שיתוף| הרבי הנסער, מוישי הסעור, וחזיר שנזרק לפח. (אשכול מתעדכן)

[אשר שרבר]

מילא הילדים, אבל האמהות.
איך הצליח מישהו לכבות רגש אמהי בוער של 'פגעו בילד שלי', ולהחליף אותו ב'ככה זה, ככה מחנכים'?
איך הן שתקו מול מסכת האלימות הזאת?
איך שתקו מול ילד שחוזר עם יד כחולה, עם פצעים וחבורות, עם סימני מכות על פניו?

שונה מאוד ההתייחסות דאז כלפי מערכת ממסדית דאז ועל אחת כו"כ, מערכת חינוכית להיום.
אבל אני זוכר דוגמא, שאמא שלי, גיבתה תמיד את המערכת, ובכל אופן לא הביעה בפני, גם אחרי סיפורי זוועה, גם אישית.
לפעם אחת שהיא כתבה מכתב נוקב למלמד, אני כבר לא זוכר מה הנושא, אבל היא כתבה את זה ממש עם דמעות (לא הייתה מהבוכיות..) ולי זה נתן תמיכה, להרבה שנים.
(אולי דווקא בגלל שזה היה חריגה מהנוהל)

אולי יום אחד אעלה גם סיפורי זוועה, אבל בעיקר, סיפורי מופת ממלמדים.

 

[מוישה]

למדתי בת"ת מפורסם. הרבי הירושלמי היה משתמש ב"כלי עבודה" לצורך חינוך. כשנתפסתי פעם עם עוד שני חברים על מעשה קונדס, ניתנה בידינו הבחירה אם לקבל "משכנתא" (יסבירו היודעים..) או להישלח מחוץ לכיתה. אבל איך אפשר להביע רצון להשתחרר חלילה מהשיעור הקדוש? משום כך החברים הצדיקים קיבלו על עצמם את עולו של השוט. אך אני - הפחדן - בחרתי ללא היסוס ביציאה לדרור. הרבי היקר, נשמה ממש, נשמה יתרה, שלח אותי בדחיפה החוצה כשבלהטוטנות מדהימה הצליח גם לדחוף "משכנתא" על הדרך, באמרו (בתרגום חפשי..): "אתה רוצה להתפטר מהשיעור, אה?!"... נאה דרשו: אכל, לקה ושילם (שם, שם).
אני מוכרח להוסיף שלמרות הכל, כמעט כל הכיתה, ואני ביניהם, אהבנו את הרבי הזה אהבת נפש, בלי ציניות וגוזמה. אני בטוח, וכך הרגשנו, שהוא עושה זאת במאה אחוז אבהות ומתוך אהבה אמתית. אלו אנשים שלא קיימים היום.

השאלה הזועקת כאן כיצד נתנו האמהות לדבר זה לקרות? (שלא ברצוני מעלה לי קונוטציה של השאלה האלמותית, הכיצד צעדו מליונים כצאן לטבח?! בשם הדמיון שלי, אני מתנצל על ההיסחפות).
אבל צריך להבין שגם ההורים, אם לא השתמשו ב"כלי עבודה", לפחות הכירו במערכת הזאת. בחינוך של פעם, אם נודע להורים שקיבלת "פאטש" בלחי ימין, הם העניקו לך אחר כבוד "פאטש" על הלחי השנייה...
ולמרות זאת, כשפתחתי פעם את הראש(!) במהלך טיפול אינקוויזיטורי של רבי מתוסכל (ת'אמת הגיע לי, ועוד איך...) ההורים שלי צירפו את זה לרשימת הזרזים להעברה ל"אשפוז" במוסד אחר.

 

[Natan Galant]

למדתי בת"ת מפורסם. הרבי הירושלמי היה משתמש ב"כלי עבודה" לצורך חינוך. כשנתפסתי פעם עם עוד שני חברים על מעשה קונדס, ניתנה בידינו הבחירה אם לקבל "משכנתא" (יסבירו היודעים..) או להישלח מחוץ לכיתה. אבל איך אפשר להביע רצון להשתחרר חלילה מהשיעור הקדוש? משום כך החברים הצדיקים קיבלו על עצמם את עולו של השוט. אך אני - הפחדן - בחרתי ללא היסוס ביציאה לדרור. הרבי היקר, נשמה ממש, נשמה יתרה, שלח אותי בדחיפה החוצה כשבלהטוטנות מדהימה הצליח גם לדחוף "משכנתא" על הדרך, באמרו (בתרגום חפשי..): "אתה רוצה להתפטר מהשיעור, אה?!"... נאה דרשו: אכל, לקה ושילם (שם, שם).
אני מוכרח להוסיף שלמרות הכל, כמעט כל הכיתה, ואני ביניהם, אהבנו את הרבי הזה אהבת נפש, בלי ציניות וגוזמה. אני בטוח, וכך הרגשנו, שהוא עושה זאת במאה אחוז אבהות ומתוך אהבה אמתית. אלו אנשים שלא קיימים היום.

השאלה הזועקת כאן כיצד נתנו האמהות לדבר זה לקרות? (שלא ברצוני מעלה לי קונוטציה של השאלה האלמותית, הכיצד צעדו מליונים כצאן לטבח?! בשם הדמיון שלי, אני מתנצל על ההיסחפות).
אבל צריך להבין שגם ההורים, אם לא השתמשו ב"כלי עבודה", לפחות הכירו במערכת הזאת. בחינוך של פעם, אם נודע להורים שקיבלת "פאטש" בלחי ימין, הם העניקו לך אחר כבוד "פאטש" על הלחי השנייה...
ולמרות זאת, כשפתחתי פעם את הראש(!) במהלך טיפול אינקוויזיטורי של רבי מתוסכל (ת'אמת הגיע לי, ועוד איך...) ההורים שלי צירפו את זה לרשימת הזרזים להעברה ל"אשפוז" במוסד אחר.

עד היום, אתה יכול להיות שולייה של רופא שיניים, דייג לוויתנים, ולמחרת לעבור להיות מלמד במשרה מלאה, בלא מעט תתי"ם.

 

[מרחבית]

1.קוראת את הסיפורים ומזדעזעת עמוקות.
אחרי הזעזוע שואלת את עצמי: רגע, איפה חייתי? איך לא ידעתי? איך לא שמעתי? ואני לא מהצעירות כאן!
גדלתי בארץ. היו בנים בבית. היו חברים שלהם. אחר כך היו ילדים. בכמה גילאים, בכמה מוסדות. והיו חברים שלהם. ו...רק כל אלה הם היחידים שאיכשהו ניצלו משבעת מדורי הגיהינום של מוסדות הלימוד??
שלא תבינו אותי לא נכון. היו סיפורים לא מוצדקים לפעמים. אפילו מקוממים מאוד. היתה חוסר הבנה חינוכית לפעמים. היה גם סיפור של העברה למוסד לימודי אחר.
אבל... תסלחו לי, רחוק מאוד מאוד מהתמונה ה...אין לי מילים... שמצטיירת כאן.
אולי תלוי במקום המגורים? אולי בחוגים מסוימים? אולי ריכוז המקרים הקשים כאן - יוצר תמונה מעוותת??
אולי ההתמקדות דווקא במלמדים הבעייתים באמת ובמקרים הכי גרועים - גורם לתמונה המעוותת, ש:
כולם! תמיד! בכל מקום!...?
שואלת את עצמי בנוסף, האם המקום הנכון לפרסם את הריכוז הזה הוא כאן??

2. בזמנו פתחתי דיון בעניין עד כמה להתייחס לתוכן של יצירות ספרותיות כאן. הייתי בדעה של לתת איזו חופשיות בזה, עד גבול מסוים. אחרים טענו בכל עוז שחייבים להתמקד בעיקר בניתוח היצירות מבתחינה ספרותית. שלא ייתכן שיהיו כאן שיחות ספסלי גינה כמו בפורום השכן. (אז עוד היו... לפני ריענון הכללים האיתן). על הרקע הזה נמחקו הודעות לא פעם ולא פעמיים.
אנחנו כאן בעמ' מס' 7. הודעה מס' 124. מתחרים בהעלאת סיפורים ודיונים קשים, גינתיים וספסליים להחריד.
רק להזכיר.
ר' @נתן גלנט ר' @למען דעת @מרשמלו. מה דעתכם? ומה דעת הציבור?
לטעמי האישי - נעילה לא מספיקה. רק מחיקה של חלק לא מבוטל מההודעות.

 

[אשר שרבר]

טוב בגלל קריאתה המהדהדת של @מרחבית אביא סיפור אחד על מלמד שהערצנו.
בתקופה ההיא מכות היו אמצעי לגיטימי, ואין להתעלם מהקונטקסט הכללי

ביני לבין חברי שישב עימי לספסל הלימודים (ספסל כפשוטו, אז לא ישבנו על כסאות, אלא קרש סנדוויץ' לא צבוע שחובר לבסיסי כסאות) קשרנו שקית, ובה הנחנו אשפה מזדמנת, נייר טואלט משומש (אשר יצר פפיר) שקיבלנו במשורה מהמלמד, חידודי עיפרון, ושאר מיני אשפה.
ויהי היום והמלמד יצא מהכיתה, ואנחנו חמדנו לצון, לא זוכר מי היה בעל הרעיון, ולמי היו שייכים הגפרורים, אבל ברגע הזה שהשומר לא היה בינותנו, השלכנו גפרור בוער אל השקית הדליקה, מה שגרם ללהבה גדולה ביננו, כמובן שהכיתה כולה צהלה ושמחה.
ואז, הוא נכנס, הוא כעס, והיום ממרום גילי אני מבין שגם פחד.
אנחנו היינו כבר באל חזור הלהבה היתה גדולה, ולא היה ספק מי האשמים לפרובוקציה (אולי הוא חקר, אבל זה לא רלוונטי)
הענין הפרצודרלי נפתר במהרה, צץ כוס מים, הלהבות שככו, וכעת הגיע תורנו.
עמדנו שנינו על יד שולחנו, בראשון החל, בלי הרבה מילים (אולי היו, אני לא זוכר) את המשקפיים על השולחן, בלי אמירה במבט, ותנועת יד, הוא הסיר, חטף את סטירת הלחי המצלצלת שלו, ושולח למקומו.
ואז הגיע תורי, סימון אל המשקפיים, הונחו על השולחן, שתי ידי, באוטומט, מגינות על לחיי, והוא, מסמן עם היד שהוריד, אני מוריד, הוא מניף את ידו אני מקפיץ אותם חזרה, והוא שוב מסמן לי להוריד, אני מוריד.
והוא בתנופה אדירה, ממרים את ידו, ובמהירות אל...
הלוח שנמצא מאחוריי...
אני לא הבנתי מה קורה, הבטתי עליו בתמיהה
הוא רק פתר אותי, הספיק לך לעמוד כאן ככה.
ושלח אותי אל המקום.

לימים פגשתי את החבר שלא זכר את הסיפור, אבל אני זכרתי.
פגשתי את המלמד אחרי כעשרים וחמש שנה, הוא כמובן לא זכר. אני זכרתי.
וגם תובנה
1. עונש הוא לא מטרה, אלא אמצעי לשם הרתעה, אם השגת אותה כבר, אין צורך להמשיך.
2. אני זכרתי, והחבר שחטף לא זכר. הבנו שמגיע לנו, אבל אני זכרתי רק בגלל שבסוף לא חטפתי.

 

[מוישה]

1.קוראת את הסיפורים ומזדעזעת עמוקות
....
לטעמי האישי - נעילה לא מספיקה. רק מחיקה של חלק לא מבוטל מההודעות.

אין צורך להזדעזע. הסיפורים האלו היו במשך שנים רבות, מאז ומעולם, וגם סופרי ההשכלה תיארו דברים דומים על הרבי בחיידר, שם במזרח אירופה.
לא כולכם שמעתם אודות הסיפורים האלו, כי התיאורים האלו רווחים או רווחו בעיקר בחדרים של אנשי ירושלים, הוותיקים יותר. מדור לדור הולכת וגוברת המודעות, אך יותר מכך הדור משתנה ופחות מכיל עונשים פיזיים, ולא מתאים לדוש כאן בנושא ארוך זה. אני מניח שרבים כאן מכירים את סוגיית 'חושך שבטו' בדורנו.
אני יכול להביא הרבה יותר סיפורים על אבהיות יוצאת מן הכלל של הרבי כלפי התלמידים, אך לא זה נושא האשכול. הצגת מקרי קיצון אינה משקפת את התמונה האובייקטיבית, אבל ממחישה חזק יותר את ההיסטוריה. אני חוזר על כך שהרבי שסיפרתי עליו קודם, היה אהוב עלינו ביותר, ומסיבות מסוימות אני מעדיף שלא לספר סיפורים מדהימים על היחס החם שלו לילדים. ובדורנו, אם האהבה היא סינתטית, גם העונשים הם סינתטיים...
שוחחתי עם מנהל ת"ת הנושא אופי ירושלמי ותיק, והוא אמר לי שאם הם שומעים על רבי מבוגר שלעתים נדירות מכה חלשות על היד, הם לא מעירים לו על כך, אך כשמדובר ברבי צעיר, הם לא מאפשרים זאת בשום פנים ואופן. ודומני שזהו המצב כיום בכל החדרים.
מאידך, לא כדאי למחוק סיפורים, כי למרות הכל יש עוד מלמדים שמתפרצים לעתים באלימות, וחשוב שאתם, ההורים, תהיו מודעים ל"אפשרויות" ופשוט תהיו ערניים למתרחש.

 

[ששונית]

בעלי מספר מעשי זוועה מסמרי שיער לא פחות על תלמוד תורה בארה"ב.
אז מה כן?
מעניין אם בתלמודי תורה ספרדים גם היו מקרים כאלו.
מי היה ויכול להעיד?
(לפני שלושים - ארבעים שנה בערך)

 

[יענקי R]

לטעמי האישי - נעילה לא מספיקה. רק מחיקה של חלק לא מבוטל מההודעות.

טבע של אשכול שיתופי, בפרט עם תוכן כזה, להפריח שריגים חדשים. ועד כמה שהרוח הטובה ממשיכה לנשוב בו - לכאורה הכל בסדר.
נכון שהמטרה היא התייחסות לצורת הכתיבה וביקורת עליה, אבל לא יגרע גם חלקו של התוכן.
בסופו של דבר, אם התוכן מעניין - הוא סוחף את כולם אחריו.
ואשכול זה יוכיח.

 

[אשר שרבר]

אולי ההתמקדות דווקא במלמדים הבעייתים באמת ובמקרים הכי גרועים - גורם לתמונה המעוותת, ש:
כולם! תמיד! בכל מקום!...?

ברור שזה העיקר

 

[Natan Galant]

ואז הגיע תורי, סימון אל המשקפיים, הונחו על השולחן, שתי ידי, באוטומט, מגינות על לחיי, והוא, במסמן עם היד שהוריד, אני מוריד, הוא מניף את ידו אני מקפיץ אותם חזרה, והוא שוב מסמן לי להוריד, אני מוריד.

סיפור מאלף, תודה.
בלי קשר, הסצנה המצוטטת, אוי...
היא ראויה לטור משלה, לך על זה.

 

[אשר שרבר]

סיפור מאלף, תודה.
בלי קשר, הסצנה המצוטטת, אוי...
היא ראויה לטור משלה, לך על זה.

תודה, גם זה...

לספסל הלימודים (ספסל כפשוטו, אז לא ישבנו על כסאות, אלא קרש סנדוויץ' לא צבוע שחובר לבסיסי כסאות) קשרנו שקית, ובה הנחנו אשפה מזדמנת, נייר טואלט משומש (אשר יצר פפיר) שקיבלנו במשורה מהמלמד,

סליחה שאני מפרגן לעצמי, אבל נהנתי מעצמי כשכתבתי את זה... אפילו חייכתי מתחת לשפם

 

[מוישה]

ואז הגיע תורי, סימון אל המשקפיים, הונחו על השולחן, שתי ידי, באוטומט, מגינות על לחיי, והוא, במסמן עם היד שהוריד, אני מוריד, הוא מניף את ידו אני מקפיץ אותם חזרה, והוא שוב מסמן לי להוריד, אני מוריד.
והוא בתנופה אדירה, ממרים את ידו, ובמהירות אל...
הלוח שנמצא מאחוריי...
אני לא הבנתי מה קורה, הבטתי עליו בתמיהה
הוא רק פתר אותי, הספיק לך לעמוד כאן ככה.
ושלח אותי אל המקום.

אתה כעת מזכיר לי מקרה דומה. המלמד מרים לילד את המשקפיים, מכשיר את הקרקע.. ידיו מונפות אל על, הילד רועד, ופתאום לטיפה חמה ורכה. "תחזור למקום", כך הרבי. מתאים לתובנה שלך.
זה תמיד הזכיר לי את המעשייה מספר חמדת ימים:

 

[אשר שרבר]

אתה כעת מזכיר לי מקרה דומה. המלמד מרים לילד את המשקפיים, מכשיר את הקרקע.. ידיו מונפות אל על, הילד רועד, ופתאום לטיפה חמה ורכה. "תחזור למקום", כך הרבי. מתאים לתובנה שלך.
זה תמיד הזכיר לי את המעשייה מספר חמדת ימים:
צפה בקובץ המצורף 337925

שכוייח

 

[יוסף שטיין]

מכיון שכבר כיום מודעים לבעייתיות של אז, והשתנה מאוד צורת החינוך אני לא רואה בעיה להעלות את ההיסטוריה הקרובה.

אין זה דיון השקפתי כלל. אלא שיתוף אמתי ויצירתי של היצירתיות של אכזריות והחמלה.

וסיבה שיש שלא מודעים על כך, כי ההתנהגות הזו הייתה כ"כ טבעית שלא היה מחשבה אחרת.

וגם לאמהות לא הייתה מושגים אחרים, והילדים היו מוכנים לקבור את עצמם בעבודה ומלבד שלא ידעו ההורים על הענישה, כי בדור שלפננו, שיתוף כזה היה מוליד עוד סבב חינוכי מעין זה בבית.

 

[יוסף שטיין]

והנה הגיע השעה להעלות לדיון את נושא האוכל שאוכלים ילדנו בחיידרים, נושא שלא השתנה מאז.
עוד ניתן לכך טור כשימצא הזמן.

 

[בן מיכאל]

עד היום, אתה יכול להיות שולייה של רופא שיניים, דייג לוויתנים, ולמחרת לעבור להיות מלמד במשרה מלאה, בלא מעט תתי"ם.

היצירתיות שלך עולה מדרגיה בכל תגובה מחדש!
- רק להוסיף, כי ניתן להיות שוחט ואח"כ מלמד....

 

[בן מיכאל]

טוב בגלל קריאתה המהדהדת של @מרחבית אביא סיפור אחד על מלמד שהערצנו.
בתקופה ההיא מכות היו אמצעי לגיטימי, ואין להתעלם מהקונטקסט הכללי

ביני לבין חברי שישב עימי לספסל הלימודים (ספסל כפשוטו, אז לא ישבנו על כסאות, אלא קרש סנדוויץ' לא צבוע שחובר לבסיסי כסאות) קשרנו שקית, ובה הנחנו אשפה מזדמנת, נייר טואלט משומש (אשר יצר פפיר) שקיבלנו במשורה מהמלמד, חידודי עיפרון, ושאר מיני אשפה.
ויהי היום והמלמד יצא מהכיתה, ואנחנו חמדנו לצון, לא זוכר מי היה בעל הרעיון, ולמי היו שייכים הגפרורים, אבל ברגע הזה שהשומר לא היה בינותנו, השלכנו גפרור בוער אל השקית הדליקה, מה שגרם ללהבה גדולה ביננו, כמובן שהכיתה כולה צהלה ושמחה.
ואז, הוא נכנס, הוא כעס, והיום ממרום גילי אני מבין שגם פחד.
אנחנו היינו כבר באל חזור הלהבה היתה גדולה, ולא היה ספק מי האשמים לפרובוקציה (אולי הוא חקר, אבל זה לא רלוונטי)
הענין הפרצודרלי נפתר במהרה, צץ כוס מים, הלהבות שככו, וכעת הגיע תורנו.
עמדנו שנינו על יד שולחנו, בראשון החל, בלי הרבה מילים (אולי היו, אני לא זוכר) את המשקפיים על השולחן, בלי אמירה במבט, ותנועת יד, הוא הסיר, חטף את סטירת הלחי המצלצלת שלו, ושולח למקומו.
ואז הגיע תורי, סימון אל המשקפיים, הונחו על השולחן, שתי ידי, באוטומט, מגינות על לחיי, והוא, מסמן עם היד שהוריד, אני מוריד, הוא מניף את ידו אני מקפיץ אותם חזרה, והוא שוב מסמן לי להוריד, אני מוריד.
והוא בתנופה אדירה, ממרים את ידו, ובמהירות אל...
הלוח שנמצא מאחוריי...
אני לא הבנתי מה קורה, הבטתי עליו בתמיהה
הוא רק פתר אותי, הספיק לך לעמוד כאן ככה.
ושלח אותי אל המקום.

לימים פגשתי את החבר שלא זכר את הסיפור, אבל אני זכרתי.
פגשתי את המלמד אחרי כעשרים וחמש שנה, הוא כמובן לא זכר. אני זכרתי.
וגם תובנה
1. עונש הוא לא מטרה, אלא אמצעי לשם הרתעה, אם השגת אותה כבר, אין צורך להמשיך.
2. אני זכרתי, והחבר שחטף לא זכר. הבנו שמגיע לנו, אבל אני זכרתי רק בגלל שבסוף לא חטפתי.

הסיפור מוסיף לי מלח על הפצעים - אם היו רבעס שהינם כן בני אדם, מדוע לא בחרו רק אותם, ולחילופין, מדוע האחרים לא למדו מהם??????

 

[בן מיכאל]

מילא הילדים, אבל האמהות.
איך הצליח מישהו לכבות רגש אמהי בוער של 'פגעו בילד שלי', ולהחליף אותו ב'ככה זה, ככה מחנכים'?
איך הן שתקו מול מסכת האלימות הזאת?
איך שתקו מול ילד שחוזר עם יד כחולה, עם פצעים וחבורות, עם סימני מכות על פניו?

הם גם היו מהדור הקודם והיו בטוחים כי הילדים שלהם אכן אשמים ורעים..., אין לנו סיבה להאשים אותם - הם עברו יסורים והשפלות נוראיות ומזעזעות בשואה, כשאני קורא תיאורים על השואה, אני מרגיש שמגיע להם כל מדליה והכרה שניתן לומר/לתאר/לתת/לכתוב על כך שנותרו יראים ושלימים, ולבקש מה' שלא ינסה אותנו.
כך שהעובדה שצעקו/הרביצו/השפילו (ודורם הבא אחריהם), ראויים לסליחה ולהבנה רבה.
נ. ב. פסיכולוגים טוענים, שכשאתה סולח, נרגעת הצלקת שבלב (כפי שהוגדרה באשכול), והאדם חוזר לשפיות.

 

[למען דעת]

ר' @נתן גלנט ר' @למען דעת @מרשמלו. מה דעתכם? ומה דעת הציבור?
לטעמי האישי - נעילה לא מספיקה. רק מחיקה של חלק לא מבוטל מההודעות.

אני קשור לפורום זה באותה מידה ש @C H A N Y מפורום צילום קשורה אליו.
(אגב, זה לא מכבד אותי יותר כשמוסיפים ר' לפני הניק שלי...)

 

[שרלוט]

מילא הילדים, אבל האמהות.
איך הצליח מישהו לכבות רגש אמהי בוער של 'פגעו בילד שלי', ולהחליף אותו ב'ככה זה, ככה מחנכים'?
איך הן שתקו מול מסכת האלימות הזאת?
איך שתקו מול ילד שחוזר עם יד כחולה, עם פצעים וחבורות, עם סימני מכות על פניו?

כי הילד לא חזר עם יד כחולה ועם סימני מכות על פניו.
ברגע שהילד חוזר כך הביתה, וגם אם האימא היא כבשה רכה שרק פועה
היא נהפכת בעל כורחה ללביאה לוחמת!!
לא מאמינה שיש אימא יהודיה שמנצחת את חוקי הטבע במקרים כאלו.
והסיפורים האלו? הגזמתם.
קורה שפעם או פעמיים היו מלמדים שהתנהגו כמו חיות
אתם כאן בפורום הפכתם את זה לשיטה.
ואגב, אני בעד להפליק לילד אם הוא מוציא את המיץ למלמד.
מורה אחד לא יכול להישאר רגוע ולהמשיך ללמד כשיש חוצפן או מופרע.
מה שכן, שיהיה כמובן בצורה מכובדת ובלי עצבים.
וכמובן לא בפנים. יש מספיק מקומות רלוונטים וגם מרופדים כך שהפגיעה לא כואבת.