אענה אף אני את חלקי באשכול מסועף זה...
[הקדמה: בסוף כל סיפור, הוספתי קטע אחד נטוי, אודות האופן בו זכורה לי החוויה...]
1.
היה זה ביום הראשון ללימודים בכיתה ח'. כולנו באנו בחולצות לבנות, כיאה לתלמידי הכיתה הגבוהה בחיידר. התרגשות אחזה בנו: הלוא ב'דף-הקשר' שעתידים אנו להביא הביתה לקראת שבת, יופיע ברוב פאר והדר 'מכינה-לישיבה'. הנה, כבר מתחילים להריח את המעבר לעולמה של ישיבה.
בסתר ליבנו שכן פחד קלוש. סיפורי הזוועה אודות המלמד האכזר של כיתה ח', עברו מפה תלמידי כיתה ח' של שנה שעברה לאזנינו. אך ההתרגשות הצליחה לגבור על תחושת הפחד.
ואז---
עם הישמע הצלצול הראשון, אשר אף בקולו נשמעה התרגשות מתחילת שנת הלימודים החדשה, נכנס המלמד לכיתה. חיוך ענק על פניו. לרגע, דימינו לחשוב שתלמידיו מהשנה שעברה הגזימו בתיאוריהם, או שהיו פראי-אדם לא רגילים שהצדיקו את העונשים האכזריים עליהם סיפרו לנו. אך, אז התבדינו. עוד החיוך נסוך על פניו, והוא החל להשמיע באזנינו את התיאור הבא:
להווי ידוע לכם, שאיני נוהג לשוחח עם המלמד של השנה הקודמת כלל ועיקר. לכל אחד מתלמידי - אף שעדיין איני יודע את שמותיכם - אני נותן הזדמנות לפתוח דף חדש, חלק ונקי. אבל - וכאן הפכה ארשת פניו למאיימת ומפחידה - התלמידים שלא יתנהגו כשורה, אלו שיחרגו ממוסכמות ההתנהגות של הכיתה שלנו, אויה ואבוי להם!! אני אוציא להם את הקישקעס דרך הפה, והם יבכו ויצרחו מייסורים!!
ובכן, הבה ונתחיל להכיר את התלמידים.
- עד כאן דבריו של המלמד. האיום האחרון, מופיע בדיוק במילותיו של המלמד שעדיין חקוקות בעצמותי וממאנות לעזבני...
2.
בשנה הקודמת, בהיותי בכיתה ז', למדנו אצל אחד המלמדים הכי אהובים בת"ת. כושר ההסברה שלו היה נפלא ביותר. עד עצם היום הזה - וכבר חלפו למעלה מעשוריים מאז למדתי אצלו - אני יודע היטב את פרק 'האיש מקדש', גמרא-רש"י-תוספות, עם חלק מהראשונים ורוב המהרש"א, בזכות אותה שנה זכורה לטוב.
הטיולים שיזם אותו מלמד, היו מוצלחים ביותר. מסלול אחד מפרך ואתגרי במיוחד, ארוחת צהריים מפתיעה בפארק נחמד בצפון הארץ, תפילה בציון הרשב"י, מסלולון קליל נוסף לסיום היום וכו' וכו'. מפעם לפעם, כאשר נחה עליו הרוח, היה מספר לנו סיפורים מרתקים אודות צדיקי הדור הקודם אותם זכה להכיר, מסר לנו במתיקות ראויה לשמה הנהגות והוראות שקיבל מהם.
שלוש פעמים במהלך אותה שנה, קיים המלמד בביתו אסיפת מרעים בליל שב"ק. מכל קצוות העיר כיתתנו את רגלינו לביתו, ושאבנו קורת רוח מרובה מהחוויה.
אבל---
מידי פעם, היה אחד התלמידים - כדרכם של ילדים שובבים - מגדיש את הסאה. בדרך כלל, היה מסתפק המלמד באזהרות או בעונשי כתיבה קלים, שהספיקו כדי להשיב את הילדים לדרך המלך. אך, כאשר הוגדשה הסאה ולא יכל המלמד להתאפק, חזרה השיטה הנוראה לשמש גם אותו.
התלמיד היה נקרא אל המלמד, חוטף סטירת לחי מצלצלת, ושב אל מקומו אבל וחפוי ראש. כמובן, שבשל מתיקותו של המלמד ואהבתנו אותו, לא היינו זוכרים זאת כלל ועיקר. אך, סיפור אחד היה, בשלו זכורים גם רגעי השפל...
בכיתתנו, למד ילד מבית שבור ורצוץ, אשר בצר לו מנחת זרועם של אחיו הגדולים, אגר לעצמו סכום כסף מדמי כיס אותם קיבל בחנוכה ובפורים ובהזדמנויות נוספות, והלך ללמוד קורס 'הגנה עצמית'. באחד הימים, הגדיש אותו תלמיד את הסאה. על-אף שקיבל אינספור אזהרות ועונשי כתיבה קלים וכבדים, לא שעה אל דברי המלמד והמשיך בסורו.
יום אחד, כשל כוח הסבל של המלמד, והתלמיד נקרא אל שולחנו. כאשר הגיע התלמיד, קם המלמד וסטר לו אחת ושתיים. בטרם היה סיפק בפי המלמד להורות לתלמיד לשוב למקומו, נעתקה נשימתנו. התלמיד ברוב חוצפה - שעד היום איני מבין מאיפה היא באה - השיב למלמד סטירת לחי!! או-אז, החלה ההצגה. המלמד והתלמיד החלו במכות הדדיות, כשאף אחד מהצדדים אינו בוחל בשום אופציה. המחזה הסוריאליסטי הסתיים, כאשר התלמיד קיבל מהמלמד סטירה הגונה שהפילה אותו ארצה, והושלך החוצה מן הכיתה.
- לגבי מקרה זה, אני חושב שיש מקום להבין את המלמד. אף שמצופה מאדם בוגר לא להגיב לפרובוקציות - הזויות, גדולות ואימתניות ככל שיהיו - של ילדים, גורם ההפתעה שיבש את הלך רוחו ויושר דעתו.
3.
בטיסה מהירה 60 שנה אחורה... סבי ז"ל, אהב לספר לנו - נכדיו, סיפורי אימה אודות המלמדים שלו בשנות ילדותו. ירושלים של פעם. של מטה מטה. החל ממלמדים שהיו קופצים את אצבעות התלמיד ומכים במלוא כוחם וכוח הסרגל/מטה שבידם על האצבעות, דרך עינויים שונים ומשונים אחרים, ועד העונש החמור ביותר: התלמיד עומד ברגליים צמודות כבתפילת העמידה, המלמד דורך על רגלי התלמיד, ודוחף אותו שייפול ארצה. העונש הזה מכיל מספר אלמנטים 'מבורכים': הכאב שבעצם הדריכה על רגלי התלמיד; כאב המכה כאשר הוא נופל ארצה, והדובדבן שבקצפת - הכאב הנורא של קיפול כפות הרגליים בזווית ההזויה הזו. לא פעם נאלצו התלמידים לקבל טיפול רפואי כזה או אחר לאחר ש'זכו' לעונש הנורא הזה.
אלא---
שלצד סיפורי הזוועה על עונשי המלמד, סמרו שערותינו גם מסיפורי הזוועה על תעלולי התלמידים. דלה העט והמקלדת מלתאר את היצירתיות של ילדי ירושלים באותה תקופה. כוסות מים היו נקשרות בחוט שהוברג אל הקיר מעל דלת הכיתה, הכוסות היו בגובה הדלת, והן נשפכו על ראש המלמד עם כניסתו לכיתה. זה היה 'מעשים שבכל יום'. כאשר החליטו החצופים שהמלמד זקוק לעונש גדול יותר, היה המלמד מסכן ממש.
שק מלט שלם שנשפך עליו מחלון הכיתה בצאתו מהת"ת לביתו.
'אונייה' של מים אחרונים [מישהו זוכר למה אני מתכוון?...] שהתעופפה מהרחוב אל תוככי ביתו, כאשר היא מלאה במי רגליים.
וכו' וכו' וכו'.
- בעת רצון, שאלתי פעם את סבי ז"ל, מה דעתו על המלמדים שהיו לו ועל אכזריותם. סבי חייך בתבונה והשיב לי, הם היו נוראים ואיומים. אבל אנחנו שכללנו את נוראותם ושיפרנו את 'איומיותם' מאות מונים מעבר למה שהייתה ביסודה...
יש לי עוד כמה, אבל כבר כואבת לי היד. אולי בהזדמנות...
הנושאים החמים
הנושאים החמים
