף אז את הדור, כמעט לכולם משני המחנות היה רצון אחד, לעבור את היום הזה בשלום, כלומר מחנה המלמדים, בשקט מופתי ע"י פחד משתק, לבין הצד שכנגד שניסה בכל עוזו לעורר את המשוואה, וליצוק אקשן לתוך תבנית הלימודית.
בסוף כל אירוע עמד זה מול זה בעת מבחן, כאישיות מול אישיות, אשיות כועסת וקשה יום, מול אשיות שנקלט כעושה צרות, קל להאשמות, חסר מזל, חסר פרוטקציה, והעיקר כמטרה להשליט על ידו את השקט והשלווה להעברת היום במינימום הפרעות מעצבנות.
בצל המאבק בין שני הנצים הללו, היה ברור כי ישנם ילדים בעייתיים, לצד ילדים שקטים ואומללים, וילדים ממוצעים, אלא שמצאו את עצמם פחות מול החזית, אלה שדרבנו את האחרים לעורר את העימות מעל השולחן בין המלמד לילד, בין שני היצרים.
כלי הנשק של הילדים היו רבים מאוד, לצד הנשק של המלמדים שהוא היה ממש מעט, מקל וכף יד, העלבה ע"י הוצאה לחוץ או עמדה בצד, או שליחת הביתה, או לחילופין חפיסת שקדי מרק לחלוקה.
בצל המציאות של אז, קשה מאוד למצוא אישיות, שיכל להוציא את עצמו מהמשוואה הנ"ל, לא לראות בילד שמשתולל כל יום, כאתגר לשינוי, כאתגר שאפשר לרסן אותו בתנאים אחרים שהיה מקובל אז.
לכן נדיר מאוד למצוא סיפורים על מלמדים מיוחדים, בעלי אישיות, שיכולו לנווט את הספינה הקשה כ"כ בזמנים ההם, ולא להיגרר רגשית ומנטלית.
היטיב לבטא זאת מרן הרב שטיינמן זצוק"ל זי"ע, שנדיר למצוא מחנך טוב בחיידר, בחיידר טוב אמר מרן, אולי יש איזה 3 - 4 מלמדים טובים.
אני חושב שכוונתו שמלמדים כאלה שחינכו את עצמם קודם, קשה למצוא, ומשלא חינכו את עצמם אין ראויים הם לחנך את האחרים.
לצערנו גם כיום על אף ההתקדמות, עדיין חסר המון מלמדים מחונכים לחנך.
אין ילד אחד שלא חווה או היה עד למקרה מזעזע, על ידי מי שנקראו פעם בתואר הלא נכון, ובטעות טרגית - כמחנכים, הם היו יותר מלמדים, היינו שלימדו אותנו המון, בעיקר איך לא להתנהג כפי שהם התנהגו.
הסיפורים מזעזעים מאוד, אבל אלה היו החיים של פעם, לא היינו עמוסים, בשלל תארים מפוצצים, ומילים מפולפלות של דיאגנוזות, ואבחונים, לא נשלחנו לפסיכולגים לאבחון, ולא ליועצים לקטלוג, היינו אנחנו עם היצרים מול המלמד עם יצריו.
ושני המחנות נלחמו זה בזה עם מיטב היצירתיות אכזריות, התבונות, וההבנות, שהקיף אז את הדור, כמעט לכולם משני המחנות היה רצון אחד, לעבור את היום הזה בשלום, כלומר מחנה המלמדים, בשקט מופתי ע"י פחד משתק, לבין הצד שכנגד שניסה בכל עוזו לעורר את המשוואה, וליצוק אקשן לתוך תבנית הלימודית.
בסוף כל אירוע עמד זה מול זה בעת מבחן, כאישיות מול אישיות, אשיות כועסת וקשה יום, מול אשיות שנקלט כעושה צרות, קל להאשמות, חסר מזל, חסר פרוטקציה, והעיקר כמטרה להשליט על ידו את השקט והשלווה להעברת היום במינימום הפרעות מעצבנות.
בצל המאבק בין שני הנצים הללו, היה ברור כי ישנם ילדים בעייתיים, לצד ילדים שקטים ואומללים, וילדים ממוצעים, אלא שמצאו את עצמם פחות מול החזית, אלה שדרבנו את האחרים לעורר את העימות מעל השולחן בין המלמד לילד, בין שני היצרים.
כלי הנשק של הילדים היו רבים מאוד, לצד הנשק של המלמדים שהוא היה ממש מעט, מקל וכף יד, העלבה ע"י הוצאה לחוץ או עמדה בצד, או שליחת הביתה, או לחילופין חפיסת שקדי מרק לחלוקה.
בצל המציאות של אז, קשה מאוד למצוא אישיות, שיכל להוציא את עצמו מהמשוואה הנ"ל, לא לראות בילד שמשתולל כל יום, כאתגר לשינוי, כאתגר שאפשר לרסן אותו בתנאים אחרים שהיה מקובל אז.
לכן נדיר מאוד למצוא סיפורים על מלמדים מיוחדים, בעלי אישיות, שיכולו לנווט את הספינה הקשה כ"כ בזמנים ההם, ולא להיגרר רגשית ומנטלית.
היטיב לבטא זאת מרן הרב שטיינמן זצוק"ל זי"ע, שנדיר למצוא מחנך טוב בחיידר, בחיידר טוב אמר מרן, אולי יש איזה 3 - 4 מלמדים טובים.
אני חושב שכוונתו שמלמדים כאלה שחינכו את עצמם קודם, קשה למצוא, ומשלא חינכו את עצמם אין ראויים הם לחנך את האחרים.
לצערנו גם כיום על אף ההתקדמות, עדיין חסר המון מלמדים מחונכים לחנך.
נערך לאחרונה ב: